האל המגושם של מיימוני (לדוגמא)

(אגב ספרן, עוד דבר בהקשר לפרשנות בספרו של אסא כשר "יהדות ואלילות " -  העיר ליבוביץ כי כבר בנעוריו למד מן הפירוש של ר' משה נרבוני למורה נבוכים, שלפי הרמב"ם עבודה זרה אינה עניין של היסטוריה עתיקה בלבד, אלא היא רלוונטית גם לימינו ומהווה סכנה ואיום גם כיום)

_________________

לנאחז בקש

אפשר למצוא הרחבה של הרעיון  בספרון של האוניברסיטה המשודרת:"אמונתו של הרמב"ם"שאותו כתב ליבוביץ'.

לדוכרא

הפרוט שנתת בתגובתך האחרונה לא תאם את הנוסחא שהבאת : "אנו עובדים את "האחר"-קרי: את שלילת כל השלילות שהיא בגפה - "אמת"".
שכן לא הסברת את המילה "האחר"-האם הקב"ה הוא האחר האולטימטיבי?

וגם לא פרטת מהי שלילת כל השלילות בהתייחסות לקב"ה.

ובכלל מה רע בהגדרה של הרמב"ם שאנו עובדים את :המצוי הראשון שהוא ממציא כל נמצא והוא בגפו אמת.

ב. את הצורך להתפלל לאלקים אני מוצא בתוכי ויותר מכך, אני סבור שזה משהו אקזיסטנציאלי (אנתרופולוגי) לאדם באשר הוא אדם.  

אין לי הוכחה על דרך המחקר הפסיכולוגי לטענה זו. ואם תמצא אדם שיאמר שתפילה אינה מדברת אליו (במובן של דיאלוג אל הא-ל שברא אותי ואוהב אותי) אז אאלץ לומר שיש משהו פגום אצלו... עד כדי כך. כלומר שאין התיאוריה שלי חסינה מפני כל ביקורת -

מיימוני,

אתה בא לשכנע שהתפילה היא צורך שאתה מוצא בתוכך ? וכי אתה בא לחדש שהמצוות ניתנו בהתאם לטבע נפש האדם? אחרי שאתה כותב שמה שאתה כותב על התפילה מתבסס על ר' נחמן אינני בטוח שדברי הרמב"ם ירשימו אותך,  ובכל זאת ,ראה במו"נ חלק שלישי פל"ב ותרווה נחת.

_________________

מיימוני,
בהנחה שאתה צודק, והתפילה אכן נובעת מצורך אקזיסטנציאלי(ולא מהרגלים ותבניות תרבותיות),כפי שאמרת,סוו וואט? האם אכילה איננה כזו?האם נקדשה בשל כך??והאם כ"ז כרוך ב"גישתך הפסיכולוגית" לתורה?
צענערענע,
כוונתי הייתה לכך שמושג ה"אלוקים" לא אמור להיות,מבחינה דתית ופילוסופית, פועל יוצא של פעילות שכלית.
בנוגע להגדרה שהבאת-אנא ספקי לה אינטרפרטציה,שכן לי היא אינה מחוורת. 

דוכרא

א. אם התפילה היא צורך אקזיסטנציאלי, היא מהווה תופעה ייחודית בחיינו. זאת כיון שהיא מהווה קשר, קשר דיאלוגי, בינינו לבין האלקים.

אפשר לראות כל פעולה אנושית, בתחום המעשה, הדיבור והמחשבה, מצד האדם בלבד. ואפשר לראות אותה מצד הקוטב השני שלה, כלפי מה היא מכוונת.

כך, היכולת שלנו לעמוד בקשר עם הזולת, האדם האחר, אינה רק ממלאת פונקציות שונות עבורנו. היא גם מאפשרת לנו ליצור יחס ייחודי עם האחר. עם ההורים, החברים, בת הזוג ועוד.

את המשפט "אני אוהב אותך" אפשר לנתח בכלים שונים, גם פסיכולוגיים. אבל כל מי שאהב בת זוג אי פעם ואמר לה, בהתרגשות מובנת, את המשפט הזה - הוא יודע כי מדובר בחויה ייחודית. הוא לא יסכים כי מה שעבר עליו ניתן לרידוד, למשל, ליחס המתקיים בין זכר ונקבה בכל המינים בעולם.

הדיאלוג שלנו עם הקב"ה, הבא לידי ביטוי בתפילה, חשוב לא רק כתופעה של פעילות אנושית, שיכולה להימדד בחישוב של צרכים וכיו"ב. זו פעילות שמהווה עבורנו יציאה מכלל החיים כתופעה בעולם ומגלה לנו את הקוטב השלישי (או הראשון) במשולש הקיומי: האלקים.

(דברי האחרונים מבטאים עמדה קרובה לשל הפילוסוף היהודי רוזנצויג. יש שלוש מציאויות שאף אחת אינה ניתנת לרידוד זו על זו, למרות הנסיונות לעשות זאת בתולדות הפילוסופיה. האדם, העולם, האלקים).

האם הסברתי את עצמי? האם הבהרתי מה ההבדל בין הסתכלות על התפילה כפעילות בלבד שיש לה ערך תועלתני, פיזיקלי או פסיכולוגי, לבין ראייתה כקישור בינינו לבין מי שהוא טרצנדנטי (ה"מעבר" המוחלט)? אני מקוה שכן. אם לא אנא כתוב שוב.

ב. אכילה יכולה להתבצע בצורות שונות. היא מעניקה לנו דלק לקיום אבל ממלאת תפקידים נוספים. למשל, היא משמחת אותנו ובתור כזו היא יכולה אפילו לשמש תשתית לכניסה למצב אקסטטי.

ניתן לשבץ את האכילה בזמנים ובאופנים שיהפכו אותה למצוה. ואז מי שיבצע אותה "לשמה" יוכל להפוך אותה למצוה במובן דיאלוגי. אמנם תפיסה זו, מריש לקיש (בעל התפיסה שרק האוכל את קרבן הפסח לשם שמים עושה מצוה באמת) ועד ישעיהו לייבוביץ (ששולל כל ערך ממצוה שלא לשם המצוה), עדיין אינה מבטאת במלואו מה שאני טוען. לפי מה שאני סבור, התפילה היא ייחודית בין כל המצוות. אלו "לשמה" וזו "דיאלוג". ודיאלוג מתקיים בין שני צדדים שיש ביניהם שותפות מסויימת. זה מדבר וזה מקשיב. וזה מבקש וזה עונה. וזה נכון למרות שאי אפשר לומר דבר על הקב"ה כשלעצמו.

ולמעשה, מה שכתבתי על מעלת התפילה כדיאלוג בינינו לבין ה' אינו יכול להיות קשור לתפילה בהלכה. כיון שהתפילה מבטאת משהו אקזיסטנציאלי, לכן היא אינה דווקא תופעה יהודית אלא תופעה ותכונה אנושית.

ג. מה שכתבתי על "הגישה הפסיכולוגית" לתורה בא לומר שלמצוות יש היבט פסיכולוגי. אבל היות שהתפילה היא יותר ממצוה אז הדיון כאן אינו קשור רק לדיון על הבנתי זו לגבי הפסיכולוגיה של המצוות.

***

ועוד הערה:

השאלה "אז מה" היא שאלה חשובה מאד, אמנם כמדומה שהטון שבו היא נשאלת אומר לא פחות מאשר התוכן.

מסתבר שרק מי שחווה את התפילה יוכל להתחבר ולהבין את מה שאני כותב. איני בא לפסול מי שיטען שאינו יודע על מה אני מדבר בתארי את החויה של התפילה, את הפנומנולוגיה ואת התיאוריה לגבי מהותה. אני כן סבור ששמיעה לבד אינה מספיקה כדי להסביר. צריך להתנסות. צריך שהצורך להתפלל יהיה קיים ותהיה לו הזדמנות לבוא לידי ביטוי. צריך להתבונן בתופעה בשעה ולאחר שהיא מתרחשת ולהבין אותה מבחינה פילוסופית.

לפיכך, אין לי יומרה להציג טיעון שאין לערער עליו. דיי שאני מסביר לעצמי מה עובר עלי ומוצא לכך ביאור פילוסופי. אם זה מועיל לאחרים, מה טוב. מי שישאל "אז מה" יכול להישאר "בחוץ". יתכן שהוא ניצל מאשליה שאני נפלתי בה, אך יתכן גם שהוא מפסיד חלק חשוב ביותר בחיי האדם.

האם ניתן לומר אותה ביקורת שכתבתי בקטע הקודם על הספק שלי במיסטיקות, בגילויים עליונים וכיו"ב? אולי כן. ובכל זאת אני סבור שיש ממש בכך שאני מייחס משמעות כה חשובה לתפילה ושולל אותה משמעות מן הטעם הייחודי שמדווחים עליו אנשים מסויימים (שנחשבים לבני מעלה) למשל בקריאת הזוהר.

על כל פנים, התשובה לשאלה "אז מה" היא לדעתי "טעמו וראו כי טוב ה' ".

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

נאחז בקש

אני משער שכוונתך לקטע מאותו פרק של הרמב"ם בו הוא מתאר את המצוות, במיוחד הפולחניות, כאמצעי חינוכי שנועד להרחיק באופן הדרגתי את האדם מאמונות אליליות. וכיון שאין אפשרות למהפך חד מן הקצה לקצה, השולל את כל מה שהאדם הורגל אליו בתרבותו, לכן עליו להתנתק מעט מעט.

אמנם האידיאל הוא להשיג שעבודת השם היא "רק במחשבה". הרמב"ם שם אינו מפרט מהי אותה עבודה במחשבה, אבל מסתבר שהכוונה להשגה, כלומר ידיעה, ולא לפעילות.

ממילא תפילה במובן של דיאלוג אינה נכללת כנראה בגישה שמבטא הרמב"ם בפרק זה. גישה שבשל איזכורה הבודד אפשר שהיא מייצגת את דעת הרמב"ם האיזוטרית.

אמנם, איני מתיימר שמה שכתבתי כאן משקף גישה זהה או דומה לשל הרמב"ם. ניתן לפרש את הרמב"ם בצורות שונות. הגישה שתטען כי הרמב"ם רואה כאידיאל האמיתי והיחיד של האדם השגת אמיתות שכליות אודות האלקות וכל השאר, כולל עשית חסד בעולם, הוא בזבוז זמן הכרחי, גישה זו אינה שלי ואני רחוק ממנה.

אני אפילו תוהה מדוע סברת שאני הולך בדרך דומה לזו. האם נתתי מקום לחשוב כך?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

מיימוני,

אכן, כוונתי היא לאותם הדברים, אך ממסקנתך כפי שאתה מבין כביכול האידיאל להשיג את עבודת השם רק במחשבה,היא מוטיעת מיסודה - הרמב"ם אינו מפרט מהי אותה עבודה במחשבה כיוון שהדברים נכתבו רק כמשל לרישא בדבריו - מה עוד שהדבר סותר לזה שהוא כותב במפורש שהתפילה וכל שאר העבודות  הם כדי שתתרגל לעסוק בהם עד שתידבק בו ותיבדל מכל שאר עסקי העולם - אי אפשר לעקור אדם מצרכים נפשים והרגלים שהושרשו בטבעו - כלומר תאר לעצמך כי היום יבואו ויאמרו לך להפסיק להתפלל. הרי תזעק עד השמיים שאי אפשר שלא תתפללל כי זה צורך הטבוע בך ואתה מוצא אותו בתוכך ! זה לעניות דעתי מה שהרמב"ם מתכוון אליו - בחלון ההזדמנות שחז"ל מצאו כדי להיפטר מעבודת הקורבנות בחורבן הבית, נמצא מקום לכפות על בני האדם את השינוי מקורבנות לתפילה, שהרי היה אפשר להקריב רק במקדש ולא בשום מקום אחר, כדי לתת מסגרת שונה שהגבילה העלאת קורבן רק שלוש פעמים, שאם יקום לו יהודי תמים ונורא ירצה לפולחן מפני שיהיה לו דחוף לדיאלוג עם האלוקים לא יוכל לעשות זאת,  הגבלות אלו סייגו את הפולחן היהודי משאר כל בני האדם והדתות את הפולחן - ובעצם הציות להגבלות אלה כשאדם רואה את מעמדו כמי שעובד את ה' כשהוא מתייצב בזמן המסויים שקבעה התורה הוא שמוכיח שהתורה מרסנת את אותו צורך נפשי הקיים בכל אדם באשר הוא אדם ועל האדם להתגבר על טבעו וצרכיו הנפשיים המיידים  ( כמובן לשם הוראת שעה כאליהו בכרמל היה הדבר אפשרי מתוקף הסמכות שניתנה לנביא)

לא רק שלא חשבתי שאתה מתיימר לשקף גישה דומה לזו של הרמב"ם אלא שהסתפקתי אם בכלל תאות לקבל ממנו - שהרי ר' נחמן הוא הפכו של הרמב"ם הרי כתבתי במפורש שאני לא בטוח שהדברים ירשימו אותך.

_________________

מיימוני,
השכלת לבאר ולהבהיר את עמדתך באר היטב(במאמר מוסגר:לדעתי גם אם יימצא שחוויית התפילה איננה חווייה אקזיסטנציאלית אוניברסאלית,אין בכך בכדי לפרוך את התזה שלך,מפני שבלאו הכי,התשתית לה סובייקטיבית ופנומנולוגית במהותה). עם זאת, דומה שתפיסה זו נוגדת לחלוטין את המימרא "אל תהיו כעבדים וכו' ", וככלל, היא קוראת תיגר על ההשקפה הבסיסית של הרמב"ם והמו"נ. מעבר לכך, אני משער שישנן צורות פולחן (במזרח לדוגמה) שתוכלנה לתת מענה איכותי מחוויית התפילה לצרכיו האקזיסטנציאליים של האדם.
ובכ"ז, חושבני שנותרה עדיין נקודה הטעונה ליבון. אם אינני טועה, גישתך לאלוקות קרובה,אם לא זהה, לגישת הרמב"ם.אם אכן כנים דבריי, סבורני שהכל יסכימו, שעם אלוקים שכזה, קשה לנהל דיאלוג. ואולי לדעתך, לאמיתו של דבר, יש להגשים-אד-הוק-את האלוקים בפעולת הפילול? אבקש הבהרה. על שאלתך בדבר זהות "השכל המשכיל והמושכל" הרמב"מית, כדאי לפתוח אשכול בעניין.
צענערענע,
 מה שהוא, מכל וכל,לא יציר רוחנו, והוא אפי' לא הולם את שלילותנו, הוא הוא "האחר האולטימטיבי",ומתאים גם למושג "האחר" האקזיסטנציאליסטי(ראי המבט,ז'אן פול סארטר).
לא אכחד, שהגדרה זו צריכה יישוב עם הגדרת "השכל המשכיל והמושכל".

  

יש לנו כבר רמבמיסט קיצון שמוכן לקבל שדים ורוחות
וכעת יש לנו מיימוניסט רגיל שמאחד בתוכו גם ברסלבר לא קטן בכלל - כפתור ופרח !

_________________

אודה ואבוש איני יודע לטינית ויוונית, אפשר אולי תרגום לשפע המונחים הלועזיים שהתפרצו לאשכול?

מיימוני,
 אתה חולק על כך שמצוות התורה באו להגביל ולרסן את הדחפים והצרכים הנפשיים של האדם?

_________________