| נשלח ב-5/11/2005 18:18 |
 |
| |
מהות בית דין שבעיר
מי יוכל להסביר את החיוב ללכת לביד דין שבעיר,
האם בעיר קטנה, כל 3 אנשים שיחליטו שהם בי"ד חיבים ללכת לשם,
וכן מהו גדרו של עיר, האם הרשות המוניציפלית זהו העיר ,או קריטריון אחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2005 07:39 |
|
| |
זה באמת מוזר, כי בירושלים צצים בתי דין כפטריות אחר הגשם שמתחילים להוציא כתבי סירוב על מי שאינו בא לדון לפניהם ומי הסמיכם לכך?
ןמאידך גיסא, אם יתבעו אותי לדין תורה ואני לא אגיע יוציאו נגדי כתב סירוב, אולם אם אגיע אוכל לטעון קים לי כאיזו שיטה אזוטרית ולצאת זכאי, זה לא אבסורד?
תוקן על ידי - אריק123 - 06/11/2005 7:39:21
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2005 08:25 |
|
| |
אריק,
ראשית, יש לכך מקור, שכן לפי כמה וכמה ראשונים כל שלושה יכולים לכפות כל אחד לדון בפניהם. אמנם כשיש בי"ד קבוע שאני, ואצלנו לא לגמרי ברור מהו המצב.
שנית, טענת האפשרות לומר תמיד 'קים לי' היא עתיקה ונדושה, אבל אין להרחיב אותה יותר מדי. לא על כל דבר אפשר לומר 'קים לי', ובמקום שאפשר אז בהחלט זהו הדין ואין בכך פסול.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2005 11:39 |
|
| |
אריק
זה לא מוזר בעיני, מפני להוציא כתב סירוב, לא צריך יתר הסמכה מזו הדרושה להוציא "דעת תורה".
כל אחד יכול להוציא כתב סירוב.
יקראו לדיינים שיופיעו לפניהם, וכשלא יופיעו, יפרסמו שהם סירבו להופיעו.
אם תשים לב לכתבי הסירוב של בתי דין אלה, תמצא בהם רק שהם מודיעים שהם קראו ל... והוא סירב להופיע בפניהם.
אז מה?
זה לכבוד המסרב.
רק פגוע מוח יופיע לפניהם.
הם נזהרים בלשונם, מפני שברגע שהם יפגעו בבן אדם, הוא מסוגל להגיש נגדם תביעה משפטית.
__________
מיכי
<"שכן לפי כמה וכמה ראשונים כל שלושה יכולים לכפות כל אחד לדון בפניהם">
התוכל לציין לראשונים אלה, האם נתקבלו דבריהם להלכה, ומהו ההגיון שמאחורי הפסיקה, שיש להופיע בפני כל שלושה עלובי נפש שאותם אסף התובע.
<"ואצלנו לא לגמרי ברור מהו המצב">
אולי המצב לא ברור אצלינו, אבל אצל אותם הדיינים, שנבחרו ע"י תככים פוליטיים, המצב ברור מאוד.
הם חושבים שהם במקום משה רבנו.
עולם הפוך אני רואה 
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2005 12:52 |
|
| |
מי נבחר על ידי תככים פוליטיים?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2005 15:54 |
|
| |
נישט, ראה תוד"ה 'דן אפילו יחידי' בסנהדרין ה ע"א, וז"ל:
"ומכאן דסתם ג' יכולים לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבוא לבי"ד...". וכ"כ הר"ן בחי' רפ"ג ועוד.
ולעניין הלכה, ראה שו"ע חו"מ סי' ג' ה"א, ובסייג הרמ"א שם.
יודגש כי מדובר על מי שאינו רוצה לדון. אולם אם הוא טוען שרוצה בי"ד אחר, או כשיש בי"ד מוסמך בעיר, ע"ש בשו"ע ונו"כ.
ובאמת הקושי שהעלית הוא גדול: וכי כל ג' זבי חוטם ימנו עצמם לכוף את האדם בע"כ? עי' ערך 'סנהדרין' באשכול הסמוך.
אולם לכן חשוב לדעת שמדובר כאן רק על מי שאינו רוצה לדון, וכשאין בי"ד מומחים בעיר. אולם אם אדם רוצה להופיע בפני דיינים מומחים ולא בפני זבי החוטם דנן, בד"כ הרשות בידו (בערכאות שבסוריה הרשות אפילו ללוה נגד מלווה). המנגנון הזה מיועד כנראה למנוע השתמטות של אחד מבעה"ד מדיון בכלל.
ולגבי מה שכתבתי שהמצב כיום לא ברור, זה מפני שבתי הדין של ימינו אינם מוסכמים, ולמשל יש יהודי יקר בשם נישטאיך (המוכר לכולנו), אשר טורח ליידע אותנו בפעולות והחלטות אוויליות שלהם ובחוסר ידע ויכולת שיקול דעת, ולכן יש מקום לזבי החוטם דנן להתעטר בתגא חלף.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2005 09:12 |
|
| |
הכל חוזר לחטיפת התפוחים.
כתוב ברמב"ם:
<כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה--אסור לעמוד מפניו, וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה, תהי בעיניך כמרדעת של חמור. > (פ"ג מסנהדרין הל"ט)
מסתבר שלאו דווקא ממון אלא כל שיקול שלא עניני.
הרמב"ם כותב: "ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה, תהי בעיניך כמרדעת של חמור" מדוע לא כתב שהדיין שמתמנה שלא כהוגן הוא חמור?
כהראה שההדגשה היא שגם אם הדיין ת"ח ובעל מידות וכו' וא"א להגדירו כחמור, אבל הואיל והמינוי שלו נעשה משיקולים לא כשרים הפראק שלו שווה ערך למרדעת.
תוקן על ידי - אריק123 - 07/11/2005 9:12:11
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2005 19:56 |
|
| |
עלובי נפש זבי חוטם? הרי מדובר במוסמכים לדיינות, ובאחד שאינו רוצה ללכת לד"ת כלל.
ג' רועי בקר יכולים לדון רק בהסכמה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 00:39 |
|
| |
הלבן,
לא הבנת אותי. 'זבי חוטם' שאמרתי התייחס לאותם שנישט דיבר עליהם ולא לדיינים. טענתי שבמצב שבו הדיינים המוסמכים לא מוסכמים ויש אתם בעיות, כל ג' זבי חוטם יכולים לכפות את מי שאינו רוצה לדון בבי"ד כלל. במקום שיש בי"ד קבוע זה תפקידו שלו ולא של זבי החוטם ('יושבי קרנות', במינוח של הגמרא סנהדרין ג' ע"א).
אגב, בשם איגוד רועי הבקר אני מוחה על דבריך. לפי כמה וכמה ראשונים גם ג' רועי בקר (כמו כל ג' הדיוטות) יכולים לכפות כל אחד שאינו רוצה בכלל לדון בבי"ד. דין קבלו עלייהו שנאמר על רועי הבקר משמעו שאם לא קיבלם עליו הוא יכול לבקש לדון בבי"ד והם אינם יכולים לחייבו לדון אצלם. אבל בכל אופן הם יכולים לחייבו לדון אם אינו רוצה לדון.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 02:08 |
|
| |
מיכי
<"נישט, ראה תוד"ה 'דן אפילו יחידי' בסנהדרין ה ע"א...">
ראיתי תוס' זה כבר בעבר, אולם אז לא הבנתי את דבריהם כאומרים, שכל "סתם" שלושה בני אדם, בעיר שאין בה בית דין, יכולים להזמין אדם לדין לפניהם ולדונו בכפיה.
מצב כזה לא יפתור את בעיית הסירוב לבוא לדין, אלא יהפוך את הצדק של סדום למידת הצדק בעצמה.
אני הבנתי את דברי התוס', כמתייחסים לא לשלושה הדיוטות שמונו ע"י התובע, אלא לשלושה הדיוטות שאינם מתאימים מבחינת ההלכה להיות דיינים, שמונו ע"י הציבור.
מספר הלכות יסוד:
אין ב"ד פחות משלושה.
ישנם בתי דין של 3 מומחים וישנם בתי דין של 3 הדיוטות.
לב"ד ישנה סמכות לדון בכפיה.
ומכאן להסברי בתוספות:
אף שמעיקר הדין, אין ב"ד פחות משלושה, ורק ב"ד יכול לכפות לבוא לדון לפניו, מחדשים בעלי התוס', שמכיוון שמצאנו בגמרא, (שם בראש העמוד), שלדיין יחיד שהוא מומחה לרבים יש את גם את כל הסמכויות של ב"ד של שלושה, כולל את הסמכות לדון בכפיה.
ומשם חוזרים בעלי התוספות לשלושת הדיינים ההדיוטות, שמכיוון שהחחלטנו שיחיד מומחה לרבים דינו שווה לשלושה שאינם מומחים, ומכיוון שגם ייתכן ב"ד של שלושה הדיוטות, הרי דינם כיחיד מומחה, וכשם שיחיד מומחה יכול לדון בכפייה, גם שלושה הדיוטות יכולים לדון בכפיה.
אולם אין ספק אף שמדובר בשלושה דיינים הדיוטות שאינם מומחים, הרי כדי שתהיה להם סמכות כפיה, עליהם להיות מוסמכים לדון.
והוא מעין מה שכתב הרמ"א בשו"ע חו"מ סימן ח סעיף א, (מקורו הרשב"א), שבעיר שאין בה ראויים להיות דיינים מן התורה, ממנים (היתר/חיוב?) בני העיר, את "הטובים והחכמים שבהם, אע"פ שאינם ראויים לדון, כדי למנוע מתושבי המקום מללכת לערכאות, הרמ"א אף מציין, שאף ללא חשש זה, יכול ציבור לקבל עליו שאינם ראויים, ומשקבלום הם יכולים לכוף את בעלי הדין להופיע לפניהם, .
רק מששהסמיכום וקבלום, הם יכולים לכוף את בעלי הדין להופיע לפניהם.
היה זמן בעירי שבו היתה "מכת מחלוקות" ופניות לבתי משפט.
היה שם יהודי טוב, שמאז ז"ל, שהלך לרב בית הכנסת, שאינו ידוע בלמדנותו בשו"ע חו"מ, והסביר לו ש"כך א"א להמשיך", והם החליטו ביניהם, על הקמת וועדה, שיש לפנות אליה במקרה של סכסוך, וסמכו על הרמ"א דלעיל, ולא ידעו שהוא עוסק במינויים של "אנשים שאינם מתאימים", ע"י אנשים שהוסמכו להחליט עבור הקהילה, ולא ע"י מינויים של אנשים שאינם מתאימים, ע"י שאינם מתאימים.
מי שאיש לא מינה אותו למנות, אינו יכול למנות אחרים.
עולם הפוך אני רואה
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 15:31 |
|
| |
נישט, כפי שמתבאר מכל הסוגיא ומלשון התוס' אתה אינך צודק בתוס'.
תוס' מדבר על כל שלושה הדיוטות ('כל סתם שלשה'), ללא כל דרישה נוספת. תוס' אומר שהג' כופים אותו כשאינו רוצה לבוא לבי"ד, ומוכח שהם עצמם אינם בי"ד. כאשר הוא רוצה לבוא לבי"ד אחר, אז באמת אין להם זכות כפייה, וכפי שביארתי. וראה גם בר"ן ריש פ' זה בורר.
הרי ר' אחא בדף ג' ע"א שם דורש ג' דיינים מדרבנן מתוך חשש שכל אחד מהם הוא יושב קרנות. כלומר מדובר באנשים שהולכים לדון בפני שלושה שהם עצמם מחליטים עליהם. ועל זה כותבים התוס' שכל ג' יכולים לכפות.
כשאין עירוב פרשיות (וזו שיטת ר' אחא לפי רוב הראשונים) אין כל מקור לדרוש סמוך, וממילא גם אין כלל מקור לדרישה אחרת. אמנם יש מהראשונים שכתבו שאחד מהשלושה צריך להיות גמיר (הרא"ש הובא בטור סיק ג', וע"ש שהרמ"ה דורש ג' גמירי), אולם לכל הדעות לא מדובר בבי"ד שממונה, אלא כלשון התוס' 'כל סתם שלושה'.
המנגנון שמניח ר' אחא בדף ג' ע"א הוא שאם בוחרים ג' סתם, ממילא יהיה אחד ביניהם גמיר (ואתה יכול לתאר לעצמך מהו ה'גמיר' הזה, שכל שלושה מישראל מכילים אחד כמותו).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 15:38 |
|
| |
שו"ר את לשון השו"ע ריש סי' ג', שהכאתי לעיל. וראה ברמ"א שם שחילק בין ממונים (בי"ד קבוע) ולא ממונים. ומוכח שכל ג' יכולים לכפות לדון את מי שאינו רוצה ללכת לבי"ד כלל.
ולעצם טענתך זה לא נכון שזה מביא לסדום, שהרי תמיד שמורה לבע"ד הזכות לטעון שרוצה לדון בפני בי"ד מוסמך אחר, וכדכתבתי בהודעות הקודמות. אם כן, אין צורך לכל הדחוקים בתוס', ודבריו פשוטים.
לכן גם כולם טורחים לחלק בין מצב שבו הוא כלל לא רוצה לדון בשום בי"ד (שאז יש זכות כפיייה לכל ג' רועי בקר) לבין מצב שרוצה לדון בבי"ד אחר.
לענ"ד שום עוול ועיוות לא יכול לצאת מכאן, וזוהי הלכה טובה ונכונה. מטרתה לדאוג ללכך שכל אחד יצטרך הגיע לבי"ד ולא יוכל להימלט מדיון בטענה שהדיינים לא ראויים וכדו'.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2005 10:34 |
|
| |
מיכי
בתגובתי אתחיל מסוף דבריך.
<"ולעצם טענתך זה לא נכון שזה מביא לסדום, שהרי תמיד שמורה לבע"ד הזכות לטעון שרוצה לדון בפני בי"ד מוסמך אחר">
לדידי, לא מספיק שתהיה לבע"ד הזכות לטעון, שהוא רוצה לדון בפני בי"ד מוסמך אחר, צריך שגם יהיה:
שאותו בה"ד יהיה בקרבת מקום
שלא תגרם לנתבע טירחה וצער.
שלא יבוזבז זמן.
שלא יגרם נזק כספי לנתבע, הן ממניעת ריווח והן מהפסדים
תנאי זה האחרון, חשוב מהראשונים, מפני שהוא בטוח שיהיה, והוא יכול לשמש כאמצעי סחיטה.
לפי ההלכה יכול התובע לגרום נזקים עצומים לנתבע, מבלי להיות חייב.
פטנט ה"גרמא".
"מדינא, כל אחד מבעלי הדין נושא בהוצאותיו34, ואף שלרוב, הראשון שמעמיד מורשה לדינו מביא לכך שגם הצד השני יופיע בלווי טוען, וגורם לו הוצאות רבות - גרמא היא, וגרמא בנזקין פטור35. אולם הרבו ראשונים ופוסקים לחייב בהוצאות הדין את הצד שגרם במכוון הוצאות יתירות לצד השני.
לכן "אם תבעו לדין, ולא רצה לבוא עמו לדין, וצריך התובע להוציא הוצאות לכופו שירד עמו לדין - חייב הנתבע לשלם כל אותן ההוצאות"36, או כאשר גרם במכוון עיצומים יתירים בדין37, או כששיקר בטענתו חייב לשלם כל ההוצאות של הנתבע 38, 'גרמא' ו'גרמי' הם מושגים הלכתיים קרובים מאד, וכללי ההבחנה שביניהם גמישים הם".
... ולפיכך תיקנו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל בתקנות הדיון, תש"ג סעיפים -
פ"ד (1) ענין החיוב בהוצאות המשפט מסור לשקול דעתו של בית הדין.
פ"ה (1) כל פסק צריך להכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט.
(2)מקום שיש לחייב גם בתשלום שכר עורך דין צריך שהפסק יקבע את השכר.
בתקופת כהונתם של הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל ז"ל אכן נהגו, בעיקר בביה"ד הגדול, בהתאם לתקנות הנ"ל, והיו מחייבים את הצד שהפסיד לשלם לצד השני הוצאות המשפט ושכר העו"ד שלו. ... אולם בתי הדין הרבנים האזוריים, ומאז חילופי הגברי בנשיאות ביה"ד הגדול - הרב יצחק נסים במקום הריא"ה הרצוג - מיעטו בהטלת הוצאות הדין ושכר עוה"ד על הצד המפסיד בדין...".
__________
34. ואף שלרוב, הראשון שמעמיד מורשה לדינו מביא לכך שגם הצד השני יופיע בלווי טוען, וגורם לו הוצאות רבות - גרמא היא, וגרמא בנזקין פטור.
35. אולם הרבו ראשונים ופוסקים לחייב בהוצאות הדין את הצד שגרם במכוון הוצאות יתירות לצד השני. לכן "אם תבעו לדין, ולא רצה לבוא עמו לדין, וצריך התובע להוציא הוצאות לכופו שירד עמו לדין - חייב הנתבע לשלם כל אותן ההוצאות".
36. או כאשר גרם במכוון עיצומים יתירים בדין.
37. או כששיקר בטענתו חייב לשלם כל ההוצאות של הנתבע.
38. 'גרמא' ו'גרמי' הם מושגים הלכתיים קרובים מאד, וכללי ההבחנה שביניהם גמישים הם. שני השמות גרמא וגרמי מגדירים שני סוגי גרימת נזק, כשנזק שנעשה בגרימתו ברפיון ובגרם רחוק נקרא גרמא ופטור, ואילו כשהגרם נעשה בחוזק ובקרוב לנזק הוא גרמי וחייב.
(מתוך מאמרו של ד"ר זרח וורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית", תחומין טו עמוד 91, שגירסת האינטרנט שלו היא כאן:
http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/harabanut2-2.htm
וראה גם את מאמרו של הרב אליעזר שנקולבסקי: "הוצאות המשפט", תחומין יב מעמוד 335.
אם דיינים "ממשלתיים", אינם מוכנים אף בימינו לפסוק הוצאות משפט לזוכה בדין, (תובע או נתבע), שהן זכויות משפטיות בזמננו, ((לא כקנס) והיא הגנה על האדם מתביעות שוא, ומזכותו של האדם להגן על שלו ועל עצמו.
מה לדעתך היה בעבר?
<"שו"ר את לשון השו"ע ריש סי' ג', שהכאתי לעיל. וראה ברמ"א שם שחילק בין ממונים (בי"ד קבוע) ולא ממונים. ומוכח שכל ג' יכולים לכפות לדון את מי שאינו רוצה ללכת לבי"ד כלל">
הנה לשונם של המחבר והרמ"א:
"אין בית דין פחות משלשה. וכל שלשה נקראים בית דין, אפילו הדיוטות; דאי איפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים, אבל אי לית בהו חד דידע, פסילי לדון (טור בשם אביו הרא"ש ריש סנהדרין). ומכל מקום יכולין לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה) (מהר"ם פאדווא"ה סימן מ"ג), והם דנים את האדם בעל כרחו, אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו; אבל אם רוצה לדון עמו בעירו, אלא שאינו חפץ בשלשה שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. הגה: כדקלמן סימן י"ג. ונ"ל דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר: לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו, וע"ל סימן כ"ב סעיף א'.
לא ראיתי שם "ממונים", ראיתי שם "דיינים קבועים" ו"שאינם קבועים".
ישנה אפשרות, שאדם שאינו בעל השכלה משפטית "מסודרת" ימונה לתפקיד שופט, (כך היה עד שבוטל בארצי, ונדמה לי שהוא עדיין ממשיך באנגליה-Justice of peace-שופט שלום, אלא שסמכותו מוגבלת, ואין לו סמכויות כפיה, אלא שכאשר הוא מבצע פעולה משפטית שהיא בתוקף סמכותו, יש לביצועיו תוקף משפטי, אף שהוא חסר השכלה רשמית או תעודות מוכרות.
גם ייתכן שלממונה "חרום", ינתנו אף סמכויות כפיה, והוא דינו של הרמ"א בסימן ח', שאליו ציינתי בהודעתי הקודמת, שבו עוסק הרמ"א במינוי אנשים שאינו מתאימים למפרטי התפקיד, שניתנו להם סמכויות לדון שלא כדין ואף בכפיה, כדי למנוע אנרכיה או הליכה לערכאות.
אך לא ייתכן, שכל שלושה "זבי חוטם", ירכיבו בית דין מעצמם, ויגישו לאדם אתראה:
עליך:
א. להופיע לפנינו לדין.
או
ב. לחפש לך ב"ד קבוע.
עליך למלא אחר הוראתינו תוך שלושים יום מתאריך הודעה זו, ובאם לא תעשה כן, נכה אותך בשוטים, ואם תמשיך להתעקש, נטיל עליך חרם ושמתא ואם גם אז לא תעשה כפי שציוינו אותך, נוציא פסק דין נגדך, ובאם לא תמלא אותו תוך שלושים יום, נוציא צו "הוצאה לפועל" על רכושך.
וכל זה מאנשים, שאין בסמכותם אף לחייב אדם לקנות בייגעלע.
אצלי זה לא מתקבל.
אני חייב להתנצל, כתבתי לא ייתכן, בעוד שזה ייתכן וייתכן.
כבר סיפרתי כאן בעבר, איך בעירי הרכיבו 3 רבני בית כנסת בורים "ב"ד", שפסק, שעל אדם מסויים לגרש את אשתו, ובאם לא, הם יפרסמו את פסק דינם ברבים, ויכריזו עליו חרם.
הם חשבו שהכל הולך לפי תוכניתם, עד שעו"ד הבעל, הודיע להם שברגע שהם יפרסמו את פסק דינם, תוגש נגדם תביעה בבית המשפט.
כמובן, שפסק דינם מעולם לא פורסם.
<"תוס' מדבר על כל שלושה הדיוטות ('כל סתם שלשה'), ללא כל דרישה נוספת">
הנה לפניך כל דברי התוספות:
"דן אפי' יחידי - ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה עילויה אפי' שאינו מומחה נמי ומכאן *דסתם ג'*יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב"ד דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי ואפי' שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו בית דין חצוף דאי בדקבלו עלייהו מיירי שמואל אמאי הוי ב"ד חצוף והא דתנן (לקמן דף כג.) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד משמע דמדעתו אין בעל כרחו לא הני מילי כשאומר לא אדון לפני זה אלא לפני זה אבל אם אמר שלא יבא כלל לב"ד או אם הוה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו".
כדברי התוספות כתב גם הרא"ש, (סנהדרין פרק א סימן ב), עם שינוי "קטנטן":
"ומכאן יש ללמוד, דכל *שלשה הדיוטות* דנין את האדם בעל כרחו, כשאין רוצה לבא לב"ד...".
לא "סתם" אנשים, אלא דיינים הדיוטות.
ואם תאמר שהראש והתוס' חולקים, הרי הבית יוסף, (חושן משפט סימן ג אות א ד"ה אין) , הביא את לשונם של התוס', בלשונו של הרא"ש:
"... כתבו התוספות, (ה. ד"ה דן), והרא"ש (סי' ב), דן ואפילו יחידי ויכול לדון את האדם בעל כרחו, דאי בדקבלוה עלייהו, אפילו שאין מומחה נמי, ומכאן יש ללמוד דכל *שלשה הדיוטות* דנין את האדם בעל כרחו כשאין רוצה לבא לבית דין ...".
הרי שגם הב"י שב"סתם שלושה" שבתוספות, הכוונה היא ל"שלושה הדיוטות"- דיינים שאינם מומחים, ולא ל"סתם שלושה אנשים".
שאלה לי אליך:
אם כדבריך, שהשלושה הם "סתם בני אדם מן השוק", אולי תסביר לי, איך הבינו בעלי התוספות, שאם "מומחה לרבים" יכול לכוף אדם להופיע לפניו, יכולים גם שלושה מן השוק לדון אדם שאינו רוצה לבוא לב"ד?
למה רק השלושה שבחר התובע, ולא שלושה שאותם יבחר הנתבע?
מילא, אם השלושה, הם שלושה שהוסמכו לדון, (אף אם הם שלושה מן השוק, שהוסמכו לדון בתנאים ובגלל תנאים מסויימים), דברי בעלי התוספות "מתקבלים":
אם דינם של שלושה דיינים הדיוטות, שווה לדינו של דיין מומחה יחיד, הרי באם "מןחה יחיד" יכול לכוף את הנתבע להופיע לפניו, גם שלושה דיינים הדיוטות יכולים, אך מדוע נאמר, שמאחר ודיין מומחה יחיד יכול לכוף להופיע לפניו, יכולים גם שלושה "סתם בני אדם" זבי חוטם מהרחוב, בין אם זה להופיע בבית דין, או להופיע בפניהם? ובאם הוא לא יעשה כדבריהם, הם יכפוהו בשוטים או בחרם סתם או בשמתא. (ב"י הנ"ל, בשם ספר התרומות, שער ג' ח"ח סימן ו) .
מי הם בכלל?
<"המנגנון שמניח ר' אחא בדף ג' ע"א הוא שאם בוחרים ג' סתם, ממילא יהיה אחד ביניהם גמיר (ואתה יכול לתאר לעצמך מהו ה'גמיר' הזה, שכל שלושה מישראל מכילים אחד כמותו)">
אני הבנתי שרבי אחא מתייחס לעצם האיסור של הליכה לדין בפני בורים, (ראה את דברי הב"ח כאן בראש סימן ג, שהביא את דברי הרמ"ה, שלכתחילה צריכים כל שלושת הדיינים להיות ת"ח, אלא שבדיעבד מספיק דיין אחד שיודע הלכה, ועמו שנים שמבינים, וראה ש"ך סק"ב), ולכן טוען רבי אחא, שכאשר בין שלושה שיושבים בדין, ישנו אחד שיודע דין, אך כשיודעים שאין ביניהם אחד שיודע דין הם פסולים מלדון.
וכך הם דבריו המפורשים של הרמ"א:
"אין בית דין פחות משלשה. וכל שלשה נקראים בית דין, אפילו הדיוטות; ( דאי איפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים, אבל אי לית בהו חד דידע, פסילי לדון (טור בשם אביו הרא"ש ריש סנהדרין). ומכל מקום יכולין לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה) (מהר"ם פאדווא"ה סימן מ"ג), והם דנים את האדם בעל כרחו...".
האם נראה לך שהרמ"א שקשבע, שבית דין שאין בו אפילו אחד שיודע בדינים פסול מלדון, גם קבע שלושה אנשים בורים מן השוק, יכולים לחייב אדם לבא לפניהם לדין?!
<"לענ"ד שום עוול ועיוות לא יכול לצאת מכאן, וזוהי הלכה טובה ונכונה. מטרתה לדאוג ללכך שכל אחד יצטרך הגיע לבי"ד ולא יוכל להימלט מדיון בטענה שהדיינים לא ראויים וכדו'">
כדי להכריח אנשים לדין צריך להתקין מנגנון משפטי, הכולל גוף שיפקח עליו, ולא יצירת מערכת חוקים, שבהם לוקח כל אזרח את החוק לידיו.
מימוש הלכתך אך יקדם את הלכת "אדם עושה דין לעצמו", (סימן ד).
שיהפכו את עם ישראל לברזיל.
עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
|
|
