מהות בית דין שבעיר

הלבן.

<"נישט, תקן אותי אם נראה לך שאיני צודק">

השכחת על ה"פתקא דדיינותא" שאותו היה מעניק ראש הגולה, כמו"כ, אם תעיין בכתב הרבנות של הנודע ביהודה שנדפס בסוף שו"ת נוב"י, מהדורא תניינא תגלה. שהוא הוסמך בפירוש לדון בקהילתו.

בעבר ציינתי לתלונות המהר"ל מפראג, על שמונעים מדייני ערים לדון בדברים "חשובים", שאותם דנים פרנסי העיר ההדיוטות

עולם הפוך אני רואה

הפתקא דדיינותא הוא כנראה כדי לדון יחידי.

המינוי להיות דיין או מינוי ב"ד, הוא פשוט קבלת המשרה, שמי זה ירצה להיות דיין ע"פ הלכה, שאסור לקבל שכר לדון? אא"כ הועד ממנה ב"ד במשכורת באופן המותר.

כח הב"ד בתיקון תקנות וקנסות הוא בודאי רק ע"י בחירת הקהל, וכמבואר בשוע"ר הל' נזקי גו"נ סט"ז במוסגר.

אמנם לעצם יכולת הב"ד לדון בע"כ, שלא יוכל הנתבע לומר שהוא רוצה לדון בב"ד אחר, בזה אין מינוי הקהל ובחירת הקהל אינו מוסיף מאומה, וסגי בזה שהם ב"ד קבוע שדנין דיני תורה (ולא פשרות).

נישט, לא דיברתי בשמך, רק טענתי מה שלדעתי ייצא אם נמשיך את קו הטיעון שנקטת בו. בכל אופן, מחלוקתנו במקומה עומדת.

שכן,
התרת נדרים של ער"ה היא בעייתית גם ללא רשימות המכולת או 1:00 בלילה. יש כאן אנשים שאינם יודעים נדר מהו ומהו פתח והתרה, ויושבים לדון בעניין זה.
אמנם בשו"ע יו"ד (ומעניין המיקום של דיני בי"ד ביו"ד) קובע שהרבה כללים לא חלים על התרת נדרים (לילה, קרובים, שלושה וכדו'), אך קשה להבין כיצד מי שאינו יודע על מה מדובר יכול לעשות משהו.



מיכי

האם אין בשו"ע, דב"ד שבעיר נקבע לפי בית הקברות היכן הוא.

בית הקברות?

הענין המקורי של האשכול הוא סמכות בי"ד של שלושה אנשים שלא מונו או נבחרו. מענין לענין התגלגל להגדרות שונות. אביא מה שכתבתי לפני מספר חודשים בתיק שנדון לפני בית הדין הרבני בפתח-תקוה, וגם אם הדברים חורגים מעט מהמסגרת המקורית של האשכול, הרי הם קשורים בו.

****************

תגובת התובעת לענין העברת הדיון:

כב' בית הדין מתבקש בזה לדחות את בקשת הנתבעת להעביר את הדיון לבית הדין של כב' הרב מ. בעיר א., מהטעמים שלהלן:


1. הנתבעת סומכת בקשתה על ההלכה שהתובע הולך אחר הנתבע, לפי מה שפסק הרמ"א [חו"מ סי' י"ד סע' א']. לכן, לפני הכל, יש לברר אם בי"ד הקיים בעיר א. יש לו דין של בי"ד קבוע.
כתב באגרות משה [חו"מ ח"ב סי' ג']:
"והא דכתב הרמ"א דאם דיינים קבועים בעיר לא יכול לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, היה זה רק בעיירות שבמדינותינו שהיו מתמנים מהעיר, שאף הרב האב"ד לבדו נמי היה יכול לכופו מאחר שקבלוהו, אבל בנוא יארק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר, ובפרט שאיכא עוד אגודות וחבורות של רבנים שליכא אף מינוי מכל הרבנים שבעיר ולכן כשרוצה אחד מהן בזבל"א מוכרחין לילך בזבל"א דוקא".
והיינו שהתנאי להיותו בי"ד קבוע הוא שנתמנה ע"י הקהל. לכן, במקום שהתאגדו לעצמם כמה יחידים לקהילה והקימו בי"ד, אין דינו כבי"ד קבוע, אלא לגבי אותה קהילה בלבד.
ברוח הדברים האלה פסק הרב הראשי לישראל הגר"א שפירא שליט"א [ערעור תשמ"ח / 384 ]:
"והרי יש מצוה להושיב דיינים בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך שידונו דיני תורה ואין לנו דיינים אחרים אלא הדיינים שבביה"ד האיזורי וכו', ואין כל ספק ספיקא שדייני ביה"ד האיזורי הם הדיינים שעליהם דיברה תורה להעמיד דיינים בישראל.
...
והנה דייני בתי הדין האיזוריים... הם בכלל קבלו עליהם הציבור להיות דיינים של כל מה שנפסק בשו"ע ונכלל בתקנות הדיון, ודינם כדין דיינים קבועים באותה עיר ובאותו פלך.
...
והנה הנתבע טוען כי שרוצה לדון בביה"ד הרבני שבראשו עומד הרב .. שליט"א, והנה ודאי שהרב הזה והרבנים שיושבים עמו הם תלמידי חכמים ויודעים פרק בדת ודין, אבל איש לא בחר בהם, לא רק באותו אזור כפי שביה"ד האזורי נבחרו, אלא בעיר בני ברק גופא לא נבחרו ע"י ציבור, אלא דנים מי שמתנדב לבוא לפניהם לדון, אבל כשתובע דורש לדון בביה"ד הקבוע בביה"ד האזורי, הדין עמו".
והיינו, שהתנאי להיותו בי"ד קבוע הוא שנתמנה ע"י הקהל, ולכן במקום שהתאגדו יחידים והקימו להם בי"ד שלא נבחרו לא ע"י פרנסי המקום וגם לא ע"י כל רבני המקום – שגם זהו אופן של התמנות ציבורית, אין דינו כבי"ד קבוע, אלא לגבי אותה קהילה בלבד.
תטען התובעת, שהוא הדין לעניינו אנו. אמנם, כב' הרב מ. שליט"א מכהן פאר כרב העיר א., אולם בית הדין שהוא עומד בראשו אינו חלק ממוסד הרבנות בעיר, ואף אינו בי"ד המקובל על כלל התושבים בה. גם עמיתו הרב ג. שליט"א מוכתר בתואר רב העיר, ואף הוא יושב בראש בית דין בעיר, וכל אחד מהם בי"ד המקובל על קהילתו, ולא על כל התושבים או אף על רובם. בודאי שאי אפשר לומר שהקהילה הדתית-לאומית, אליה משתייכים הן חברי העמותה התובעת והן חברי העמותה הנתבעת, קבלו עליהם את בית הדין של הרב מ. שליט"א. ולהוסיף, שבית הדין האיזורי אמנם יושב בפתח-תקוה, אבל מראש הוקם לשמש כבי"ד לכל האיזור, והתקבל ככזה עוד לפני שנתייסדה א.. לפיכך, זהו בית הדין שיש לדון בו בעניננו.

2. ונראה איך נסמכים דברים אלה על דברי הפוסקים שדנו בדבר זה.
בענין בי"ד קבוע פסק המחבר בשו"ע חו"מ [סי' ג' סע' א']: "אבל אם רוצה לדון עמו בעירו, אלא שאינו חפץ בשלשה שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד". דהיינו במקרה של חילוקי דעות לגבי מקום הדיון, יתקיים הדין בדרך של זבל"א. וכתב שם הרמ"א וזה לשונו:
"ונ"ל דוקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכן נוהגים בעירנו. וע"ל סי' כ"ב סוף סע' א'"
וכ"כ התוספות יו"ט [סנהדרין פ"ג מ"א]:
"ומיהו בהא מודינא, כשיש ב"ד קבוע בעיר דלא מצי למדחי ליה הנתבע לתובע לדון בזבל"א לפי שמפני כן קבעו בית דין"
פירוש דבריהם: שכאשר יש בית דין קבוע בעיר, אי אפשר לברור שלושה אחרים גם אם הם בגדר מומחים לרבים, דהיינו, דיינים שאינם סמוכים אך הגיעו לכלל גמיר וסביר וראוים לדון, אלא צריך להתדיין דווקא בפני בית הדין הקבוע, ועצם קביעתו של בית דין לא רק יוצרת מציאות בה יהיו דיינים שידונו, אלא גם מונעת את האפשרות לדרוש לדון בפני שאר המומחים לרבים המצוים בעיר, ומכל שכן שאין המומחים לרבים יכולים לכוף את בני העיר לידון בפניהם.
וכן כתב הרמ"א גם בתשובותיו [סי' נ"ב]: "ואפילו בעל כרחו של אדם יכולין לדונו ולא יוכל לומר אני לא אדון אלא בזה בורר, וכו', דדיין מומחה או בדקבלו עליהם דן אדם בעל כרחו. וכ"ש ועד של בני הקהל מיקרו קבלו עליהם, דצריך כל אדם לדון לפניהם ולא יוכל להשתמט, ואי לא אתי בר שמותי הוא". וגם המבי"ט בתשובותיו [ח"א סי' ר"פ] כתב: "ולכ"ע נראה לי דאי איכא ב"ד מומחה קבוע בעיר אחת, אין אחד מן הבעלי דינין יכול לומר לחבירו שלא מרצון חברו תברור אתה ואברור אני אם אינו גדול מב"ד שבעיר אלא ילכו לב"ד שבעיר". וכן כתב גם הב"ח בשו"ת סי' נ"ט: "אבל אם קבלוהו לחכם לדיין, פשיטא דאינו יכול להשמט ממנו אפי' מקטן לגדול".
הטעם לדברי הרמ"א מבואר היטב בדברי החזו"א [סנהדרין סי' ט"ו] שכתב:
"נראה דדוקא בתיקנו בני העיר כן או שכבר נקבע כן המנהג, וכשמקבלים סתם על דעת כן קבלו, וזה כשמוצאים תקנה זו לגדר בפני עושי עולה, דע"י נתינת רשות לברור דיין מוצאים מקום להשתמט מן הדין ומתארך הזמן עד שיסודרו הדיינים, וגם לפעמים זה פוסל דיינו של זה, ולפעמים בורר אינו הגון וקשה לברר שאינו הגון, ובשביל זה תקנת הציבור לברור בית דין הגון ושלא יוכל לדחות לזבל"א. ונראה דכמו שאינו דוחה לבקש זבל"א, כן אינו יכול לומר שרוצה בית דין אחר בעיר הזאת אפילו הם גדולים מבי"ד הקבוע. מיהו נראה דהמלוה יכול לתבועו ללוה לב"ד הגדול, דלמה לן לשלול מן מהמלוה זכות זו שהרי אין בזה מיגדר מילתא".
הנה כבר מתחילת דבריו נראה שלמד שדברי הרמ"א מבוססים על כוחם של בני העיר למנות דיינים, אלא שבתחילה פירש שזהו מנהג הקהילות משום מיגדר מילתא, [ולכן לגבי התובע שלגביו אין משום מגדר מילתא, יתאפשר לו להגיש את תביעתו גם חוץ למקומו]. אולם בהמשך צידד לומר:
"ואפשר שאין דינו של הרמ"א משום תקנת הקהילות, אלא מעיקר הדין, שהרי יש מקום לקבוע שכל בי"ד יכול לכוף לבע"ד ולא מצי למדחי לבי"ד אחר קאזילנא שהרי כל בי"ד עושה כמשפט התורה להוציא עשוק מיד עושקו ולמה לן ליתן לו רשות להשתמט, אלא שמצאו חכמים להפיס דעתו שיתן אמון בהדין שיכול לבחור בית דין, אבל כל שבני העיר קובעים בי"ד כחובתן אין מן הנכון שבני העיר עצמן לא יהיו זקוקין להן ולא יהיו חייבם לירד לפניהם לדין, וגם יש בזה משום כבוד הבי"ד, ולפי זה גם המלוה אינו יכול לתובעו לבית דין אחר".
דהיינו, גם לצד השני בדברי החזו"א בחירת הציבור היא המחייבת, וכמו שכתב: "כל שבני העיר קובעים כחובתן", אלא שמוסיף על דבריו הראשונים לומר שזהו עיקר הדין ולא תקנה, ואדרבא מעיקר הדין היה לנו לילך אחר התובע, וכח הנתבע לברור או לבחור בי"ד הוא רק תקנת חכמים כדי להפיס את דעתו, אולם כאשר הציבור מעמיד בית דין, מחוייבים הכל לדון לפניו מעיקר הדין, שהעמדת בית הדין ע"י פרנסי הציבור יוצרת חובה דינית להזדקק רק להם, ולכן גם המלוה אינו יכול לתובעו לבית אחר.
המורם מכל האמור, כי בי"ד נחשב כקבוע או ע"י שנתמנה ע"י הקהל או ע"י שקיבלוהו הציבור עליהם, כשקבלה זו באה לידי ביטויה המובהק ביותר בעצם נכונות הציבור לידון בפניהם.
3. ומכאן נראה, שלביה"ד הרבני האיזורי מעמד של בי"ד קבוע שבעיר, ומעלתו גדולה מבתי הדין הפרטיים הקיימים בא.. כפי שהבאנו לעיל, מעמדו של בי"ד הופך לקבוע ע"י מינוי של הקהל ומכח קבלתו של הקהל את הדיינים עליהם, ולביה"ד הרבני האיזורי יש בהחלט את התנאים הנזכרים.
הטענה כי לביה"ד הרבני אין מעמד של בי"ד קבוע, אינה יכולה להשמע, שהרי רובם המוחלט של בתי הדין הפרטיים הוקמו רק בשנים האחרונות, ואם כנים הטוענים כך, נמצא כי במשך עשרות שנים לא היה בארץ ישראל בי"ד קבוע - בניגוד לדין, ודבר זה לא ניתן להאמר. וכך כתב הגר"א שפירא בפסק הדין הנ"ל:
"וכל מי שאינו רואה את הדיינים של בתי הדין כפי מסורת ישראל לדון בכל ההלכות בשו"ע ובתקנות הדיון ואומר שבכל ארץ ישראל אין בתי דין כהלכה, פרט לירושלים ובני ברק שאך שם יש דיינים פרטיים כאמור, הוא מוציא לעז על ישראל".
וקדם לו הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל [הובא בתחומין ז'], שכתב וז"ל:
"בתי הדין ממשיכים את שרשרת הזהב הנמשכת ממשה רבנו עד היום הזה"
כבר בהקדמה לתקנות הדיון משנת תש"ג, כתבו הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הרצוג והגרב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל, את הדברים הבאים:
"...ניתנה לכל בית דין רבני של כנסת ישראל גם סמכות של בי"ד קבוע לבוררות. נפתחה דרך למסור בה לבתי הדין הרבניים לבירור ולהכרעה כל מיני סיכסוכים לרבות ענינים שהם על פי מהותם מחוץ לסמכות החוקית של בתי דין אלה".
4. הטענה שבית הדין האיזורי אינו בית הדין הקבוע לעיר א., מופרכת גם מהעובדה הידועה לכל, שענינים של גירושין וכיו"ב של תושבי א. נידונים בו, ורק בו. לא יתכן לומר, שהציבור מקבל את סמכותו של בית הדין בעניני אישות הנוגעים לחמורים שבאיסורי תורה, אך לא בעניני ממון, וכעין מה שאמרו להם בית שמאי לבית הלל [יבמות פ' ט"ו מש' ג']: "התרתם ערוה חמורה לא תתירו את ממון הקל".
עמדה זו מצאה ביטויה בהרבה פסקי דין ונביא כאן מקצתם. הגרי"א הרצוג [חו"מ סי' י"א] כתב:
"אף אם אין לביה"ד האזורי כח חוקי ממשלתי לדון בתביעות ממוניות, מ"מ יש לו את הכח עפ"י דין תורה להזדקק לכל תביעה ממונית גם מחוץ למסגרת של שטר הבוררות. החוק החילוני אינו מונע מבי"ד רבני להזמין בע"ד לפניו, ואם באו בע"ד לפניו ונשמעה בפניהם תביעה ממונית, אין החוק מונע אף בהעדר שטר בוררות, מלפסוק כדין התורה ומלדרוש מהנתבע מהבחינה הדתית המוסרית לקבל את פסק דינם ע"פ ד"ת. מה שיוצא מהחוק הממשלתי הוא רק שאין כח כפיה בתוקף הממשלה מחוץ למסגרת ידועה"
וכן כתבו הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו [ערעור תשל"ב/9]:
"בית הדין הרבני בישראל יונק את שיפוטו מכחה של תורה ודיניה… ואם כך הרי כל טענה של חוסר סמכות במסגרת החוק אינה תופסת, כאשר הבעיה היא בסמכות מכח התורה ליהודי שומר תורה ומצוות".
ויתרה מזאת, הרי בתי הדין הרבניים פוסקים מידי יום במסגרת הנושאים שבתחום סמכותם הבלעדית, נישואין וגירושין, גם בשאלות ממוניות כבדות משקל, דוגמת מזונות אשה וילדים, חלוקת רכוש, פיצויי גירושין ועוד כהנה וכהנה. והרי בנושאי המעמד האישי רוב מוחלט של הציבור נזקק אך ורק לסמכותו של בתי הדין הרבניים, ומעולם לא נשמע כי מאן דהו יכפור בסמכותם ויאמר כי בהיבטים הממוניים הוא מבקש להתדיין בבי"ד פרטי או בזבל"א, וזאת אף בנדון של מזונות הילדים, שלצערנו, סמכותו החוקית של ביה"ד בעניין זה קועקעה ע"י בית המשפט. אדרבא, דעת הכל שווה כי רק בית הדין הוא המוסמך לפסוק את שיעור המזונות ע"פ ד"ת, היש לך קבלה גדולה מזה?
5. נוסף להיותם של הדיינים בבתי הדין הרבניים ממונים ונבחרים ע"י הציבור, פשוט הדבר כי יש תוקף לסמכותם גם מכח זה שקיבלום הרבים עליהם, כשקבלה זו באה לידי ביטוי במציאות שרוב דיני התורה בעניינים שבממון נעשתה בעבר, וכנראה שאף כיום, במסגרת בתי הדין הרבניים, והדיינים מקובלים על רוב הציבור כמומחים מחד, וכבלתי תלויים מאידך. קיומם של בתי הדין הפרטיים אינה מלמדת כי הקהל מפקפק בסמכותם של בתי הדין האיזוריים, אלא הינה כורח המציאות בשל העומס הרב המוטל על בתי הדין הרבניים והצורך במסגרת חילופית שתאפשר הכרעה ע"פ דין תורה כששני הצדדים מעונינים בכך. כידוע, גם מול מערכת בתי המשפט האזרחיים פורחת בשנים האחרונות מערכת חילופית של בוררים ומגשרים למיניהם, אף זאת בשל העומס הרב על בתי המשפט. ברור שקיום המערכת החילופית לכשעצמו לא פוגע בסמכויות המערכת הרשמית, ואף לעניננו כך.

בא. שהתאכלסה בשנים האחרונות בציבור גדול של תושבים שמבררים דיניהם ע"פ ד"ת, נתעורר הצורך בבתי דין פרטיים, ושתי הקהילות הגדולות בעיר הקימו להן בי"ד שכזה – הליטאים והספרדים. קיום בתי הדין הוא דבר מבורך לגופו, אבל אינו משנה את הקביעה שרק בית הדין האיזורי הוא בית הדין הקבוע, ובמיוחד למי שאינו חבר בקהילות שהקימו את בתי הדין הללו, וא"א לומר שקיבל עליו את סמכותם.

אמנם אין חולק כי כל קהילה יכולה לבחור מתוכה דיינים, והם יחשבו לבי"ד קבוע לגבי קהילה זו באופן שלא יוכל אחד מחבריה לדרוש להתדיין בבי"ד אחר, אולם ודאי שאין בכוחו של בי"ד שכזה לחייב מי שאינו מבני הקהילה שידונו בפניו, ושבעתיים אצלנו, ששני הצדדים אינם באותה קהילה שהקימה את בית הדין, אלא הפכו של דבר – מצד היותם חלק מהקהילה הדתית-לאומית, נראה יותר שחברי הקהילה קיבלו על עצמם סמכות של בית הדין האיזורי, שהוא גוף רשמי של המדינה.

6. עוד יש להשוות בין ההליכים המתקיימים לפני בתי הדין השונים. כידוע, בבית הדין האיזורי יושב ספרא דדייני בכל הדינים, ומוציא לאחר מכן פרוטוקול מודפס לצדדים. כמו כן, בית הדין מוציא פסק דין מנומק היטב. ואחרי כל זה, יכול כל צד לערער לבית הדין הגדול לפי הבנתו.

בתי דין פרטיים בכלל, ובית הדין הנדון כאן בכללם, אינם מקפידים על עריכת פרוטוקול מלא, ואף אם יושב ס"ד הריהו רושם תמצית הטענות הראשונות, והפס"ד, ותו לא מידי.

הרשד"ם [בחו"מ סי' ב' וסי' ז'] כותב כך: "וכ"ש אם מעיקרא יתחייב לזה הנתבע ויאמר איני רוצה לדון בפני זה אלא בפני זה, ואם אתה ירא שמא יעביר עליך את הדרך, יהא על זה התנאי שיתן לך פסק הוראתו ותראהו למי שתרצה, שאז לית דין ולית דיין שיכוף התובע לנתבע".

ומכלל הן אתה שומע לאו, כי אם התחיבות שכזו לא תינתן, יש זכות לבעל דין לסרב להידון שם.

ידוע כמו כן, שלפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, שבעזרתו יכול הזוכה בפסק הדין בבית הדין הרבני לאכוף אותו על-ידי בית המשפט וההוצל"פ, קיימים מספר תנאי סף לקיום סדרי דין נאותים, שבהעדרם לא יאשר ביהמ"ש את פסק הבוררים. הליכה לבית דין שאי אפשר להבטיח בו את קיום התנאים האלו מראש, עשויה לפגוע דווקא בתובע שמבכר ללכת לדין תורה, שאח"כ יגרר אחר הנתבע לבית דין שא"א לכוף לפי פסק דינו, ויפה רק לצור ע"פ צלוחיתו, ואין לחייב את התובע לדון במקום שכזה. דווקא זה עלול לגרור תובעים לבתי המשפט האזרחיים, ולהרחיקם מד"ת.
בהקשר זה ראוי להביא מה שכתבו בתי הדין כבר פעמים מספר, שבמערכות האזרחיות קיימת חשדנות וספקנות כמעט מובנית לגבי בתי דין פרטיים בשל העדרם העקבי של סדרי דין נאותים, וזו לכשעצמה יכולה להיות סיבה להעדפת בית הדין הרבני האמון על סידרי הדין הנאותים, שאם לא כן ימצא בית הדין כורת את הענף עליו הוא יושב.
7. בנוסף, בית דין פרטי שאינו חייב להמציא פרוטוקול מפורט, גם אינו מעניק זכות ערעור, שקיימת בבית הדין האיזורי. לא רק שפסק הדין אינו מנומק בד"כ, אלא גם אם היה מנומק, אין כל אפשרות לערער עליו, בבחינת "גזירה היא מלפני, אם תקבלו עליכם מוטב".
הרב עובדיה יוסף שליט"א כותב [שו"ת יביע אומר, ח"ב, חו"מ סי' ב']:
"כי בדורות הללו בעוה"ר שכחה שכיחא והטעות מצויה מאד. ועי' להרדב"ז (מובא באבקת-רוכל למוהרי"ק סי' כא), דאע"ג דאמרי' בש"ס דלא חיישינן לבית-דין טועים ובית-דין בתר בית-דין לא דייקי, הני מילי בזמניהם, אבל האידנא דייקינן ודייקינן".
לזאת מוסיף הראשל"צ, שבתי הדין של היום נכנסים לדון על דעת זאת שכל צד רשאי לערער. מכאן מסקנתו המחייבת את תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, המאפשרים ערעור.
העברת הדיון לבית הדין בא., תמנע מהתובעת את האפשרות לערער על פסק הדין לכשינתן, אם יהיה בכך צורך, ובהוספת מה שכבר הזכרנו, שפסק הדין ניתן בד"כ ללא נימוקים מספיקים, יש לומר שאין הנתבעת רשאית לכופה להתדיין בתנאים אלה.
8. על אף אריכות הדברים היה מקום להוסיף עוד כהנה וכהנה, אלא שאין בהם כבר צורך, שכן הגיעו הדברים לכלל מיצוי. בית הדין הגדול פסק אך לאחרונה, בשני פסקי דין נפרדים, ממש כדברים האלה. האחד, ממנו לקוח הרבה מהחומר שכאן, הוא תיק 1-35-1043, והשני, תיק 1-35-2971, ושם מפורטים הדברים עוד.



התובעת חוזרת ומבקשת מבית הדין, לדחות את הבקשה להעביר את הדיון לבית הדין של הרב מ. בא., מהנימוקים שהובאו לעיל בהרחבה.


נוהל שכן
זה כאן!

הלבן

<"ולפי זכרוני אין כזה דבר כלל. זכותו של ועד הקהל למנות מורה הוראה שמחוייב לענות לשאלות העדה">

להבנתי, גם הדיינים מתמנים ע"י וועד הקהל ומכאן סמכותם, אם כי החיוב העקרוני למנותם הוא מציווי הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל גבוליך".

אתמול עניתי בקיצור, לפניך מתוך אנציקלופדיה תלמודית, האחד מתוך ערך "אגרת רשות" כרך א, טור קמד, העוסק בכתיבת איגרת רשות בחול המועד:

"מינוי ונתינת רשות, שריש גלותא כותב ונותן רשות לילך וללמד לישראל איסור והיתר ולהורות להם דברי תורה, ושמו בלשון ארמית "פתקא דדיינותא"13 או "דרשוותא"13א, או שהנשיא נותן רשות לזה לדון14, וכן אגרות שכותבים בית דין הגדול למי שממנים אותו דיין בעיר אחרת15, כי המנהג בבבל שבית דין הגדול הם ממנים דיינים בכל פלך ופלך וכותבים לו לדיין אגרת רשות, וכותבים "דאנחנא מניניה לפל' בר פל' דיאנא באתרא פל' ויהיבנא ליה רשותא למידין דיני" וכו'16.
________

13. שע"ת סי' ריד לרב נטרונאי גאון, ובה"פ סי' קנו לרב שר שלום, ובתג"ה סי' קפ לרב האי גאון, ושבלי הלקט סי' רכה בשם רב נחשון גאון בשם מר רב יצחק גאון. ובשבה"ל: פתקא דדנותא. עי' ברי"ץ גיאת ח"ב עמ' כה.
13א. בה"ג הל' מועד.
14. ריטב"א, וחדושי הר"ן שם.
15. ריב"ב בשם מר רב צדוק.
16. תשו' הגאונים הרכבי סי' קפ. ועי' אוצה"ג למו"ק סי' נג - נד.

ראה איזכורים נוספים לאיגרת הרשות בא"ת ערך "בית דין" כרך ג טור קמא, וערך "חול המועד", כרך יג, טור קסו.


<"אמנם ב"ד קבוע שמחוייבים לבוא לדון לפניו אינו זקוק כלל למינוי ועד הקהל או לבחירות">

להבנתי, ב"ד קבוע הוא ב"ד של מומחים שמונה ע"י הרשויות המוסמכות שנתנה לו סמכויות "ב"ד" לכפיה וענישה, ואילו ב"ד שאינו קבוע, הוא ב"ד בעל סמכות כפיה מוגבלות, וגם ב"ד בעל סמכות כפיה מוגבלת חייב להיות מוסמך ע"י הרשויות, ורק בתי דין ללא כל סמכויות כפיה כלל, יכולים להיות ללא מינוי, מפני שסמכותם היא מ"מינויים" ע"י הצדדים שבחרו בהם.

השתמשתי בביטוי "רשויות", לא כדי לרמוז על רשות ממשלתית או חילונית, אלא כדי שלא להסתבך בהגדרת רשות מוסמכת זו, מפני שהיו ימים בהם היה זה ראש הגולה, ואילו בימים אחרים היה זה וועד הקהל.

לפניך מתשובת הגאונים - הרכבי סימן קפ, שהובאה בהערה 16 דלעיל.

"ראינו כי המנהג בבבל שבית דין הגדול הן ממנין דיאנין בכל פלך ופלך וכותבין לו לדיאן איגרת רשות וקוראין אותו בלשון ארמית פתקא דדיאנותא. וכן מפרשין דאנחנא מניניה לפל' בר פל' דיאנא באתרא פל' ויהיבנא ליה רשותא למידן דיני ולאיתחזאה [ע"ב] על כל מילי דמצואתא ודאיסורא והתירא ודחלית שמיא וכל מאן דלא מקביל דינא על נפשיה אית ליה רשותא למעבד ביה מאי דחזי כי היכדין דחייב מן שמיא. ומי שיש בידו מינוי כזה אם נשבע שלא יגש אליו לדין כופין אותו ויושב לפניו ומלקין אותו על שבועתו. כי כבית דין הגדול הוא. ואע"פ כן אם המלוה תובע לילך לבית דין הגדול יש על הלווה לילך עמו...".

על מינוי הדיינים על ידי ראש הגולה, ראה באוצר הגאונים לסנהדרין טויבש) עמוד לח הערה 29.

לדידי ברור, שמה שקובע אם הוא ב"ד קבוע, הוא המינוי ע"י הרשויות המוסמכות או הקבלה ע"י הקהל, אך לא ה"לומדות":

"ובעירם שהלכו לשם יש ב"ד קבוע ממונים ע"פ ז' טובי העיר ומנהיגי'. (שו"ת חוות יאיר סימן קנו).

התוכל להסביר מהי הגדרתך ל"ב"ד קבוע", ומה עושה אותו קבוע?







עולם הפוך אני רואה

תוקן על ידי - נישטאיך - 21/11/2005 11:41:18

מדברי שניכם רואה אני שהנכון הוא שלא כדברי, וב"ד קבוע הוא דוקא זה שמונה ע"י טובי העיר או שנבחר ע"י רוב אנשי העיר.
ולתומי, בלמדי בשו"ע לא ראיתי שיתפרש דבר זה, וחשבתי שאין צריך לזה מינוי, וסגי בזה שהם משמשים כב"ד קבוע לדיני תורה.
וע"ד מה שמצאנו בקשר לרב ומורה הוראה, דסגי גם בהחזיק עצמו ברבנות, כמבואר ברמ"א יו"ד סוס"י רמה.
וגם, כך היה נראה לי מדברי שוע"ר בסוף הל' נזקי גו"נ:
"ואם הב"ד שבעיר נתמנו מדעת רוב הצבור ידונו גם הם דיני קנסות", מכך הי' נראה לי לפום ריהטא, שסתם ב"ד שבעיר לא נתמנה ע"י רוב הצבור, כי אם החזיקו עצמם להיות דיינים קבועים.
אמנם מדברי שניכם נראה אשר לא כן הוא, כ"א שב"ד קבוע הוא דוקא זה שנתמנה ע"י טובי העיר. ומ"מ אינם יכולים לדון קנסות, כיון שהם עצמם לא נתמנו ע"י רוב הצבור.

אמנם לאידך, עדיין נראה לי ברור, שגם כשנתמנה ע"י הקהל להיות ב"ד קבוע בקהלה זו, אלא שאינם דנים ד"ת ככל דיניהם, אלא "לדין או לפשר", בתשלום, בלילה וכו', בודאי אין להם דין ב"ד קבוע.
ויתירה מזו נראה לענ"ד, שאפילו אם הם מכריחים אחד מבני הקהלה לבוא לדון לפניהם, ובהכרח הוא מקבל קנין בפניהם וחותם על שטר בוררות, מ"מ כיון שהכרח זה לא הי' כדין, א"כ אין לפסק דינם תוקף הלכתי.
אלא שאין דעתי ברורה בזה, וכבר שאלתי על כך באשכול אחר.


תוקן על ידי - הלבן - 21/11/2005 12:02:42

השכן

תודה.



האם היה אפילו סיכוי של אחד מאלף, שדייני בית דין רבני ממשלתי, יתנו לבתי דין פרטיים-פיראטיים להוציא תיקים מתחת ידיהם?

"בתי הדין ממשיכים את שרשרת הזהב הנמשכת ממשה רבנו עד היום הזה", ואין ספק שהרב הראשי, אפילו אם הוא אחד כמו הרבנים לאו או מצגר, עומד במקום משה רבנו.

יונה בדורו כמשה בדורו.

האם האמנת במה שכתבת, או שהיה זה לצורך התיק?

מספר הערות לדבריך:

<"לא יתכן לומר, שהציבור מקבל את סמכותו של בית הדין בעניני אישות, הנוגעים לחמורים שבאיסורי תורה, אך לא בעניני ממון">

הציבור אינו מקבל את סמכותו של בית הדין בעניני אישות, אלא שאין לו ברירה, מאחר והחוק החילוני מכריח בני זוג הרוצים להרשם כנשואים או כגרושים לפנות לרבנות, הם פונים אליהם, משא"כ בעניני ממון, כאשר עומד לפניו חופש הבחירה, הוא אינו פונה אליהם.

<"אף אם אין לביה"ד האזורי כח חוקי ממשלתי לדון בתביעות ממוניות, ... החוק החילוני אינו מונע מבי"ד רבני להזמין בע"ד לפניו, ואם באו בע"ד לפניו ונשמעה בפניהם תביעה ממונית, אין החוק מונע אף בהעדר שטר בוררות, מלפסוק כדין התורה ומלדרוש מהנתבע מהבחינה הדתית המוסרית לקבל את פסק דינם ע"פ ד"ת. מה שיוצא מהחוק הממשלתי הוא רק שאין כח כפיה בתוקף הממשלה מחוץ למסגרת ידועה" (הגרי"א הרצוג ).>

הגדיל לעשות ממנו הרב שמחה מירון, שישב כדיין בתיק מס' אלפיים שמנה מאות עשרים וארבע/ - ל"ח בבית הדין הרבני האזורי ירושלים, שאמר, (בעמוד 259):

"שנית, גם המחוקק החילוני איננו שולל את סמכותו של בית הדין הרבני להיות, מבחינת ההלכה, ערכאה מוסמכת לעניני ממונות אלא שהמחוקק החילוני לא מסר לבית הדין כח אכיפה חילוני לסמכות שיפוטו במקרים אלה. נזכיר בהקשר זה שני פסקי דין של הערכאה החילונית העליונה: בבג"צ /עז - ס"ח/ ביקש העותר להורות למשרד הבטחון שיתן טעם מדוע הוא מסרב להתדיין על פי ההלכה בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, ולהורות למשרד הדתות שיכריז על משרד הבטחון כסרבן להתדיין בדין תורה ויתן לעותר רשות בכתב להתדיין בבית המשפט המחוזי. אחר שבית המשפט הבהיר שעל פי החוק החילוני המחייב במדינה אין כל חובה על משרד הבטחון להסכים לבוררות בפני בית דין רבני התייחס בית המשפט לעצם בקשת כתב הסירוב ואמר: אין הענין בגדר התפקידים המוטלים על פי הדין על משרד הדתות, והעותר, אם רצונו בכך, יוכל לפנות בבקשה זו לבית הדין הרבני.

בבג"צ /ע"ז - תפ"ד/ נדרשו העותרים ע"י ביה"ד הרבני האזורי בפ"ת לחתום על שטר בוררין תוך אזהרה שאם לא יחתמו יוציא ביה"ד נגדם כתב סירוב, וביהמ"ש קבע: אין העתירה מגלה שום ענין להתערבותנו. האיום בהוצאת כתב סירוב אינו בגדר כפיה כלל ועיקר. כתב הסירוב רק מעיד על כך קבל עם ועדה שהעותרים הוזמנו להתדיין בבית דין רבני בענין אשר איננו בסמכותו היחודית וסירבו להתדיין בפניו. זאת היא עובדה פשוטה שהעותרים מודים בה בפה מלא בעתירתם לפנינו. אין לראות על שום מה לא יתן בית הדין הרבני למי שמעונין בכך אישור בכתב על עובדה זו כהויתה".

"גם המחוקק החילוני איננו שולל את סמכותו של בית הדין הרבני להיות, מבחינת ההלכה, ערכאה מוסמכת לעניני ממונות אלא שהמחוקק החילוני לא מסר לבית הדין כח אכיפה חילוני לסמכות שיפוטו במקרים אלה".

צחוק עשה לי.

החוק החילוני אינו מונע ממני, או מכל בין דין פרטי מלהזמין אנשים לדין.

החוק החילוני אינו מונע ממני, או מכל בין דין פרטי מלדון אנשים החותמים על שטר בוררות.

החוק החילוני לא נתן לי זכויות אכיפה וכפיה בדיני ממונות, כשם שהוא לא נתן אותם לבית הדין הרבני.

ההבדל ביני ובין בית דין רבני הוא קטן ביותר.

הם פקידי ממשלה, ואני אזרח.


<"אין החוק מונע אף בהעדר שטר בוררות, מלפסוק כדין התורה ומלדרוש מהנתבע מהבחינה הדתית המוסרית לקבל את פסק דינם ע"פ ד"ת">

כשם שבדיני אישות שהוא בתחום סמכותם, חייבים בתי הדין לפסוק כפי ההלכה בגלל החוק החילוני שמינה אותם, הרי כאשר הדבר נוגע בדברים שאינם בתחום סמכותם הם יכולים מבחינה חוקית לפסוק לפי איזה חוק שהם רוצים, אפילו אם הוא החוק החמורבי.

<"ומעולם לא נשמע כי מאן דהו יכפור בסמכותם ויאמר כי בהיבטים הממוניים הוא מבקש להתדיין בבי"ד פרטי או בזבל"א">

התוכל להסביר מה לא שמענו?

אם הוא בנושאים ממוניים הקשורים לגירושין, הרי מי שמפריד בין הענינים הממוניים ושאלת הגירושין, והולך להתדיין על הענינים הממוניים בבי"ד פרטי או בזבל"א, ואילו בשאלת הגירושין הוא הולך לרבנות, אינו אלא אידיוט,

האשה הולכת לבית הדין לעניני משפחה, והבעל כורך את התביעות הממונית בתביעת הגירושין, ומשתמש בגט כאמצעי סחיטה.

<"אדרבא, דעת הכל שווה כי רק בית הדין הוא המוסמך לפסוק את שיעור המזונות ע"פ ד"ת, היש לך קבלה גדולה מזה?">

ממתי דעת הכל ש"רק בית הדין הוא המוסמך לפסוק את שיעור המזונות ע"פ ד"ת", והרי אין בין התביעות הממוניות הקשורות למזונות והתביעות הממוניות הקשורות לחוב או לתביעות נזקים דבר, ובהם יכול לפסוק כל בית דין.

<"אביא מה שכתבתי לפני מספר חודשים בתיק שנדון לפני בית הדין הרבני בפתח-תקוה, .. כב' בית הדין מתבקש בזה לדחות את בקשת הנתבעת להעביר את הדיון לבית הדין של כב' הרב מ. בעיר א., מהטעמים שלהלן: יש לברר אם בי"ד הקיים בעיר א. יש לו דין של בי"ד קבוע">

הנעלמ ממך שבאותו פסק הדין טען הרב מירון, שהבג"ץ פסק שלבית הדין האיזורי בפתח תקווה, יש דין ב"ד קבוע:

"בבג"צ /ע"ז - תפ"ד/ נדרשו העותרים ע"י ביה"ד הרבני האזורי בפ"ת לחתום על שטר בוררין תוך אזהרה שאם לא יחתמו יוציא ביה"ד נגדם כתב סירוב, וביהמ"ש קבע: אין העתירה מגלה שום ענין להתערבותנו. האיום בהוצאת כתב סירוב אינו בגדר כפיה כלל ועיקר. כתב הסירוב רק מעיד על כך קבל עם ועדה שהעותרים הוזמנו להתדיין בבית דין רבני בענין אשר איננו בסמכותו היחודית וסירבו להתדיין בפניו. זאת היא עובדה פשוטה שהעותרים מודים בה בפה מלא בעתירתם לפנינו. אין לראות על שום מה לא יתן בית הדין הרבני למי שמעונין בכך אישור בכתב על עובדה זו כהויתה.

הרי שיש להתייחס לבית הדין הרבני האזורי כאל בית דין קבוע של אותה עיר".


ע"כ מדברי הרב מירון.




תוקן על ידי - נישטאיך - 22/11/2005 9:56:50

הלבן

<"וע"ד מה שמצאנו בקשר לרב ומורה הוראה, דסגי גם בהחזיק עצמו ברבנות, כמבואר ברמ"א יו"ד סוס"י רמה">

רמזתי להלכה זו במה שכתבתי "נתמנו או נתקבלו", והיינו, אף שהבית דין לא נבחר' אם הוא נתקבל דינו כבית דין שנבחר.

<"אמנם לאידך, עדיין נראה לי ברור, שגם כשנתמנה ע"י הקהל להיות ב"ד קבוע בקהלה זו, אלא שאינם דנים ד"ת ככל דיניהם, אלא "לדין או לפשר", בתשלום, בלילה וכו', בודאי אין להם דין ב"ד קבוע">

ראה בפסק דין )פסקי דין רבניים חלק יא פס"ד בעמוד 259, שציינתי אליו בהודעתי הקודמת):

''תיק מס' /אלפיים שמנה מאות עשרים וארבע/ - ל"ח בבית הדין הרבני האזורי ירושלים בפני כב' הדיינים: הרבנים א' שפירא - אב"ד, מ י' מילצקי, ש' מירון.

הנידון: סירוב לחתום על שטר בוררין בין לדין ובין לפשר.

דרישת הנתבעת לאפשר לה לחתום על שטר בוררין רק לדין. - משמעות בין לדין ובין לפשר בשטר בוררין. - סמכות בית הדין לכוף צד לחתום על בין לדין ובין לפשר. - האבחנה בין בי"ד קבוע לבי"ד שאינו קבוע.

מסקנות:

א. מנהג בתי הדין בישראל להחתים את הצדדים בשטר בוררין בין לדין ובין לפשר.

ב. שורש הענין הוא בהלכה שעל הדיינים להתרחק ככל יכולתם מלדון דין תורה ממש.

ג. לכן נהגו בתי הדין לדון בפשר הקרוב לדין תורה וזו משמעות הפשר שבשטר הבוררין''.


עולם הפוך אני רואה