מדוע אנחנו מפחדים מיום המיתה?

אם היה על האדמה אי פעם זן בני אדם שלא התייראו מהמוות, אזי זו כנראה הסיבה שהם אינם נמצאים כאן היום.

מדוע אנשים זקוקים לסיפוק? לאהבה?

מדוע אנשים שונאים רוע?

הקב"ה ברא את האדם עם אינסטינקטים שנמצאים בתוכו ללא שום סיבה.

היו אנשים שהצליחו להתגבר על פחד המות, כמו שסיפר ר' משה פרגע בספרו. ולהבדיל סוקרטס כששתה הסם.

למה הקב"ה ברא את האדם עם פחד מהמות. על זה יש אין ספור סיבות.

.


יבוסי

אם אתה מדבר גם על מוות בטרם עת, אז לא מדובר בפחד מהמוות אלא ברצון לחיות.
לעניין שאלתך אפשר לשאול יותר מזה: מדוע יש קונצנזוס- כולל אנשים שאינם מאמינים -בדבר כבוד המת. נדמה לי שאין דבר שמעורר חלחלה יותר מזה.

שלמה, דומני שטעית במילה. קונצנזוס הינו תמימות דעים. למה התכוונת?

.


במחילה, דומני שארשה לעצמי להרחיב מעט אתשהבנתי ממה שכתב היבוסי, ואם לא ימצאו דברי חן בעיניו, ירד נא מהגורן של ארונה ויתקנני.



הציווי הראשון במעלה לכל בעל חיים, הוא חיֵה![סמודגש.

באין ציווי זה, והבאים אחריו (שהראשון שבהם הוא [מודגש]והעמידו צאצאים הרבה), שרידותו של בעל החיים מוטלת בספק, והוא מועמד טוב להטרף על החוף, כמו הלוויתנים של ח. רמון.

מרכיב "הפחד מהמוות" הוא מרכיב חיוני בציווי לחיות. באין פחד מהמוות, בעלי החיים עלולים להתקל בו פעמים רבות ממה שתוחלת החיים שלהם מצפה מהם. אם יתקלו בו, ימותו, ולא יוכלו להעמיד צאצאים בכמות שתספיק לשימור המין (מין, במובן של סוג בעל חיים), ויכחדו.

וכמובן, זכורה לטוב מחתרת המתאבדים של יהודה מסרטם של מונטי פייטון, שבצעו פעולת התאבדות - אך לא שרדו.

אלי

אתה טועה . אף אחד לא מפחד מהמוות . ( אלא א"כ הוא חושב שהמוות מכאיב , אלא שעדיין אף אחד לא חזר משם לספר אם זה כואב או לא )

מה שנכון לומר הוא כי היצורים אינם רוצים למות , הם רוצים לחיות , כי הם חושבים שכאשר חיים אפשר להנות ולמלא את התאוות ולספק את הגירויים - שכולם אינם יכולים להתקיים לאחר שימותו. ואם לא טוב להם היום , הם לפחות מקוים שבעתיד יהיה יותר טוב . רק מי שמאבד תקוה לעתיד טוב - מתאבד.

אולם ההבחנה שעשית בין המאמינים - שמפחדים למות , לבין אלו שאינם מאמינים שלא צריכים לפחד למות - אינה נכונה .

מי שאינו מאמין ( בשכר ועונש ) הרי אינו רוצה למות . כי הוא רוצה להפיק את מירב ההנאות בעולם בו הוא חי . הוא יודע שכאשר ימות לא יוכל להנות יותר מסיפוק תאוותיו ורצונותיו. ולכן רוצה להמשיך ולחיות ולהנות .

אולם המאמין והיודע כי כל העולם הזה ותענוגותיו הם הבל. וכי כל רצונותינו ומאווינו בעולם וכל מעשינו אינם אלא אילוז'ן . כל תאוה וסיפוקה אינם אלא לשעתה - ולאחר זמנה אינה אלא זכרון המעורר אותנו לרצות להפיק הנאה גדולה יותר ( ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו ) . וכל חיינו בעולם אינם אלא בעל כורחינו ( על כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון ) ועליהם יש לשאול למה הם רוצים לחיות . ???

אלי

שאלה גדולה וחשובה שאלת.

אמנם, נראה לי שעלינו לברר בדיוק באיזו חרדה מדובר. האם מדובר באהבת החיים או בפחד המוות, ואם כן, מה טיב פחד זה.

המתבקש הוא לחפש במכלול החוויות שלנו תיאור מדוייק ככל האפשר של התופעה, מה שנקרא תיאור "פנומנולוגי".

בדברי הבאים אני מניח הנחה - הנחה אולי לא נכונה - כי לכולנו יש חויה כזו. בין אם עמדנו אי פעם לפני המוות, ובין אם אנו רק מדמיינים זאת לעצמנו.

קרוב בעיני לומר כי זה פחד מפני חדלון. מפני הרגע שבו לא אהיה יותר. ניתן לטעון, בצדק, את טענתם של הסטואה, כי אם יש המשך כלשהו לאחר המוות, אין ממה לפחד, שהרי אהיה שם בעצמי, ואם לא, הרי לא אדע מאומה על חדלוני. ובכל זאת, עובדה היא שהאדם חרד מפני החדלון, ולא עוד, אלא שטיעון זה של הסטואה ממחיש לנו כי הפחד קיים למרות השיקול ההגיוני כל כך.

יש מפרשים כי זה פחד מפני המסתורין, מפני אי הידיעה, אך נראה שאין זה ביאור מספיק. יש דברים רבים שמפחידים אותנו, החל בחושך שמפחיד את הילד הקטן, ונראה שהפחד מפני המוות הוא ייחודי, ולא ניתן להסבירו רק בפחד שנובע מאי ידיעה.

אכן, ההתבוננות הפנומנולוגית - בתופעה כפי שהיא מוכרת בתודעה של כל אחד מאיתנו - מראה כי מדובר בתופעה ייחודית, כפי שנאמר.

ודבר זה משמש ראיה לכך כי מדובר באמת במשהו שחושף איזה נתון יסודי על הנפש שלנו.

יש שיראו בכך תחושה לא מודעת כל מה שמצפה אחר המוות. בין אם מדובר בעמידה לפני האלקים, ואז מדובר בכעין חוויה נוסח רודולף אוטו, חוקר הדת, שתיאר את האימה הנופלת על הסופי בפני האינסופי.

ניתן לראות זאת בתור הפחד מיום הדין, גם אם, ובמיוחד אם, הוא בלתי מודע.

אך ניתן לראות בכך גם חוויה קיומית, כלומר משהו מיוחד לאדם באשר הוא אדם. אנו ערים לקיום שלנו בתור אפשרות פתוחה, כאשר כל רגע ורגע אנו בוחרים את העתיד שנותר לנו. בסופו של דבר, נותר חור אפל שנמשך מן הרגע שבו תעשה הבחירה האחרונה שלי. זו המודעות של האדם לקיומו הסופי.

איך מודעות זו למוות, לחדלון, תורמת לאדם?

צויינו כאן כמה תשובות. כגון תשובתו של מואדיב כי פחד המוות הוא כלי שימושי, הייתי אומר בדרך האבולוציה. מי שאינו פוחד אינו נשמר והריהו כלה. הפרט והמין כולו.

אם מדובר בחוויה על רקע דתי, היא מזכירה לנו את תכליתנו בעולם הזה, ומעין זה אולי התכוונו חז"ל באמרם כי אדם העומד בפני נסיון יזכיר לעצמו את יום המיתה ויחזור בתשובה.

האקזיסטנציאליסטים יאמרו כי חוויה זו היא חלק מהיות אדם. היות יצור בעל תודעה, יצור סופי, כרוך בהכרח בחווית החדלון הממתין לכולנו.

הם הוסיפו ואמרו כי תודעת החדלון הצפוי, כפי שהיא עלולה לשתק את האדם הפוחד, היא גם תמריץ עצום לנצל את הרגעים שנותרו לנו בעולם הזה.

כעין מה שאמר פרנץ רוזנצוייג כי מאימת המוות מתחילה הכרת כל המכלל. כלומר, החיפוש הפילוסופי אחרי המשמעות המוליך את האדם אל האלקים.

ואם נרצה, נוכל להוסיף ולטעון כי תודעת החדלון מלמדת אותנו לתת פרופורציה נכונה לחיינו. מצד אחד, ליקר את הרגע ולדעת לנצל אותו. מצד שני, לדעת כי לא לעולם חוסן. כי עיקר האדם אינו בעולם הזה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הערה להתבוננות:

אנו נחשוש גם מלהיפך לכלב, גם אם יהיה לנו יותר אושר

לדעתי הפחד מהמות הנו נטיה טבעית, אנחנו לא שונים מכל ג'וק או בעלי חיים אחרים.
אבל משום שבצלמו ובדמותו נבראנו עם אפשרות להתגבר על הטבע, אנחנו לא נאלצים להמשיך את הפחד.
אני אישית מכירה אנשים שלוים ומרוצים בחייהם שלא מפחדים מיום המיתה. אני, שלא מאה אחוז מרוצה, מפחדת מהיום שייעלם כל אפשרות לשפר או לתקן.

יבוסי,
יש להבחין בין הסיבה שיצרה את התופעה לבין הנימוק אותו אנו נותנים לתופעה.
ניתן לנמק כמעט כל דבר בנימוק אבולוציוני, ובכל זאת אנו מחפשים גם נימוקים מהותיים. למשל, אנו נחפש נימוק מוסרי לאופן פעולה כלשהו, על אף שהוא יכול להיות תוצר של אבולוציה. אנו נחפש נימוק רציונלי לאופן פעולה פוליטי-חברתי-כלכלי (אמנם לא תמיד נמצא כזה) למרות שניתן לומר שכך נולדנו והאבולוציה הטביעה זאת בתוכינו.
על כן יש טעם לשאול מדוע מפחדים מן המוות, גם אם זוהי תופעה שיש לה הסבר אבולוציוני. אדם שיהיה מודע לכך שהפחד שלו הוא תוצר עיוור של אבולוציה ויבין שאין לכך כל טעם של ממש, יכול לפעמים להתגבר עליו (כמו למשל על פחד מחושך, או ממקום גבוה). זה לא תמיד קל, אבל לפעמים זה אפשרי.

אגב, התנאי להישרדות לא חייב להיות פחד אמוציונלי מן המוות. יכול להיות יצור שיפעל פרקטית באופן שמונע מוות (כאינסטינקט) גם אם אין בליבו כל פחד מהמוות. התנאי הישיר להישרדות הוא אופנים של פעולה ולא תחושות. לכן הטענה שלא יכולים להתקיים מינים שאינם פוחדים ממוות אינה הכרחית כלל ועיקר.


מיכי

Eli

הפחד אינו מיום הדין, שהרי הוא קיים גם אצל מי שאינו מאמין שישנו דין וישנו דיין.

איני יודע על אנשים שלא פחדו לחטוא, אך לפני מותם פחדו מעונש.

סיפורים על מחוסרי הכרה שלפני מותם פחדו מעונש לא חסר.

אך כמה היו באמת?

ייתכן שהפחד הוא מידיעה שמשפחתו, רכושו וחבריו שאליהם התרגל, לא יבואו עמו.

אדם שחייו לא היו חיים, או שהוא מאמין בחיים שלאחרי המוות, אינו פוחד ממוות.



עולם הפוך אני רואה

נישטאיך



הראיה ממי שאינו מאמין בדבר פלוני או אחר ובכל זאת הוא פוחד היא ראיה חשובה.

כמובן, כבר בגמרא אמרו כי "אף על פי שהוא לא ראה, מזלו ראה". כלומר יש הבנה שאינה ניתנת להסבר רציונלי - אם כי לא כל תחושה עמומה ומסתורית באמת חייבת לשקף משהו.

וענין עקרוני, לכולם - כאן אנו דנים על מי מרגיש מה, וטוענים שאם פלוני לא יאמין בדבר מסויים, או כן יאמין בו, אז ודאי יפחד או לא יפחד.

זה חשוד בעיני משתי סיבות:

א. זו פסיכולוגיה של כורסה. הרי רובנו לא היינו שם.

ב. גם כאשר אדם טוען שליבו חסין, נניח, בפני פחד זה, האם זה באמת כך, או שהוא מסתיר את האמת מעצמו? - כמובן, עם טענה כזו אפשר לסתור כל טענה שכנגד...

אבל בכל זאת יש כאן חסרונות מתודולוגיים, עד כדי כך שאני תוהה אם הענין ניתן לבירור ממצה, ומכלל השערות לא נוכל לצאת.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו