|
|
| נשלח ב-7/11/2005 12:52 |
 |
| |
חשבתי שמתאימים כאן שניים (לפחות) משיריו של המשורר הנפלא ט. כרמי, מתוך מחזור השירים "שירים (והדמיות) בעל כרחי, 1994":
3.
עַכְשָׁו אֲנִי מְלוֹן-אוֹרְחִים:
רֵיק לְפִי שָׁעָה,
לְפִי דַּקָּה, לְפִי שְׁנִיָּה,
אֲבָל בָּרוּר
שֶׁהַתְּפוּסָה תִּהְיֶה מְלֵאָה.
מַה לַּעֲשׂוֹת בֵּינְתַיִם:
לְהַשְׁאִיר אוֹר בַּכְּנִיסָה?
לְהַצִּיעַ אֶת הַמִּטּוֹת?
עֵת לִזְכֹּר
(אֶת טַעַם הַקָּפֶה)
וְעֵת לִשְׁכֹּחַ
(אֶת טַעַם הֶעָפָר)
עֵת לָמוּת
(כִּי בּוֹא יָבוֹא)
וְעֵת לָמוּת
(כִּי בָּא).
5.
היום נודע לי שאני סוֹפָנִי.
לא סוּפִי -
מסתפק במועט, מתמכר, מתנזר.
לא סַיִף -
להט מתהפך ומסנוֵר.
לא סֵיפָן -
שָׁני תמיר ומתקמר.
ולא סוּפָה -
רוח גדולה, לְבַעֵר וּלטהֵר.
אלא סוֹפָנִי.
סוֹף אני.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 10:37 |
|
| |
אלי
<"מעשים בכל יום שאנשים העשרים ביותר בממון כשמגעים לעת זיקנה, והמוות ממשמש ובא, אזי אז הם מדברים על הכסף כדבר לא חשוב, הרי לא יוכלו לקחת זאת עימם">
מדוע תתפלא שהדבר הוא כן, שהרי ברוב הפעמים, הכסף אינו מטרה אלא אמצעי, וכשמתברר להם שהם לא ישיגו את המטרה אליה שאפו, מה ערך יש לכספם?
<"וכן אנשים ערירים ועניים גם מפחדים מהמוות">
גם זה נכון, הדגשתי "אדם שחייו לא היו חיים", מכל סיבה שהיא, לאדם שכזה המיתה אינה "הפסד".
<"פחד המוות נמצא כמעט אצל כולם גם מאמינים בחיים שלאחר המוות, וגם אצל אנשיים שחייהם היו קשים מנשוא">
גם זה נכון בתרבותנו, אך זוכרני שהיתה גישת מוות ללא פחד בתרבויות אחרות.
עולם הפוך אני רואה 
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2005 00:39 |
|
| |
בשבחי נפשי הגשמית ובשבחי מותי / ז'אק שלנגר
ספר חדש בהוצאת כרמל.
http://www.carmelph.co.il/iun.htm
איך לדבר על מה שבדרך כלל אנו עוטים מעטה שתיקה, אם מתוך חוסר עניין ואם מתוך פחד? כולנו מתייחסים בכבוד לתבונה ולרגשוֹת שלנו. אך מה בדבר גופנו, חושיו, תחושותיו, לֵיחותיו, צרכיו? לדבר בשבחה של נפשנו הגשמית, משמעו להתייחס אל גופנו כראוי לו, להתענג על יכולותיו, להבין את חולשותיו ולקבלן.
ומה בדבר מותנו? האם נכון לטמון את ראשנו בחול, כאילו המוות אינו קיים כלל, או מוטב להרים ראש ולהישיר אליו מבט – ביראה כראוי לו, אך ללא פחד משתק? האם לא ניטיב לעשות אם נלמד להכיר אותו, אולי אף לחיות אתו, גם אם אנו יודעים שבסופו של דבר הוא עתיד להכריענו? האם לא עדיף לדבר בשבח מותנו, וכך להתכונן לקדם את פניו לכשיבוא?
ז'אק שלנגר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2005 12:42 |
|
| |
הערה בשולי הדברים.
פחד = בלתי נודע
בלתי נודע = מוות (ואין בזה כלל נפקותא בין המאמין ב'חיים לאחר המוות' לשאינו מאמין).
ועוד הערה; תכונה זו של 'פחד מהמוות' הנה אחת מאותן תכונות המבדילות את האדם מבעלי החיים. העובדה כי בעלי החיים מפחדים מהמוות רק כאשר הם נתקלים בו פנים מול פנים ואז מנגנון הישרדותם הפנימי תובע מהם להיחלץ חושים ממצב הסכנה המאיים על קיומם. לעומת בני האדם שפחדם מהמוות מקנן בהם גם במצבי קיום תקינים ובריאים. אין זה אלא כי פחד בני האדם מן המוות בא מהמקום ה'תודעתי' שאוצר בתוכו את המודעות לקיום המוות (דבר שיש בו מן האבסורד ), ומודעות זו היא אשר מזינה את גם את הצד האמציונאלי שמתבטא בפחד (וכפרפזה לThe Dark Side of The Moon של הPink Floyd הרי שפחד הוא הצד האפל של המודעות למוות). ולהבדיל מבעלי החיים שמודעתם מעוגנת לחלוטין במרחב קיומם הטבעי, כאשר מערכת האינסטינקטים והתחושותיהם אינם אלא נגזרת של הקיום הקונקרטי ומשועבדים לו בהחלט.
תוקן על ידי - החבוי - 09/11/2005 12:44:56
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2005 12:48 |
|
| |
יתרה מזו..
לפעמים קורא שאדם מתאר לעצמו את הבלתי נודע, את המוות הוא אינו יכול לתאר לעצמו, אדם אינו יכול לתאר לעצמו, את עצמו מת.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2005 20:00 |
|
| |
השאלה אם אדם יכול לתאר לעצמו את עצמו מת, קשורה אצלי יותר [אם כי באופן עקיף] להקדמה לפרק חלק - לתיאוריות, שבני האדם מפתחים על גילגולים, סיפורי משיח, ותחיית המתים (במובן הפופולרי) כדי לנחם את עצמם, על הידיעה שיום אחד בהיר הם יחדלו מלהיות.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2005 21:24 |
|
| |
מענינת היא העובדה שכל אלו שחוו מוות קליני מספרים על חוויה שאי אפשר להסבירה, על עונג רוחני שבל ניתן לתארה.
יש במוות תענוג לנשמה שעוזבת את הגוף. ישנו ספר קדום "נשמת אדם" בו כתב כי הנשמה בעוה"ז היא במאסר ומתלכלכת, וכשרוצים לאחר הסתלקותה לנקותה מהלכלוך ניתן הדבר רק באש הגיהנום.
היינו, שגם הגיהנום היא תהליך שבו הנשמה נכספת להזדכך על אף היסורים.
בהרבה מקומות מרבים להזכיר את ענין היסורים של הגיהנום וכו', זה נותן פחד למות, כשהדבר לא נכון לגמרי. אני לא מדבר על דו"ח שמזה אכן צריך האדם להכין את עצמו מבעוד מועד.
מאידך, הציבור שאינו מאמין אכן מפחד מהמוות מפני שחושש שמפסיד תענוגים, ושם לא יהיה לו זאת.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2005 09:00 |
|
| |
צופליק,
באמת, רק רצון תענוגים מחזיק בני אדם בחיים?
לא ראית אנשים שמתיסרים ועדיין הם רוצים לחיות? ומאידך האם אדם חרדי רוצה לקצר את הדרך לגן עדן?
נושא מצרני לנושא של האששכול הוא נושא המתת חסד, לאנשים שמאד מתיסרים. לענ"ד בסוף חברות הביטוח הן שתפסוקנה הלכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2005 13:17 |
|
| |
קודם כל לא התכוונתי ל"חרדי" במובן של היום שהוא לא נכון כלל. אלא לאדם מאמין באמת שרואה בעולמו רק עבודת בוראו. וע"כ הוא חפץ להדבק ביוצרו. אלא שעדיין הוארוצה להספיק בהוספת מעש"ט וכו' ולהוסיף בשלימות.
מאידך האדם בעל היסורים מאמין שיהיה לו טוב וע"כ הוא רוצה לחיות, אבל אדם שאין לו תקווה ויודע שאין לו תקוה ברוב המקרים (אם אינו יהודי מאמין) יחפוץ במוות.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2005 14:30 |
|
| |
צופליק, אין סתירה בין "יחפוץ במוות" ברמה של אדם המשיח לפי תומו (או כאבו), לבין חרדת מוות שמופיעה כמעט תמיד כאשר האפשרות של הפסקת החיים הופכת להיות רלוונטית. הניתוח שלך מתאים לשאלה התיאורטית לגמרי "מתי מן הראוי שאדם יחשוש מהמוות".
|
|
|
|
|
