|
|
| נשלח ב-9/11/2005 21:35 |
 |
| |
היחס למתים הוא נושא הלכתי טעון ומורכב. כיון שכן, אולי כדאי לחלק אותו לכמה תחומים ותת תחומים.
א. הנידונים ההלכתיים הקשורים למת.
ב. המשמעויות והסברות שיש ליחס של ההלכה למת.
-----
א. הלכות הקשורות למת
במת נאמרו כמה הלכות הנוגעות לענייננו.
1. יש מצות קבורה למת. המצוה מוטלת קודם כל על הקרובים היורשים, ואחר כך על כל ישראל. ידוע כי מת מצוה, כלומר מת שאין לו קוברים, הוא מצוה חמורה הדוחה כמעט כל איסור, ואפילו כהן גדול נטמא למת מצוה כדי לקברו אם אין אדם אחר שיעשה זאת.
2. יש איסור ניוול של המת. גדרי האיסור אינם ידועים לי. מלשון הפוסקים נראה שהכוונה היא להניח למת להראות בבזיון לעיני אדם אחר. לכן, למשל, אין להוציא מת מקברו, כיון שהוא בשלבי איכול הבשר.
אמנם נהגו בעם ישראל לקבור את המת פעמיים. פעם אחת עד שיתאכל הבשר, ואז היו אוספים את העצמות שנותרו ומביאים אותן למנוחת עולמים במערת קבורה משפחתית.
האם שתי הלכות אלו מונעות ניתוחי מתים? יש מעשה מעניין בגמרא, שכבר הבאתי אותו פעם בפורום.
היה נידון הלכתי על מישהו שמת בגיל 13, וקודם מיתתו מכר נכסים. והשאלה היתה אם מכר בעודו בן מצוות או שמא מת לפני שניכרו בו סימנים המעידים על בגרות. נראה מסוגיה זו כי מותר לפתוח את הקבר ולבדוק את המת, אלא שהקרובים אינם רשאים לעשות כן, אבל אדם אחר - כן.
וכן משמע בגמרא הידועה בריש חולין, בדין בדיקת מת. הגמרא שם דנה בשאלת חזקה. אך הנצרך לענייננו הוא השאלה כיצד הורגים את הרוצח, שמא הרג מי שהוא ממילא עומד למות, מה שנקרא טריפה, עקב מחלה שבגופו. הפתרון הוא לבדוק את המת. והגמרא שואלת כיצד יבדקוהו, "הא קא מינויל" = הריהו בא לידי ניוול. ומכאן הוכיח אחד האחרונים שאיסור ניוול הוא מן התורה. אבל איסור זה אינו אלא שלא לצורך. לצורך, כגון הצלת חיי רוצח, ואפילו רוצחו של הנרצח, מותר, וגם לעניני ממון, כפי שראינו לעיל.
שאלה מעניינת היא אם האיסור הוא משום בעלות של האדם על גופו, או משום שזה מכבוד האדם הוא, ונפקא מינה (=ההבדל בין שתי השיטות) במי שהשאיר גופתו כתרומה לניתוח אברים. אם זה משום הקפדת המת, הרי רואים שאינו מקפיד. ואם משום שזה איסור כללי, הסכמת המת לפני מותו אינה מספיקה.
3. יש גם איסור הנאה מן המת, ויש מחלוקת בדבר אם הוא איסור מן התורה או מדברי חכמים.
יש לדון אם כן אם ניתוח כדי ללמוד מהווה הנאה.
מהמקורות מהגמרא שהבאתי לעיל נראה שאין זו דרך הנאה ואין בזה איסור.
***
תוספת מאוחרת, שלא יכולתי לשלב כיאות בגלל הדפדפן הסורר שלי)
יש להזכיר גם שתלמידי שמואל בדקו גויה (אם כי יתכן ששם זה היה לאחר שריפה, ונשתנה הדין) ועוד, שדומה בעיני לפי מיעוט זכרוני ששם היה מדובר באינו יהודי..
***
כל השאלות לעיל מתייחסות למת יהודי. אין לי נתונים על הדין בגוית גוי חסיד אומות העולם, או גוי סתם. אמנם מהגמרא נראה שאין איסור הנאה בגוית גוי.
מצות קבורה אינה נוהגת בגוי, עד כמה שידוע לי, ויתבאר בחלק הבא.
איסור ביזוי בגוי - איני יודע את התשובה לדבר כרגע.
לפי גדרים אלו שמניתי כאן, נראה שיש לדון כך:
א. מותר לנתח מת כדי להועיל לחיים, כגון שבודקים אם מת במגפה העלולה להתפשט.
ב. אבל דנו הפוסקים אם היתר זה נוגע גם לתועלת שאינה לפנינו. כגון לחפש רפואה חדשה, או כדי ללמד רופאים דעת.
הפוסקים נטו להחמיר בשאלה השניה. אך הדבר תלוי בשיקול הדעת.
נראה לי שאם מקפידים בניתוח לשם לימוד שלא לפגוע בגויה שלא לצורך, ואז משמרים את השרידים ומביאים אותם לקבר ישראל כדין, שאין בידינו למחות על זה.
אני משער שדעת הפוסקים שהחמירו היתה שאי אפשר למנוע פגיעה שלא לצורך במת, ולא אמרו כאן שהתירו תחילתן למרות סופן לצורך הרבים.
וכפי שציין נישטאיך, האחרונים נוטים להחמיר במקום שיש להם שאלה מחודשת, ובמיוחד, בדורנו, בשעה שמדובר בבלימת חדירת המודרניזציה.
לגבי השאלה שנפתח בה האשכול, נראה שכיון שהדבר לא נעשה בידי יהודים ועבור יהודים, וממילא התצוגה קיימת, מדוע לאסור ללכת לשם. ושמא חששו שמא יביא הדבר להיתר וקלות ביחס לגויות אחרות. או שיש בדבר חילול ה', שיהודים מקפידים על גויות של יהודים ולא על בזיון המת של אחרים. אך נראה לי שאם שם המתים הסכימו למה שעשו להם, אין אנו צריכים למחות על זה. ואין כאן אלא דעת נוטה שלי.
ב. בתורה שבכתב ושבעל פה מצויות הלכות רבות שמבדילות בדין בין יהודים לגויים. הלכות אלו עוררו ביקורת בכל הדורות, לפעמים מטעמים מוצדקים ולפעמים מתוך נסיון לרדיפת ישראל.
חלק מההבדלים מתבארים על רקע חברתי, קהילתי ולאומי. למשל, יש איסור להלוות בריבית לישראל, אך אין איסור כזה - למסקנת ההלכה המקובלת - להלוות לגויים. ויש הסבר מפורסם, שהוצג לפי המסופר בפני מלך גוי שתהה על זה - כי עם ישראל מחמירים על עצמם שלא ליטול ריבית, כי הרי יש לריבית הצדקה כלכלית - וזה נוהג רק בתוך עם ישראל, כפי שאין אדם נוטל בדרך כלל ריבית מבני משפחתו. והדברים נאים.
אמנם, יש כאלו שכרכו את ההבדל ביחס, במיוחד בנידון שלנו לגבי מתי גויים, בשאלה הרחבה, ההגותית, אם יש הבדל מהותי בין גויים ליהודים.
ובדבר כזה, כפי שנתבאר גם בפורום, יש שתי גישות. האחת שמחזיקים בה ריה"ל ור' חיים ויטאל והרב קוק, כי הגוי נבדל מהותית מישראל. והגישה השניה, מהרמב"ם ועד ישעיהו לייבוביץ, כי חביב אדם שנברא בצלם אלקים, וזה נכון לגבי כל בני האדם באשר הם.
בעיני הקבוצה השניה, שאף אני נמנה עמה, הקביעה המבדילה בין יהודי לגוי מבחינה זו נראית תמוהה. וכפי שכתב לייבוביץ, שלא היה זהיר בלשונו, "זו גזענות".
אמנם למרות שניתן להבין את הביקורת, דומה שהלשון חריפה מעבר לכל שיעור.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2005 06:16 |
|
| |
תלמיד
<"לא מצאתי שם דבר חוץ מפטפוטים">
לא קשה לראות שהמוות הפך לנקרורליגיה, שבה כבוד המתים גדול מכבוד החיים.
בספרו של פרופ' שטיינברג "אנציקלופדיה הלכתית רפואית", כרך ד, ישנו ערך ארוך בנושא "נתוח המת", (עמודות 528-599, ובהן 424 הערות).
עולם הפוך אני רואה 
תוקן על ידי - נישטאיך - 10/11/2005 6:57:46
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2005 07:37 |
|
| |
מימוני
אתה , כדרכך מיטיב להעלות את כל הצדדים של הבעיות בניתוחי מתים . אולם לא מצאתי בדבריך שום מקור הלכתי לאיסור ניתוחי מתים , לאיסור הקפאת גופות או לקדושת הגוף .
נישט איך .
פרופ' אברהם אינו פוסק . הוא מביא רק דעות של אחרונים , אולם עריביו ערבים צריכים . כי אין לאף אחד , יהיה מי שיהיה , פוסק הדור או חכם התורה , אין לאף אחד סמכות לחדש סברות והלכות שלא נתקבלו מסיני או נחתמו בתלמוד . גם הראשונים אין דעתם מחייבת אלא אם כן מביאים ראיה לדבריהם מהגמרא . ולכן אין דעת אף אחד מחייבת אף אחד . אין לאף אחד קשר עם רבונו של עולם ( ואפילו שיש לו אין נביא יכול לחדש דבר ) .
ולכן כל זמן שאין ראיה מהגמרא על איסור נתיחת מתים . על איסור תרומת אברים , הקפאת גופות , או על קדושת הגוף , אין מי שיכול לאסור .
ועוד הערה אחת על קבורת מתים . זוהי מצוה דרבנן שכלולה בכלל גמילות חסדים , והחסד הזה הוא מניעת ניוול המת כתוצאה מניוולו , רקבון הגופה , והסרחתה . ולכן גמילות חסד למת ( ולחי - בני משפחתו ) לקוברו ולמנוע את הניוול . אולם אין כל גמילות חסד לאדם הרוצה שגופו יוקפא ולא יסריח . או שאבריו יושתלו ויגמול חסד עם החיים - לקבור אותו .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/11/2005 02:59 |
|
| |
תלמיד
גם אני לא פסקתי שהוא פוסק, אלא שלחתי אותך לצומת דרכים שייתכן שיהיה בו שילוט לכיוונים שונים, ולכן ציינתי שבמאמר זה ישנן הערות רבות.
לדעתי ראה באשכול שאליו שלחתי קישור.
עולם הפוך אני רואה
תוקן על ידי - נישטאיך - 11/11/2005 3:01:15
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2005 09:51 |
|
| |
מציאה שמצאתי בהיסח הדעת.
בספר "מחקרים בתורת ארץ ישראל" לשאול ליברמן, אוסף מאמרים של המחבר, מובא המאמר "הערות לפרק א של קהלת רבה".
ושם (עמ' 65 בספר ו-קעה במאמר), הוא מציין לקטע הבא במדרש:
"מנוול היית לפני מיתתך ימים ושלשה ולארון לא הכניסוך".
מכאן הוא מדייק שהמדרש עוסק בחוסר הקבורה ולא במיתה שנגזרה עליו, על הפושע, בידי המלכות. ומדוע? התשובה נמצאת כנראה במאמר של ליברמן בספר היובל של צבי וולפסון, ואין בידי. אבל עיקר הדברים מופיע כאן.
וזו לשונו של ליברמן:
"הובאו שם כמה מקורות יהודיים ולא יהודיים שמכוח מהם כי העונש הקשה ביותר בזמן העתיק היתה שלילת הקבורה. ואפילו פושעים שלא פחדו מן המוות היו מפחדים מפני חוסר הקבורה. וכן נהגו המלכים שלא לקבור,(או להשהות את הקבורה) את חיילי האויב שנפלו במלחמה."
זה בנוגע למנהג העולם. כלומר, שמענו מה היה אבל לא שמענו מה ראוי. אבל אולי ניתן לדייק זאת מן ההמשך:
"האגדה נקטה את מנהגי זמנם כדי למשול משלים ולהסביר את סיפורי המקרא. פעמים ובמקרא אין מפורש כלל שהמלך עיכב את קבורת חיילי האויב שנפלו בקרב, אבל רז"ל מצאו לכך רמז בכתוב. יתר על כן מצאנו שהמדרש מספר שפלוני נענש על שלא נתן לקבורה את ההרוגים, ולא על שהרג. ובמקרא לא נמצא לכך לא זכר ולא רמז."
וליברמן מביא מקור, אם כי מקור שנראה מן הספרים החיצוניים. אך דרכו היא דרך המדרש.
אלפביתא דבן סירא, (בהערה 96 הוא מציין למקור הנדפס בידי הברמן בתרביץ).
נושא הקטע הוא יפתח. על יפתח נאמר לשון שמשמע שקבורתו לא היתה במקום אחד. ומזה דייקו שנתפזרו עצמותיו. המדרש מניח שעונש בא מידה כנגד מידה ומסביר:
"ואף יפתח הגלעדי, שהרג ארבעים ושנים אלף משבט אפרים שלא ניתנו לקבורה, ואף הוא כשמת נתפזרו עצמותיו מעיר לעיר".
אין לנו ענין כרגע בשאלה ההיסטורית אם זו הכוונה במה שנאמר בספר שופטים, או אם זה מייצג מסורת היסטורית, או אפילו אם חז"ל התכוונו להביע מסורת היסטורית.
לפי דרכנו אנו למדים שהחובה להביא לקבורה נחשבה למצוה ואפילו לענין חמור, עד שאפשר להסביר בה שני דברים: ראשית, מדוע יפתח לא נקבר באופן הנאות והראוי לשופט. ושנית, רואים שאי הבאה לקבורה היא חטא חמור.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2005 10:03 |
|
| |
מימוני
<"וזו לשונו של ליברמן: ''... וכן נהגו המלכים שלא לקבור, (או להשהות את הקבורה) את חיילי האויב שנפלו במלחמה".
כך עשו להרוגי ביתר, ראה תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד ה"ה, (בבבלי , ברכות דף מח עמוד ב, תענית דף לא עמוד א, בקיצור: "אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב").
''כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טיבריא לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידיים, ולא גזר עליהם שיקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו אמר רב חונה משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה".
לאחר שקראתי את דברי ליברמן, הבנתי את שלא היה מובן אצלי בדברי הירושלמי: "ולא גזר עליהם שיקברו", ולא אחת שאלתי את עצמי, לכאורה היה צריך להיות כתוב: "וגזר עליהם שלא יקברו", לפי דבריו ה"אי קבורה" של אויבים היה דבר מובן מאליו, ורק להיתר קבורה היה צורך בצו.
לפניך דברי המדרש, המופיע בקהלת רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א [טו], וברות רבה ופרשה ג ד"ה ג, במלואם:
"מעות לא יוכל לתקן, בעוה"ז מי שהוא מעוות יכול להתקן ומי שהוא בחסרון יכול להמנות, אבל לעתיד לבא מי שהוא מעוות אינו יכול להתקן ומי שהוא בחסרון אינו יכול להמנות, יש מן הרשעים שהיו חברים זה לזה בעולם, אחד מהם הקדים ועשה תשובה בחייו קודם מיתתו, ואחד לא עשה תשובה קודם מיתתו, זכה זה שעשה בחייו ועמד בצד חבורה של צדיקים, וזה עומד בצד חבורה של רשעים והוא רואה את חבירו ואומר שמא משוא פנים יש בעוה"ז אוי לאותו האיש, הוא וזה היינו בעולם יחד שהיינו כאחד וגנבנו כאחד וגזלנו כאחד ועשינו כל מעשים רעים שבעולם כאחד, מפני מה זה בצד חבורה של צדיקים ואותו האיש בצד חבורה של רשעים, ואומר לו שוטה שבעולם מנוול היית לאחר מיתתך ימים ושלשה ולארון לא הכניסוך ובחבלים גררוך לקבר (ישעיה י"ד) תחתיך יוצע רמה ומכסיך תולעה וראה חברך בניוולך ונשבע לשוב מדרך רשעתו ועשה תשובה כצדיק וגרמה לו תשובתו ליטול לכאן חיים וכבוד וחלק עם צדיקים כל כך למה שהיתה ספיקא בידך לשוב ואילו שבתה היה טוב לך, והוא אומר להם הניחו לי ואלך ואעשה תשובה ומשיבין אותו ואומרים לו אי שוטה שבעולם אין אתה יודע שהעוה"ז דומה לשבת ועולם שבאת ממנו דומה לערב שבת אם אין אדם מתקן מערב שבת מה יאכל בשבת, ואין אתה יודע שהעולם שבאת ממנו דומה ליבשה והעוה"ז דומה לים ואם אין אדם מתקן לו ביבשה מה יאכל בים, ואין אתה יודע שהעוה"ז דומה למדבר ועולם שבאת ממנו דומה ליישוב אם אין אדם מתקן לו מן היישוב מה יאכל במדבר מיד חורק שיניו ואוכל את בשרו שנאמר הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, והוא אומר הניחו לי ואראה בכבוד חברי והן אומרין שוטה שבעולם מצווין אנו מפי הגבורה שלא יעמדו צדיקים בתוך רשעים ולא רשעים בתוך צדיקים ולא טהורים בצד טמאים ולא טמאים בצד טהורים, ועל מה אנו מצווין על השער הזה שנאמר (תהלים קי"ח) זה השער לה' וגו', מיד קורע את בגדיו ותולש את שערו שנאמר (שם /תהלים/ קי"ב) רשע יראה וכעס".
<"מכאן הוא מדייק שהמדרש עוסק בחוסר הקבורה ולא במיתה שנגזרה עליו, על הפושע, בידי המלכות. ומדוע?">
מפני שהמדרש מתייחס לתוצאת חוסר הקבורה, ולא לחוסר הקבורה:
"ואומר לו שוטה שבעולם מנוול היית לאחר מיתתך ימים ושלשה ולארון לא הכניסוך ובחבלים גררוך לקבר (ישעיה י"ד) תחתיך יוצע רמה ומכסיך תולעה וראה חברך בניוולך ונשבע לשוב מדרך רשעתו ועשה תשובה כצדיק וגרמה לו תשובתו ליטול לכאן חיים וכבוד וחלק עם צדיקים".
עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2005 10:08 |
|
| |
נישטאיך
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
