| נשלח ב-8/11/2005 03:32 |
 |
| |
עונה נישטאיך:
אור השאנטי.
<"ג'ירפה היא חיה כשרה?">
בהחלט, הסיפור על שלא יודעים היכן מקום השחיטה, הוא שטותי מפני שכל הצוואר כשר לשחיטה, הבעיה אינה אלא, שהיא חיה מוגנת.
להולכים בשיטת החזון איש, אכילת הג'ירפה והזבו אסורים מפני שלא היו גירפות בליטא, אך אין הם בהמות טמאות.
הם גורמים פחד רק להרב אלישיב.
ישנו מאמר שלם ב"תחומין" על הג'ירפה, כשאחזור אי"ה אציין למקור.
הערה:
בעלי חיים כשרים ולא כשרים, מופיעים בפסיפסי בתי הכנסת העתיקים, הג'ירפה מופיעה בפסיפס בית הכנסת בעזה, (ראו צ' אילן, בתי כנסת קדומים בארץ-ישראל, משרד הבטחון 1991, עמ' 290).
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 03:34 |
|
| |
מרחיב נישטאיך:
יותר ממה שהבטחתי:
הרי חלק מהמאמר עליו סיפרתי בהודעתי הקודמת.
_________
הרב אברהם חמאמי
תחומין כרך כ עמודים 89-94.
"הג'יראף - כשרותו לאכילה".
"... מתוך סימני הטהרה שנמנו בתורה לחיות, זכה הג'יראף והוא גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה ושוסע שסע שתי פרסות. לכאורה, זוהי סיבה מספקת כדי להכשירו באכילה. אולם מדברי הרמ"א (יו"ד פב, ג) עולה, "שאין לסמוך על סימנים, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור".
מדברי הש"ך (פ, א) עולה שהוא הדין לסימני חיה, שכן כתב שם:
"ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת, וכדלקמן (סי' פב) גבי סימני העוף קצרתי".
כך פירש החזו"א (אגרות ח"ב סי' פג; יו"ד יא,ה) את כוונת הש"ך:
"שאינו נכנס להאריך בפירוש סימני הקרנים שאמרו חכמים, להכריע בין חיה לבהמה, לפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת ... רהיטת הדברים, שמנהגנו שלא לאכול מין חדש ע"י סימנים, כמו שכתב הרמ"א בעוף".
וכך מבואר בספר חכמת-אדם (לו, א):
"אין אנו אוכלין אלא מה שקבלנו במסורת מאבותינו. אם כן אסור לנו לאכול מן החיות, רק הצבי שניכר לנו".
ומשום כך כתב בהמשך דבריו (סעיף ו):
"כל הסימנים שבעולם לא מהני להתיר, אלא מה שנמסר לנו מאבותינו".
ועל דבריו סמך החזו"א, (אגרות ח"א סי' צט; יו"ד יא, ד), "שלא לאכול בהמות וחיות אלא במסורת".
החזו"א ציין שדעה זו של הש"ך ובעל חכמת-אדם היא, דלא כפרי-מגדים, (שפ"ד פ, א), הסובר ש"רק עופות אין לאוכלם אלא במסורת; אבל בהמה וחיה - כל שמכיר שמעלת גרה ומפרסת פרסה, סגי בהכי ואין צריך בקיאות לזה".
הויכוח שבו דן החזו"א (שם ובאגרות ח"ג סי' קיג) נסוב על הכשרו של השור ההודי, "זבו" (בערבית: דרבאניה); מובא במלואו בפסקים וכתבים להרי"א הרצוג (יו"ד כרך ד סימנים כ-כב).
...
ראיה לתפיסה שאין צורך במסורת על מיני החיה, יש להביא מדברי הרמב"ם (הל' מאכ"א א,ח), שכתב:
"אין לך בכל בהמה חיה ועוף שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה - שלשה מיני בהמה, והן: שור, שה ועז; ושבעה מיני חיה: איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר -... לפיכך כל מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים." הרי שבהיכר בלבד יכול לאכלם, ואין צריך לא בדיקה, אף לא מסורת.
כאמור, כיון שהג'יראף ניחן בכל סימני הטהרה, הרי שגם בהעדר מסורת ניתן היה לאוכלו. מה עוד, שלסימנים אלו הצטרפו דברי הרס"ג - שהם כמסורת - שהזמר הוא הג'יראף, וממילא מין טהור הוא.
סיבות לאיסור ודחייתן:
עם כל זאת, לא נכחד שאכן בשרו של הג'יראף לא נאכל במשך כל הדורות.
יש טוענים שהדבר נובע מכך שלא היה ברור היכן מקום השחיטה בצוארו, שהרי הוא ארוך וזקוף יותר מכל שאר בעלי חיים. להשערה זו אין כל בסיס בהלכה, שהרי קיימא לן שכל הצואר כשר לשחיטה (בבלי חולין יט,ב; רמב"ם הל' שחיטה א,ה; ושו"ע יו"ד סי' כ). אפשר שהמסורת בדבר אכילתה, שכאמור היתה קיימת בתקופת הרס"ג, נשכחה כיון שבשר הג'יראף אינו טעים לחיך, כמו שכתב ר' יוסף שיינהאק בספרו תולדות-הארץ (ח"א, תולדות החיים, מערכת היונקים עמ' פח אות ד). ואולי משום שבשר הג'יראף אינו מצוי, בין השאר משום שהג'יראף הוכרז כ"חיה מוגנת" והוא אסור בציד. יש אפילו הטוענים שהשוחטו עובר בבל תשחית. אך עדיין, אי אכילתה אינו עושה אותה כיום כחיה שאינה טהורה. הרי גם איל וצבי אינם נמכרים כיום באטליז, אבל בימי קדם היו עולים על שולחן מלכים, כאמור במלכים א ה, ג.
התחדשות הויכוח בימינו הויכוח על כשרות הג'יראף הולך ונמשך עד ימינו.
בירחון "המאור" פורסמה תמיהה בשמו של הרב ישעיה אריה דבורקס:
"מדוע לא יהנו מבשרה [של הג'יראפה] אם היא חיה כשרה, ואדרבה יאכלו ענוים וישבעו".
השיב על דבריו הרב צבי הירש קאהן, ב"שו"ת המאור וזכרון בספר", (ניו-יורק, תשכ"ז, ח"ב עמ' רמז-רנ), שלאחר שהעתיק את דברי שו"ת הרשב"ן.
הנ"ל, סיים:
"היוצא לנו מזה שאין בהשערת הרב דבורקס שג'ירפה הוא מין כשר, ולא כלום. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל לא תהא מוחלפת, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך".
דומה שמעיני האחרון נתעלמו כל אותם מקורות שמנינו לעיל, ולפיהם הזמר האמור בתורה ומנוי בין החיות הטהורות הוא הג'יראף.
(הערתי: לא נעלמו ולא נעליים, היודע על "מינם" של הכותבים ב"המאור", לא יתפלא על דברי הבל אלו". נישטאיך).
עוד נידון ונזכר עניינו של הג'יראף בספרו של הרב ישראל מאיר לוינגר, מזון כשר מן החי (עמ' 19). בהערתו שם ציין למאמר שכתב בתורה-ומדע (כרך ה, תשל"ה, עמ' 50-37). עוד דן הוא בכך בספרו מאור למסכת חולין (ח"ב עמודים 5 ו- 47). ועי' עוד מש"כ פרופ' י' פליקס בספרו חי וצומח בתורה (ערך זמר עמ' 33, וערך תחש עמ' 93, מהד' ירושלים תשמ"ד); ה"ר דוד צבי פלדמן, בילקוט כל חי (ערך זמר עמ' תרלח-תרמ); ר' אמיתי בן דוד, שיחת-חולין (עמ' תיז-תיח); ילקוט-יוסף (ח"י עמ' תקנג). הרב עמרם אדרעי יצ"ו כתב בספרו "אנצקלופדיה לכשרות המזון - מזון מן החי" (עמ' רה): "ג'יראף חיה לא כשרה, וי"א שזהו הזמר (שהוא חיה כשרה, ולא נאכל מחוסר מסורת)". בזמנו תמהתי עליו בשל לשון זו, ואכן בספרו "הכשרות כהלכה השלם" שיצא לאור כמה שנים מאוחר יותר נזהר בלשונו, ושינה מהנוסח הקודם.
סיכום:
א. הג'יראף הוא, לפי מסורת וקבלת הגאונים, הזמר האמור בתורה.
ב. כיון שיש לג'יראף סימני הטהרה הנחוצים - מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע שתי פרסות - הרי שדי בכך כדי להתירו באכילה, ואין צורך לדעת הרמב"ם, השו"ע והפרי-מגדים, במסורת כדי לאוכלו.
ג. לדעת הש"ך ורבים מן האחרונים גם חיה אינה נאכלת אלא במסורת, ולכן, אין לקבל שום מין חדש להביאו על שולחן ישראל, "מפני גדר למאכלות אסורות אשר פרצה טהרה בישראל, ואין לנו לפרוץ גדר בזה" (לשון חזון-איש).
עולם הפוך אני רואה 
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 03:34 |
|
| |
גם_וגם:
לא מכבר ערכו צוות של רבנים (בהנחיית הרב עמאר, אם איני טועה) נתיחה בג'ירפה שמתה כדי לבחון את מערכת העיכול שלה ולוודא שהיא אכן מעלה גרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 09:15 |
|
| |
א. לא צוטט פירוש רס"ג למילה זמר- ג'רף, שהוא המקור החשוב ביותר (ומסתמא הובא באותו מאמר)
ב. תרנגול הודו אתם אוכלים?
חכו שיהיה מי שיחליט להתחיל מסורת (אריק, מייד בסוף התפילה במנין שלא אומר סליחות?)
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 10:35 |
|
| |
http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/tm94.html
"מסתבר שהזיהוי של תרגום השבעים ורבנו סעדיה גאון ש"זמר" היא הג'רפה המוכרת לנו, הוא הזיהוי הנכון. הג'ירפה אינה שייכת לא למשפחות האילים, הכבשים ויתר חיות הטהורות, לכן היה צורך להזכירה בנפרד. לג'ירפה יש אכן ארבע קיבות והיא מעלת גרה. אין מקום לטענת אלקנה ביליק ("אנציק. המקראית" בערך "זמר) שהג'ירפה לא היתה מוכרת בארץ, כי ציורי הגיר'פות שהתגלו במערת הקברים במצרים מייחסים לתקופה מאוחרת יחסית, רק למחצית האלף השלישי לפנה"ס. אם מאות שנים לפני כן לא מצא צייר קברים לנכון לצייר גי'רפה, האם זה מצביע בהכרח שלא היו ולא ראו ג'ירפה? האם ציורי קברים אינם מקריים, האם גילו כבר כל ציורים עתיקים שצויירו? כיצד אפשר לפי השערות כאלה לדחות או לפקפק בזיהוי ה"הזמר" עם הג'ירפה? זאת ועוד, גם אם התאריך המשוער לציורי הג'ירפות הוא מדוייק, הרי הם צויירו כאלף שנה לפני יציאת מצרים ומתן תורה, כיצד, איפוא, אפשר לטעון שהג'ירפות לא היו מוכרות כאן בעת מתן תורה? יציאת מצרים ומתן תורה אירעו במאה ה14- לפנה"ס ואילו הציורים צויירו כבר כ1000- שנה לפני כן. לפלא שביליק עצמו לא הרגיש בזה".
_____________
הצורך במסורת אכילה, מלבד סימני הכשרות, נידון כאן בעבר באשכול:
זן ה'שבו' כשר או לא?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=844922
עולם הפוך אני רואה
תוקן על ידי - נישטאיך - 08/11/2005 11:27:32
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 11:35 |
|
| |
[הערת אגב -
יציאת מצרים ומתן תורה אירעו במאה ה14
אני מניחה שהדברים נאמרים על סמך בדיקות פחמן ללוחות הברית או למטהו של משה.
נו באמת.]
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2005 11:59 |
|
| |
שובקש, אולי תואיל להאריך בענין תרנגול ההודו שבאמת תמיהה גדולה היא שאוכלים אותו בכל תפוצות ישראל.
ויש לציין לדעת ר' משה בן ר' יוסף מקדמוני הראשונים דס"ל שבעופות נמי לא בעי מסורת.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2005 01:39 |
|
| |
לשובקש
הזכרת את הג'ירפה בדברי הרס"ג, והרי הם לפניך, כפי שהם בפרק העוסק בתיאור הג'ירפה באותו המאמר:
"זאת הבהמה אשר תאכלו... איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו ו זמר" (דברים יד,ד-ה) תרגם רב סעדיה גאון: זמר - אלזראפה. זוהי הג'יראפה, שכן הוא שמה גם בערבית, וכפי שתיאר הרב עמרם קורח (בספרו נוה-שלום):
"מין חיה מבעלי הטלפים. ידיו ארוכות ורגליו קצרות, ועורו מנומר כעור הנמר, וצוארו כצואר הסוס, אלא שהוא ארוך וזקוף יותר. ויש לו שני קרנים קטנים".
רבים מהראשונים זיהו כך את הזמר.
רד"ק מביא כך בשם ר' יונה אבן ג'נאח בספר השורשים, בשורש זמר. הדברים מובאים כך בשם רס"ג גם בספר כפתור-ופרח (פרק נח, דף קכד,א), 1 וכן מביא הרשב"ץ ביבין-שמועה (הלכות טרפות, דף ה,ב) בשם הגאון, וכוונתו כנראה לרס"ג.
וז"ל הרשב"ץ:
"הרבה העידו לי על חיה גדולה, שהוא בלשון התורה זמר... ותרגמה הגאון אלזראפא, שצווארה ארוך וגופה גדול מאד, עד שכשהי [ת] ה בתוך החומה, פושטת צווארה חוץ לחומה. והעידו לי כי ראו אותה בפאס".
בסדור המיוסד ע"פ הגאונים, לרבנו שלמה ברבי נתן הסיג'למסי מזמנו של הרי"ף, נמנים בהלכות שחיטה (פכ"ד עמ' קסג) שבע מיני חיה:
"ואלה שמותם - האיל והצבי והיחמור והוע"ל 2 והארוא"ה 3. ויש אומרים: הכרכרן 4 והתיתל"י 5 והג'יראפה".
כך גם בהלכות ניקור (עמ' קע):
"דע שבהמות הבר - היינו: הצבי והאיל והיחמור והיעל ואלארוא, ויש אומרים הכרכן והתותל והזראפה - אין בהם כל חלב אסור, ולא עורקים דמיים. אבל צריכים להוציא מהם הדם והעורקים, וכן את גיד הנשה".
יתכן שהבאת הדברים בשם יש אומרים מוכיחה שלא מדובר במסורת אכילה שהיתה במקומו של ר' שלמה ב"ר נתן. הבאת הג'יראף בין החיות באשר לדיני ניקור החלב גם היא אינה מוכיחה שהיתה לו מסורת שהג'יראף נאכל - כל שבא לומר הוא איזה מין טעון ניקור חלב, ואיזה אינו צריך, ותו לא מידי.
אונקלוס תרגם זמר - דיצא.
ר' נתן אדלר הכהן פירש בנתינה-לגר, שהוא מלשון שמחה, כמו "זמר" בעברית. גם יעלת חן (משלי ה,יט) תורגם במיוחס ליונתן בן עוזיאל: דיצתא דחסדא. 6
וכן נמצאה ההוראה הזאת במשנה כלים (כד,א) "דיצת הערבין", ועיי"ש פיהמ"ש להרמב"ם. בפירוש הרוקח על התורה פירש הטעם שנקרא כן: "מזמרים לפניו כשתופסין אותו."
מסורת זו, שהמדובר בג'יראף הולכת ונמשכת עד לאחרונים.
בספר מקרי דרדקי (כ"י) לר' פרץ טרבוטו מחכמי איטליה 7 כתב בערך "זמר":
"לשון אחר: חיה, כמו תאו וזמר. ופר"ד [=ופירש רבי דוד, כנראה הרד"ק] שבלשון ערבי קורין לו (ווארפא) [אולי צ"ל: ז'יראפא]. ויש מפרשים, שבלשון ערבי קורין לו תיתל".
בספר תולדות-הארץ (ורשה, תר"א) לר' יוסף בן בנימין שיינהאק (ח"א, הנקרא תולדות החיים, מערכת היונקים עמ' פח הערה פו), כתב:
"הזמר הוא חיה טהורה, ויתרגמהו האשכנזי (?) למין חית עלע"ן זו. ורבים מהראשונים יעתיקו שם זמר למין הגיראפפ"ע".
עלע"ן זה הוא אולי ה"עיל" המוזכר בפירוש התורה (כ"י) לתלמיד מהרי"ל 8 שכתב:
"זמר - איין געאה", ובהערה בכ"י הוסיף: "ראיתי עורות גדולים, כמעט כעורות של פרות, וצבע שווארץ גראליכט [שחור-אפור], ושערו ארוך וקשה מאוד וקורין לאותה חיה עיל. גם שמעתי שיש לו פרסות (יו) סדוקות ומעלה גרה והוא כשר".
חוזרים הדברים בספר תבואות-הארץ לר' יהוסף שוורץ (החי פ"א עמ' שסו), שכתב:
"זמר - מתרגם רס"ג, וכן בתרגום פרסי, אלזראפה, ר"ל גיראפפע. ואין נמצא בארץ, כי אם בחלק אפריקא הדרומי ובארץ אמעריקא".
בהערה מובא מספרו דברי-יוסף (דף קנט,ב):
"ואעיד עדות נאמנה, שבשנת תרי"ד ראיתי כמה גיראפפי חיים, אשר באו דרך ארץ מצרים. והיה לאל ידי לעיין ולהסתכל בהם, ולחקור ולדרוש באיכותם ובמהותם זמן מה. ומצאתי וראיתי שאמת וצדק, שחיה טהורה מעלת גרה ומפרסת פרסה היא, וכל סימני טהרה בה. לכן נכון ואמת ויציב, לתרגם זמר בשם גיראפפע".
המסורת המזהה את הזמר עם הג'יראף לכאורה אינה עולה בקנה אחד עם מחלוקת האמוראים בחולין פ,א באשר לזהויים של עיזי דבאלא (עיזי יער). רב אחא מסתפק שם, "דלמא מינא דתאו או מינא ד זמר נינהו". לפי רש"י מעיד בכך רב אחא על עצמו שאין אנו בקיאים בחיות אלו. 9 -91- ב. התחש הוא הג'יראף.
ה"ר שלמה צבי שיק, אב"ד דק"ק קארצאג, מביא בשו"ת הרשב"ן (אה"ע סי' סד) בשם החוברת כוכבי-יצחק10:
"תחש היא החיה הנקראת בלשון התלמוד [?] גמל נמר, ובלשון ערבי ג'יראפה, שהוראתו בלשון ערבי יפה ונאה, כי עורה יפה ומלא טלאים כנמר, ויש לה כמין קרן קטן במצחה, ושני קרנים דומות לקרני הצבי, ואזניה כאזני הפרה. והיא חיה טהורה המעלת גרה, ומפרסת פרסה שתי פרסות, השוכנות באפריקה. ומעורה יעשו שם עד היום אהלים וכלים, לתת בהם מים. והחיה הזאת יש לה תכונה מיוחדת, אשר לא נמצא בכל חיות היבשה. כי כאלם לא תפתח פיה, גם כי יגדל כאבה עד מאד. ועל זה יעידו הציידים, כי גם אחרי אשר חבלוה בכלי נשק, לא השמיעה קולה. ועל תכונה הזאת נקראת בלשון עבר תחש, משורש חשה11".
אולם הרש"צ שיק קובע בהמשך דבריו, ש"התחש שהיה אז במדבר היה מין טהור. רק שאותו מין נזדקק למין הדומה לו, ומן החבור הזה יצא הבריה הנקראת ג'ירפה. ויש מהם שהם ממפריסי הפרסה ומעלה גרה הם; ויש מהם אשר הם רק ממפריסי פרסה קצת, ודומים במקצת לפרה ובמקצת לגמל, וכן לצבי. מזה בא שחכמי אומות העולם מונים הג'ירפה למין גמל".
לדעתו, הג'יראף הוא מין הגמלים ששלח יעקב לעשו, ומשום כך, לדעתו, כתב רבנו בחיי (בראשית לב,טו) שהגמלים ששלח יעקב לעשו, זמן עיבורם הוא ששה חודשים, אף שבגמ' בכורות ח, א, מובא שבהמה גסה טמאה (היינו: גמל) עיבורה לשנים עשר חודש. 12 לדבריו, התכוון רבנו בחיי לג'יראף, שממין זה שלח יעקב לעשו, והוא מין טהור שאז היה זמן עיבורו ששה חודשים. אבל כיון שהמין המוכר לנו נוצר מהזדקקות התחש שהיה בימי משה למין גמל טמא, "נשתנה הבריה מתחש למין גמל".
________________
1. וראה עוד בפסקים וכתבים לרי"א הרצוג, כרך ד יו"ד סי' כ, (עמ' סד).
2. לפי רס"ג על התורה (דברים יד, ה) האקו הוא ה"ועל", היינו: יעל.
3. לפי הרס"ג שם, הדישן הוא הארוי (=הארואה). הר"י קאפח, מהדיר פירוש הרס"ג על התורה, פירש (בהע' 6) שזוהי חיה מדברית מוכרת, המצוייה בתימן.
4. כנראה צ"ל: כרכדן (כרכדאן בערבית: קרנף). בפירושו לדברים לג,יז כתב רס"ג שהראם הוא הכרכדאן. ר' עמרם קורח (נוה-שלום), וכן הר"י קאפח, (במהדו' רס"ג, שם), ביארו שזהו הקרנף האפריקני. בפירושי רס"ג לבראשית (מהד' צוקר, במקור הערבי עמ' 48 ובתרגום העברי עמ' 248) תיאר את הכרכדן, הוא הראם, במילים: "יצור גדול שארכו ורחבו גדולים, עד שהפיל נראה קטן לעומתו; קרניו ארוכות".
5. לפי רס"ג לדברים יד, ה: התאו.
6. כך עולה גם מהערוך (ערך דץ) שהוא מלשון דיצה וחדווה. וראה הרי"מ לוינגר, מאור למס' חולין (ח"ב עמ' 47).
7. נמצא במכון לתצלומי כ"י העבריים (כ"י אוקסופורד-בודלי 1508 - במכון: סרט 16427 - דף 23 א בערך זמר). בכ"י מינכן 63 מופיע הנוסח כנ"ל, אך בלי התוספת: "ויש מפרשים שבלשון ערבי קורין לו תיתל". תיאור כתב היד מובא בספרו של ר' אריה גאליה: מסורת הטייטש של החומש.
8. במכון לתצלומי כ"י העבריים), כ"י ציריך 25 - במכון: סרט 2514 - דף 256 א). תודתי לידידי ר' שמשון צבי לוינגר יצ"ו, שטרח והמציא לי את כתבי היד הנ"ל.
9. אם גורסים "דלמא מינא דתאו" או לאו - עי' מגיד-משנה, כסף-משנה ולחם-משנה הל' מאכלות אסורות א,ח; פירוש הר"י קאפח שם ציון יב. וראה עוד כנסת-הגדולה יו"ד סי' פ הגב"י אות כד; פרי-מגדים משב"ז שם ס"ק א; דרכי-תשובה שם ס"ק י; ובפסקים וכתבים להרי"א הרצוג (לעיל הע' 1).
10. צא לאור ע"י מנחם מנדל שטרן בוינה בשנים תר"ה-תר"ל. כאן מדובר בחוברת טז, דף מא.
11. לפי הגמ' בשבת כח,ב תחש שהיה בימי משה, בריה בפני עצמה היתה, ולפי שעה נזדמנה לו למשה. בכל זאת טרח אונקלוס (שמות כה,ה) לתרגם שם חד-פעמי זה (ססגונא). אפשר שמשום כך טרח רש"י לבאר את השם הזה: "ססגונא - ששש ומתפאר בגוונין שלו". ועי' בנתינה-לגר ובמרפא-לשון. רס"ג בפירושו תירגם ללשון ערב: דארש, שהוא מין מעורות המעובדים, וכן כתבו בשמו ר"י אבן ג'נאח בס' השרשים, בשורש תחש, ור"א בן הרמב"ם בפירושו לתורה.
12. אמנם הרמב"ן באמונה-ובטחון פי"ח הביא מעין דברי רבנו בחיי, אבל גרס בדבריו: "ושל גמלים יב חדשים", וסרה קושית הרש"צ שיק.
עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2005 07:48 |
|
| |
chouteng
<" אולי תואיל להאריך בענין תרנגול ההודו שבאמת תמיהה גדולה היא שאוכלים אותו בכל תפוצות ישראל">
הרב שלמה מן ההר
http://www.daat.ac.il/daat/toshba/halacha/kashrut1-2.htm
"סימני עוף טהור לא נאמרו בתורה, אלא מנה הכתוב את העופות הטמאים בלבד, והם עשרים וארבעה מינים האמורים בתורה. כל עוף שלא נמנה בתורה - טהור הוא ומותר באכילה.
חכמי המשנה נתנו בעופות טהורים ארבעה סימנים: אינו דורס, יש לו אצבע יתרה, יש לו זפק, וקורקבנו נקלף. כל עוף שיש לו ארבעה סימנים אלה הוא עוף טהור, וכל שחסר לו אחד מהם הוא עוף טמא. מדין תורה כל מי שבקי במינים הטמאים ומכיר אותם בטביעת עין היטב ובטוח בעצמו שלא יטעה, אם בא לפניו עוף ויודע שאינו מעשרים וארבעה המינים הטמאים, אוכל בלי לבדוק בסימנים. ומי שאינו בקי בהם, בודק בסימנים ואוכל על פי הבדיקה. אך אנו איננו בקיאים לא בהם ולא בסימנים, ולכן אין עוף טהור נאכל אלא על פי מסורת.
מסורת בכל ישראל לאכול תרנגולת ואווז וברווז ויונה ואנקור, שהוא ציפור דרור. וכן מסורת לאכול תרנגול הודו, על אף שמקורו באמריקה ונתגלה רק עם גילויה של ארץ זו. אך בני משפחת השל"ה (רבי ישעיה הורוויץ, בעל "שני לוחות הברית") נמנעים מלאכול תרנגול הודו, לפי שהשל"ה ראה אחד מהם דורס. אך כל שאר חכמי ישראל לא קיבלו את עדותו">
____________________
כשרות הברברי והמולרד
ד"ר זהר עמר וד"ר ארי זיבוטפסקי
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/kashrut-2.htm
"במאמרנו על סוגיית כשרות תרנגול ההודו8 הראנו, שהיו שסברו בטעות שמדובר בעוף שמוצאו אכן מהודו ויש לו לכאורה מסורת קדומה, ולכן התירוהו, בעוד שלגבי הברברי היה ידוע לרוב הפוסקים שמדובר בעוף חדש. אולם כיום שהעובדות ידועות לאשורם, וכיצד ניתן לחלק בין שני העופות, להתיר את תרנגול ההודו ולאסור את הברברי?
ואכן קושי זה עמד לפני כמה מהפוסקים, והביא אותם להתיר את הברברי, כפי שנראה בהמשך; שהרי ניתן למעשה להחיל חלק מהתשובות שניתנו לישוב בעיית היעדר המסורת אצל תרנגול ההודו גם לגבי הברברי. להלן נביא כמה מתשובות אלו:
א. ההיסתמכות על קריטריון המסורת ולא על סימנים נובעת מהחשש שמא ימצא שהעוף דורס. אולם כפי שכתב ר' אריה לייבוש בעניין תרנגול ההודו, גם בברברי לא קיים החשש הזה: "אבל בעוף שמתגדל בבתינו לאלפים ולרבבות, ואנו רואים בהם בכמה שנים שאינם דורסים, א"כ מהיכי תיתי נחוש לשמא ידרוס?"9.
ב. כאשר נוצר 'כח היתר' המבוסס על תלמידי חכמים גדולים, ואין לנו ראיות שמוכיחות שמדובר בעוף אסור, הרי שאין להחמיר. אלה הם דבריו המפורסמים של הנצי"ב מוולאזין על היתר תרנגול ההודו, שנכתבו למעשה רק אגב תשובה מפורטת לאחד הרבנים בעניין בעיית העדר מסורת אצל הברברי (!):
"מכתב מעכ"ה נ"י הגיע, אשר אתי מרחוק לשאול דעתי הקלה בדבר אווזות גדולים ומשונים מאווזות המצויים בינינו באורך צוארם ובגבשושית שעל החרטום, ומאז זה הרבה שנים שנתחדשו ובאו להם נהגו בקהל ק' לאכלם בחזקת אוז, ועתה יצאו עליהם עוררין אולי הם מין אחר, וא"כ צריכים למסורה בפ"ע שהמה עוף טהור...
(תשובה) ...איברא, כל זה אם היה בא לפני מראש, אבל אחר שכבר נהגו לאוכלם, ומסתמא גם אז היה על פי הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אווז הטהור, והוחזקו בזה להיתרא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח"ו... ותדע, שהיתר העוף אינדיק [=תרנגול הודו] שאנו אוכלין, היו הרבה מערערים עליהם בשעה שהביאום מאינדיא, ולא היה מסורת על כשרותם, וגם עוד היום יש מחמירים ופורשים מהם, ומ"מ כבר נהגו להיתר, ואין פוצה פה, והוא משום שכבר הוחזקו להיתרא ואין ראיה לאוסרם; ה"נ בהני אווזות הגדולות. כך דעתי הקלה נוטה"10.
___________
8. A. Z. Zivotofsky, "Is Turkey Kosher?", Journal of Halacha
and Contemporary Society, 35 (1998), pp. 79-110;
ז' עמר, "לסוגיית כשרותו של תרנגול ההודו", בד"ד, 13 (תשס"ג), בדפוס.
9. ר' אריה ליבוש, ערוגות הבושם, וילנה תר"ל, קונטרס התשובות ליו"ד סימן פ"ב, סימן טז עמ' קעב.
10. שו"ת משיב דבר סי' כב.
עולם הפוך אני רואה
תוקן על ידי - נישטאיך - 10/11/2005 7:52:00
|
|
|
|
|
|
