מי האיש (קבלה)

ר קעלעמער שלום
ז"ל הרב נפתלי בן מנחם בפתיחה לספר החזיונות
"ספר החזיונות לרבינו חיים ויטאל יוצא לאור בפעם הראשונה בשלימותו מתוך כתב ידו ממש של מחברו שנשתמר בליוורנו בידי הרב ד"ר א טואף מעזבונו של רבי אליהו אמזוג שקיבל אותו מעזבונו של העשיר נסים שמאמה איש תוניס שקנהו במצרים זהו כתב היד שר חיים יוסף דוד אזולאי ראהו וכתב עליו בשם הגדולים --שאני הצעיר זכיתי וראיתי ספר חזיונות ממהרח"ו ז"ל מכתיבת ידו" עכ"ל
ולשאלתך כן, יש חיבור שלם על סגולות וקמיעות ממהרח"ו בכתב ידו באוסף מוסיוף
ויש גם אצל סוחר עתיקות ידוע בירושלים את ה ח שערים האורגינלים בכתב ידו של המהרחו ויש גם פה ושם אצל אספנים שונים פרגמנטים בכתיבת ידו ,כך שזיהוי האוטנטיות אינה ניתנת לערעור (סביר)

קעלעמער
הרמח"ל כתב מספר ספרים בקבלה כתובים בלשון הזהר ולא נותר מהם כי אם מעט עקב שריפתם ע"י הרבנים באיטליה,
יש גם את הכתובה המפורסמת שלו בכתיבת ידו בו הוא משוה עצמו למרע"ה (ואת אשתו של הרמח"ל צפורה)בבחינת משה גואל ראשון והוא גואל אחרון, ועוד הרבה דברים בסגנון משיחסטי זה ואף הרבה יותר חמורים ולכן אין הפלא שמהר"ם חאגיז והר"י עמדן ועוד רצו להחרימו
כדאי לעיין בספר אגרות רמח"ל ובני דורו (ת"א תרצז)

הרב הנ"ל הוא הרב נדל והוא אשר הראני קטע מהזהר תניינא (או תיקונים) בו אומר המגיד להרמח"ל שמעלותיו גדולות מהרשב"י וכו.אם אנני טועה הבנתי את הרב נדל כך:שטוב היה שהגבילו הרבנים את הרמח"ל (כאילו שזה עזר לו לעצמו להשאר בתלם)

קעלעמער
ולענין ה-וואס קען מען זאגין-
אם המהרח"ו היה בודד בסיגנונו זה היה צריך להסיק מסקנות ברורות אבל כיון שאנו רואים גם אצל גאוני ומצוקי ארץ אחרים סיגנונות מאד תמוהים (בעינינו),ראוי יותר לפני שנאמר עליהם דברים נחרצים שנתעטף בטלית של ענוה ולהתאמץ לפתור סוגיה סבוכה זו שהרי גם הקדמתו של הבית יוסף בספרו מגיד מישרים מעוררת תמיהות וממילא אני אומר שכיון שאנו רואים שגם באנשים שנתברר מקחם (כגון הב"י,הרמח"ל)דברים שבשלב זה נשגב מבינתינו אולי גם ניתן למהרח"ו את אותו קרדיט אע"פ שלא נתברר מקחו (חוץ מכותלי הקבלה)
ובכל אופן התירוץ "וואס קען מען זאגין " איז אסאך בעסער ,חיים

אם כבר הזכרנו גאוה
(או לפחות מה שנראה כגאוה בעיני ההמון...)

הריני להזכיר את רשב"י , והמימרות הידועות שלו
"מציל אני את העולם מן הדין"
וכן "מועטים בני עליה ... ואם שנים הם אני ובני הם..." (לפי גרסא מסוימת "ואם אחד הוא אני הוא !!!")
יתירה מזו , רשב"י "טיהר את בית הקברות" בשיטות לא לגמרי רציונליות (לפחות לפי מה שהיה ידוע לאותו זקן שהיה עמם)
כך שהגיע הזמן להוציא גם אותו מכלל החכמים ה"נחשבים"
בפנתיאון האומה וחכמי ישראל , לא ?
(למי שתוהה אני חושב שלא , השאלה נשאלת כדי להבין את דעת הסוברים אחרת)
נ.ב. מובן שהבאתי רק מקורות על הרשב"י שנמצאות בתלמוד ובמדרשים המקובלים על הכל , ולא בזהר וכד' , שם הדברים נראים עוד יותר "חמורים" .(למי שרואה באמירות כאלו "בעיה" [כלומר לי למשל ,זה לא בעייתי כלל])

מוציא_לאור אינני מקבל את סברך על מיימוני שמאחר שאתה חושב שהוא אשכנזי, יותר קשה לו להביו ולקבל את מעשיו של רח"ו. אפילו אם מיימוני הוא אכן אשכנזי אני חושב שצורת מחשבתו של מיימוני אינה מגיע ממקום של התחברות טבעית לסביבה העדתית שבה הוא גדל.
ע"פ תשובותיו של מיימוני רואים שהוא מנתח את הסוגייה ומחפש את הבעיתיות ההלכתית בעיקר.
נראה פשוט שתשובתו של מיימוני מגיע ממקום של חקירת אמת, אך על הנועזות בכתיבתו של מיימוני באשכול זה.. את זה צריך לשאול אותו.

לא התכוונתי "התחברות טבעית לסביבה העדתית"
התכוונתי למשהו גנטי, משהו בצורת החשיבה, שפשוט שונה

ישנם מומחים רציניים שמדברים על צורת חשיבה שונה בין גברים לנשים. אני מאמין בכך. אני רק טוען שזה קיים גם בתוך העמים, ומכאן חלק מהמלחמות בעולם.

בכל אופן, לטעמי ולנסיוני, בני עדות המזרח *מרגישים* אחרת את העיסוק בהגדרה עצמית, ומבחינתם כתיבת שבחים על עצמם אכן אינה פוגעת בענווה. זאת בניגוד גמור לאשכנזים.

נסה לשוחח עם שני בני העדות על שאלות דומות בנושא ענווה, ואולי תופתע.

מוציא לאור

אני מוחל לך על האאוטינג.

אך אף לשיטתך, איני סבור שהצבעה על דגמים תרבותיים יכולה להסביר את הדמות העולה מן הספר. (אני מקווה שקראת אותו. הוא יצא מחדש במחיר לא יקר יחסית בהוצאה חרדית).

וזאת משתי סיבות לפחות.

א. רח"ו עצמו דגל בענווה ולא בגאווה, ובעבודת המידות בכלל. ראה בספרו היפה "שערי קדושה". הבאתי קטע ממנו באשכול אחר שיוחד לנושא זה. אולי הלינק מופיע בראשית האשכול הזה. ואולי במומלצים. על כל פנים, נראה שהיה מודע לגנות הגאווה.

ב. ככלל, הנושא של גאווה מול ענווה טעון ברור. וחושבני שהוא כבר עלה בפורום. הראשונים עסקו בעיקר בענווה מול גאווה בין אדם לחבירו. בדורות האחרונים עסקו גם בפן של בין האדם לבין עצמו.

בכל מקרה, הכרת ערך עצמית אינה גאווה. להפך. אם אדם אינו מכיר את עצמו, הוא יתקשה להתקדם ולהתעלות. וראה ב"עלי שור" על זה.

הנקודה היא שאדם צריך להכיר את עצמו בלי להחזיק טובה לעצמו. וזה למעשה כבר רעיון שמופיע בגמרא.

כמובן, האם זו היתה גם תפיסתו של רח"ו היא שאלה חשובה. אך לא נראה לי שבירור השאלה תלוי בתרבות שבתוכה צמח רח"ו.

ג. הבעיה העיקרית: הבעייתיות שעולה מן הספר בדמותו של רח"ו אינה נעוצה ביחס התרבותי להערכה עצמית, אלא בהזדקקותו לאישורים חיצוניים בלתי פוסקים, ובחיפושיו הבלתי נלאים אחרי חשיבות עצמית. קיבלתי רושם שהוא מחזר אחרי האר"י לשמוע מחמאות, כמו על חשיבותו כתלמיד האר"י, ועל הנשמות המתעברות בו. והוא אינו נרתע מללכת למכשפים, שיש להם כוח כזה לפי אמונתו, כדי לשאול את השדים איזה דברים טובים אומרים עליו בשמים.

הוא מקרב אליו טיפוסים תמהוניים מפני שהם משכנעים אותו שהם מאמינים בסגולותיו המיוחדות וחולמים עליו חלומות וכיו"ב. ולעומת זאת הוא מנהל מאבק מול אלו שאינם הולכים בדרך המיסטית שלו, כמו הרב המקומי שמזלזל בו - לפי עדות עצמו.

במיוחד, חלומותיו מעידים על מעמדו הירוד בקהילה - לפי הרגשתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בחלום. לא ידוע לנו מהספר על הערכה אובייקטיבית לשאלה זו. ועוד הם מעידים על תשוקתו לקבל מעמד, במיוחד בעיני הרב המקומי, שאכן דוחה את הישענותו של הרח"ו על דברי חלומות ותופעות מיסטיות.

זו לדעתי אחת הבעיות שעולה מן הספר. ומאד אעריך את מי שיוכל לבאר את הדבר ולטהר את מיקחו של צדיק זה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

האאוטינג הוא כפול. לא רק שאתה אשכנזי, אתה גבר.

חידוש מפליג...


אוי לשכן ואוי לשכנו

אין לי כרגע זמן להביא מקורות.
אבל ה"מחלה " הזו איננה רק ספרדית אלא קבלית.
וראיתי דברים מפולני שמתחרים עם של הרח"ו.

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 28/04/2006 8:17:36

קעלעמער
מי הוא הפולני?

מיימוני,
חן חן לך על דבריך הנעימים

ואני על משמרתי אעמודה, כי בעיני הדברים נכונים, שיש הבדלים מנטליים בחשיבה בין העדות (הכרתי רבים משני הצדדים, וכן רבנים, ולפי התרשמותי אצל עדות המזרח אין פגם בחיפוש מעלות עצמיות והשתבחות בהן בפני אחרים, להיפך, זה נחשב כחיזוק המעמד האישי לצורך המשך התעלות, בבחינת ויגבה ליבו בדרכי ה'. אצל אשכנזים זה נעשה בצורה שונה מאד).

הייתי מוסיף עוד, כי מן הסתם, קשה לנו להעריך נכונה את האווירה שהיתה אז, ומן הסתם התפקיד המיוחד של הר"ח כמעביר תורת האר"י, ואולי גם המלחמות שהיו לו עם רבנים אחרים, גרמו לצורך שלו להיווכח במעלותיו ויכולותיו.

בכל אופן, בינתים נזכרתי בעוד כמה מגדולי ישראל, ולאו דווקא מהקבלה, שאמרו על עצמם שבחים גדולים ונשגבים עד מאד, כך שמי שירצה לתלות את הבעיה בקבליות צריך לקחת זאת בחשבון.

ביניהם: רבי ישראל מרוז'ין זצוק"ל, רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, ורבי מנחם שניאורסון זצוק"ל.

מיימוני,
אם הבנתי נכון, אתה מניח כי מהרח"ו (קלברזה) היה נתון בתסביך נחיתות עצמית בהתבסס על הכתיבה הרבה בנושא מעמדו האישי-רוחני ביומנו ומתוך כך נטה מדרך ההלכה ועל כן יש קושי בעיניך לקבל את כתביו ה"קונבנציונליים" יותר בקבלה, דהיינו רוב כתבי האר"י שהגיעו לידינו וזאת ללא תלות בדיונים סביב הקבלה.

לא אתייחס להגדרות ההלכתיות שנידונו לפניי, אלא למניע היסודי של מהרח"ו.

ניתן להציע פרשנות אחרת לתכיפות הרבה של העיסוק במעמד האישי:
מהרח"ו חי במאבק פנימי מחד גיסא תודעה משיחית-שליחותית אשר ניזונה מחזיונות אמיתיים מהתקופה (דור אחרי גירוש ספרד) מהמיקום, אך מאידך גיסא המציאות האנושית לא עמדה בציפיות, הוא ייעד עצמו למשיח ומחזיר העם בתשובה ולא עלה בידו הן מצד העם והן מצד עצמו, מה שרק החריף את הסתירה בין התודעה למציאות היו דברי האר"י (אשר אגב מהרח"ו הכיר אותו פחות משנתיים לכל היותר! סביר להניח כי עיצב את עולמו הרוחני לפני שהכיר את האר"י לכל הפחות בנגלה!) אשר חידד את האמון ביכולות הייחודיות של מהרח"ו, מה גם שחזיונות לאחר מותו של האר"י תכפוהו וכפו עליו עימות מתמיד כנ"ל.

מימוני*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

חיים פרנק ברוך הבא אל הפורום! ותודה שעיינת בדברי. אמנם, אני מוצא שקשה לי להתייחס למה שכתבת. ואסביר. אתה מנגיד בין שתי אפשרויות שכל אחת מהן יכולה להסביר את כתיבתו והנהגתו של רח"ו, כפי שהעיד על עצמו. א. רגשי נחיתות קשים, חוסר בטחון וגו'. ב. תודעה משיחית, של שליחות. הראשונה פסולה. השניה, כנראה, בסדר. ואני סבור כי אין הכרח לפרש כמו א', אבל גם השני עלול להיות לקוי, מאד לקוי. ממה שקראתי משלו הוא מצטייר לי כאדם שהיה שקוע בחלום על חשיבותו האישית, כפי שתירגם זאת על פי אמונות שונות שייחס לקבלה. כבר איני זוכר את כל מה שהבאתי כאן, אבל אני זוכר שאחת הציטטות שלו היתה שהיה מרדף אחרי האר"י לשאול "איזו נשמה מתעברת בו הפעם". וכי הליכתו אל השייך כדי לשמוע ממנו, דרך ה"טומאה" שהאמין בה, על מעמדו בשמים, דבר חיובי הוא? נראה לי לפיכך שהיה אכן מאמין או רוצה להאמין בחשיבותו עד מאד, אלא שהיה לו ספק - לדעתי, ספק בריא - בכך שהוא אכן בדרגה שרצה לייחס לעצמו. אך אמונתו בקבלה וספיחיה העבירה אותו על הלכות והפכה אותו לאדם שחי בעולם מדומיין. זה כמובן בעיני. ויתכן שאני טועה, כפי שחושבים רבים שמתמצאים בקבלה ורואים בו אדם גדול, לא כפי שאני סבור. איני יודע אם הסברתי היטב במה התקשיתי בדבריך. הנקודה העיקרית היא שאין צורך להגיע להסברים פסיכולוגיים על אישיותו שאין להם תימוכין. "מסתבר" אינו הוכחה. אבל איזה הסבר שלא נבחר, לדעתי הוא עושה רושם של אדם מדומיין שאין לסמוך על שיקול דעתו, והוא שקוע ברדיפת "מעמדות רוחניים", כפי שכל כתביו מעידים עליו, כאן ובמקומות אחרים. (כגון בכייתו מדוע אין זוכים ל"רוח הקודש, בזמננו, כלומר בזמנו). שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו