מי האיש (קבלה)

איש מאנסי

לא מזמן יצאה מהדורה לא-מצונזרת בהוצאת יד-בן-צבי
http://www.ybz.org.il/?ArticleID=1011


הרשבא

כפי שכבר כתבתי לך באשכול סמוך, הספר "כתבוני לדורות" כל-כולו גנוב הוא מספרו של הר"י אביבי "בנין אריאל".

ההערות והצינזורים במהדורת "שובי נפשי" הן זוועה בפני עצמה.

נתןהעזתי פתח אשכול 15/07/2004:

הרב חיים ויטאל בסוף ימיו. מי יודע?

מאמר על יומני רח"ו מאת תומר פרסיקו:

http://www.notes.co.il/tomer/27445.asp

מאמר נוסף על יומני רח"ו [ המהדורה הישיבתית עולה על המדעית-ביקורתית החדשה ]

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=814180&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

שבוע הספר נתן לי הזדמנות להשיג את המהדורה החדשה של "ספר החזיונות" בעריכת משה פיירשטיין. (הוצאת מכון בן צבי, ירושלים תשסו).

מה השתנה בספר, לטוב ולרע? ראשית, יש לנו את המבוא המאלף של פיירשטיין, עם הקדמה על אישיותו של הרח"ו, עם סיפורו של כתב היד והדפסתו הראשונה במוסד הרב קוק, וכן מפתחות עשירים יותר ממהדורת אשכולי, וכן ביבליוגרפיה למחקרים בנושאים שונים הקשורים לרח"ו, מן הביוגרפיה ועד לחקר הקבלה והספרות האוטוביוגרפית.

עד כמה ההקדמה מוסיפה? למי שאינו מכיר את הרקע, זו הקדמה שימושית. היא כתובה בזהירות, בין המחוייבות של כל אדם אורתודוכסי למי שנחשב (גילוי נאות: לדעתי בטעות איומה) לאחד מגדולי הקבלה, לבין הבירור המדעי והניתוח הכמעט מתבקש של אישיותו של המחבר.

ביוגרפיה קצרה של רח"ו
------------------------------

ההקדמה מביאה גם את הביוגרפיה של רח"ו בקיצור (עמ' 20). נולד ש"ג (1542) בצפת. למד בישיבות במקום, ורבו המובהק היה ר' משה אלשיך. נמשך ללימודים איזוטריים ותורת הסוד. למד שנתיים וחצי אלכימיה. יש לזכור כי אלכימיה נחשבה אז למדע!
קבלה למד אצל רמ"ק, שנחשב לגדול במקובלי צפת לפני בוא האר"י. האר"י החל לקבץ תלמידים רק לאחר מות הרמ"ק (היה איזה סיפור שבו הוכיח האר"י את גדולתו כיורשו בכך שראה עמוד אש על מיטת הרמ"ק). רח"ו לא מיהר להצטרף אל תלמידיו של האר"י. יש אומרים כי חשב שהוא בקיא ממנו בקבלה. אבל משעה שהצטרף אליו, הפך את עצמו לחשוב מכל האחרים.
לאחר מות האר"י הגדיר רח"ו את עצמו כבעל הזכות היחידה לפרש את האר"י ולכתוב את כתביו. הוא השביע את כל התלמידים האחרים לציית לו. אבל החוג שבנה רח"ו לא החזיק מעמד יותר משנתיים. ב-1577 יצא רח"ו לירושלים והפך לרב וראש ישיבה. אחר כך חזר לצפת, נסמך לרבנות בידי הרב אלשיך, חזר לירושלים לכמה שנים, ובסופו של דבר נסע לדמשק.
כנראה מטעמי פרנסה עברו עליו נדודים אלו. בדמשק התמנה לרב של קהילת יהודי סיציליה, אולם גם כאן היו לו בעיות מבעיות שונות. הוא חי "בדיכאון, בייאוש וקרוב לודאי גם בעוני". בתקופה זו כתב את ספר החזיונות.

להערכתי, ספר החזיונות לא נכתב אז אלא רק נערך. הרושם שלי, שמתבסס על הערכתי את אישיותו של רח"ו, היא שהספר נכתב קמעא קמעא, כאשר הוא רושם את הדברים כל פעם שנתחדש לו איזה גילוי על עצמו. אולם מסתבר שצודק פיירשטיין כי הספר נערך אז ומטרתו היתה לספק תשובה לבעית הבעיות: אם רח"ו היה כה חשוב, ואפילו ראוי לשמש כמשיח, מדוע הוא חי בתנאים כה קשים, ומדוע רבה של דמשק, ר' יעקב אבולעפיה, כה מזלזל בו?

רח"ו נפטר בדמשק בשנת ש"פ (בר"ח אייר לידיעת אוהבי ההילולות). 1620. הוא היה בן 77.

***
אישיותו של רח"ו
---------------------

בעוד הספר מדבר בעד עצמו וחושף בעייתיות קשה אצל רח"ו, כפי שצוטט בארוכה באשכול זה, פיירשטיין, כמנהג רבים, מסתייג מלשונות קשים על רח"ו. (ושמא אני כותב מתוך איזו דעה קדומה?)

אני מסכם מתוך ההקדמה קטע מעניין ביותר ולדעתי חשוב.

למי נועד ספרו של רח"ו? פיירשטיין עונה נכונה, לדעתי, כי זה "ספר של אדם אחד". ספר שכתב הרח"ו עבור עצמו.

תמר, חוקר ואורתודוכס, "הציע שמחמת צניעותו לא רצה רח"ו להודיע שורש נשמתו לרבים". אולם, כפי שמעיר פיירשטיין, "הצניעות היתה ממנו והלאה". (דילגתי קטע).

"טעם זה אינו מתיישב עם מאמציו הרבים של רח"ו לאמת את דרגתו הרוחנית הגבוהה בעיני עצמו ועם ריבוי האותות שקיבלו אחרים על גדולתו.
לדעתי ההפך הוא הנכון. רח"ו הוטרד משום שלא זכה בהערכת הסביבה כפי שלדעתי הגיעה לו, ובמיוחד בדמשק. אחד הגורמים לכתיבת אוטוביוגרפיה זו, איפוא, היה רצונו להבין את הניגוד שבין מעמדו הפנימי הנעלה ובין המציאות החיצונית הקשה".

אולי "גאווה" היא מילה לא מספיק מדוייקת. אכן הדברים טעונים הבהרה, ואני מציע לא להשתמש במילה זו לפני בירור נוסף שלה ושל אישיותו של רח"ו, עד כמה שהדבר בידינו.

לי נראה כי רח"ו האמין בעצמו, אם כי כמובן יתכן שככל אדם סבל מספקות רבים לגבי אישיותו (ואולי זו תופעה מודרנית? מי יודע? יש טוענים כך). בלשוננו היום, הוא מאד "החזיק מעצמו", ואני משער כי גם נחן בכישורים שהצדיקו הערכה גבוהה כזו. הוא גם נמשך לתורת הסוד, ואין לי שום בסיס כדי לקבוע אם משיכתו לסוד היתה ענין עצמי, כפי שיש נטיה אצל כל אחד מאיתנו לחפש את המופלא והאיזוטרי (וזה שורש כל הקבלה לדעתי, אם כי כמובן אפשר שאני טועה), או שמא היה זה אופן נוסף לחפש בסיס לביטוי מעמדו הגבוה בעיני עצמו.

הדימוי של רח"ו חוזק מאד בידי האר"י, שסיפר לו על מעלתו העצומה באופנים שונים ובמועדים רבים, כמתועד בספר.

כך נוצר אצל רח"ו דימוי עצמי גבוה - אולם כך נוצר גם דיסוננס קוגניטיבי, בין מעמד שאין שני לו, בין בידע בתורת הסוד, בין בתפקידו בעולם, לבין העובדה שהמעמד שייחס לעצמו לא בא לידי ביטוי בחיי יום יום, חוץ אולי מיחסם של אנשים המוניים ונשים הנוטות לדמיונות (כמתועד בספר החזיונות עצמו). קשה לומר באיזה מידה זכה להערכה של רבני דורו. סוף סוף נסמך בידי הרב אלשיך. אבל מבחינה "מקצועית" יש עדויות מכללא מתוך הספר שמעידות כי לא זכה להוקרה ולהערכה שקיווה לה ושהאמין שהיא מגיעה לו.

כלומר, רח"ו חי בסתירה עצומה בין הדמות הפנימית שלו, שהועצמה בידי עצמו ובידי מה שאמר לו האר"י (אם נאמין לגרסאות שלו, ולא נניח כי הן שופצו, לדעתי לא במודע, בשל הפסיכולוגיה שלו. הרי כל אדם שומע מה שהוא חפץ) - לבין המציאות הקשה והעכורה, במיוחד בסוף ימיו.

הספר נועד אם כן למצוא פתרונות לשאלות אלו, כמו גם לשאלה מדוע מת האר"י בגיל כה צעיר (רח"ו פירש לעצמו שנכשל בגילוי סודותיו של האר"י). הפתרון של הרח"ו היה לחשוב שלא השקיע, או לא הצליח, להעביר "תשובה" לעם ישראל. תשובה לפי מושגיו, לפחות.

מעניין כי לא מצא תשובה אחרת, כמו ש"משמים מונעים ממנו להתגלות" בגלל קיטרוגים וכיו"ב. תשובה אפשרית בהחלט שסיפקה אישים מפורסמים אחרים.

אני טוען כאן טענה חמורה מאד: לפי השערתי, יש מקום לומר כי הרבה ממה שכתב הרח"ו על הבעיות של התקופה ושל הביקורת העצמית שלו שלא עשה מספיק, ואפילו הנסיונות שלו להסביר את מות האר"י - כולם נועדו לפתור בעיה פנימית קשה. איך קרו כל הדברים הרעים האלו בעוד הוא עצמו אמור להיות זה שינהיג את העם וזה שיביא את המשיח או שיהיה בעצמו המשיח.

הפער הגדול בין המציאות שלא היתה נוחה וקלה ובוודאי שלא הלמה את הדימוי העצמי, לבין ההשתוקקות שלו להחשבה עצמית, פער זה הוא שגם הביא לכתיבת הספר וגם להצגת הפתרונות השונים שלו, חלקם על דרך הסוד.

כלומר, הכל היה כפוף לפסיכולוגיה ולצרכים הפסיכולוגיים שלו.

כמובן, לפי הערכתי והשערתי (שעדיין לא יצאה מכלל תיאוריה, אם גם תיאוריה סבירה מאד בעיני). ומה כבר אפשר לצפות ממי שמוכן לזלזל כל כך ברח"ו המפורסם?

***
האם ספר החזיונות הוא "אוטוביוגרפיה"?

למרות שפיירשטיין מאריך לתאר את ייחודו האוטוביוגרפי של הספר, אין זו אוטוביוגרפיה במובן הרגיל של המילה. זה יותר אוסף של אירועים ואמירות סביב נושא מרכזי אחד. יש בו מידע ביוגרפי, אך כל צורת הכתיבה מוכיחה כי אין זו אוטוביוגרפיה במובן הרגיל בינינו, של יומן חיים, וכמו כן - היעד, כמתבאר, הוא קורא אחד ויחיד, רח"ו עצמו.

***
תולדותיו של כתב היד
--------------------------

הקדמת פיירשטיין, עמ' 41 ואילך.

הפתרון הקל ביותר של מעריצי הרח"ו הוא לומר שהספר הבעייתי הזה הוא זיוף. ואכן, מה הראיות שהספר הוא לרח"ו?

המקור הוא כתב יד אחד ויחיד, ולמעשה צילום שלו שנמצא בידי מוסד הרב קוק. אמנם, הוא נכתב בכתב ידו של המחבר, מה שנקרא "אוטוגרף" בלעז. והשוואה לכתבי יד אחרים של הרח"ו מוכיחה כי לאותו מחבר המה.

החיד"א ראה את הספר ותארו. אבל כאן אני מוצא בעיה. החיד"א תאר ספר של הרח"ו, אך איך אנו יודעים שזה כתב היד שלפנינו?

גלגוליו של כתב היד אינם ידועים. הוא הגיע לידי הרב שבתי טואף, רב ליוורנו, שקנה אותו לדברי נכדו מסוחר ואספן  ספרים מתוניס בשם נסים שמאמה.

כתב היד בעצמו נמכר ולא ידוע היכן הוא. חבל מאד. העתק של כתב היד נמצא במכון בן צבי ושימש להגהת המהדורה הנוכחית, אם כי פיירשטיין מציין לשבח את פיענוחיו של אשכולי במקום שכתב היד אינו מספיק ברור.

סיפורו של הדפוס הוא מעניין ביותר. אשכולי היה רב בבריגדה היהודית בצבא הבריטי. כך הגיע לאיטליה ושם פגש את הרב טורף וצילם ברשותו את כתב היד. הוא הכין אותו לדפוס אבל מת במפתיע לפני ההדפסה. אפילו מבוא לא הספיק לכתוב. זה היה בשנת 1948. האם הפגיעה בכבודו של הרח"ו בשל פירסום ספרו האישי גרמה לו?

יהודה אבן שמואל מסר את המהדורה עם צילום כתב היד לנפתלי בן מנחם. שניהם אנשי מוסד הרב קוק. הספר נדפס בשם "מהדורת אשכולי" בהוצאה בשנת תשיד, שש שנים לאחר פטירתו של אשכולי. ואז,

"הפצת הספר הופסקה חודשים אחדים לאחר הדפסתו, ונעשה נסיון למהר ולאסוף את העותקים שטרם נמכרו והיו בחנויות הספרים.

הסיבה לכך היתה מחאות שמקורן בשלומי אמוני ישראל, על ביזוי התורה בחלק מן הכתוב בספר. הרב ראובן מרגליות אף טרח להסביר כי הוא היה משוכנע שהחיבור הוא זיוף מאוחר."

(יש כאן הערה שמפנה לפירסום של יוסף דן ואסתר ליבס של "ספרית גרשם שלום בתורת הסוד היהודית". הציון הוא לעמ' 325 מס' 4331. האם זו הערה בכתב יד של גרשם שלום? ואם כן, האם זה אומר שביקורתו של מרגליות נאמרה בע"פ? אם לא, מעניין לקרוא את המאמר של מרגליות עם ראיותיו).

לאחר זמן, בתשס"ב, הודפסה מהדורה בידי נתנאל משה מנצור, אולם הוא טרח לצנזר את כל המקומות הבעייתיים (לא ראיתי את המהדורה בעצמי). המוציא לאור אף לא ציין כי הספר עבר צנזורה.

במהדורה האחרונה השמיט פיירשטיין את החלק החמישי מהספר, שכולל תוספות שלדעתו הן מאוחרות. כדאי לעיין בלינק הקודם עם הביקורת על נקודה זו ואחרות בנוגע להשוואת מהדורות.

***

אני חוזר שוב על הגילוי הנאות: בהתבסס על ספר זה, אני סבור כי כל יחס שהוא כלפי הרח"ו צריך להביא בחשבון את המידע שנחשף בספר החזיונות. יתכן לטעון שהספר הוא זיוף. יתכן לומר שרח"ו היה אדם גדול למרות הספר (כפי שטען בשעתו מסתברא כמדומני). יתכן גם לומר שהספר מעיד על בעייתיות חמורה אצל רח"ו, כפי שאני עצמי סבור (ולא בגלל שאין לאדם גדול חסרונות, אלא בגלל שיש חסרונות שמונעים מאדם מפורסם להפוך ל"גדול" וראוי לגדולה).

בשולי הדברים אני מוסיף אם כן את הערת ההסתייגות הבאה: במהדורתו כותב פיירשטיין, כפי שציטטתי לעיל, כי הספר נגנז בשל "מחאות שמקורן בשלומי אמוני ישראל". ואני, הקטן, העלוב והחצוף, שואל: האם מי שמוחה על גילוי של יומנו האישי של רח"ו צריך להחשב ל"שלומי אמוני ישראל" - או מי שטורח ועמל כדי לפרסם את הדברים למען יראו וידעו?

_

***

תוקנו ונוספו דברים רבים.________________