חזון שהגשים את עצמו= עמיר פרץ

לפניכם מאמר מערכת שהתפרסם ב"עונג שבת" לפני 24 שבועות בדיוק.
דומני שהכותב היה היחידי שצפה את מה שיקרה במדוייק.

להזכירכם זה היה בימים שחמשה מועמדים נאבקו על הראשות בעבודה ועמיר נחשב לאפס זניח בלבד.

===================================
השקר והעבודה האבודה
הרב משה שפיר
================================


השבוע נזכרנו בסיטואציה הבאה: קבוצת חיילים במוצב נידח עמדה בפני קריסה מוחלטת. היו פצועים רבים, התחמושת אזלה, והכוחות כבר לא עמדו להם יותר. לא נותרה בפניהם אלא האפשרות להרים דגל לבן ולאותות על כניעתם בפני האויב המתקרב ובא. או אז התעורר ביניהם הויכוח הבא, לאחר שהמפקד וסגנו נהרגו בקרב מי יטול את הפיקוד מעתה ואילך. הדקות עד פריצת הכוח הכובש היו ספורות ומכאן גם הלחץ במריבה שהביאה אותם לשכוח את כללי ההתנהגות היסודיים שנרשמו בדם יומנם של אחים לנשק.
זה היה גם המצב אליו נקלע חייל האוייב הראשון שחדר למוצב, הוא לא הבין על מה יש לפקד מעתה ומפקד למה.
תוך כדי שהם נושאים את ידיהם בכניעת מנוצחים ענו לו כולם פה אחד:
ומי לדעתך אמור להניף את הדגל הלבן...

מפלגת העבודה המדממת נאבקת בכוחות לא לה להעמיד מלך בראשה, קשה לאנשים שם להשתחרר מההיסטוריה הותיקה של מפלגת ההנהגה. גם כיום כאשר אינם מונים הרבה יותר מהמספר הפוטנציאלי של מפלגות בינוניות אחרות הם עדיין מתכתשים זה עם זה מי יהיה ראש הממשלה הבאה, מין מגלומניות מדומיינת שאין כמותה להזיק ללוקים בה.
השבוע היה ניתן להבחין בשני נתונים שבכוחם להעניק מבט ומימד על המתרחש בתוך הענק הגוסס
הזה.
בסקרים שהתפרסמו בקרב מצביעי העבודה הובילו בדרך כלל פרס או וילנאי כאשר אהוד ברק באמצע ואילו בנימין בן אליעזר ועמיר פרץ מדשדשים הרחק מאחור, התובנה המתקבלת מאליה היא העובדה שותיקי המפלגה ומוקירי עקרונותיה אוהבים לראות בהנהגתם רק איש שצמח בחממה שלהם תחת כנפיו של בן גוריון רצוי שיהיה בדרך כלל אשכנזי ודור שני או שלישי לחבר של סבא מהפלמ"ח מצה"ל או משאר נהנתני הפוליטיקה המפאיניקית.
איש זועם אחד אפילו לא התבייש לצעוק את זה לעמיר פרץ במילים "אתה, רק כדורי פינג פונג עברו לך ליד האוזן, לא שכבת במארבים"
מאידך כשבשבוע שעבר נערך במפלגת העבודה מפקד. 120 אלף מתפקדים השתתפו בו וסימנו הצלחה והתאוששות לכאורה. כל המתמודדים ניסו כמובן להביא כמה שיותר מתקדים בשיטות שונות ומשונות. ברם בסופו של דבר הצליח המטה של פואד להביא 35 אלף מתפקדים, מטה פרץ- 29 אלף, מטה וילנאי 21 אלף, מטה ברק 18 אלף ומטה פרס 15 אלף.
מבט חטוף מגלה כי ניתן לחלק את המתמודדים לשני קבוצות עיקריות כשרק השלושה האחרונים קרוצים מהחומר הנכון. אומנם בחשבון קצרצר נגלה עובדה מעניינת: אם נחלק את מאה ועשרים אלף המתפקדים נגלה כי 64 אלף מתוכם בחרו במועמד מזרחי שצמח מעצמו ללא שורשים כלשהם במפלגה, ואילו כל שלושת האחרים יחדיו שהשיגו 54 אלף מתפקדים לא הגיעו לכדי מחצית התומכים של השניים הראשונים.
אם נתרגם את הנתונים הללו, תצלצל באוזנינו הבשורה הבאה: לא די שהציבור בבחירות מאס במפלגת הקמת המדינה ההיסטורית אלא שכעת הצליחו אנשי הציבור הרחב לכבוש את המפלגה וכעת רוב רובם של המתפקדים בוחרים להעמיד בראשה זן חדש לחלוטין, משהו שבן גוריון לא איחל לעצמו גם בימים הוורדים של שדה בוקר.
מי שהקשיב לעליהום הגדול שקם על עמיר פרץ הבין שהאנשים ממפלגת העבודה הישנה פשוט זועקים חמס "אתה גונב לנו את המפלגה מהידיים, מי אתה"
הכאב שלהם הוא אינו סתם בתוך תוכם הם יודעים שעמיר פרץ או בן אליעזר קטנים מאוד במרכז מפלגתם אך כאשר יצאו לבחירות הם עלולים לנצח רבים מנסיכי הליכוד, בפרט אם הם מהזן השנוא על הציבור העממי והרחב מהדרום וכדומה.
לנו היושבים מן הצד לא נותר אלא לחכך כפיים בהנאה שמלאכתנו נעשית בידי אחרים.
ובמילים אחרות המפלגה שחרטה על דגלה את הקמת המדינה תוך רמיסת דת ישראל נעלמת, אושיותיה של התנועה שהביאה את יהודי המזרח ארצה למדיניות חילונית וכפרנית גוועים אט אט. מקימיה ותולדותיהם כבר אינם מובילים והוגים את דרכה.
לא עוד, היום אלו סתם אנשים המבקשים שלטון ושררה, על אידאולוגיה דתית הם לא שמעו.

===================================
ואני הקטן שואל:

מדוע לדעתכם האחרים העלימו את התובנה המובנת זאת מתחת השטיח?