כיצד נכתב ספר בראשית

למרות שאנשי ביקורת המקרא מעידים על עצמם שהם חוקרי מקרא, והם באו לגלות את המקרא הקדום והעתיק, אבל הגיונם אינו של המקרא, אלא כל שיטת ביקורת המקרא נסמכת על היגיון חז"ל, אבל עד היגיון המקרא הם לא הגיעו.

מי שיתבונן טוב טוב בהיסטוריה של העם היהודי, יגלה כי חז"ל הכניסו לחלל העולם 2 מחשבות יסוד ביהדות, ועד תקופתם מעולם לא העלה אותם אדם על דעתו.

1- תושב"ע. ניתן לשמר חוקים ומשפטים והסברים במשך תקופה ארוכה וממושכת, גם מאות שנים, ולדבר זה קוראים תושב"ע.

2- דקדוק בקיום החוק. כל חוק כתוב חייב להיות מקוים בדקדוק יתר, גם אם אין שום היגיון בקיום החוק.

עד תקופת חז"ל מעולם לא חשב אדם כי הוא יכול לשמר דברים בע"פ מבלי שיהיו כתובים. כל כותבי החוקים הקדמונים במזרח ובמערב ובדרום כתבום כי אם החוקים לא יהיו כתובים הם ישכחו ואף אחד לא יקיימם. כל כותבי ההיסטוריה במזרח ובמערב ובדרום כתבוה כי אם לא יכתבוה היא תיעלם ותתאפס.

גם בקיום החוקים, כל כותבי החוקים ידעו שיש טעם וסיבה לחוק, ואם הטעם יתבטל אין צורך לקיים חוק סתם כך בגלל שהוא כתוב כחוק.

והנה באו חז"ל והכניסו היגיון חדש בעולם, דברינו הם מסיני, יש מסורת ארוכת שנים ליהדות, ביאור המצוות הוא מסיני. הם לא הסתפקו באמירה בלבד, אלא הם יצרו חבורות של תנאים, תנאים מלשון שונים, אותם חבורות היו משננים את כל הביאורים שנאמרו ע"י החכמים בע"פ, וכעת ידעו כולם, החומר שבידינו קדום והוא נשתמר בע"פ דור אחרי דור. תופעה זו גרמה לבני אדם לסבור, יתכן לשמר מסורת בע"פ גם הרבה שנים, גם מאות שנים בע"פ יש מסורת.

גם בחוקים יצרו חז"ל מהפכה בדעת העם, מכיוון שאיננו מבינים בדיוק מה כתוב בתורה (סתירה למציאותה של מסורת מסיני), לכן נקיים את הכתוב בתורה בדיוק, בלי טעם ובלי היגיון תוך היצמדות מקסימאלית לטקסט, כך כתוב כך נעשה כך רצה המחוקק.

***

כאמור בתקופת המקרא מעולם לא העלה אדם דבר זה על דעתו, משה ידע כי אם לא יכתוב את המצוות הם ייעלמו ויאפסו, כך יהושע, כך שמואל, וכך כולם, אף אחד לא הסתמך על תושב"ע, אלא על המילה הכתובה.

וגם בנקודה השנייה היה שוני בין תקופת המקרא לתקופת חז"ל, תוקף המילה הכתובה, בתקופת המקרא לא חיפשו מה בדיוק כתוב בתורה, הרעיון היה ברור, העיקרון ברור, אבל קיום החוק היה גמיש ודינאמי, ובלבד שתהיה אמונה בה', לא יעבדו עבו"ז, ישמרו על שלמות המשפחה, ולא יעשקו ויגזלו.

והנה אירע דבר נפלא.

באו אנשי ביקורת המקרא, וקלטו לחיקם את הרעיון של תושב"ע, לא שהם האמינו בתושב"ע מסיני, אלא הם האמינו כי ניתן לשמור חוקים בע"פ, ניתן לשמור סיפורים מפורטים בע"פ, גם עם פרטים מדויקים, גם עם שמות מקומות.

באו אנשי ביקורת המקרא, ואמרו בואו נשווה בין התורה הכתובה לבין מעשה העם, כל שינוי יהווה הוכחה מוחלטת כי אותו ספר לא היה קיים באותה תקופה, אם הוא היה קיים העם היה חייב לקיים את חוקיו בצורה מדוקדקת ומפורטת.

כמה פולמוסים עשו אנשי הביקורת על כך, ואני קורא את דבריהם ומשתומם, וכי אתם חז"ל, וכי ידעתם מה היו הלכי הרוחות בתקופת המקרא, מהיכן הבאתם את כל אותה דקדקנות מאוחרת לתקופות הקדומות, וכעת אתם בונים תיאוריות פורחות באויר על אותם דברים.

***

סיכום ההודעה עד כאן:

1- סקרנו את שיטתו של קויפמן ואת שיטתו של מקרא.

2- הצבענו על האבסורד הקיים בשיטת המגילות הקדומות המזויפות, לא ניתן לשמר שקר גס לאורך שנים.

3- הצבענו על העמעום שיש בשיטתו של קויפמן (המגילות הקדומות האותנטיות) בסוגיית הסתירות בתורה.  

4- סתרנו את דברי המבקרים בדבר קיומם של מקור י' א' בספר בראשית.

5- הצבענו על התכנון המחוכם הקיים בתורה.

6- הצבענו על הידע המפורט והמדויק הקיים בתורה, ידע שיכול להיות רק לבן התקופה.

7- הצבענו על העובדה כי חוקי התורה מקבילים לחוקים שהיו אז, והם מקבלים אותם או דוחים אתם.

8- הצבענו על העובדה כי ספר התורה אינו כולל בתוכו אגדות שקריות מקריות, אלא היסטוריה מסודרת.

9- הצבענו על העובדה כי כעת יש בידינו אמת מידה להבחין היכן יש סתירה והיכן יש סגנון תורה.

10- בעקבות הסעיף הקודם עלה בידינו לאבחן ברור את 3 מקבצי החוקים הקיימים בתורה.

11- בעקבות הסעיף הקודם עלה בידינו להבין כי אין כאן אוסף מגילות אלא מחשבה מתוכננת של הכותב.

12- הצבענו על היגיון המקרא, מה שלא נכתב לא נשמר.

13- הצבענו על היגיון המקרא, חוק צריך להיות מקוים בצורה הגיונית, לאו דוקא בצמידות למילה הכתובה.

סיכום נקודות מהודעות קודמות

14- חוקי התורה סמוכים זה לזה, ספר במדבר מפנה לויקרא (חטאת הכיפורים), וספר דברים מקיים את המצוות שנזכרו בבמדבר (ערי מקלט).

15- ספרי התורה משלימים זה את זה, פרטים החסרים בבמדבר נמצאו בדברים.

16- גם במדבר וגם דברים מתארים את המאורע עם פרטים מזהים מפורטים, מכאן שהם בני התקופה.

17- איזה מן ספר מוזר הוא זה, ספר דברים, שלפי דעת המבקרים אסף מלוא חופניים השלמות לתיאורים קדומים, והוא עומד בודד וגלמוד, הוא משלים פרטים חסרים, אבל עיקרו של הסיפור עדין לא סופר, שאר הספרים עדיין לא נכתבו בצורה מסודרת, נכון שהם היו לפי דעת המבקרים במגילות מפורדות, אבל מכיוון שהם לא סודרו על ספר אחד, א"כ מי הוא זה שיערוך ספר מסודר להשלמת הפרטים החסרים, כאשר עיקרו של החומר לא כתוב בספר מסודר. 

18- התיאוריה של ביקורת המקרא בנויה על היגיון חז"ל, כאילו ניתן לשמור דברים בע"פ במשך תקופה, אבל היגיון זה הוא אבסורדי, וגם כל מה שנסמך אליו נפל, כל דבר שנשמר הועלה מיד על הכתב.

19- התיאוריה של ביקורת המקרא בנויה על היגיון חז"ל, כאילו כל חוק הכתוב בתורה צריך להיות מקוים לפרטיו ודקדוקיו, אבל דבר זה לא היה קיים בתקופת המקרא, וגם כל מה שנסמך אליו נפל.

סוף דבר

ביארנו את השיטות, ביארנו את ההיגיון העומד מאחרי כל שיטה, וגם סיכמנו את כל הנקודות, כי בויכוחים יש שיטה להשיב על שאלות ע"י הפניית הנושא, ולכן הדגשנו את הדברים.

***

נ.ב.

מה שכתבת על המרגלים, עד שאתה בא לדקדק על המסורת בכך, אולי תשמיענו את הביקורת, דבר אחד הגיוני, מי כתב זאת, איזה אסכולת זייפנים, מי גילה זאת, מהיכן בכלל הם יודעים מה קרה עם משה, המגילות המזויפות נכתבו מאות שנים אחרי המאורע, וגם השם משה פסק להיות שימושי בין בני אדם.

ולגופו של דיון, דבריך כדברי אברבנאל, ובשיטתו יש סתירה בין דברים לבמדבר, וכבר ביארנו את פשוטו של מקרא בלי סתירה, ומה שנזכר שם, משה מוכיחם על חטא המרגלים ועונשו, ואח"כ הוא אומר גם בי התאנף ה', הגם מוסב על התאנף (עליכם ה' קצף, וגם עלי ה' התאנף) ולא על בגללכם חטא המרגלים, ובכלל מה אשם משה בחטא המרגלים, מה זה קשור אליו, העם רצה, הוא הסכים, ה' הסכים, אז מדוע הוא אשם (אתה כנראה חושב שלפי ספר דברים ה' לא הסכים, וחטאו שהוא היה צריך לצפות עתידות, אני לא רואה בכך דבר הגיוני).

מה שכתבת ונשמרתם מאוד משתמע שלא להתגרות באדום, אתה צודק, אבל הסתירה איננה כי וייראו מכם אינו מורה על מורך לב ורפיון ידיים, אלא שהעם היהודי היווה איום על כיבוש ארצם, אבל ברור שאין מה להקשות, הנה מצאנו סתירה, ספר דברים מתאר את אדום כפחדנים, ספר במדבר מתאר אותם כלוחמים עזים, אלא ספר דברים אומר, אתם עוברים ליד אדום, דעו לכם שהם ייראים מכם, אבל אל תתגרו בם, וברור שיראתם אינה מוכיחה על חולשתם.

יש שיטה להוכיח דיוקים, יש הבנה כוללת ולא הבנה נקודתית, וברור שלא כל סגנון לשון יגרור מיד סתירה, כי אין לדבר סוף. ועדיין אני מצפה לשמוע איזה אסכולת זייפנים הקליטה את השיחה שבין משה לישראל, כמה מאות שנים נשמר פרט זה בזיכרון העם.

באו אנשי ביקורת המקרא, ואמרו בואו נשווה בין התורה הכתובה לבין מעשה העם, כל שינוי יהווה הוכחה מוחלטת כי אותו ספר לא היה קיים באותה תקופה, אם הוא היה קיים העם היה חייב לקיים את חוקיו בצורה מדוקדקת ומפורטת.

בכדי להציג תיאוריה, צריך להוכיח אותה, צריך לכתוב דברים ברורים, ולא חצאי משפטים וחצאי תיאורים.

הבטחת שתערוך הודעה מפורטת על ביקורת המקרא, צפיתי שתחשוף את הטעות הגדולה של המסורת, ציפיתי שתוכיח ששיטת המסורת אינה נכונה ולעומתה שיטת הביקורת נכונה, ציפיתי שתיתן תיאור מפורט על התהוות הספרים, אימתי, ע"י מי, מה ההוכחה לכל דבר, והנה במקום זה כתבת משהו מאוד לא מוכח, סתם משאלת לב, סתם הטלת ספק, מי אמר שהתיאור המפורט אמיתי (חזרנו לסוגיית השקר הגדול), יש בתורה סתירות (שנתבארו כולם), הם היו זיפנים בשוגג, הם בטעות ייחסו למשה, המגילות הקדומות מכילות אמת ושקר, כן ולא ורפי בידיה, ולפיכך הספק נמשך ונמשך, ולבסוף הגיע לידינו ספר הכולל בתוכו אמת ושקר, סתירות ועמעומים, אותנטיות ושיבושים.   

סתם שאלת תם, האם גם ריכוז הפולחן הגיע בטעות, או שמא כאן יש כוונת זדון לזייף את התורה, עם אסכולת זייפנים מיהודה.

למעלה כתבנו כי מה שלא נכתב מיד נשכח, וגם הדגשנו את ההבדל שבין שיטת המקרא להיגיון חז"ל, מדבריך נראה כי אתה סובר כמו היגיון חז"ל, אתה חושב שאפשר לשמור מערכת חוקים מאות שנים בע"פ, ואלי הכל מאוחר והכל שקר, אבל כבר הודית כי אין שקר גדול, אלא שקר בשוגג עם קצת אמת, אז תבאר בבקשה איך נשמר משהו אמיתי, מי כתבו, האם משה, מה כתב משה, מה הוא לא כתב, אני מנסה למצא משנה סדורה, אני מנסה להשתכנע, ובמקום זה אני מקבל תיאור מעורפל שאינו אומר דבר, ולא מחייב דבר. 

***

נראה כי אינך מבחין בין 2 נושאים.

1- ביקורת המקרא, ביקורת הטקסט של המקרא.

2- אמיתות הכתוב בתנ"ך, אמת או שקר.

ביקורת המקרא אינה באה סתם כך לטעון בצורה חובבנית, כל התנ"ך שקר, העם היהודי כסיל ופתי והוא סוחב על גבו אגדות עם ואוסף של חוקים.

אלא היא טוענת, חקרנו את המקרא, גילינו את השקר הגדול של התנ"ך מתוך מחקר התורה, יש בתורה סתירות, יש בתורה כל מיני הרכבות, מתוך כך הוכח כי היא לא נכתבה ע"י משה, אלא בתקופות מאוחרות.

כיוון שכן, כאשר באים המתדיינים להתדיין אודות ביקורת המקרא, הטיעונים שלהם מתבססים בעיקר על הטקסט, האם הוא מוכיח אותנטיות ועקביות או סתם בלבולים וסתירות.

נראה כי עד כעת הוכח מעל לכל ספק כי הטקסט של התנ"ך לא משדר ערפול ובלבול, אלא עקביות וסדר. אבל כבר ביארנו כי דבר זה מתגלה רק למי שמנסה להבין מה שכתוב, הדבר מתגלה רק למי שמנסה להיכנס לראש של הכותב, אבל מי שהחליט וקבע כי כל לשון ידון בנפרד בהבנתו הראשונית, כאן באמת אין מה לומר, הטקסט של התורה הוא מעורפל ומבולבל.

***

למעלה סקרנו 19 נקודות שנתבארו.

1- סקרנו את שיטתו של קויפמן ואת שיטתו של מקרא.

2- הצבענו על האבסורד הקיים בשיטת המגילות הקדומות המזויפות, לא ניתן לשמר שקר גס לאורך שנים.

3- הצבענו על העמעום שיש בשיטתו של קויפמן (המגילות הקדומות האותנטיות) בסוגיית הסתירות בתורה. 

4- סתרנו את דברי המבקרים בדבר קיומם של מקור י' א' בספר בראשית.

5- הצבענו על התכנון המחוכם הקיים בתורה.

6- הצבענו על הידע המפורט והמדויק הקיים בתורה, ידע שיכול להיות רק לבן התקופה.

7- הצבענו על העובדה כי חוקי התורה מקבילים לחוקים שהיו אז, והם מקבלים אותם או דוחים אתם.

8- הצבענו על העובדה כי ספר התורה אינו כולל בתוכו אגדות שקריות מקריות, אלא היסטוריה מסודרת.

9- הצבענו על העובדה כי כעת יש בידינו אמת מידה להבחין היכן יש סתירה והיכן יש סגנון תורה.

10- בעקבות הסעיף הקודם עלה בידינו לאבחן ברור את 3 מקבצי החוקים הקיימים בתורה.

11- בעקבות הסעיף הקודם עלה בידינו להבין כי אין כאן אוסף מגילות אלא מחשבה מתוכננת של הכותב.

12- הצבענו על היגיון המקרא, מה שלא נכתב לא נשמר.

13- הצבענו על היגיון המקרא, חוק צריך להיות מקוים בצורה הגיונית, לאו דוקא בצמידות למילה הכתובה.

14- חוקי התורה סמוכים זה לזה, ספר במדבר מפנה לויקרא (חטאת הכיפורים), וספר דברים מקיים את המצוות שנזכרו בבמדבר (ערי מקלט).

15- ספרי התורה משלימים זה את זה, פרטים החסרים בבמדבר נמצאו בדברים.

16- גם במדבר וגם דברים מתארים את המאורע עם פרטים מזהים מפורטים, מכאן שהם בני התקופה.

17- איזה מן ספר מוזר הוא זה, ספר דברים, שלפי דעת המבקרים אסף מלוא חופניים השלמות לתיאורים קדומים, והוא עומד בודד וגלמוד, הוא משלים פרטים חסרים, אבל עיקרו של הסיפור עדין לא סופר, שאר הספרים עדיין לא נכתבו בצורה מסודרת, נכון שהם היו לפי דעת המבקרים במגילות מפורדות, אבל מכיוון שהם לא סודרו על ספר אחד, א"כ מי הוא זה שיערוך ספר מסודר להשלמת הפרטים החסרים, כאשר עיקרו של החומר לא כתוב בספר מסודר. 

18- התיאוריה של ביקורת המקרא בנויה על היגיון חז"ל, כאילו ניתן לשמור דברים בע"פ במשך תקופה, אבל היגיון זה הוא אבסורדי, וגם כל מה שנסמך אליו נפל, כל דבר שנשמר הועלה מיד על הכתב.

19- התיאוריה של ביקורת המקרא בנויה על היגיון חז"ל, כאילו כל חוק הכתוב בתורה צריך להיות מקוים לפרטיו ודקדוקיו, אבל דבר זה לא היה קיים בתקופת המקרא, וגם כל מה שנסמך אליו נפל.

הדבר היחיד שעסקת בו היה סעיף 2, אין כאן מגילות גנוזות מזויפות, יש כאן מגילות גנוזות מזויפות למחצה, והזיוף נבע בשוגג ולא במזיד. אבל תיאוריה זו אין בה שום ביאור אפילו לא במשהו, וכי זיוף בשוגג אינו זיוף, בסה"כ הפכת את הסופרים לפתאים וכסילים, אבל עם לב תם וישר.  

תבאר בבקשה מה דעתך על סעיף 12, 18. מה שלא נכתב לא נשמר. האם אתה מסכים, האם אתה חולק, האם חוקי התורה נשמרו מאות שנים בע"פ, האם חוקי התורה כולם מזויפים, האם חוקי התורה וההיסטוריה שלה נכתבו מיד.

תיאוריה אינה יכולה לומר, מזויף ואותנטי בתערובת, היא צריכה לבאר מניין הגיע האותנטי, אני טוען שכל התנ"ך מזויף, מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה, תוכיח בכלל שיש משהו אמיתי בתנ"ך, באר ונמק.

מה דעתך על סעיף 4, האם נפלו 2 מקורות של המבקרים, או שמא אתה עדיין חושב שהיו מקור י' ומקור א', למרות שניתן להוכיח באותות ומופתים משמות של מקומות וסממני זיהוי מובהקים כי החלוקה לפי שמות ה' אינה מעידה על מקור נפרד, והראיה פדן ארם, נזכר בשם הויה, שם הויה אינו של כ', ספר כ' מזכיר תמיד פדן ארם, והוא משתמש תמיד בשם אלהים, והנה מצאנו פדן ארם בשם הויה, נפלה התיאוריה מחוסר עיון.

גם פרשת אבימלך אינה אלהים אלא הויה, ויוכיח הפסוק האחרון כי עצור עצר הויה, שם אלהים בה הוא יוצא דופן, אבל המבקרים לא הבינו כלום, ואת הפסוק האחרון הם ייחסו למגילה נפרדת שנפלה אליהם משמים בערב שבת בין השמשות, מגילה בת פסוק אחד, מפני חילול שבת.

מה דעתך על סעיף 14, האם ההפניות סתם כך ובמקרה, או שמא ההפניות הם לחטאת הכיפורים, אבל חטאת הכיפורים היא אינה הידועה לנו מויקרא, אלא ההיא שאינה ידועה לנו ממגילה שהיתה ונעלמה.

ואם בפיצולים עסקינן, הוכח שהיה משה אחד בתורה, אני טוען שהיו 4 משה, וכל ספר היה לו משה שלו, וכך יתיישבו הסתירות בקלות, ובכלל לא היה משה, אתה הרי אומר כי גם תיאור מדויק ומפורט אינו מוכיח על אותנטיות, אז בכלל לא היה משה, וגם אהרן לא היה.  

מה דעתך על סעיף 6, תיאור מפורט הוא של בן התקופה, במה אתה מאמין בתורה ובמה אתה לא מאמין, היכן השקר והיכן האמת, באר והוכח, סתם כך לומר אמת ושקר, זאת לא תיאוריה, זאת משאלת לב לא הגיונית בעליל.

על סעיף 17 כתבת, כי רק אני רואה בספר דברים השלמות, אבל החוקרים רואים בו נאומים ולא השלמות, כאן כבר תמהתי מאוד, גם עם דבר זה אינך מסכים, כנראה כבר אינך יכול להשתחרר מהביאור של שאר הספרים, כנראה כבר אינך מבחין איזה ידע עצום ביארו שאר הספרים, כי ספר דברים הוא רק השלמות.

להלן קצת הוכחות (תמהני שאני צריך לבאר דברים פשוטים).

א,ו ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר:  רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה. חורב זה מהיכן הגיע, מאימתי היו בחורב שהם צריכים להפסיק לשבת בו, כנראה נחטף המיקרופון ממשה, ומישהו צעק בו דברים עמומים.

א,יח וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. לכל עת, אבל העת ההיא, מהי אותה עת, שעת בין הערבים או אולי שעת בוקר מוקדמת.

ג,כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. גם עת זו מהיכן הגיעה, כנראה כי היא שעת ערב.

ט,כב וּבְתַבְעֵרָה, וּבְמַסָּה, וּבְקִבְרֹת, הַתַּאֲוָה --מַקְצִפִים הֱיִיתֶם, אֶת-ה'. שמות מוזרים אלה מה הם, שמות מקומות, שמות בעלי חיים, או אולי שמות של צמחים.

אין טעם להמשיך כי ספר דברים הוא השלמה, אם כל החומר ערום במגילות, מי הוא זה שיבוא לערוך את ההשלמות לפני עיקר הסיפור, והרי קודם עורכים ספר מסודר על עיקר החומר, ואח"כ עורכים ספר מסודר על ההשלמות, ולא להיפך, אבל החוקרים רק מצאו את ספר דברים, ואילו שאר הספרים לא נמצאו, מכאן הוכחה מוחלטת כי הם לא היו ערוכים אלא עדין בערמות של מגילות, ובא עורך שחיבב נאומים, וגם את נאומי הכנסת הוא אסף לספר.  

כל מה שכתבנו מכוון לדבר אחד, ערכנו 19 סעיפים המוכיחים מעל לכל ספק את אמיתות המסורת וטעות המבקרים, הסעיפים קשורים זה בזה ומשלימים זה את זה, כמובן שהסעיפים בנויים על הנחה כי ספר התנ"ך אינו שקר, לא ניתן להחדיר לעם היסטוריה שקרית, מי שטוען כי הוא אינו מקבל את כל מכלול הסעיפים עם המסקנה שלהם, מוזמן להציג משנה סדורה שדנה בכל הסעיפים, ולא סתם פתגמים עמומים שאינם מבארים כלום. 

***

מכיוון שהוטל ספק בדבר אמיתות התנ"ך, וכבר ערכנו כמה הוכחות מתוך הטקסט כאן באשכול, מן הראוי לקבץ את ההוכחות שנזדמנו לכאן.

1- השם אפרתה כשם של בית לחם מצוי בתנ"ך רק בספר בראשית אצל יעקב, וגם בתקופת רות ודוד (תהלים קלב רות ד). הביטוי אצל מיכה פרק ה' בית לחם אפרתה הוא ביטוי ספרותי, אבל מיכה חי בסוף תקופת מלכי ישראל, ובזמנו כבר לא נקראה בית לחם בשם אפרתה, כך שאין לדבריו ערך היסטורי.

בשאר ספרי התנ"ך, כמו בשופטים או בשמואל וכו', נקראה העיר רק בשם בית לחם.

הדבר מלמדנו כי ספר התורה קדמון הוא, ספר בראשית מכיר את השם העתיק של בית לחם, אז היא נקראה אפרתה, גם ביהודה (ורק שם) השתמר זכרו של השם העתיק, ולפיכך בתהלים וברות בא זכרו של השם העתיק אפרתה, אבל כל שאר בני האדם בשאר המקומות הכירו רק את השם בית לחם.

2- השם לוז הוא קדמון, ובעבור הזמנים הוא נשכח ונשאר רק השם בית אל, וכמובן רק ספר התורה והספרים הקרובים אליו כמו יהושע ושופטים מזכירים אותו, אבל שאר ספרי התנ"ך מזכירים את בית אל, ואת לוז כבר שכחו כי אבד שמו.

3- פרק יד בבראשית מרבה להשתמש בביאורי מקומות ובשינוי השם שלהם, בֶּלַע, הִיא-צֹעַר (פסוק ג), עֵמֶק, הַשִּׂדִּים:  הוּא, יָם הַמֶּלַח (פסוק ד), עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ (פסוק ז), עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ (פסוק יז), הדבר מוכיח בצורה מוחלטת על קדמוניותו של הפרק, הוא מכיר את השם שהיה לפני צער, הוא מכיר את השם שהיה לפני ים המלח, הוא מכיר את השם שהיה לפני קדש.

השם קדש היה רק בתקופת משה, נזכר רק בבראשית במדבר דברים שופטים ותהלים. השם ים המלח הוא שם הים בתקופת משה, הוא נזכר רק בבראשית יד ובבמדבר לד, ונזכר גם ביהושע (בדברים נקרא ים הערבה), מכאן הוכחה מוחלטת כי זמן הפרשה הוא משה, ומי שכתב את במדבר כתב את בראשית. 

4- השם באר לחי רואי מוזכר רק בספר בראשית, שם זה קדמון, והוא נעלם עם חלוף הזמנים.

הלא דבר הוא כי ספר התורה קיבץ אל חיקו שמות מקומות עתיקים וקדמונים, אשר נעלמו עם חלוף הזמנים.

***

היות וניהלתי עמך דיון ארוך בענין ספר דברים וזמן חיבורו, דיון שעדיין לא נשלם. אני מרשה לעצמי להתערב בדיון שלך עם דרום חוקר.

למרות שאני מסכים אתך ולא עם דרום חוקר בהקשר לחוקים שבעל פה, וידוע לכל חוקר כי בהרבה עמים היו חוקים בעל פה מאות שנים וגם טקסטים של אלפי משפטים עברו בעל פה מאות שנים (כך למשל מקובל לחשוב לגבי שירי הומירוס שהועלו על הכתב מאות שנים לאחר חיבורן).

אך אני מסכים עם דרום חוקר בקשר לעובדה שנראה כי ספר דברים הוא ספר השלמות, לא קראתי את כל הויכוח מלה במלה, אך לכאורה לא ראיתי את הסברך למושג "משנה תורה" דברים (יז יז): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים". האם אין הכוונה לספר החוזר על התורה הקיימת?

דברים מפנה את הקורא וגם מסתמך בצורה נסתרת פעמים רבות על חקי הכהנים.

-"ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון" (א יז).

-"ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (ד יד).

-"ושמרתם לעשות ככל אשר צוה ה' אלהיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל" (ה כח). 

משמע שהוא מכיר בחוקה קיימת, לא סביר שספר ראשון בו פורצת התורה לעולם, ידבר כל הזמן על ציווים קדומים אך לא יעדכן אותנו. בימי חזקיהו יוצא לאור ספר מעניין ועתיק, אך הוא מדבר כל הזמן על ציווים קדומים שנאמרו שש מאות שנה לפניו, האמנם כה אלמנטרי שידעו אותם בע"פ? אם הוא מעונין בהם ורומז אליהם, למה לא יטרח לספר עליהם?

"השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשת ככל אשר יורו אותך הכהנים הלויים כאשר צותים תשמרו לעשות" (דברים כד ח). האם לא משמע מכאן שבעל דברים יודע על פרשת מצורע שבספר ויקרא? (הוא מדבר מפורש על ציווי של הלכות מצורע מפי ה' במדבר סיני).  

"אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בנ"י בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב", (דברים כב ה), משפט זה נאמר בסוף הברכות והקללות, ונראה בעליל שהוא מדבר על הברכות והקללות של בחוקותי, והם הברית אשר כרת בחורב, כמו שנאמר בסיומה: "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה".

ספר דברים אינו חוסך בלשונו, הוא מתאר באריכות בפרוטרוט ובכפילות מעמדים שאירעו בערבות מואב, אך כשהוא מספר את קורות המדבר הוא כבדרך אגב מעשים שלמים מת"כ בציטוט לשונות מועטים מהם: פרשת שלוח המרגלים, עצת יתרו, מי מריבה, בקשת בני גד וראובן את עבר הירדן, כיבוש ארץ עוג, וכן מזכיר את מהפכת סדום ועמורה אדמה וצביים (כט כב) ומצטט משמות "אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" (דברים כח סח - שמות יד יג), וכן מזכיר את שחין מצרים. דברים א לג הוא קיצור לשון של במדבר י לג ועוד. "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" – פרשת בלק בספר במדבר באריכות. בסוף פרשת הקללות (דברים כח סט). אם כבר כותבים ספר להנציח את המעשים המיוחסים למשה, למה שלא נדע מה קרה עם כל הדברים האלו בדיוק. הנך אומר שידעו בעל פה, ובכל אופן, אם כותבים ספר נכבד לעם, סוף סוף מגיעה המסורת הישראלית לספר קדוש לעם כולו, לא מגיע לכל אירועי המדבר אזכור?

מדוע בכלל ספר דברים מתחיל במות משה בערבות מואב? מה רע לו לתת לנו רקע, לספר על יציאת מצרים, לספר על אירועי המדבר, מה שרומזים כל הנביאים, וגם דברים בעצמו, מדוע הוא קופץ לסוף ימי משה ולא מגלה לנו כלום על האבות, על הירידה למצרים, הנביאים שהיו קודם ליאשיהו (כמו הושע ועמוס) מספרים לנו פרטים מעניינים מכל זה, עמוס יודע לספר כיצד יעקב עקב את אחיו בבטן וללמוד מזה מוסר,  דברים לא יכול לעשות דברים כאלו? מדוע הוא עובר בשתיקה על כל המסורת הנוגעת לבסיס, לאירועי מצרים, ולחוקים הבסיסיים. אם הוא סמך על מה שבעל פה, למה בדיוק בכל מה שנראה כ"חלק חמישי" של האירועים הוא טרח להאריך ולפרט? מה עבר עליו?

ככלל בדברים מובאים עניני הקרבנות והקדושה של ויקרא ברמז ובצורה חלקית המחייבת ספר נוסף (לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלהיך הוא (יז יא). "לא תחרוש בשור וחמור" מובא, אך לא מובא עיקר אסור ההרבעה. שלוח בעל קרי מובא, אך שלוח מצורע (הנזכר בימי אלישע) אינו מובא. שפיכת הדם על המזבח מובאת, אך לא מובאת הקטרת החלב. חג הסכות נזכר בלא שום הסבר), דברים מרחף על ההלכות האלו ונוגע בהם ברמזים, למה שלא יזכה אותנו? בכל אופן הכהן הגדול היה שותף כאן לקנוניה, משהו מהמקצוע שלו? יאשיהו וחזקיהו השקיעו הרבה בקרבנות וכל זה, קצת השקעה בטקסטים לא היתה מזיקה..

אגב, על שימושו של דברים בחלקי התורה הקודמים, עמדו כבר במכילתא דרשב"י פרשת בא באריכות, ואביא כאן כמה דוגמאות בולטות:

-"כיוצא בדבר אתה אומר "פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר", (דברים יא כה). והיכן דבר? "את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם", (שמות כג כז)..

 -כיוצא בדבר אתה אומר "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך", (דברים יב כ). והיכן דבר? "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך", (שמות לד כד)..

-כיוצא בדבר "כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך", (דברים טו ו). והיכן דבר? "ברוך תהיה מכל העמים" (שם ז יד)..

-"ולהיותך עם קדוש כאשר דבר", (דברים כו יט), והיכן דבר? "והייתם לי קדושים", (ויקרא כ כו)".

אסור לצטט כאן, אבל מכיון שבאשכול הזה כולם כותבים ארוך, וגם דרום חוקר וגם כת"ר אינם מפחדים מקטע אחד או שתיים, כפי שלימדני הנסיון, אביא מסגל שני קטעים:

"ס' דברים הוא המשכם הישיר של הספרים הקודמים.. ועליהם מסתמך ס' דברים בתיאורו של המשטר.. בפרוש מסתמך ס' דברים על המסופר בספרים הקודמים ובפרט על הברית עם האבות ועל הבטחת הארץ לאבות. הסתמכות זו כעל דבר הידוע ומפורסם לשומעים או לקוראים אינה מתבארת יפה אלא על ידי ההנחה שס' דברים הוא המשכם וחתימתם של הספרים הקודמים בתורה. וכן מדבר ס' דברים על המעשים ביציאת מצרים ובמדבר, ולפעמים רק ברמז קל, כעל מאורעות הידועים יפה לשומעים ולפרטי פרטיהם.. עובדה זו אי אפשר לבאר על פי סברת החוקרים שס' דברים הוא חיבור מיוחד לעצמו.. איך אפשר שמחברינו ששאף שאיפה יתירה בכל הסיפור לבהירות ולהבנה שלמה של דבריו מצד כל קהל קוראיו ושומעיו הסתפק לספר את הפרטים על העבר בקיצור נמרץ או רק ברמז קל.. איך אפשר היה למחבר לכתוב "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" (י כ) בעוד שלא הזכיר מקודם ובשום מקום אחר בספר שאהרן השתתף במעשה העגל? או איך היה יכול לומר "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור" (ד ג), לא תנסו את ה"א כאשר ניסיתם במסה (ו טז), "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה', (ט כב) "זכור את אשר עשה ה"א למרים"(כד ט)", (מ.צ. סגל מסורת ובקורת עמ' 108).

"אפשר להכיר ולזהות את זמן חיבורם של כתבים פסיידוגרפים מתוך תכנם ומתוך התמונה של הקהל שהם מדברים אליו. לפי בחון זה אי אפשר לקבוע את חיבורו של ספר דברים אלא לימי משה האחרונים בלבד. משה שבס' דברים אינו מדבר לדור אחר אלא לדורם של באי כנען החונים בעברו המזרחי של הירדן, והעומדים לעבור את הנהר כדי לכבוש את ארץ כנען. כל תכנו ורוחו ורקעו של הספר עומדים ומכריזים בפירוש ומסתמא שהם דברי משה הנביא והמחוקק הזקן אל בני דורו הצעירים לפני עבירתם את הירדן. אי אפשר בשום פנים להתאים את דברי הספר לדור אחד, דורו של יאשיהו או חזקיהו או עמרי, או לימי בית שני. אלא רק לדור באי כנען בעבר הירדן", (מ.צ. סגל, מסורת ובקורת עמ' 106).

-"ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (ד יד).

-"ושמרתם לעשות ככל אשר צוה ה' אלהיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל" (ה כח). 

הבנתי את ההסבר שלך למושג "משנה תורה", לדעתי הוא אינו נכון, אך לכל הפחות הבנתי מה אתה חושב. זה שהתנ"ך קורא בכמה מקומות לספר "תורת משה" אינו מהווה הוכחה כלל לפירוש שלך, שכן עדיין כל הספרים הם תורת משה, ובודאי שאפשר לומר "כתוב בתורה" מבלי לומר "כתוב בספר דברים".

הפירוש שלך ל"משנה" כ"העתק" הוא פירוש מקורי, אבל בד"כ "משנה" במקרא הוא דבר נוסף, כמו משנה למלך, השני אחר המלך, בירושלים היה מקום שנקרא "משנה" (מ"ב כב יד' צפניה א' י') כנראה הכוונה שטח שבין החומות, שני לעיר. במ"ב (כג' ד') מוזכר כהן משנה, כנראה סגן הכהנים של חז"ל. "ושם משנהו אביה" (ש"א ח' ב) – הכוונה לנולד אחריו.

יש גם בעיה בפסוק הספציפי בו אנו עוסקים: וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, הפסוק הזה מדבר כאילו המדובר בדבר ידוע, [וכן: "משנה" הנ' מנוקדת בצירה -סמיכות]. לדבריך היה לו לומר: "וכתב לו משנה לתורה הזו", או "משנה התורה הזו". אם משנה הוא "העתקה" לא היה צריך להוסיף גם "על ספר" כשעצם המושג משנה פירושו לקחת ספר ולהעתיק את הטקסט. משא"כ אם "משנה התורה" הוא רק שם המקור אזי לוקחים את המקור הזה וכותבים אותו על ספר.

ובדיוק כך הפסוק השני: "וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שוב מתייחס למשנה תורת משה לדבר ידוע וקיים. אי אפשר לומר "ויכתוב שם את העתק תורת משה", אלא "ויעשה שם העתק מתורת משה".  

הפרוש "משנה תורה" ספר דברים, אינו פירוש חז"לי, אלא נמצא כבר בתרגום השבעים.

ובקצרה: הפירוש שלך אינו נכון בעיני, אך אינו מופרך.

אני מסכים שס' דברים הינו "ספר סיכום", אבל אינני מסכים שהוא "ספר השלמות". ואסביר את ההבדל בין המינוחים:

גם כאן אני סבור כמותך ולא כד"ח, כי המדובר בספר סיכום ולא בספר השלמות. זהו ספר שבאופן רשמי הוא חלק אחרון, המתאר את התקופה האחרונה בחיי ישראל עד הכניסה לארץ. וכאן אני ממשיך ואומר (שלא כמותך): כיון שהוא מתייחס בקצרה להרבה ענינים ממסורת ישראל ומדבר עליהם כציווים ידועים שציוה ה' את משה, או דברים שאמר משה לעם, וכיון שהוא פותח את תיאורו ברגע האחרון לפני הכניסה לארץ, ומדבר רק על חוקים מסויימים ובאופן חלקי, הוא עושה רושם של חלק חמישי של תיאור כללי. וגם אתה מודה שהוא מסתמך על דברים ידועים, ולא משנה אם אלו מגלות של כהנים, סוף סוף המגלות האלו יוחסו לדברי ה' מפי משה ("כאשר ציויתך") וזה אומר שספר ויקרא או ספר העוסק בנושאים אלו היה קיים. אם אתה רוצה לטעון שהכהנים התקמצנו ולא נתנו לאחרים לקרוא בו, או להמשיך בכיוון הזה – צריך לבסס כאן טיעון רציני, אבל ראשית להודות בעובדה שהיו הרבה דברים ידועים וכתובים שעליהם מתבסס ספר דברים. כי הרי אתה אומר:

 לדעתי כותבי ס' דברים באו "לסכם" (ולא "להשלים"), את כל המגילות, הכתבים והמסורות הרבות שעברו בע"פ. ס' דברים לא נועד להחליף את כל הכתבים והמסורות, אלא "לסכם" אותם, ולעטוף את הסיכום במשנה הדבטרונומיסטית. ובסיכום לא 'מעתיקים' את כל החומרים שבמגילות ובמסורות, אלא מסכמים ומביאים את דברים החשובים יותר (בעיני הסופר).

ברור שלא צריך להעתיק את הכל, וכולם מודים שבני ישראל ידעו הרבה יותר ממה שכתוב, אבל סוף סוף, הסיכום המוזר הזה מדלג על תקופות שלמות בהיסטוריה ורבדים חשובים מאד בחוקים שבודאי היו קיימים, ברור לנו שבאיזה שהוא שלב הוחלט בהנהלת כתבי הקודש בע"מ כן לפרסם את בראשית, ושמות, וויקרא, ובמדבר, אז למה לבדות מלבינו שעד פרסום דברים הוחלט בהנהלה זו כי כל החומר הנ"ל משעמם ואינו מתאים לסיכום המסכם של היהדות ומהותה. למרות שהיה קיים בצורה כזו או אחרת? ודברים בעצמו רומז עליו ומפנה אליו? הגישה הטבעית לדברים צריכה להיות שהוא חלק חמישי. באופן תיאורטי תוכל לטעון שמתוך נימוקים מכריעים אתה מתעלם מהגישה הטבעית, אבל עליך להודות בכך שללא כל מיני נימוקים ההגיון קובע שספר דברים הוא חלק חותם של ספרות קיימת. כי בעשרות מקומות הוא מתייחס למושגים ומונחים מספרי התורה כדברים קיימים וידועים שהם דברי ה' מפי משה, וגם משמיט הרבה יסודות חשובים שבודאי היו כבר בעם. (ועל כל הנימוקים האלו שלך – השבתי בפורום שלך).

הערתך על סגל:

 מחברי ס' דברים היו כנראה לפחות "קצת" חכמים, וחששו שאם משה יוצג כמדבר "ישירות" אל בני דורם (חזקיהו - יאשיהו), הדבר עלול לעורר סימני שאלה. לכן כתבו בצורה חכמה יותר, כביכול משה מדבר לבני דורו, ודרכם אל בני דורם של המחברים.

לדעתי אינה במקום, ברור שעצם ההתחכמות לתת בפי משה היא בסיסית ונמצאת בכל הפסידאופגרפים, המיוחסים למשה, ברוך, ירמיה, אסתר, דניאל, וכו'. אבל הרוח שהם מייצגים והמסרים שהם מעבירים מתאימים בהכרח לתקופתם. אבל לגבי דברים טוען סגל כי הרוח שהוא מייצג אינה מתאימה בשום אופן לתקופה אחרת, הדברים שחשובים לו והמסרים שהוא בא להעביר אינם מתאימים אלא לתקופה אחת. נא עיין במקור הדברים.

שבת שלום

_________________

"ראוי שנאמין מה שנתבאר אמתו מצד העיון", (רלב"ג, הקדמה ל'מלחמות ה').

אשמח לקרוא מאמר מפורט שלך על ביקורת המקרא, אדרבה הרבה זמן אני מנסה לשמוע הסבר הגיוני שלא כדרך המסורת.

אדרבה, אם תרצה נערוך פולמוס על מאמר אל שדי ומגילת הויה שלך, והרי אל שדי הוא שם יחידאי, והוא נכתב בברכת הזרע והבנים, אבל אין בו סממן של מגילה נפרדת, והוא תמיד נספח, פעם למגילת הויה (בראשית יז,א כח,ג) ופעם למגילת אלהים (בראשית לה,יא מג,יד), וכבר ערכתי על כך הודעה, ואם תירצה נעתיק אותה לכאן, ואדרבה בא נשמע דעה אחרת השונה מדעת המסורת שיש בה הסבר הגיוני להתהוות התורה.

אולם נראה כי יש בינינו הבדלים מהותיים בנקודת המוצא, כך שהמסקנות לעולם לא יהיו זהות.

סעיף 12 מה שלא נכתב לא נשמר. סעיף זה הוא כדבריך שחור לבן, לא ספק, לא אולי, לא בערך, זאת עובדה מוכחת.  

רואה אני כי יש בדבריך נימת ביקורת על כך, כך כתבת : < שמתי לב שאצלך יש משום מה רק "שחור/לבן" – "אמת/שקר", ואינך מוכן כנראה לקבל שהחיים הרבה יותר מורכבים >. מורכבותם של החיים במקומה, אבל מה לעשות יש דברים שבהם אין בכלל ספק.

צא וראה מה המצב בתרבויות עתיקות, צא וראה כמה בני אדם אז היו טרודים בפרנסה, לחם לאכול ובגד ללבוש, חיים ומוות מול פגעי הטבע, צא וראה כמה בני אדם היו טרודים אז במלחמות, צא וראה איזה מסורת אותם אנשי התרבויות העתיקות מעבירים בע"פ, בעינינו ראינו ובאזננו שמענו, לא השערות פורחות באויר, שוחחנו עם אותם אנשים של תרבויות עתיקות, הם מכירים שמות מקומות, הם משמרים ביטויים עתיקים, הם מלאים בחכמת חיים על הטבע וסגולותיו, הם משמרים טקסטים עתיקים בע"פ בעקבות שינון מתמיד ויום יומי, בבית בעבודה ובדרך, כפשוטם של מקראות, אבל כל אלה הם דברים יום יומיים, זה היה הווי החיים שלהם, אבל וכי חשבת שהם ישננו טקסטים שמעולם לא הועלו על הכתב, והרי גם זכרנותם נובעת בסיוע מהכתב, אבל אם הכתב לא היה קיים, הם היו משבשים את המקור, ולא היו נותרות 2 מילים זהות, אצל 2 בני אדם שונים.

סעיף 12 הוא עובדה מוכחת, ולמרבה הפלא גם התנ"ך מסכים עם כך (כל התנ"ך מספר, משה כתב, יהושע כתב, ירמיהו כתב, ישעיהו כתב, יחזקאל כתב), גם החיים מלמדים על כך, גם התנ"ך מצביע על כך, מי שרוצה לעקור את החיים והתנ"ך יכול לעשות זאת, אבל כנראה שהוא אינו מבין מהו הסבר הגיוני ומהו הסבר לא הגיוני בעליל.

גם חז"ל טוענים שיש בידיהם תושב"ע על חומר כתוב, וגם דבר זה הוכח ונבדק ונמצא לא מדויק, אבל מסורות בע"פ בלבד, מעולם לא חלם אדם לומר.

אם אתה הולך לכתוב מאמר הבנוי על עובדה מוטעית זו, נראה כי כל מאמרך יהיה לא הגיוני בעליל, כי מה לעשות אינני מאמין בנמנעות.

כמובן שכל מה שתטען שהוא אולי נכון ואולי לא, יהיה נובע מדעתך כי שום דבר לא נכתב בזמנו, בהתחלה אתה טוען כי שום דבר לא נכתב מיד, ואח"כ אתה טוען כי הכל ספק, וכעת התיאוריה מוכיחה את התיאוריה, אבל מה לעשות והכל נכתב בזמנו, וגם ספק אין בדבר, יצרת תיאוריה ספקנית, וכעת אתה מחבב את השיוט במרחבי הספקות שיצרת.

***

מה שבאת לדקדק כי ספר דברים הוא סיכום ולא השלמות, אתה צודק, אבל וכי מישהו חולק על כך, ספר דברים גם משלים, גם מסכם, וגם אוסף נאומים, אבל הוא אינו ספר עצמאי העומד בזכות עצמו.

שאר הנקודות שכתבת נתבארו, והבוחר יבחר.

אם תכתוב מאמר הוא יבדק בראי המקרא, בראי הדיון אודות הטקסט של התורה, האם ניתן להוכיח ביקורת מהטקסט או להיפך, שאר הנושאים, כגון הספקנות, או האמת ההיסטורית שבתנ"ך, אינם קשורים לנושא, וכל אדם יסבור כהבנתו.

***

דרום, דקה לפני שבת הערה חשובה. כתבת:

וכי חשבת שהם ישננו טקסטים שמעולם לא הועלו על הכתב, והרי גם זכרנותם נובעת בסיוע מהכתב, אבל אם הכתב לא היה קיים, הם היו משבשים את המקור, ולא היו נותרות 2 מילים זהות, אצל 2 בני אדם שונים.

דבריך פשוט אינם נכונים, גם באומות בהם לא ידעו לכתוב ידעו לשנן בעל פה טקסטים גדולים מאד בצורה מדוייקת שבסופו של דבר נכתבו כספר אחד, שתי דוגמאות שאפשר  למצוא בגוגל בעמוד הראשון:

-במאגר של מט"ח בנושא האפוסים (שירות העלילה הקדומות) נאמר: "האפוסים לא נכתבו, אלא חוברו והועברו בעל-פה".

-בויקיפדיה (ערך הומרוס): מקובל לתארך את שתי השירות האפיות הגדולות של הומרוס למאה השמינית לפנה"ס. מדובר בשירה שבעל פה, אשר הועברה לראשונה אל הכתב באתונה בעת שלטונו של הטיראן פיסיסטראטוס, שחשש שהשירות תאבדנה, במאה הששית לפנה"ס. צא ובדוק את אורך הטקסטים של הומרוס, ויותר מכך: צא ובדוק את דיוקם המדהים לזמן חיבורם, השירות האלו מתארות את כל בגדי הלוחמים ואת כל צורת הלחימה בצורה מדויקת מאד. אחרי שבת אוכל לצטט לך במדוייק את המקור.