בחול המועד סוכות (תש"ע) שעבר עלינו לטובה, הרצה הרב אליהו רחמים זיני, בבית הכנסת של הרב יוסף קאפח, בטכס הקבלת פני רב.
נושא ההרצאה היה תושב"ע, על ספרו של הרב אליהו בן אמוזג, שיצא בההדרת הרב זיני.
מכיוון שדברי הרב זיני הם אמת לאמיתה של תורה, ומכיוון שיש בהרצאתו ביאור להרבה נושאים הקשורים לסגנון התורה ועריכתה, לכן נסכם את הרצאתו כאן בהודעה.
למען האמת, כבר ערכנו הודעה מפורטת על ספרו של הרב אליהו בן אמוזג, אבל אינו דומה קריאה מתוך ספר, לשמיעת הרצאה מפי הרב מהדיר הספר, לכן נסכם את ההרצאה כפי שהיא, בכדי שהדברים יהיו ברורים ומפורסמים.
***
לינק להודעה שערכנו
מבוא לתורה שבעל פה – הרב אליהו בן אמוזג
בעריכת הרב אליהו רחמים זייני
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?whichpage=7&topic_id=1667215&forum_id=1364#R_4
***
מכאן סיכום ההרצאה של הרב זיני
אם נתבונן בדעות בני אדם אודות הגדרת תושב"ע, נגלה שיש 2 דעות מפורסמות. דעה ראשונה סוברת ספר התורה ניתן בסיני בכתב, כאשר התורה שבכתב היא הקודמת, אלא שעם התורה שבכתב ניתנה גם פרשנות בע"פ כבר בסיני, וחז"ל בדבריהם מבארים את התושב"ע כפי שניתנה בסיני, וזאת היא דעת הרבה מחכמי ישראל. לעומת זאת דעה שניה סוברת תושב"ע הגדרתה כל מה שמחדשים חכמים בכל הדורות.
למען האמת, דעה זו השניה התחדשה רק בשנים האחרונות, והיא טומנת בחובה עוקץ, כי היא מתכוונת לרמוז, חז"ל חידשו בתורה בכל הדורות, וגם אנו נחדש בתורה בימינו, ואין עדיפות לדבריהם על פני דברנו.
לעומת 2 דעות אלה, סובר הרב אליהו בן אמוזג, תושב"ע קדמה לתורה שבכתב, והתורה שבכתב היא מה שציוה ה' למשה להעלות על הכתב מתוך החומר המרובה שהיה בע"פ, וספר דברים הוא ספר תושב"ע הראשון שהעלה משה על הכתב.
***
מה ההבדל בין הדעות?
אם התורה שבכתב היא הקודמת, לא יתכן שתהיה הפנייה בספר התורה, כאשר מקור ההפניה לא נמצא בשום מקום בתורה שבכתב, לעומת זאת אם התושב"ע היא הקודמת, יתכן בהחלט שתהיה הפנייה בתורה שבכתב גם אם לא נמצא את מקור ההפניה בשום מקום בתורה.
ביאור הדברים, אם נמצא בתורה סגנון לשון שמשה אומר "כאשר ציותי, כאשר ציוה ה'", ההיגיון אומר, כותב שכותב ספר והוא מפנה לציווי שציוה, יכתוב גם את הציווי העיקרי באותו ספר, כמו שמצאנו בדברי הרמב"ם למשל, כבר ביארנו בהל' ..., הוא מפנה למקום אחר, והמקום האחר נמצא בכתב לפנינו, לעומת זאת אם תושב"ע קדמה, א"כ מובן וברור מהו סגנון הלשון כאשר ציויתי, כאשר ציוה ה', כאשר ציויתי בע"פ, כאשר ציוה ה' ונאמרו הדברים כבר בע"פ, ואם נשאל כיצד יתכן להפנות למקור שאינו נמצא לפנינו בכתב? תשובה: כל ספר התורה אינו ספר העומד בפני עצמו והוא רק זקוק לפרשנות, אלא עיקרו של הספר הוא תמצית מתוך חומר מרובה שהיה בע"פ, מכאן שתושב"ע קדמה לתורה שבכתב.
בנוסף, אם נמצא בתורה סגנון עמום הגורם לסתירה, גם כאן אם עיקרו של ספר התורה הוא בכתב, כיצד הרשה הכותב לעצמו לכתוב סגנון עמום הגורם לסתירה, לעומת זאת אם עיקרה של התורה הוא בע"פ, והספר הכתוב הוא סיכום ותמצית מתוך חומר מרובה בע"פ, וכולם יודעים שזה הוא סגנונו של הספר, א"כ אותה סתירה אינה כלום, כי הקורא חשב שמה שכתוב בספר הוא תיאור מושלם, והוא אינו יודע שיש כאן תקציר, ואם יבוא פירוט והסבר במקום אחר הוא בסך הכל משלים את התקציר ומבארו.
***
מכאן נכתוב את ההוכחות לשיטת הרב אליהו בן אמוזג, כפי שאמר הרב זיני בהרצאה, ונמספר אותם להקל על ההבנה.
1- בבמדבר נאמר יג,א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יג,ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לשון זה משמעו ברור ופשוט, ה' מצוה את משה לשלוח מרגלים. לעומת זאת בדברים נאמר א,כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, מלשון זה משתמע כי שליחת המרגלים נעשתה ביוזמת העם.
אם עיקרו של ספר התורה בכתב, כיצד הרשה הכותב לעצמו לכתוב כזאת סתירה, לעומת זאת אם עיקרה של התורה הוא בע"פ, והספר הוא רק תקציר, א"כ הקורא יודע שיש כאן רק תקציר, ואם יבוא פירוט במקום אחר, פירוט זה מבאר ומשלים את התקציר. (בסתירה זאת צריך להוסיף, לאחר בקשת העם ה' ציוה את משה, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו)
2- ספר שמות טז,טז זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה', לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם--אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ.
אם נחפש מתחילת התורה עד לאותו פסוק, לא נמצא בשום מקום ציווי ה' על כך, מכאן שעיקרו של הציווי היה בע"פ, ומה שכתוב בתורה הוא תקציר למה שהתרחש בע"פ.
3- ספר שמות טז,לב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'--מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
אם נחפש מתחילת התורה עד לאותו פסוק, לא נמצא בשום מקום ציווי ה' על כך, מכאן שעיקרו של הציווי היה בע"פ, ומה שכתוב בתורה הוא תקציר למה שהתרחש בע"פ.
4- ספר ויקרא ח,ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָעֵדָה: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת. ח,ו וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו; וַיִּרְחַץ אֹתָם, בַּמָּיִם.
כנ"ל.
5- ספר ויקרא ח,לא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, בַּשְּׁלוּ אֶת-הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, וְאֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים: כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר, אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ.
משה מספר כי הוא ציוה שאהרן ובניו יאכלוהו, אם נחפש מתחילת התורה עד לאותו פסוק, לא נמצא בשום מקום ציווי משה על כך, מכאן שעיקרו של הציווי היה בע"פ, ומה שכתוב בתורה הוא תקציר למה שהתרחש בע"פ.
6- ספר ויקרא י,ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.
משה אומר לאהרן, זה מה שאמר ה' בקרבי אקדש, אם נחפש מתחילת התורה עד לאותו פסוק, לא נמצא בשום מקום שה' דיבר עם משה על כך, מכאן שעיקרו של הציווי היה בע"פ, וה' אמר למשה, כאשר יארע שימותו המקורבים והקדושים, כך היא הנהגתי, בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וכעת אמר משה את דברי ה' שבע"פ לאהרן, והעלה אותם על הכתב.
7- ספר ויקרא י,ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף ה'.
משה מצווה את אהרן ובניו שלא יפרעו ראשם ולא יקרעו בגדיהם, מניין למשה ציווי זה, ה' לא אמר אותו בשום מקום בתורה, מכאן שעיקרו של הציווי היה בע"פ, ה' לימד את משה כיצד ינהגו הכהנים בשעת אבל, וכעת משה מצווה את אהרן ובניו מה שציווהו ה' בעבר בע"פ.
8- ספר ויקרא י,טז וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה--וְהִנֵּה שֹׂרָף; ... י,יח הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ, אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. י,יט וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'. י,כ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.
בפסוק יח נאמר שמשה ציוה לאכול את החטאת בקודש, אבל ציווי זה לא נזכר בשום פסוק בתורה, מכאן שעיקרו של הציווי היה בע"פ, ומה שכתוב בתורה הוא תקציר למה שהתרחש בע"פ.
בנוסף, בפסוק כ נאמר וישמע משה וייטב בעיניו, אם נתבונן יש כאן תמיהה גדולה, בתחילה משה בא לאהרן בטענה מדוע לא קיים את ציווי ה', ולפתע משה מסכים לדברי אהרן, אבל אולי כדאי שישאל משה את ה' לפני שהוא מסכים לדברי אהרן? אלא מכאן דברי אהרן אינם סתם סברא והיגיון, אלא הוא ציטט הלכה, והזכיר למשה הלכה שלימדו, מכאן שעיקרה של ההלכה היה בע"פ, וכעת הועלתה הלכה זו על הכתב.
9- השוואת עשרת הדברות
בשמות נאמר זכור, בדברים נאמר שמור, בשמות נאמר שבת בגלל בריאת העולם, בדברים נאמר שבת בגלל שעבד היית במצרים.
איך משה מציג לפני העם עשרת הדברות בנוסח שונה, כאילו זה בשם ה', האם ה' אמר את נוסח שמות או את נוסח דברים? אלא מכאן, ה' ביאר למשה את 2 הטעמים, וגם ציווהו על הזכירה ועל השמירה, ומשה כתב בכל מקום את הטעם הראוי, בזמן יציאת מצרים (שמות) אין מה להזכיר וזכרת כי עבד היית, כעת יצאו ממצרים מה צורך לזכור שהם היו עבדים, לכן כתב משה את טעם בריאת העולם.
ספר שמות ,יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; {ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ,
ספר דברים ה,יז וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; {ס} וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ,
האם ה' הקדים את איסור חמדת הבית כמו בשמות, או את איסור חמדת האישה כמו בדברים? אלא מכאן ה' ציוה על שניהם, ומשה בכל מקום כתב את הראוי, ביציאת מצרים היו טרודים לחפש בית לשבת, כעת יצאו עבדים ממצרים, הקדים משה את איסור חמדת הבית, בדברים כבר נכנסים לארץ, איש תחת גפנו ותאנתו, יש מקום לצוות את באי הארץ על איסור חמדת האישה, כי כבר חמדת הבית לא מהווה מטרד אצל בני אדם, ויש מקום להדגיש את איסור חמדת האישה.
10- ספר במדבר לא,כא וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה. לא,כב אַךְ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַכָּסֶף; אֶת-הַנְּחֹשֶׁת, אֶת-הַבַּרְזֶל, אֶת-הַבְּדִיל, וְאֶת-הָעֹפָרֶת. לא,כג כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר--אַךְ, בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא; וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבֹא בָּאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. לא,כד וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּטְהַרְתֶּם; וְאַחַר, תָּבֹאוּ אֶל-הַמַּחֲנֶה. {ס}
אלעזר מצווה את אנשי הצבא כיצד יטהרו את הכלים שהביאו מהמלחמה, והוא אומר אשר ציוה ה', אם נחפש מתחילת התורה עד לאותו פסוק, לא נמצא בשום מקום ציווי ה' על כך, מכאן שעיקרו של הציווי היה בע"פ, וגם אלעזר שמע את הציווי, וכעת הוא מצטט לאנשי הצבא את אותו הציווי.
ויקרא רבה (וילנא) פרשה יג ד"ה א וידבר ה'
בכלי מתכות מנין שנאמר (במדבר לא) ויקצוף משה על פקודי החיל, וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה, שכח לומר להם הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמר משה אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר (שם /במדבר ל"א/) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, אמר להם למשה רבי צוה ולא צוה.
המדרש מכנה את דברי אלעזר כהלכה, כדאי להתבונן, סגנון הלשון של דברי אלעזר מתאים לסגנון לשון של הלכה, יש בסגנון פירוט, זהב כסף נחושת וכו', ואח"כ ההלכה, כל דבר שיבוא באש... מכאן שהלכה זו נסדרה בע"פ, וכעת אלעזר מצווה את אנשי הצבא באותה הלכה שנסדרה בע"פ.
***
כל המצוות שמע משה מה' בהר סיני בע"פ, אבל הוא ציוה אותם לישראל בזמנם.
אימתי ציוה ה' למשה על מינוי המלך, בהר סיני, אימתי לימד משה את ישראל מצווה זו, בסוף ה-40 שנה, לפני כניסתם לארץ, וכן הוא במינוי שופטים, וכן הוא בדין נביא שקר, כי משה ציווה את המצוות רק בשעה שהיתה ראויה להם.
***
ספר דברים איננו חזרה על שאר ספרי התורה כפי שטועים בני אדם, ספר דברים כולו מחודש, וגם אם הוא עוסק באותם מצוות שהוזכרו לפני כן, אין אף מצווה שהוזכרה באותו לשון, אפילו לא מצווה אחת.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד ב
אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן.
ספר דברים הוא ספר תושב"ע הראשון שהעלה משה על הכתב, ולפיכך נאמר בתלמוד קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם, כי ספר זה אמנם כולל את ציוויי ה' וביאוריו כפי שציווה את משה בהר סיני, אבל סגנון הלשון הוא של משה מדעתו, ומשה כתב את הספר ע"פ ציווי ה'.
***
ספר ישעיהו נח,יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.
הנביא ישעיהו מצווה על הלכות שבת, הלכות אלה אינם מחודשות אלא הם דברי קבלה, ולפיכך נקראים דברי נביאים דברי קבלה, וכעת ישעיהו מעלה על הכתב את הדברים ששמע בע"פ.
***
