כיצד נכתב ספר בראשית

בפרק זה אסף קויפמן מלא חופנים הוכחות על יחודיותו של ספר התורה, והשווה אותו מול ספרי הנביאים והכתובים, כך שבעצם בדברי מבקרי המקרא יש התעלמות מוחלטת מהטקסט של התורה, כי הם לא הבחינו בקדמותו של הטקסט ויחודו.

ביאור הדברים, אם אנו מוצאים ספר הכולל בתוכו רעיונות יחודיים וסגנונות לשון יחודיים, לא ניתן להסביר את התופעה מבלי שנסבור שהחומר שבספר זה קדום ומבודד, והוא נחתם קודם בואם של הספרים האחרים, ומכאן יחודו, נמצא שהוכחה הדעה המסורתית בדבר קדמותו של ספר התורה ואחדותו.

כל מה שנכתוב הוא העתק מילה במילה מדברי קויפמן, רק נסכם את הדברים ונתמצת אותם, אין כאן לא חכמה ולא סברא רק העתקה.

ההוכחות יבואו ממוספרות להקל על הדיון.

1-   רק בספר התורה אנו מוצאים את רעיון הבריאה מפותח ומגובש, והאל מתואר כבורא, אצל הנביאים הקדמונים שלפני ירמיהו רעיון זה רק נרמז.

בספר ישעיהו מצוי רעיון זה הרבה מפרק מ ואילך, אבל שאר ספרי הנביאים והכתובים הזכירו את הדעה ברמז, כי הם מסתמכים על טקסט קדום שבו התבארו הדברים בהרחבה.  
  

2-      רק בספר התורה נזכר הרעיון של החטא הקדמוני, חטא האדם בגן עדן.

3-      רק בספר התורה מצאנו רעיון על עוון של בעלי חיים, במבול בספר בראשית ו', בשור נוגח בספר שמות כא', ובבהמה נרבעת בספר ויקרא כ'.

4-      רק בספר התורה ובספר יהושע נזכר המנהג לקרוא למזבח בשם אלהים, בבראשית לג' יעקב קרא למזבח אל אלהי ישראל, בשמות קרא משה למזבח ה' נסי, וביהושע קראו בני גד למזבח כי עד הוא..., כי מנהג קדמון זה נעלם ברבות הימים, ובתורה הובא זכרו של המנהג הקדום.

5-    בספר התורה הברית שבגללה מושיע ה' את ישראל היא הברית והשבועה שכרת ה' עם האבות, בספרי הנביאים הברית העיקרית היא הברית שכרת ה' עם ישראל במצרים. לעומת זאת מצאנו בנביאים כריתת ברית חדשה באחרית הימים.

6-   בתורה המרי של העם הוא כנגד האל שמראה להם את ניסיו והם אינם מאמינים בו שהוא יכול להושיעם ממלכי כנען, ואילו בנביאים החטא של העם הוא חטא של שכחת חסדי ה' מימי קדם, כהימשכות אחר תאוות ה' והפרת חוקי ה'.

7-      רק בתורה מצאנו התגלות המונית לפני כל העם, רק בתורה מצאנו התגלות ה' לנכרי (אבימלך לבן בלעם).

8-   מיוחדת היא ספרות התוכחה וספרות הברכות והקללות בתורה, לעומת ספרי הנביאים, הברכות בספר בראשית, ברכות יעקב, ברכות בלעם ומשה.

9-  ההיסטוריה של התורה מעולפת באגדה, כי בזמנה היתה האגדה הדמות הטבעית של סיפור ההיטוריה. לעומת זאת בספרים דברי הימים ומלכים יש כבר היסטוריה ללא דברי אגדה. 

10- למרות האגדה, ידעה התורה לתאר את ההיסוריה בצורה אמינה, בעוד עמי המזרח תיארו את ארצותיהם ומקדשיהם כראשית ההיסטוריה, כיצירותיהם הישירות של האלים, ידעה התורה לספר על היסטוריה שקדמה להתהוות ישראל, והיא לא יחסה את יצירת העם כמעשה ישיר של האל.

11- התורה ידעה לספר על ערים קדומות כמו בית אל או ירושלים, והיא הקפידה לייחס לאבות בנין מזבחות ולא בנין מקדשים, כי כך היתה האמת ההיסטורית. כמובן שהיא לא ייחסה לאל את בנין המקדשים כפי שעשו עמי המזרח.

12-  התורה עקרה את כל סיפורי המזרח אודות המלכים שהפכו לאלים, ולא נשאר מאותה ספרות אלא מלכותו של נמרוד לפני ה', מעשה בני האלהים, ומעשה חנוך, אבל האבות לא נהפכו אצלה לאלים אלא הם כאחד האדם.

13-  התורה ידעה לספר על אבות נוודים ועל מלכות מאוחרת (לפני מלך מלך לבני ישראל, בר' לו'), כי הספרות ההיסטורית שלה היא בת התקופה, והיא לא ייחסה לאבות דברים שלא היו להם.

14- התורה ידעה לספר על 7 עמים שהיו בארץ ישראל בתקופת האבות, אבל בזמן הכיבוש נעלמו הגרגשי הקני והקניזי (ספר דברים ויהושע), מכאן שהמקורות שבהם הובאו עמים אלה עתיקים, והם משקפים את התקופה בצורה אמינה.

15- במצוות החרם צוו להחרים את 7 עמים, כדאי לשים לב שהצורים והצידונים שנכללו בכנענים, וכרתו ברית עם ישראל בתקופת דוד ושלמה, מופיעים במצוות החרם, ואילו הפלשתים שנלחמו קשות עם ישראל לא מופיעים במצוות החרם, מכאן שהעמים המתוארים בתורה קדומים למצבת העמים בתקופת דוד ושלמה.

16-   יחסי ישראל ואדום היו תמיד יחסי איבה ומלחמה, בתקופת דוד הם נכבשו עד תקופת יהורם, אולם בזמן מאוחר גברה אליהם השנאה עד שהם נעשו סמל לאיבה, לעומת זאת יחסי ישראל ומואב בחלק מהתקופות היו יחסי מלחמה, אבל היו גם תקופות של שלום, כמו שניתן ללמוד ממגילת רות, אולם בתורה הושוו אדום ומואב ונאסרו לבוא בקהל ה', כי חוק התורה קדמון הוא, והוא לא ידע על ההתפתחויות ההיסטוריות שבאו אח"כ.

17- גבולות הארץ המובטחת שנזכרו בתורה, אינם תואמים שום תקופה בשלטון העם, כך שהם פרי ההבטחה הקדומה, ואין להם כלום עם ההיסטוריה המאוחרת, בתורה הגבול כולל את עזה בדרום, ואת צור וצידון בלבנון, ואת נהר פרת בצפון הרחוק, אבל הוא לא כולל את עבר הירדן המזרחי, ואילו במציאות, עבר הירדן המזרחי היה בנחלת ישראל, אבל צור וצידון בלבנון ופלשתים בדרום מעולם לא היו של ישראל, כך שגבולות הארץ המובטחת אינם תואמים שום תקופה היסטורית, והם שייכים להבטחה הקדומה של ארץ ישראל גדולה ומורחבת, אבל בפועל זה לא קרה.

18-   בכל ספרי הנביאים לא נזכר הגבול עד נהר פרת, גבולות הארץ בדברי הנביאים כוללים את הגלעד והלבנון, אבל הם לא כוללים את צור וצידון, ובטח לא את נהר פרת, כך שגבולות הארץ שנזכרו בתורה מיוחדים ויחודיים, והם פרי ההבטחה הקדומה של ה' לאבות.

19-  בתורה האבות מתוארים כיושבי אוהל שלווים, ובשעת הצורך הם גם ידעו לשלוף חרב, לעומת זאת כל גיבורי האומה שבאו לאחר מכן כבר לא תוארו כך, לא גדעון לא שמשון לא שאול לא דוד לא משה ולא שמואל, אף אחד מהם לא תואר כיושב אוהל שליו, הגבורה והניצחון הפכו לאידיאל מרכזי, כי ההיסטוריה השתנתה ועימה גם התיאור של מנהיגי האומה.

20- בתורה מצאנו יעודי מלוכה, אבל ימי המלוכה הראשונים הם קצה הגבול של האופק ההיסטורי המסופר בתורה, כי לאחר מכן כבר לא הוסיפו כלום בתורה ולא שינו בה דבר.

21- בתורה מתוארת מצרים כמקור השפעה אלילי, ואילו בספרי הנביאים מתוארת מצרים כארץ עם יחס מדיני לישראל, וישראל כורתים עמה ברית או נלחמים בה, כי ההיסטוריה השתנתה ועמה גם התיאור.

22- בתורה מופיע עמלק כגורם המדיני שנלחם עם ישראל, ואילו לאחר מלחמת שאול הוא נעלם מהבמה ההיסטורית, כי כך היתה פני ההיסטוריה.

23- בתורה מופיע ארם כעם ידידותי לישראל, האבות שולחים את בניהם לחרן לשאת נשים, ואילו לאחר מכן פרצו מלחמות ארוכות וקשות בין ישראל לארם, כי בתורה הובא תיאור היסטורי קדום על מצב יחסי ישראל ארם.

24-  בתורה היחס לאדום הוא כאחיו בכורו של ישראל המתנצח עם אחיו, ולאם מלאם יאמץ, המשתעבד לו, הפורק את עולו ממנו, אבל אין את אותה שנאת נצח המופיעה בנביאים, על רדפו בחרב אחריו... ועברתו שמרה נצח (עמוס א,יא). גם בעובדיה ובאיכה הובאו ביטויי שנאה קשים כנגד אדום, וכאמור כל זה לא מופיע בתורה, כי בה יש תיאור היסטורי קדום.

25-  העמים שנזכרו בנבואת בלעם הם עמלק מואב ואדום, ואולי גם פלשתים ומדין, אבל אין שום זכר לארם אשור מצרים בבל ופרס, כי הנבואה מתייחסת לתקופה קדומה.

26-  לא נזכר בתורה התפלגות הממלכה, כל מה שמופיע בה זה ברכות ליוסף נזיר אחיו, רבבות אפרים אלפי מנשה, השבט הגדול והחזק, אבל אין שום זכר לפילוג וממילא אין שום נבואה לעתיד לבוא על איחוד, לעומת זאת בספרי הנביאים מופיע הפילוג והאיחוד לעתיד לבוא.

27- בתורה אין זכר לאידיאלים מדיניים עולמיים שנזכרו בדברי הנביאים. בדברי הנביאים מוזכרת ירושלים כעיר השלום הנצחית שאליה יבואו כולם, וממנה תצא תורה ושלטון לכל העולם, אבל בתורה יש שאיפה לשלטון עם ישראל בארצו בלבד, ועם התרבות העם הם ירחיבו את גבול נחלתם, אבל שלטון על כל העולם ואידיאל מדיני עולמי לא נזכר בה.

28-  תיאורי הגלות של התורה איומים וקשים, והם שונים בתכלית השינוי ממה שניבאו הנביאים וממה שהתרחש במציאות, בתורה מתואר עם ישראל בגלות כעם מפוזר ומפורד, שחייו תלויים לו מנגד והוא מוכרח לעבוד עץ ואבן, ולבסוף הם ימכרו למצרים ואין קונה, לעומת זאת בדברי הנביאים מצאנו תיאורים ריאלים על בניית בתים והקמת משפחות, כי הנביאים כבר ראו את הגלות, ואילו נבואת התורה נכתבה בימים קדמונים וכל תיאור הגלות הוא קודם שהתרחשו הדברים במציאות.

29- בתורה לא נזכר בגלות מאורע חורבן הבית, ואין זכר לחורבן מדורג אפרים ואח"כ יהודה, כי תיאורי הגלות שבה קדומים, קודם שהתרחשו הדברים במציאות.

סוף דבר

ספר התורה מוכיח מתוכו על יחודיות ואחדות, על קדמוניות ואותנטיות, לפני שבאים לייחס אותו למקורות רבים ולתקופות שונות, צריך גם להתייחס להוכחות שכנגד, להוכחות המוכיחות על אחדות ועקביות, כי אחרת המחקר לוקה בחסר, ואין בו התייחסות לכל הצדדים בסוגיה.

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2434157&forum_id=20048

***

שאלה מס' 1

שאלה:

"הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן" (בראשית ו,ד).

   משמעות הכתוב הוא בשעת כתיבת הדברים "הנפילים" כבר נכחדו מן העולם, "בימים ההם וגם אחרי כן" אבל עתה כבר לא. אם היו "הנפילים" קיימים עדיין, היה על הכותב לומר "עד היום הזה" כמצוי בכמה וכמה מקומות בתורה. "הנפילים" הוזכרו שוב בתורה בס' במדבר בסיפור המרגלים: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים" (יג,לג). כשאנו בודקים בנ"ך אנו מוצאים את אותם "נפילים בני ענק" קיימים גם בתקופת כיבוש הארץ, כלומר מספר שנים לאחר מות משה. "ויורש משם כלב את שלושה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק" (יהושע טו,יד), וכן "ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ויורש משם את שלשה בני הענק" (שופטים א,כ).

   משה לא יכתוב פסוק שמשמעו שה"נפילים" כבר נכחדו, בו בזמן שהם עדיין קיימים.

תשובה:

בראשית ו,ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם:  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. פסוק זה אינו אומר שכיום אין נפילים, ואדרבה מהמילים המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, משתמע כי גם בתקופתו היו אנשים מפורסמים שהם נפילים, ובני אדם דיברו על תופעה זו.

ואם נדייק, באותה תקופה היו בארץ הרבה נפילים, ואחרי כן הם פחתו, ובתקופת הכותב הם כבר מועטים.

***

שאלה מס' 2

שאלה:

"לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה, כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה" (שמואל א' ט,ט).

   מחבר ספר שמואל מספר שהכינוי "נביא" לאדם החוזה עתידות הינו חדש, אשר אף בתקופתו של שמואל עדיין לא כונה הנביא בשם "נביא". כינוי של הנביא היה "רואה", על שם תפקידו לראות ולחזות את העתיד. אף על תקופתו של דוד מספר לנו מחבר ס' שמואל על נביא שכונה בכינוי דומה "חוזה": "ודבר ה' היה אל גד הנביא חוזה דוד לאמר" (שמואל ב' כד,יא. ראה גם דברי הימים א' כא,ט).

   ממחבר ס' מלכים נראה שהכינוי "חוזה" עדיין היה קיים בימיו לצד הכינוי "נביא": "ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאו כל חוזה לאמר" (מלכים ב' יז,יג). כך נראה גם ממחבר ס' עמוס: "ויאמר אצמיה אל עמוס חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא" (ז,יב). ראה דברי מחבר ס' דברי הימים (המזכיר מספר פעמים את הכינוי "חוזה"): "ודברי דויד המלך הראשנים והאחרנים הנם כתובים על דברי שמואל הרואה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החוזה" (דה"י א' כט,כט).

   את הכינוי "רואה" אנו מוצאים שמחבר ס' דברי הימים מצמיד אף לנביא מאוחר מתקופתו של שמואל: "ובעת ההיא בא חנני הרואה אל אסא מלך יהודה" (דה"י ב' טז,ז). כלומר שהכינוי "נביא" לחוזה עתידות הוא מאוחר ככל הנראה אף מתקופתו של אסא מלך יהודה.

   א"כ מציאת הכינוי "נביא" בספרים שאמורים להיות כתובים טרם תקופת שמואל (וכנראה אף טרם תקופת "חנני הרואה"), מצביעה בצורה ברורה על כך שאותם ספרים או עכ"פ חלקים מתוכם נכתבו בתקופות מאוחרות יותר מתקופת שמואל (וחנני).

   בתורה נזכר כמה פעמים הכינוי "נביא" לאדם רואה וחוזה עתידות: "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת" (דברים יג,ב), וכן "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו" (דברים יח,כב).

   (במקומות נוספים בתורה בהם מוזכר אדם "נביא", בדרך כלל ניתן לפרשו ככינוי ל"דובר" של האל, ולאו דווקא במשמעות של אדם החוזה ורואה את העתיד. ראה "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" שמות ז,א, לעומת "והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" שמות ד,טז. מכאן ש"נביא" שימש עכ"פ ככינוי לדוברו של ה"אלהים", אולי אף טרם השימוש בכינוי זה לחוזה עתידות).

   מכאן הרי לנו שאף ספר דברים או חלקים ממנו, נכתבו בתקופה מאוחרת בהרבה מתקופתו של משה. (עדיין לא ניתן לשלול שמחבר ס' דברים העתיק מ"תורת משה" - "ספר התורה" המקורי הנזכר בס' דברים, רק שהתאים את הביטויים והכינויים בהתאם לזמנו).

תשובה:

שמואל א ט,ט לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה:  כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה. לכאורה מציאותו של הביטוי "נביא" היא הוכחה לאיחור הטקסט.

לפני שהולכים לייחס איחור לטקסט, צריך לחשוב בהיגיון. המילה "רואה" נדירה היא בתנ"ך, כיון שכן וכי רק ספר שמואל, קטע קטן זה הוא קדמון ועתיק, וכל שאר התנ"ך הוא מאוחר?

על כורחנו לעקוב אחרי מיקומו של הביטוי בכל התנ"ך, וכך נוכל להבינו כיאות, וגם נבין את ההשלכות היוצאות ממנו.

להלן רשימת הביטוי בכל התנ"ך (הועתק מהקונקורדנציה)

לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה (שמואל א ט,ט)

לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה (שם)

הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה (שם יא)

וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵי-זֶה בֵּית הָרֹאֶה (שם יח)

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה (שם יט)

הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם (דברי הימים א ט,כב)

וְכֹל הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה (שם כו,כח)

הִנָּם כְּתוּבִים, עַל-דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה (שם כט,כט)

וּבָעֵת הַהִיא, בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה (דברי הימים ב טז,ז)

וַיִּכְעַס אָסָא אֶל-הָרֹאֶה (שם י)

שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה (ישעיהו כח,ז)

אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים, לֹא תִרְאוּ (שם ל,י)

הביטוי מצוי במיוחד אצל שמואל, גם בספר שמואל וגם בספר דברי הימים, מכאן שזה היה כינויו. כמו כן מצאנו ביטוי זה אצל חנני בתקופת אסא דור רביעי לשלמה המלך, וגם אצל ישעיהו 12 דורות לאחר שלמה המלך נמצא ביטוי זה.

מה הדבר מלמדינו? ביטוי "הרואה" אינו יכול להוכיח את קדמוניותו של הטקסט, ויוכיחו על כך הפסוקים בדברי הימים הספר המאוחר, וגם ישעיהו יוכיח על כך, וגם חנני יוכיח על כך. ומה שנכתב בספר שמואל הוא תיאור נקודתי מקומי, שמואל היה ידוע בכינויו "הרואה", ובזמן כתיבת ספר שמואל כבר לא היה ביטוי זה נפוץ, וכותב הספר מדגיש זאת, אבל ברור שגם קודם שמואל היה קיים הביטוי נביא כי הוא הביטוי הנפוץ, וגם לאחר מכן היה קיים הביטוי נביא, ולפעמים כונה הנביא בשם רואה גם בתקופות מאוחרות, כמו חנני וכמו אצל ישעיהו, אבל עד הוכחה לאיחור הטקסט הנושא ביטוי נביא לא הגענו.

הביטוי נביא נמצא בספרים הבאים: בראשית, דברים, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע, עמוס, חבקוק, חגי, זכריה, מלאכי, תהלים, איכה, דניאל, עזרא, נחמיה, דברי הימים.

כדאי לשים לב, תהלים היה צמוד לתקופת שמואל, והוא מכיר את הביטוי נביא, בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא (תהלים נא), גם שופטים הקדום מכיר זאת וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שופטים ו).

הביטוי חוזה נדיר ממנו, והוא נמצא רק בספרים הבאים: שמואל, מלכים, ישעיהו, עמוס, מיכה, דברי הימים. לבוא לומר שהביטוי חוזה הוא הביטוי הקדמון של הנביא, זה למחוק את ההיסטוריה הגלויה של התנ"ך, ולאלץ את ההיסטוריה לצעוד על פי דעות מבקרי המקרא, וכך לא יעשה. 

***

שאלה מס' 3

שאלה:

דוגמה נוספת לאיחור כתיבת התורה:

נאמר "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה הוא בית לחם" (בראשית לט,יט).

וכן "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם" (בראשית מח,ז).

   הנה התורה מספרת לנו ש"אפרת" ו"בית לחם" הם שני שמות למקום אחד. וכמו שנאמר "ואתה בית לחם אפרתה" (מיכה ה,א). וראה "ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם" (רות ד,יא).

בס' דברי-הימים נראה לכאורה שכָּלֵב בן חצרון הוא זה שקרא ל"בית לחם" בשם "אפרת", על שם אשתו "אפרת". ראה "וכלב בן חצרון ... ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור" (דברי הימים א' ב,יח-יט). בהמשך נאמר כי חצרון אבי כלב מת בכ"כלב אפרתה": "ואחר מות חצרון בכלב אפרתה" (דברי הימים א' ב,כד). הנראה מכאן כי בימי כלב כונתה "בית לחם" על שמו ועל שם אשתו "אפרת", לאחר מכן נותר השם "אפרת" בלבד ללא "כלב".

   הדבר מסתבר שאכן מדובר על "אפרת" הנזכר לגבי "בית לחם", שהרי חלק מבני כלב התיישבו ב"בית לחם": "אלה היו בני כלב, בן חור בכור אפרתה שובל אבי קרית יערים: שלמא אבי בית לחם חרף אבי בית גדר" (דברי הימים א' ב,נ-נא). למעשה לדברי ס' דברי הימים לא רק שלמא היה "אבי בית לחם", אלא אף אביו חור:

"אלה בני חור בכור אפרתה אבי בית לחם" (דברי הימים א' ד,ד).

אם אכן נכון הדבר כי "בית לחם" נקראה ע"י כלב בן חצרון "אפרת", על שם "אפרת" אשתו. אם כך דברי התורה האומרים "בדרך אפרת היא בית לחם" נכתבו לאחר כיבושה וישובה של ארץ ישראל, כלומר בימי יהושע לכל הפחות ולא בידי משה.

תשובה:

 השם אפרתה כשם של בית לחם מצוי בתנ"ך רק בספר בראשית אצל יעקב, וגם בתקופת רות ודוד (תהלים קלב רות ד). הביטוי אצל מיכה פרק ה' בית לחם אפרתה הוא ביטוי ספרותי, אבל מיכה חי בסוף תקופת מלכי ישראל, ובזמנו כבר לא נקראה בית לחם בשם אפרתה, כך שאין לדבריו ערך היסטורי.

בשאר ספרי התנ"ך, כמו בשופטים או בשמואל וכו', נקראה העיר רק בשם בית לחם.

הדבר מלמדנו כי ספר התורה קדמון הוא, ספר בראשית מכיר את השם העתיק של בית לחם, אז היא נקראה אפרתה, גם ביהודה (ורק שם) השתמר זכרו של השם העתיק, ולפיכך בתהלים וברות בא זכרו של השם העתיק אפרתה, אבל כל שאר בני האדם בשאר המקומות הכירו רק את השם בית לחם.

הפסוק וְאַחַר מוֹת-חֶצְרוֹן, בְּכָלֵב אֶפְרָתָה (דברי הימים א ב,כד) אינו שייך לדיון, כי ביאורו ואחר מות חצרון בא כלב אל אפרת, כלומר מה שנזכר שם בפסוק יט כי כלב נשא את אפרת והיא ילדה לו את חור, הדבר קרה רק אחרי מות אביו חצרון, אז הוא נשא את אפרת. ויש מפרשים בבית כלב באפרתה, ואז נוכיח כי השם אפרתה היה ידוע גם בתקופת בניו של יהודה, סמוך לתקופת יעקב. (דעת מקרא שם)

***

_________________

שאלה:

ישנו פסוק המכנה את "משנה תורה" (ס' דברים), כ"משנה תורת משה" (יהושע ח,לב), שהוא כינוי ברור לס' דברים, כאמור "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" (דברים יז,יח).
   באותו עניין נאמר גם "ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל" (יהושע ח,לא). דהיינו ס' דברים מכונה גם "ספר תורת משה".
   ראיה נוספת לכך: "ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו ימות" (מלכים ב' יד,ו). ס' מלכים מצטט מילה במילה פסוק מס' דברים (כד,טז).

ישנן פסוקים שניתן לומר עליהם שאין כוונתם אלא לס' דברים בלבד, ואין הכרח לומר שכוונתם אף לספרים אחרים מהתורה.
   כגון הנאמר "ותתך עלינו האלה והשבעה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים" (דניאל ט,יא). כאן הכוונה היא ככל הנראה לקללות הנזכרות בס' דברים (פרק כח), ואין הכרח שכוונתו "אף" לקללות שבס' ויקרא (פרק כו).

אמנם ישנם פסוקים המכנים אף חלקים אחרים מחמשת חומשי התורה כ"תורת משה": "ויבנו את מזבח אלהי ישראל להעלות עליו עלות ככתוב בתורת משה איש האלהים: ויכינו המזבח על מכונתיו כי באימה עליהם מעמי הארצות ויעל עליו עלות לה' עלות לבקר ולערב" (עזרא ג,ב-ג). כוונת הכותב היא לעולת הבוקר והערב (כנזכר בהמשך). קרבן עולת התמיד נזכר בפרטיו רק בס' שמות (כט,לח-מב), ובס' במדבר (כח,ב-ח), ואילו בס' דברים אינו נזכר.
   דוגמה נוספת באותו עניין: "להעלות עלות ה' ככתוב בתורת משה" (דברי הימים ב' כג,יח).

בס' נחמיה ישנו כינוי נוסף ל"ספר תורת משה" - "תורת האלהים": "ויאמרו לעזרא הספר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל" (נחמיה ח,א), בהמשך נאמר "ויקראו בספר בתורת האלהים" (ח,ח). ובאותו עניין נאמר בהמשך: "וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי" (ח,יד). מצוות הישיבה בסוכה נזכרת אך ורק בס' ויקרא (כג,מב).

סיכום ביניים: ס' דברים מכונה בנ"ך "משנה תורת משה" ו "ספר תורת משה". בנביאים אחרונים מצאנו את הכינוי "ספר תורת משה" ו"תורת משה" ואת הכינוי "תורת האלהים" אף לחלקים אחרים מחמשת חומשי התורה.

אך רק לגבי ס' דברים - "משנה תורה" נאמר במפורש שמשה כתבו (גם על עוד כמה קטעים פזורים בשאר החומשים, כמפורט בהודעתי הראשונה). כנאמר "ויכתב משה את התורה הזאת" (דברים לא,ט), וכן "ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם" (שם לא,כד). כאמור הביטוי "התורה הזאת" מתייחס ל"תורה" המפורטת בס' דברים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (ד,מד).
   פסוק נוסף המייחס את כתיבת ס' דברים למשה: "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל" (יהושע ח,לב).
   לגבי שאר חומשי התורה על אף שכונו לעיתים "תורת משה", לא נאמר שמשה כתבם. ולא זו בלבד אלא אף נאמר שיהושע כתב חלק מ"תורת אלהים" (שהוא כינוי לתורה ראה לעיל): "ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים" (יהושע כד,כו).

אך דבר זה מעורר תמיהה: אם נניח שמשה לא כתב בפועל את שאר חומשי התורה, מדוע כונו "תורת משה"?
   כנראה שצריך לומר שעברו הדברים שאמר משה חלקם בעל-פה, וחלקם בכתב ואף בכתיבתו של משה (כגון "ספר הברית" שנזכר שמשה כתבו). ולאחר מותו של משה (אולי לקראת סוף ימי יהושע, ואולי חלקים נוספים אף מאוחר יותר) הועלו כל הדברים שהיו מצויים אז על הכתב, כולל את המסורות בע"פ (אולי אף הם נכתבו בימי משה ע"י חלק מהזקנים ששמעו את דברי משה), וכולל דברים מתוך ספרו של משה "ספר הברית" ושכמותו. גם יהושע כתב חלקים באותם חומשי התורה, כולל כמובן דברים ששמע ממשה. לכן נקראו אף חלקים אלו "תורת משה" כיוון שבעיקרם הם מדברי משה (מכתבים וממסורות בע"פ), למרות שיתכן שישנם חלקים שאינם ממשה כלל, רק כונו כך על שם הרוב.
   תיאוריה זו יכולה לתת הסבר לסתירות ולשינויי סגנון בין החומשים ובתוכם עצמם. שהדברים לוקטו מדבריהם וכתביהם של תלמידי משה כיהושע והזקנים, אשר כל אחד הבין לעיתים בשונה מחבירו ולעיתים אף לא זכר ודקדק היטב כחבירו ("כשם שפרצופיהם שונים כך דיעותיהם שונות"). בכל זאת הובאו כל הנוסחאות והגירסאות גם אלו הסותרות זו את זו, יתכן רק כשלא ידעו להכריע בין הדיעות.
   (כמובן שתיאוריה זו אינה מתרצת את כל השאלות והתמיהות. מה גם כמובן שאין זו תיאוריה "היסטורית" לומר שכך היתה המציאות, אלא תיאוריה להבנת הגירסה של התנ"ך להיסטוריה. כלומר אינני סבור שכך היתה המציאות בהכרח, אלא סבור שיתכן שכך התנ"ך מציג את הדברים שלדבריו היו).

תשובה:

מכיוון שמעבירי המקרא סברו כי משה הוא כותב התורה, גם את הספרים שמות ויקרא במדבר הם כינו בשם תורת משה, מכאן שכך התרחשו הדברים בהיסטוריה. אין להמציא היסטוריה כנגד מעבירי ההיסטוריה אלא בראיות ברורות ובהוכחות מוחלטות.

בנוגע לסתירות ההלכתיות היוצאות מחומשי התורה, כבר ביארנו את הדברים היטב, והסתירות נושאות בתוכם מגמות ברורות בספרי התורה, ולא סתם גיבובי מסורות וחוקים לא ברורים.

יש כלל יסודי בהעברת מסורת, מה שלא נכתב לא נשמר, ספר התורה מסוגנן היטב, הוא לא נשמר בזיכרון עד סוף ימי יהושע (מה הועיל המבקר אם התלמיד כתב ולא הרב), וכ"ש שהוא לא נאצר בזיכרונם של בני ארץ ישראל הלוחמים העמלים, אלא הוא נכתב מיד ע"י משה בצורה מסודרת ומאורגנת.

בנוגע ל"ויכתוב בספר תורת אלהים", אין הכוונה לתורה, אלא לספר שהיו כותבים בגמר כריתת הברית, וכך נהג יהושע וכך נהג שמואל, וכבר ביארנו את הדברים במקום אחר.

***

שאלה מס' 5

שאלה:

מצאתי פסוק נוסף שלכאורה מעיד על איחור כתיבת התורה מזמנו של משה.
נאמר "ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך ... ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל הוא וכל העם אשר עמו" (בראשית לה,א-ו).
לכאורה המילים "אשר בארץ כנען" מיותרות לחלוטין, שהרי יעקב היה בשכם ומשם הלך ללוז - בית אל, ולאחר מכן הלך ועבר באפרת - בית לחם, ולא יצא מארץ כנען. אז לשם מה להזכיר שהעיר לוז היא "בארץ כנען"?
כנראה שהכותב מה להבדיל את העיר לוז המדוברת מעיר אחרת בשם לוז - "ויתירו בית יוסף בבית אל ושם העיר לפנים לוז: ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד: ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו: וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה" (שופטים א,כג-כו).
כלומר בן העיר לוז שגורש בידי בני יוסף מעירו, הלך לארץ החתים שם בנה עיר חדשה וקרא לה בשם עיר מולדתו "לוז".
א"כ מסתבר בהחלט לומר שהסיבה שנאמר "לוזה אשר בארץ כנען", הוא כדי להבדילו מהעיר "לוז" אשר ב"ארץ החתים".

דא עקא שבס' שופטים מתואר כיבוש בני יוסף, כמי שנעשה לכאורה ב"תקופת הכיבוש" של יהושע. א"כ בימי משה עדיין לא היתה עיר נוספת בשם "לוז", ולא היה צריך הכותב להוסיף "אשר בארץ כנען".
היוצא מכך שיש כאן ראיה נוספת לאיחור כתיבת התורה או חלקים ממנה, ועכ"פ ראיה שהמילים "אשר בארץ כנען" הינן מאוחרות מזמנו של משה.

תשובה:

אמנם גם השואל יודע כי השאלה בנויה על דיוק לא מוכרח, אבל מכיוון שיש הזדמנות לבאר את המילים, ננצל את ההזדמנות.

בראשית פרק לה

ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן--הִוא, בֵּית-אֵל:  הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ.  ז וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל:  כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו.

בראשית פרק מח

ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי. 

המילים אשר בארץ כנען נכתבו משום התגלות האלהים, הם מדגישות כי יעקב זכה לגילוי בארץ המובטחת, וה' נגלה ליעקב בלוז ובירכו, כך אמר יעקב ליוסף במצרים (פרק מח), וכך גם נזכר בנסיעה משכם, כי שם נגלו אליו האלהים (פרק לה), נמצא כי ארץ כנען נזכרה משום ההתגלות האלהית ולא משום חברתה החתית.

ועוד דבר למדנו, השם לוז הוא קדמון, ובעבור הזמנים הוא נשכח ונשאר רק השם בית אל, וכמובן רק ספר התורה והספרים הקרובים אליו כמו יהושע ושופטים מזכירים אותו, אבל שאר ספרי התנ"ך מזכירים את בית אל, ואת לוז כבר שכחו כי אבד שמו.

***

שאלה מס' 6

שאלה:

נאמר "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר: וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ" (דברים ז,ט-י). בדומה נאמר אף לגבי הענשה בידי בי"ד: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד,טז. ראה גם מלכים ב' יד,ו). כלומר אין עונשים הבאים בירושה, אין הבן נענש על חטאי אביו.
מאידך נאמר "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ,ה. ודברים ה,ט. וראה שמות לד,ז. ובמדבר יד,יח).

מדברי ירמיהו נראה שמדובר בשינוי השקפתי שנוצר בעקבות חורבנן של ממלכות ישראל ויהודה. ראה דבריו "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה': בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה: כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו" (ירמיה לא,כו-כט).
ראה גם דברי יחזקאל: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (יחז' יח,א-ד).

א"כ ע"פ דברי ירמיהו ויחזקאל ההשקפה שאין הבן נענש על חטאי אביו, הינה חדשה ומאוחרת! א"כ לכאורה צריך לומר שעכ"פ הקטע בס' דברים המבטא השקפה זו (ואולי אף הרבה יותר מקטע אחד...), הינו מאוחר ובודאי שלא נכתב בידי משה, אלא מאות רבות של שנים לאחר זמנו ותקופתו - כנראה לאחר חורבן בית ראשון.

תשובה:

מכיוון שספר דברים כתב 2 פסוקים, אם נעיין בהם נגלה את התשובה לשאלה.

דברים ה,ח

כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי

דברים כד,טז

לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים, וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת:  אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ. 

בעיון קל ברור, כי עונש שמים נאמר בו פוקד עוון על בנים, ועונש בית דין בארץ איש בחטאו יומת, לאחר מכן בתקופת ירמיהו ויחזקאל לא היה מקובל לענוש בן על עוון אביו גם לא בעונש שמים, וגם הנהגת ה' השתנתה איש בחטאו יומת גם בעונש שמים.

ה' מתנהג עם בריותיו לפי מושגיהם וחוש הצדק שלהם, ואם חוש הצדק משתנה גם ה' משנה את הנהגתו, זה ביאור פסוקי התנ"ך וענייניהם, אבל עד כותב מאוחר בתורה לא הגענו, אלא אדרבה הנהגת ה' בתורה קדמונית היא וברבות הימים היא השתנתה.

***

שאלה מס' 7

שאלה:

א"כ אני מניח שתסכים, כי הפסוקים הבאים הינם מאוחרים, מכיון שלא היו מובנים בדורו של משה:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בראשית יד,יד).
וכן "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן" (דברים לד,א).
בדורו של משה, עדיין לא היה מקום בשם "דן", המקום נקרא אז "לשם". ראה הנאמר "וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי חֶרֶב וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם" (יהושע יט,מז).
ע"פ מה שהבנתי מדבריך, אם פסוקים אלו היו נכתבים בדורו של משה, היה לכתוב לומר 'עד דן היא לשם', כדי שיבינו בני הדור. אבל מכיון שמשך עשרות שנים, עד לאחר שבני דן כבשו את"לשם", ושינו את שמו ל"דן",לא היו פסוקים אלו מובנים. על כרחך שנכתבו רק לאחר הכיבוש של בני דן.

תשובה:

שאלה זו היא מהשאלות הגדולות בדבר קדמותו של ספר התורה, ודברינו בה יהיו בעקבות דעת מקרא.

ראשית כדאי להדגיש כי פרק יד בבראשית מרבה להשתמש בביאורי מקומות ובשינוי השם שלהם, בֶּלַע, הִיא-צֹעַר (פסוק ג), עֵמֶק, הַשִּׂדִּים:  הוּא, יָם הַמֶּלַח (פסוק ד), עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ (פסוק ז), עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ (פסוק יז), הדבר מוכיח בצורה מוחלטת על קדמוניותו של הפרק, הוא מכיר את השם שהיה לפני צער, הוא מכיר את השם שהיה לפני ים המלח, הוא מכיר את השם שהיה לפני קדש.

השם קדש היה רק בתקופת משה, נזכר רק בבראשית במדבר דברים שופטים ותהלים. השם ים המלח הוא שם הים בתקופת משה, הוא נזכר רק בבראשית יד ובבמדבר לד, ונזכר גם ביהושע (בדברים נקרא ים הערבה), מכאן הוכחה מוחלטת כי זמן הפרשה הוא משה, ומי שכתב את במדבר כתב את בראשית. 

לאחר שהוכחנו על קדמוניות הפרק, נחקור את המילה דן, כי היא לכאורה מוכיחה על איחורו של הפרק.

ראשית נקדים כי השם דן אינו שם העיר לשם (יהושע יט) או ליש (שופטים יח), אלא שם אזור בצפון הארץ שנקרא דן, וההוכחה כותב הפרק מכיר שמות קדומים של מקומות, ומדוע כאן הוא לא ביאר כי לשם או ליש הוא דן, מכאן שאינו מדבר בעיר אלא באזור, וכך כתב בעת המגילה החיצונית "ומצא אותם חונים בבקעת דן" (הובא בדעת מקרא), נמצא כי בתקופת משה היה נקרא אזור בצפון הארץ בשם דן, וזאת היא דן האמורה בבראשית, והיא דן האמורה בדברים.

כמובן שיבוא השואל לשאול, מכאן הוכחה שהפרק מאוחר, וגם שם האזור בשם דן הוא מאוחר? והתשובה: כבר מצאנו בפרק הרבה סממני קדמות, שמות המקומות שלו הם עתיקים מאוד, הרבה מלפני משה, מכאן שגם השם דן היה שם האזור הרבה מלפני משה, אולי מתקופת האבות, אולי ישבו שם מבני דן בן יעקב, אולי בניהם בכיבוש הארץ צעדו בעקבות קדמוניהם, אבל להוכיח על קטע מאוחר לאחר משה בודאי שלא ניתן להוכיח מכאן.

אילו לא מצאנו סממני קדמות בפרק בודאי שזאת היתה הוכחה גדולה לאיחור הפרק, ואולי כל ספר בראשית, אבל מכיוון שהפרק עמוס בשמות קדומים, מכאן שגם שם זה קדום.    

***

וראה עוד

ספר התורה לעומת ספרי נביאים וכתובים

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=8&topic_id=1667215&forum_id=1364#r_9

ספר התורה מוכיח מתוכו על יחודיות ואחדות, על קדמוניות ואותנטיות, לפני שבאים לייחס אותו למקורות רבים ולתקופות שונות, צריך גם להתייחס להוכחות שכנגד, להוכחות המוכיחות על אחדות ועקביות, כי אחרת המחקר לוקה בחסר, ואין בו התייחסות לכל הצדדים בסוגיה.

_________________

_________________

לפני שניצור סתירות פנימיות בספר דברים, ננסה להבין את מה שכתוב בו.

במדבר היו כהנים מועטים, רק משפחה אחת, ומי ישא את הארון? הלויים בני שבטם. מאז יהושע ואילך התרבו הכהנים, ומי ישא את הארון? הכהנים, כבר אין צורך לסיוע הלויים. כעת לפסוקים

ספר דברים פרק י

ח בָּעֵת הַהִוא, הִבְדִּיל ה' אֶת-שֵׁבֶט הַלֵּוִי, לָשֵׂאת, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה'--לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 

ספר דברים פרק לא

ט וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה'; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.

כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' לֵאמֹר.

ספר יהושע פרק ג

ג וַיְצַוּוּ, אֶת-הָעָם לֵאמֹר, כִּרְאֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ--וְאַתֶּם, תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם, וַהֲלַכְתֶּם, אַחֲרָיו.

ו וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ, אֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר, שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית, וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם; וַיִּשְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית, וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם. 

ח וְאַתָּה, תְּצַוֶּה אֶת-הַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן-הַבְּרִית, לֵאמֹר

יג וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ

יד וַיְהִי, בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם, לַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְהַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית

טו וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, עַד-הַיַּרְדֵּן, וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם ועוד הרבה

בעיון קל נראה, כי במדבר היו הלויים נושאי הארון, וכך כתוב בדברים פרק י, תיאור קדום מי נושא את הארון, והדבר תואם את שאר חומשי התורה, אבל מאז פרק לא כבר הכהנים הם הנושאים אותו, וכך גם כתוב בספר יהושע עשרות פעמים.

כנגד כל זה יש רק פסוק אחד יוצא דופן, דברים פרק לא כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' לֵאמֹר. כאן נאמר כי הלויים הם נושאי הארון ולא הכהנים, בא הראב"ע ומפרש, קיצר הכתוב, והכוונה הכהנים הלויים נושאי הארון, פשוט וקל.

וכבר ביארנו בסתירה מס' 2 כי הקיצור והסתום בתורה אינו סתירה אלא זהו דרך סגנון התורה, וכאן עוד הוכחה לסגנון התורה. וקל להבין.

בלימוד התורה יש 2 דרכים, דרך ההבנה, ודרך הסתירות, וכמובן אם ישאר הלומד צמוד למילים מבלי להבין, הוא יבנה תיאוריה מיוחדת כאילו גם הלויים נשאו, וגם הכהנים נשאו, ואולי היו 2 שבטים של כהנים, חלקם נקראו כהנים, וחלקם נקראו כהנים לויים, כאשר מצוי בדברי המבקרים. תיאוריות פורחות באויר ואין להם על מה שיסמוכו.

***

סתירה מס' 12

בעצרת יש קרבן מוסף, נזכר בבמדבר פרק כח, ויש טקס מנחה חדשה, נזכר בויקרא פרק כג.

מכיון שסופר קרבנות המוסף מפנה לעיין בדברי סופר טקס המנחה חדשה (ראה סתירה מס' 16), מכאן שלא מדובר ב-2 סופרים, אחד בבית אל ואחד ביהודה, וכל אחד מתאר טקס נפרד, אלא באותו כותב, והוא מתכוון לומר שיש באותו יום עצרת 2 טקסים, טקס מנחה חדשה, וטקס קרבן מוסף.

אינני יודע לתרץ סתירות כשאין סתירות, בסה"כ יש כאן 2 טקסים באותו יום, כך שהדברים ברורים.

***

סתירה מס' 16

ביום הכיפורים יש 2 טקסים, טקס חטאת הכיפורים נזכר בויקרא טז, טקס קרבן מוסף נזכר בבמדבר כט.

מכיון שסופר קרבנות המוסף מפנה לעיין בדברי סופר טקס חטאת הכיפורים, מכאן שלא מדובר ב-2 סופרים, אחד בבית אל ואחד ביהודה, וכל אחד מתאר טקס נפרד, אלא באותו כותב, והוא מתכוון לומר שיש באותו יום כיפורים 2 טקסים, טקס חטאת הכיפורים, וטקס קרבן מוסף.

אינני יודע לתרץ סתירות כשאין סתירות, בסה"כ יש כאן 2 טקסים באותו יום, כך שהדברים ברורים.

מי שרוצה לומר, שהפנייה איננה הפניה, יקבל תשובה שהפר איננו פר, ויום הכיפורים איננו יום הכיפורים.

***

סתירה מס' 17

נראה כי אין ויכוח בינינו, ואני מסכים שספר דברים חולק על שאר ספרי התורה, והוא גם מודע אליהם, ועוסק באותם חוקים בדיוק, אבל כבר ביארנו שהעוקץ של הסתירה אינו בשינוי החוק, אלא בשיבוש המסורת, וכאן יש חוק חדש האוסר נבלות על כולם, ולגר נשאר זיכרון של החוק הישן המתיר לו לאכול נבלות.

***

סתירה מס' 20

ההוכחות דרגות דרגות הן, יש הוכחה מוחלטת, יש הוכחה נסיבתית, ויש הוכחה בדרך הדיוק.

כשרוצים להוכיח משהו, חייבים להוכיח אותו בהוכחות מוחלטות, יש דרגה פחותה מהוכחה מוחלטת והיא הוכחה נסיבתית, כגון שהחוק בתקופת נחמיה תואם להבנה בספר שמות, מכאן שהכיר את ספר שמות וכך פירשו, ויש הוכחה פחותה מכך והיא הוכחה בדרך הדיוק, אם לא הזכיר מכאן שאין עוד חמץ, וההוכחה כאן זאת דרגת השכנוע שלה, ואני אינני רואה בה כל שכנוע או דיוק, בסה"כ סגנון מהוקצע ומסוגנן שאינו מתעסק בפרטים זניחים בכדי לא להטריד את הקורא.

בנוגע להפניה, היא הוזכרה משום סתירות אחרות שהופנו לכאן.

***

סתירה מס' 22

בסעיף זה צדקת בדבריך, מה שכתבתי כאן היה בעקבות קאסוטו, אבל עיון חוזר בפסוקים מראה שאין זה נכון, וכאן דברי חז"ל הם פשוטו של מקרא.

ויקרא פרק ד

כז וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ:  בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת ה', אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁם.  כח אוֹ הוֹדַע אֵלָיו, חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא--וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים, תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל-חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא

ויקרא פרק ה

יז וְאִם-נֶפֶשׁ, כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת ה', אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְלֹא-יָדַע וְאָשֵׁם, וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.  יח וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן, בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם--אֶל-הַכֹּהֵן; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר-שָׁגָג, וְהוּא לֹא-יָדַע--וְנִסְלַח לוֹ.  יט אָשָׁם, הוּא:  אָשֹׁם אָשַׁם, לַה'.

המילים בפרק ד או הודע אליו חטאתו אשר חטא, מורות בבירור שיש כאן גם שגגת איסור, שלא כמו שכתבתי בשם קאסוטו, ואילו אם נתבונן בפרק ה, מרובות בו החזרה על המילים ולא ידע, משתמע כי גם כעת אינו יודע, כי לא כתוב או הודע אליו חטאתו אשר חטא, וכיצד גם כעת הוא לא יודע, כי אין כאן לא שגגת איסור, ולא שגגת מעשה, אלא יש כאן שגגת מציאות, הוא לא יודע מה היה אותו דבר שאכל, האם חלב או שומן, וגם עכשיו הוא לא יודע.

***

סתירה מס' 24

שאלת והרי ספר דברים סותר את במדבר וויקרא, צדקת בדבריך, וכבר ביארנו שיש כאן שינוי החוק בצורה מכוונת, ולא סתירה כתוצאה משיבוש ושכחת מסורת.

***

סתירה מס' 25

גם כאן אתה צודק, מה שכתבתי אינו נכון, דברי היו בעקבות קאסוטו, אבל אין זה פשוטו של מקרא, ונבאר את הדברים בצורה יותר מדויקת.

בויקרא פרק יז נאמר

ג אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  ד וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה', לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'--דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ.  ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לַה'--אוֹתָם.  ו וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.  ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:  חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם.

אם נתבונן, לא נזכר כאן איסור הקרבה בכל מקום, אלא חובת הקרבה רק במשכן, משום פולחן השעירים (השדים) המצוי, וכל שחיטה תהיה שחיטת שלמים. למרות שנזכר כאן חוקת עולם, אבל ביטוי זה בא להורות על חוק חמור וחזק, וחוזק חוקת העולם הוא שלא יקריבו לשעירים, ולעולם אסור להקריב לשעירים, כי דבר זה הוא תועבה לפני ה'.

מה עשו ישראל בזמן כניסתם לארץ? מה עשו בבואם לכבוש את הארץ? נראה ברור כי הם שבו לנהוג כפי החוק הראשון, הקריבו בכל מקום. המשכן קופל וכעת נכנסים לארץ, וגם הנהגת העם היתה לזבוח בכל מקום.

בא משה ואומר, לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים. אימתי כך עשו? לא בשנות המדבר המרכזיות, אלא בשולי תקופת המדבר כשכבר המשכן מקופל והם נכנסים לארץ, ועל אותה תקופה מדבר משה.  

מעולם לא ציוה משה על העם להקריב רק במשכן משום ריכוז הפולחן, הוא ציוה עליהם לזבוח כל זביחה לשלמים משום פולחן השדים, ובדיוק חוק זה בא להגדירו משה מחדש, לא תעשו כמעשינו עתה, שאין בדעת אף אדם איסור זביחה בכל מקום וכך נוהגים, אלא מהרגע שתבואו לארץ יהיה איסור זביחת קרבנות בכל מקום, ומאז יש לזבוח קרבנות רק במקדש.

חוק זה לא חדר לתודעת העם מהר, כי למרות דברי משה, אבל ספר התורה היה מצוי רק במקדש, והעם לא ראה בכך כל פסול, וגם חוקי התורה היו בחלקם המלצה ולא חובה, זה היה היחס שלהם לחוק, הלך אחר הטעם, ולא אחר החוק היבש נטול ההיגיון, וכי מה איכפת לה' אם אקריב בכל מקום ולא במקדש, אדרבה בכך תירבה עבודת ה', ולפיכך רק לאחר שנים רבות כאשר החליטו כי רק חוק זה יעזור לביעור העבו"ז מהארץ התחילו להקפיד עליו, אבל עד אז החוק היה כתוב בספרי התורה של משה השמורים במקדש, ואף אדם לא ראה בו חוק מרכזי המעצב את חיי האומה.

***

בנוגע להודעה על קיום התורה בתקופת הנביאים והסופרים, כפי כל ספרי התורה, ולא רק כפי האמור בספר דברים.

ראשית יש בכך סיוע כי לכל חוקי התורה יש חתימה היסטורית שיצאו מפי ה' ע"י משה, ומעבירי המקרא כך סברו שלא כדברי החוקרים שרק ספר דברים יצא מפי משה.

ולגופו של עניין, ברור שהם לא לקחו רק את ספר דברים, כי הרי בזמנם החוק היה גמיש ודינאמי, הוא קוים על פי טעמו, וה' עוד ניבא נביאים לפעמים גם נגד כל מערכת החוקים שערך, אלא חוק כהנים חדש ושונה, כפי שהדברים מפורסמים אצל יחזקאל.

תופעה זו אין בה להוכיח כי ספר התורה לא היה קיים, או כי היו אסכולות שהתנגדו לחלקו, אלא להיפך כי היו אסכולות ששמו דגש על מקצתו וכפיו הורו, אבל כבר בתקופות קדומות להם באו דוד ושמואל וקיימו את חוקי ויקרא, וקודם להם היה יהושע שקיים את דברים, ולאחר מכן היו מלכים שהביאו את המעשר והתרומה למקדש כדברי ספר במדבר וספר דברים, מכאן שכל ספר התורה היה קיים וכתוב.

תפוצתו המלאה של כל ספר התורה והקפדה על כל חוקיו התחילה רק בתקופת עזרא ונחמיה, אבל עד אז כח השפעתו על חיי העם היה מוגבל.

_________________