כיצד נכתב ספר בראשית

_________________

בספר שמות פרק יג נאמר

ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ.  ...  ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם:  כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. 

ובספר דברים פרק טז נאמר

ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.  ... ה לֹא תוּכַל, לִזְבֹּחַ אֶת-הַפָּסַח, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  ו כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ--שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח, בָּעָרֶב:  כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם.  ז וּבִשַּׁלְתָּ, וְאָכַלְתָּ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ; וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ. 

בספר שמות נאמר שיקריבו את הפסח רק מהכבשים או העזים, ולא יאכלוהו נא או מבושל אלא צלי, ואילו בספר דברים נאמר שיזבחו פסח צאן ובקר, משתמע שגם בקר כשר לפסח, ויבשלוהו ויאכלוהו, לשון בישול נזכר גם בשמות, ושם נאמר שלא יאכלוהו מבושל אלא צלי, ואילו בדברים נאמר שיאכלוהו מבושל, נמצא שיש סתירה בדבר קרבן פסח ב-2 נושאים ממה יביאוהו (כבשים או עזים לעומת צאן ובקר) ואיך יכינוהו (צלי או מבושל).

***

חז"ל אמרו שבכל רגל צריכים להקריב 3 קרבנות, וכך נאמר ברמב"ם בהלכות חגיגה

א,א  שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים, ואלו הן:  הראייה, שנאמר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז); והחגיגה, שנאמר "תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו); והשמחה, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).

א,ב  הראייה האמורה בתורה--היא שייראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עימו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה...

א,ג  החגיגה האמורה בתורה--היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג, כשיבוא להיראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה. ...

א,ד  השמחה האמורה ברגלים--היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הן הנקראין שלמי שמחה:  שנאמר "וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלוהיך" (דברים כז,ז). ...

עוד כתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח

י,יב כשמקריבין את הפסח בראשון, מקריבין עימו שלמים ביום ארבעה עשר--מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות, ככל זבחי השלמים.  וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר; ועל זה נאמר בתורה, "וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר" (דברים טז,ב).

נמצא כי ביום ארבעה עשר בניסן יש קרבן שלמים (חגיגה) נוסף על קרבן השלמים (חגיגה) הקרב ביום טוב ראשון, והוא נקרא קרבן חגיגת ארבעה עשר (שלמים), והמקור להקרבת קרבן זה הוא דברי התורה בספר דברים צאן ובקר.  

מכיוון שאצל חז"ל לא יתכן שתהיה סתירה בתורה, לפיכך כאשר הם מצאו סתירה הם הפנו אותה לתוספת ולעניין נוסף, גם לשון ראיה מחייב קרבן, כמו שנאמר ולא יראו פני ריקם, ויביא קרבן עולה, גם לשון חגיגה מחייב קרבן, כי איך יחגוג אם לא בקרבן, וגם השמחה מחייבת קרבן, כי אין שמחה אלא בבשר, והוא קרבן שלמי שמחה.

כיוון שכן, גם הצאן והבקר הם קרבן נוסף ביום ארבעה עשר, והוא שלמים, ושלמים קרבים מהצאן או מהבקר.

***

העיון בדברי ספר דברי הימים, הביא לישוב הסתירה בין ספר שמות לספר דברים.

בספר דברי הימים פרק לה נאמר

א וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח, לַה'; וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.  ב וַיַּעֲמֵד הַכֹּהֲנִים, עַל-מִשְׁמְרוֹתָם; וַיְחַזְּקֵם, לַעֲבוֹדַת בֵּית ה'.  {ס} 

ז וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי-עִזִּים, הַכֹּל לַפְּסָחִים, לְכָל-הַנִּמְצָא לְמִסְפַּר שְׁלֹשִׁים אֶלֶף, וּבָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים:  אֵלֶּה, מֵרְכוּשׁ הַמֶּלֶךְ.  {ס} 

ח וְשָׂרָיו לִנְדָבָה לָעָם, לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם--הֵרִימוּ:  חִלְקִיָּה וּזְכַרְיָהוּ וִיחִיאֵל, נְגִידֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, לַכֹּהֲנִים נָתְנוּ לַפְּסָחִים אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, וּבָקָר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת.  ט וְכָונַנְיָהוּ (וְכָנַנְיָהוּ) וּשְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְאֵל אֶחָיו, וַחֲשַׁבְיָהוּ וִיעִיאֵל וְיוֹזָבָד--שָׂרֵי הַלְוִיִּם:  הֵרִימוּ לַלְוִיִּם לַפְּסָחִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים, וּבָקָר חֲמֵשׁ מֵאוֹת.  י וַתִּכּוֹן, הָעֲבוֹדָה; וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל-עָמְדָם וְהַלְוִיִּם עַל-מַחְלְקוֹתָם, כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ.  יא וַיִּשְׁחֲטוּ, הַפָּסַח; וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים מִיָּדָם, וְהַלְוִיִּם מַפְשִׁיטִים.  יב וַיָּסִירוּ הָעֹלָה לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵית-אָבוֹת, לִבְנֵי הָעָם, לְהַקְרִיב לַה', כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר מֹשֶׁה; וְכֵן, לַבָּקָר.  יג וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ, כַּמִּשְׁפָּט; וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ, בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת, וַיָּרִיצוּ, לְכָל-בְּנֵי הָעָם.  יד וְאַחַר, הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּהֲנִים--כִּי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַחֲלָבִים עַד-לָיְלָה; וְהַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם, וְלַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן.  טו וְהַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי-אָסָף עַל-מַעֲמָדָם, כְּמִצְוַת דָּוִיד וְאָסָף וְהֵימָן וִידֻתוּן חוֹזֵה הַמֶּלֶךְ, וְהַשֹּׁעֲרִים, לְשַׁעַר וָשָׁעַר:  אֵין לָהֶם, לָסוּר מֵעַל עֲבֹדָתָם--כִּי-אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם, הֵכִינוּ לָהֶם.  טז וַתִּכּוֹן כָּל-עֲבוֹדַת ה' בַּיּוֹם הַהוּא, לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח, וְהַעֲלוֹת עֹלוֹת, עַל מִזְבַּח ה'--כְּמִצְוַת, הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ.  יז וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת-הַפֶּסַח, בָּעֵת הַהִיא, וְאֶת-חַג הַמַּצּוֹת, שִׁבְעַת יָמִים.  יח וְלֹא-נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא; וְכָל-מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר-עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל-יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא, וְיוֹשְׁבֵי, יְרוּשָׁלִָם.  {ס} 

המלך יאשיהו אסף את העם לעשות פסח בירושלים, הוא הפריש 30000 צאן כבשים ובני עזים לפסחים, וגם הפריש 3000 בקר. גם הנגידים (חלקיהו זכריהו ויחיאל) הרימו נדבה לעם לצורך קרבן פסח (לא נתפרש כמה), והם הרימו לכהנים לצורך קרבן פסח 2600 , וגם בקר 300. שרים אחרים הרימו לצורך קרבן פסח של הלווים 5000, וגם בקר 500. הפסח נשחט, הכהנים זרקו את דמו והלווים הפשיטוהו, הם הסירו את החלבים (העולה פסוק יב) ונתנוה לכהנים להקריב לפני ה', וגם את החלבים מהבקר הקריבו. הפסח בושל באש, וגם הקדשים בושלו בסירים ובדודים ובצלחות, ונשלחו לכל העם שיאכלום.

העיון בפרק מלמד כי יש כאן הדגשה וחלוקה ברורה בין הפסח לבין הבקר הקרב עמו, גם יאשיהו, גם הנגידים, וגם השרים, כולם ידעו להבחין בין הפסח לבין הבקר, גם בעשיית הפסח ידע הכתוב להדגיש כי הפסח בושל באש, משתמע רק באש, ואילו שאר הקדשים בושלו בכלים, משתמע עם מים.

נמצא כי פרק זה מבאר את הסתום שבספר דברים, והוא מיישב את הסתירה לכאורה שבין דברים לבין שמות, ומה שנאמר בדברים צאן ובקר, הכוונה שקרבן פסח קרב מהצאן ועמו צריכים לזבוח גם בקר, בכדי להרבות בשמחה, ואותו בקר קרב שלמים, ויבושל בסיר ויאכל. (וכך מדויק, כי לא נאמר וזבחת פסח מן הצאן ומן הבקר, משתמע וזבחת פסח צאן, ובנוסף אליו תקריב בקר. רמב"ן)  

גם מה שנאמר בספר דברים ובשלת, בא הפרק ומלמדינו כי גם צלי נקרא בישול, והוא ידע להדגיש ובשלת באש, לעומת זאת שאר הקדשים (הבקר), בושלו במים בסירים ובדודים.

אלא שהפרק גם מלמדינו, כי מה שיקריבו בנוסף לפסח יהיה בקר, ולא סתם חגיגת ארבעה עשר (שלמים) מהצאן או הבקר כפי חז"ל, אלא דוקא בקר, וזהו צאן לפסח, ובקר לשלמים, ובכך תרבה השמחה והאכילה בזמן הקרבת הפסח. אבל חז"ל כבר הגדירו את חוקי התורה לפי כללים מוגדרים, ומכיוון שהוא קרבן שלמים, יחולו עליו כל דיני קרבן שלמים, ויבוא מהצאן או הבקר.

_________________

_________________

ראשית אקדים כי הסיבה שאני מתפלמס איתך איננה לשם הויכוח אלא לשם הלימוד, הסדר שבדבריך החכימני, וגם יישוב הסתירות בתורה בצורה מסודרת נזקף לזכותך, כי עד האשכול שלך היו הסתירות מפוזרות אחת הנה ואחת הנה, ולא ידעתי להבחין בין סתירה שיש בה ממש לסתירה דמיונית, וכעת אספת את הסתירות למקום אחד, וניתן היה להבחין ביניהם, ולראות איזה סתירות אינם אלא דמיון, ואיזה סתירות נותרו למרות הכל, וגם מצאנו את המכנה המשותף שלהם, ואת המחשבה העומדת מאחריהם.

***

בסוף דבריך כתבת את הלוז של שיטתך, כך כתבת

< בעיון מדוקדק בתנ"ך עולות מספר נקודות תמוהות בולטות:

א', סתירות היסטוריות בתורה עצמה ובינה לבין הנ"ך.

ב', סתירות בחוקים בתורה ובנ"ך.

ג', יחזקאל ה'מעיז' לחלוק על התורה ללא שום התנצלות כלשהי.

ד', פסוקים הטוענים כי העם לא ידע ו/או קיים חוקים מסוימים, עד שלפתע נודע לו על המצאותו של חוק זה או אחר (כגון: חוק הפסח בימי יאשיהו, סוכה בימי נחמיה, איסור ביאת עמון ומואב בקהל בימי נחמיה, שמיני עצרת).

ה', סגנונות שונים, כמו ס' דברים הבולט בסגנונו השונה משאר חלקי התורה.

ההסבר היחיד שיכול לענות על 'כל' הנקודות התמוהות הללו, הוא שהתורה נכתבה בתקופה מאוחרת בהרבה מתקופתו של משה, ונכתבה משך תקופה ארוכה ביותר, ועל ידי מחברים שונים מאסכולות שונות. ושס' התורה ננעל לעריכה סופית, רק בראשית ימי בית שני (אגב, גם קויפמן מסכים לזה(.

אך כתיבה ועריכה מאוחרת, אינה סותרת את קיומן של מסורות עתיקות המשוקעים בתורה ובנ"ך, שהועברו בין בע"פ ובין בכתב.

ישנם השערות והסברים דחוקים כאלו ואחרים, המתייחסים לנקודה תמוהה זו או אחרת. אך ההסבר היחיד שעונה ופותר את 'כל' הנקודות התמוהות, הוא אך ורק ההסבר של "ביקורת המקרא".

(המחלוקות בין החוקרים אם קטע זה או אחר שייך לאסכולה זו אחרת, או אם אסכולה זו היתה בתקופה זו או אחרת. אינם סותרים את ההסבר הבסיסי של מחברים שונים בתקופות שונות. המחלוקות רק מראות את הקושי בשיחזור ההיסטורי של הרכבת המקורות והחיבורים זה עם זה.)

אם למישהו יש הסבר אחר, הפותר את 'כל' הבעיות, אשמח לשמוע...> (ע"כ דבריך)

***

לפני שנמשיך נבאר מה ההבדל בין קויפמן לבין שאר החוקרים, ואיזה אבסורד עומד בבסיס שיטת ביקורת המקרא.

לפי שיטת ביקורת המקרא, ספר התורה אינו כולל בתוכו היסטוריה צרופה, אלא אגדות עם, מיתוסים, ואמונות טפלות, וגם חוקים מחוקים שונים, וכיצד כל האנדרלמוסיה הזאת הגיעה לספר אחד, עם השנים, בכל פעם הוסיפו עוד קצת ועוד קצת ולבסוף הגיע ספר התורה לידינו.

כבר כתבנו כי "השערת התעודות" איננו השם הראוי לתיאוריה שלהם, השם היותר ראוי לתיאוריה הוא, "קשר השתיקה של השקר הגדול", כי לפי דעתם של המבקרים נקבצו להם אסכולות שונות, בבית אל בשכם וביהודה, וכולם נמנו וגמרו לזייף אט אט את ההיסטוריה של העם היהודי, במשך 800 שנה, במקביל ובלי שיהיו מודעים זה לזה, וגם כשנפגשו אסכולות הזייפנים, הם המשיכו במלאכת הרמייה שלהם במשותף, ולבסוף הגיע זייפן שאיחד את כל רשימות הזייפנים לכדי ספר אחד. לא יום אחד נמשך קשר השתיקה, ולא יומיים, 800 שנה, במשך כל התקופה הנקראת "תקופת המקרא", ועל השערה כזו נאמר, "אשרי המאמין".

מה שכתבנו מכוון כנגד אנשי ביקורת המקרא שרואים את ספר התנ"ך כספר המכיל אוסף של שקרים.

***

לעומתם, יחזקאל קויפמן ועוד רבים וטובים, סוברים כי ספר התנ"ך ברובו מכיל דברי אמת, והדרך להתגבר על הסתירות שבו, ועל כל אותם נקודות תמוהות שהעלית, כי ספר התורה מלכתחילה נשמר מגילות מגילות במקדש, האותנטיות של המגילות נשמרה בהקפדה, אבל מכיוון שהחומר מפורק קל לשנות בו משפטים וחוקים, וכל אותם סתירות ושאלות יפתרו בזכות שהחומר שמור בצורה לא מאורגנת.

מכיוון שלדעת החוקרים ספר דברים הוא זה שהשפיע על יאשיהו לבצע ריכוז הפולחן (להלן נוכיח שדבר זה אינו נכון), וגם קויפמן הסכים לדעתם, לכן איך נסביר את העובדה שפתאום ספר דברים השפיע בנקודה זו, מדוע עד היום לא קיימו חוק זה, מכאן שחוק זה מזויף, חוק זה מאוחר, הוא הכנס למגילות ספר דברים בתקופת יאשיהו, וכיוון שיאשיהו התחיל לפרסם את ספר דברים, לכן התחילו להקפיד לקיים חוק זה, זאת היא דעתו של קויפמן.

וכבר הערנו שיש כאן סתירה מהותית בשיטתו, מצד אחד המגילות של ספר התורה נשמרו בהקפדה ודקדקנות, ומעולם לא שינו בהם שינוי מהותי, ומצד שני פתאום מישהו העז להכניס במגילות ספר דברים שינוי מהותי, הוספת חוק חדש, שינוי אופי הפולחן מהקצה אל הקצה, לא עוד פולחן בכל מקום אלא פולחן רק במקום אחד.

***

כעת נסביר את השיטה המסורתית, הסוברת שספר התורה נכתב ע"י משה, וגם מגילותיו וחלקיו עוצבו בידי משה, הוא זה שחילק את התורה לחמישה חלקים (חמישה חומשים), הוא זה שסידר את פרשיות התורה (מגילות התורה) זו ליד זו.    

אם ניישב את הסתירות בחוקים של התורה ונצביע על מגמה ברורה בחוקי ספר התורה, וגם נמזער את הסתירות בהיסטוריה של התורה, ושל שאר ספרי התנ"ך, נגלה שסעיף ד' יכול לפתור את התעלומה בצורה מאוד פשוטה, וגם סעיף ג' יתיישב בשופי.

מי שיעקב אחרי ספרי התנ"ך, יגלה כי מלבד ריכוז הפולחן, (עוד נסביר שהוא לא קשור במאומה למציאת ספר דברים), לא ניתן להצביע על שום קשר בין תקופה מסוימת וספר מסוים.

יהושע קיים את חוקי ספר במדבר (ערי מקלט) וחוקי ספר דברים (ברכות וקללות), וגם את ההיסטוריה שבספר בראשית עד במדבר הוא ידע לספר כהוגן (ראה יהושע פרק כד).

לאחר מכן בתקופת השופטים מוזכר עניין כיבוש הארץ שבתורה, וגם מציאותם של שבטים בני יעקב, וגם איסור עבו"ז, וגם ארון האלהים, וגם מציאותם של כהנים, וגם מציאותו של נדר, וגם מציאותו של נזיר, וגם כיבוש עבר הירדן המזרחי, ועד כדי כך היתה ההיסטוריה ידועה להם, כי יפתח מונה בדיוק כמה זמן עבר מכיבוש ארץ סיחון עד זמנו.

יא,טו וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה אָמַר יִפְתָּח:  לֹא-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אֶרֶץ מוֹאָב, וְאֶת-אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן.  יא,טז כִּי, בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-יַם-סוּף, וַיָּבֹא קָדֵשָׁה.  יא,יז וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח, וְלֹא אָבָה; וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בְּקָדֵשׁ.  יא,יח וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר, וַיָּסָב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת-אֶרֶץ מוֹאָב, וַיָּבֹא מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב, וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן; וְלֹא-בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב.  יא,יט וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן; וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל, נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצְךָ עַד-מְקוֹמִי.  יא,כ וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ, וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, עִם-יִשְׂרָאֵל.  יא,כא וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-סִיחוֹן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, בְּיַד יִשְׂרָאֵל--וַיַּכּוּם; וַיִּירַשׁ, יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא.  יא,כב וַיִּירְשׁוּ, אֵת כָּל-גְּבוּל הָאֱמֹרִי--מֵאַרְנוֹן, וְעַד-הַיַּבֹּק, וּמִן-הַמִּדְבָּר, וְעַד-הַיַּרְדֵּן.  יא,כג וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵי, עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל; וְאַתָּה, תִּירָשֶׁנּוּ.  יא,כד הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ--אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ--אוֹתוֹ נִירָשׁ.  יא,כה וְעַתָּה, הֲטוֹב טוֹב אַתָּה, מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב:  הֲרוֹב רָב עִם-יִשְׂרָאֵל, אִם-נִלְחֹם נִלְחַם בָּם.  יא,כו בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה--וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם, בָּעֵת הַהִיא.     

יפתח יודע לספר כי ישראל ישבו בערי חשבון 300 שנה, הוא יודע את ההיסטוריה היהודית כהוגן, הוא גם יודע לצטט פסוקים שלמים מהתורה, ספרי התורה היו ידועים ומפורסמים.

מכאן נקצר, רק נאמר שדוד ערך מזמור שלם על לימוד התורה והעסק בה, מזמור קיט, והוא גם הקים כהנים ולווים, עובדים ומשוררים, בדיוק כמו שכתוב בתורה בספר ויקרא.

נמצא שספרי התורה היו ידועים ומפורסמים, אמנם רוב העם לא הגה בתורה, סה"כ הספרים היו במקדש ולא בכל בית, אבל את הפולחן הפשוט, ואת האמונה הבסיסית כולם ידעו, היו תקופות בהם האמונה בה' היתה חזקה, והיו תקופות בהם האמונה בעבו"ז היתה חזקה.

***

כעת נדון בנושא החביב שנקרא ריכוז הפולחן.

בספר מלכים יש פסוק החוזר על עצמו שוב ושוב יב,ד רַק הַבָּמוֹת, לֹא-סָרוּ:  עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים, בַּבָּמוֹת. והראשון (להלן נראה שזה לא נכון) שביער את הבמות הוא יאשיהו, והוא מצא את ספר דברים, ורק בספר דברים יש ציווי שלא להקריב בכל מקום רק במקדש, כלומר נגד עבודת הבמות, מכאן שרק אז נכתב ספר דברים, ואז המציאו חוק זה.

עיון קל ואובייקטיבי יגלה כי כבר לפני יאשיהו הסירו את הבמות, המלך חזקיהו שקדם את יאשיהו ב-3 מלכים הסירם

ספר מלכים

ב יח,א וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ, לְהוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן-אָחָז, מֶלֶךְ יְהוּדָה.  ב יח,ב בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, הָיָה בְמָלְכוֹ, וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, אֲבִי בַּת-זְכַרְיָה.  ב יח,ג וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה', כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, דָּוִד אָבִיו.  ב יח,ד הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן. 

מנין הוא ידע? מנין הוא שמע? והרי רק יאשיהו המציא את האיסור? יאשיהו היה 3 מלכים אחריו, מכאן שכל התיאוריה אין לה על מה שתסמוך. ואם ישאל השואל אז מדוע הוא הסיר את הבמות? תשובה: רוב פולחן הבמות היה לעבו"ז, ומיעוטו לה', כך שעד שמצפים מאנשי בית ראשון שיקפידו בדקויות, עבודה רק במקדש, הם היו נתונים במכשולים הרבה יותר גדולים, העם עובד עבו"ז, ועד ריכוז הפולחן הם לא הגיעו.

בספר מלכים כב-כג מסופר על יאשיהו שמצא את הספר, ובעקבותיו ביער את העבו"ז והבמות (היו ברובם לעבו"ז) מהארץ, לעומת זאת בספר דברי הימים לג-לד מסופר קצת אחרת ובשנה ה-12 למולכו הוא כבר התחיל להסיר את הבמות, ורק בשנה ה-18 נמצא הספר.

ספר דברי הימים

ג וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ, וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר, הֵחֵל, לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו; וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הֵחֵל לְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, מִן-הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים, וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת. 

ח וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ, לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת--שָׁלַח אֶת-שָׁפָן בֶּן-אֲצַלְיָהוּ וְאֶת-מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר-הָעִיר, וְאֵת יוֹאָח בֶּן-יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר, לְחַזֵּק, אֶת-בֵּית ה' אֱלֹהָיו ... יד וּבְהוֹצִיאָם אֶת-הַכֶּסֶף, הַמּוּבָא בֵּית ה'--מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן, אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת-ה' בְּיַד-מֹשֶׁה.

ספר דברי הימים מסיח לפי תומו, הבמות הוסרו לפני מציאת הספר, גם ספר מלכים מסיח לפי תומו כי חזקיהו שקדם ליאשיהו הסיר את הבמות, נמצא כי התיאוריה שקושרת בין ספר דברים לבין ריכוז הפולחן אין לה על מה שתסמוך.

יש עוד מה להאריך בכך וקיצרנו.

***

כעת ניישב את 5 הנקודות התמוהות.

א', סתירות היסטוריות בתורה עצמה ובינה לבין הנ"ך.

תשובה: העיון בתורה על מנת להבין, יגלה שההיסטוריה יצאה מידי כותב אחד, ואם ניגשים ללימוד התורה כספר הכתוב בשפה מחוכמת, ולא לומדים את ספר התורה כמליצות לשון של שיר, רוב הסתירות נעלמות, ומיעוטם הם אכן תוספת מאוחרת, ראה להלן.

לדוגמה, פסוקים אלה הם תוספת מאוחרת. י,ו וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי-יַעֲקָן--מוֹסֵרָה; שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם,  וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.  י,ז מִשָּׁם נָסְעוּ, הַגֻּדְגֹּדָה; וּמִן-הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם.

ב', סתירות בחוקים בתורה ובנ"ך.

תשובה: הסתירות בתורה הם רק בין הספרים, יש בתורה 3 מקבצי חוקים, חוקים הסמוכים ליציאת מצרים עם אופי מסוים, חוקים במדבר עם אופי מסוים, חוקים בספר דברים עם אופי כניסה לארץ.

הסתירות בחוקים בנ"ך אינם בעלי אופי של אסכולה, מעולם לא הצליחו החוקרים לחלק בחלוקה ברורה בין תקופות הנ"ך לבין החוקים שקוימו אז, ואדרבה יש הוכחות רבות כנגד חלוקה זו, כפי שכבר סקרנו בקצרה, אלא שבתקופתם ספר התורה לא היה ספר מחייב אלא ספר מצוות, והמחוקק יכל להעדיף חוק אחד על משנהו כי העיקר זה הטעם ועבודת ה' ולא החוק היבש נטול ההיגיון.  

ג', יחזקאל ה'מעיז' לחלוק על התורה ללא שום התנצלות כלשהי.

תשובה: יחזקאל ניבא מאת ה', ואדרבה נבואתו תבהיר את מצב היחס שלהם לתורה אז, הם לא ראו את ספר התורה כספר חוקים חתום ונעול, אלא כספר חוקים הכולל בתוכו עקרונות צדק ועקרונות אמוניים שלא ישתנו לעולם, אבל הפרטים לא משנים, מה יקריבו בחג, כמה יביאו בנסך, מה ילבשו הכהנים, הדבר לא מעלה ולא מוריד, ויחזקאל ניבא בכך מאת ה' חוקים אחרים ושונים. אבל עד אסכולות מסודרות נגד מקצת חוקי התורה, בתקופות מסוימות, לא מצאנו, ואף אחד לא הוכיח.

הם ראו תופעה ולא ידעו לפרש אותה, והם לקחו את התופעה למקומות שאין לה בהם נחת, כי יחזקאל לא קשור לביקורת, הוא נביא ה'.

ד', פסוקים הטוענים כי העם לא ידע ו/או קיים חוקים מסוימים, עד שלפתע נודע לו על המצאותו של חוק זה או אחר (כגון: חוק הפסח בימי יאשיהו, סוכה בימי נחמיה, איסור ביאת עמון ומואב בקהל בימי נחמיה, שמיני עצרת).

תשובה: אכן חוקי התורה לא היו מפורסמים, ובתקופות של התעוררות דאג המנהיג לפרסם את החוק.

די אם נזכיר את מצוות הקהל, קריאת התורה פעם ב-7 שנים, ו-7 שנים לא שמעו מה כתוב בתורה, וי"א מעמד רב רושם, והראשון יותר מסתבר.

ספר דברים: יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.  יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ--לְיִרְאָה, אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם:  כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.

ה', סגנונות שונים, כמו ס' דברים הבולט בסגנונו השונה משאר חלקי התורה.

תשובה: אכן יש בתורה 3 סגנונות, אבל כל הסגנונות דנים באותם חוקים, יש מכנה משותף לכל חוקי התורה, יש ייחודיות לכל מצוות התורה, כך שיש הוכחות אחרות שמראות שכל הסגנונות יצאו מידי משה, והוא זה שהגדיר את הספרים וחילקם לחמשה חומשים.

***

התורה היא ספר היסטוריה הבלול בענייני אמונה, והיסטוריה וכל שאר המדעים מעולים הם לישראל, עם חכם ונבון.

שאלה:

אבל תירוץ זה, מוביל בהכרח למסקנה כי התורה נכתבה שנים רבות לאחר האירועים המתוארים בה. שכן לא יתכן שמשה יספר בשנת ה-40 לגבי המעבר ליד ארץ אדום-שעיר, כי "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם" (דברים ב,ו), וכן "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי: כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר" (שם,כח-כט). שזה על אירוע שאירע רק שנה/שנתיים קודם לכן, שמתואר בס' במדבר באופן אחר לחלוטין: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה" (במדבר כ,יט,כ).

תשובה:

בספר במדבר מסופר, הנה מתחלה היו אומרין לבא בערים, רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים, אבל ילכו בדרך המלך שהיא דרך הרבים לא דרך היחיד, והיו אומרים שלא ישתו כלל המים אשר להם בבארות לצרכם. אחרי כן שלחו להם, שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסלה העולה לארץ כנען שהיא סלולה וכבושה לכל, ואם ישתו מימי הנהרות בדרכים הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם שנהנו מהם, על כן אמר רק אין דבר - שאין בזה הפסד שום דבר. (רמב"ן)

ולבסוף עברו בדרך הערבה מאילת ומעציון גבר, בדרך צדדית.

ח וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר; 

ושם הם קנו אוכל ומים, ונהגו בישראל שלא כמנהג עוברי דרכים קרוביהם שיאכילום וישקום ללא תמורה וללא כסף.

וכן הוא אומר כג,ד לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה':  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם.  כג,ה עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם;

הנימוס והמוסר מחייבים לקדם את העוברי דרכים בלחם ובמים, ולא לבקש מהם על כך מחיר וכסף.

_________________

כבר כתבנו כי יש בתורה סתירות ותוספות מאוחרות, אבל לא כל שינוי הוא סתירה, כי לשון התורה מחוכם וצריך הרבה מחשבה וחקירה בכדי להבינו, ואדרבה ספרי התורה מצביעים זה על זה ומלמדים זה על זה, ולא סותרים זה את זה, להלן דוגמה, ההיסטוריה של התורה כפולה ומשלושת בתורה, וכל הספרים מצביעים זה על זה ומלמדים זה על זה, הצבוע בוורוד תוספת מאוחרת לאחר משה, הצבוע בכחול הועתק ממקום אחר להורות על התייחסות לנושא במקום אחר, הצבוע בכתום הוא שם מקום במסע, והצבוע בירוק הוא ציון תאריך, וכאמור למרות הכפילויות, ולמרות התוספת המזערית המאוחרת, ספר התורה נכתב ע"י משה, אבל עד דעת ביקורת המקרא לא הגענו.  

***

מקרא

העתקה= כחול

מסעות= כתום

תאריכים= ירוק

פסוק מאוחר= ורוד

מי מריבה

כ,א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. [1] כ,ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  כ,ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.  ...

כ,ז וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כ,ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  ...

כ,יב וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  כ,יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם.  {ס}

דברים

א,מו וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ, יָמִים רַבִּים, כַּיָּמִים, אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם. 

השליחות אל מלך אדום

כ,יד וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם:  כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ.  כ,טו וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם, וְלַאֲבֹתֵינוּ.  כ,טז וַנִּצְעַק אֶל-ה', וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ.  כ,יז נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ.  כ,יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי--פֶּן-בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ.  כ,יט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה.  כ,כ וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה.  כ,כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו.  {פ}

מות אהרן

כ,כב וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה, הֹר הָהָר. 

במדבר

לג,לז וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר, בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. 

כ,כג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר.  כ,כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה.  כ,כה קַח, אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר.  כ,כו וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם.  כ,כז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה.  כ,כח וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן-הָהָר.  כ,כט וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.  {ס}

במדבר

לג,לח וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי ה'--וַיָּמָת שָׁם:  בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.  לג,לט וְאַהֲרֹן, בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה, בְּמֹתוֹ, בְּהֹר הָהָר.  {ס}

דברים

י,ו וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי-יַעֲקָן--מוֹסֵרָה; שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם,[2]  וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.  י,ז מִשָּׁם נָסְעוּ, הַגֻּדְגֹּדָה; וּמִן-הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. 

מלחמות וכיבוש עבר הירדן המזרחי

כא,א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי.  כא,ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר:  אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם.  כא,ג וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה.  {פ}

כא,ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. 

במדבר

לג,מא וַיִּסְעוּ, מֵהֹר הָהָר; וַיַּחֲנוּ, בְּצַלְמֹנָה. [3]

דברים

ב,א וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', אֵלָי; וַנָּסָב אֶת-הַר-שֵׂעִיר, יָמִים רַבִּים.  {ס}

כא,ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.  כא,ו וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל.  כא,ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם.  כא,ח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.  כא,ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.  כא,י וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ, בְּאֹבֹת. 

במדבר

לג,מב וַיִּסְעוּ, מִצַּלְמֹנָה; וַיַּחֲנוּ, בְּפוּנֹן. לג,מג וַיִּסְעוּ, מִפּוּנֹן; וַיַּחֲנוּ, בְּאֹבֹת. 

דברים

ב,ב וַיֹּאמֶר ה', אֵלַי לֵאמֹר.  ב,ג רַב-לָכֶם, סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה; פְּנוּ לָכֶם, צָפֹנָה.  ב,ד וְאֶת-הָעָם, צַו לֵאמֹר, אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר; וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד.  ב,ה אַל-תִּתְגָּרוּ בָם--כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל:  כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר.  ב,ו אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף, וַאֲכַלְתֶּם; וְגַם-מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם, בַּכֶּסֶף--וּשְׁתִיתֶם.[4]  ב,ז כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ--יָדַע לֶכְתְּךָ, אֶת-הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה:  זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה, ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ--לֹא חָסַרְתָּ, דָּבָר.  ב,ח וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר;  {ס}

כא,יא וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מוֹאָב, מִמִּזְרַח, הַשָּׁמֶשׁ. 

במדבר

לג,מד וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, בִּגְבוּל מוֹאָב.

דברים

ב,ח ... וַנֵּפֶן, וַנַּעֲבֹר, דֶּרֶךְ, מִדְבַּר מוֹאָב.  ב,ט וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה.

ב,יג עַתָּה, קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם--אֶת-נַחַל זָרֶד; וַנַּעֲבֹר, אֶת-נַחַל זָרֶד. 

כא,יב מִשָּׁם, נָסָעוּ; וַיַּחֲנוּ, בְּנַחַל זָרֶד. 

דברים

ב,יד וְהַיָּמִים אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, עַד אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ אֶת-נַחַל זֶרֶד, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה, שָׁנָה--עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה', לָהֶם.  ב,טו וְגַם יַד-ה' הָיְתָה בָּם, לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, עַד, תֻּמָּם.  ב,טז וַיְהִי כַאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, לָמוּת--מִקֶּרֶב הָעָם.  {ס}

ב,יז וַיְדַבֵּר ה', אֵלַי לֵאמֹר.  ב,יח אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-גְּבוּל מוֹאָב, אֶת-עָר.  ב,יט וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן--אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. 

ב,כד קוּמוּ סְּעוּ, וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן--רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ; וְהִתְגָּר בּוֹ, מִלְחָמָה.  ב,כה הַיּוֹם הַזֶּה, אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ, עַל-פְּנֵי הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם--אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ, וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ. 

כא,יג מִשָּׁם, נָסָעוּ, וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי:  כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב, בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי.  כא,יד עַל-כֵּן, יֵאָמַר, בְּסֵפֶר, מִלְחֲמֹת ה':  אֶת-וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת-הַנְּחָלִים אַרְנוֹן.  כא,טו וְאֶשֶׁד, הַנְּחָלִים, אֲשֶׁר נָטָה, לְשֶׁבֶת עָר; וְנִשְׁעַן, לִגְבוּל מוֹאָב.  כא,טז וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה:  הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.  {ס}

כא,יז אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ.  כא,יח בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.  כא,יט וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת.  כא,כ וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.  {פ}

כא,כא וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר.  כא,כב אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם--לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. 

דברים

ב,כו וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת, אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם, לֵאמֹר.  ב,כז אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ:  לֹא אָסוּר, יָמִין וּשְׂמֹאול.  ב,כח אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי, וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן-לִי וְשָׁתִיתִי; רַק, אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי.  ב,כט כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְהַמּוֹאָבִים, הַיֹּשְׁבִים בְּעָר--עַד אֲשֶׁר-אֶעֱבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. 

כא,כג וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל.  כא,כד וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי-חָרֶב; וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן, עַד-יַבֹּק עַד-בְּנֵי עַמּוֹן--כִּי עַז, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן.  כא,כה וַיִּקַּח, יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-הֶעָרִים, הָאֵלֶּה; וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל-עָרֵי הָאֱמֹרִי, בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶיהָ. 

דברים

ב,לג וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, לְפָנֵינוּ; וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָו, וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ.  ב,לד וַנִּלְכֹּד אֶת-כָּל-עָרָיו, בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם אֶת-כָּל-עִיר מְתִם, וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף:  לֹא הִשְׁאַרְנוּ, שָׂרִיד.  ב,לה רַק הַבְּהֵמָה, בָּזַזְנוּ לָנוּ, וּשְׁלַל הֶעָרִים, אֲשֶׁר לָכָדְנוּ.  ב,לו מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל, וְעַד-הַגִּלְעָד, לֹא הָיְתָה קִרְיָה, אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ:  אֶת-הַכֹּל, נָתַן ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ.  ב,לז רַק אֶל-אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן, לֹא קָרָבְתָּ:  כָּל-יַד נַחַל יַבֹּק, וְעָרֵי הָהָר, וְכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה, ה' אֱלֹהֵינוּ. 

כא,כו כִּי חֶשְׁבּוֹן--עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הִוא; וְהוּא נִלְחַם, בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ, עַד-אַרְנֹן.  כא,כז עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים, בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן; תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, עִיר סִיחוֹן.  כא,כח כִּי-אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן:  אָכְלָה עָר מוֹאָב, בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן.  כא,כט אוֹי-לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ; נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.  כא,ל וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן, עַד-דִּיבֹן; וַנַּשִּׁים עַד-נֹפַח, אֲשֶׁר עַד-מֵידְבָא.  כא,לא וַיֵּשֶׁב, יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ, הָאֱמֹרִי.  כא,לב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת-יַעְזֵר, וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ; וַיֹּירֶשׁ (וַיּוֹרֶשׁ), אֶת-הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-שָׁם.  כא,לג וַיִּפְנוּ, וַיַּעֲלוּ, דֶּרֶךְ, הַבָּשָׁן; וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ, לַמִּלְחָמָה--אֶדְרֶעִי.  כא,לד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אַל-תִּירָא אֹתוֹ--כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, וְאֶת-אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.  כא,לה וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד; וַיִּירְשׁוּ, אֶת-אַרְצוֹ. 

דברים

ג,א וַנֵּפֶן וַנַּעַל, דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן; וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל-עַמּוֹ, לַמִּלְחָמָה--אֶדְרֶעִי.  ג,ב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תִּירָא אֹתוֹ--כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, וְאֶת-אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.  ג,ג וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ, גַּם אֶת-עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן--וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ; וַנַּכֵּהוּ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד.  ג,ד וַנִּלְכֹּד אֶת-כָּל-עָרָיו, בָּעֵת הַהִוא--לֹא הָיְתָה קִרְיָה, אֲשֶׁר לֹא-לָקַחְנוּ מֵאִתָּם:  שִׁשִּׁים עִיר כָּל-חֶבֶל אַרְגֹּב, מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן.  ג,ה כָּל-אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת, חוֹמָה גְבֹהָה--דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ:  לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי, הַרְבֵּה מְאֹד.  ג,ו וַנַּחֲרֵם אוֹתָם--כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ, לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן:  הַחֲרֵם כָּל-עִיר מְתִם, הַנָּשִׁים וְהַטָּף.  ג,ז וְכָל-הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים, בַּזּוֹנוּ לָנוּ.  ג,ח וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא, אֶת-הָאָרֶץ, מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן--מִנַּחַל אַרְנֹן, עַד-הַר חֶרְמוֹן. 

ג,י כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל-הַגִּלְעָד וְכָל-הַבָּשָׁן, עַד-סַלְכָה, וְאֶדְרֶעִי--עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג, בַּבָּשָׁן. 

כב,א וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. [5] {ס}

במדבר

לג,מה וַיִּסְעוּ, מֵעִיִּים; וַיַּחֲנוּ, בְּדִיבֹן גָּד.  לג,מו וַיִּסְעוּ, מִדִּיבֹן גָּד; וַיַּחֲנוּ, בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה.  לג,מז וַיִּסְעוּ, מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה; וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים, לִפְנֵי נְבוֹ.  לג,מח וַיִּסְעוּ, מֵהָרֵי הָעֲבָרִים; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.  לג,מט וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים, בְּעַרְבֹת, מוֹאָב.  {ס}

_________________

נעיר בקצרה לגופו של דיון.

כתבת כי הבמות של חזקיהו ביהודה היו לה', וגם הבמות שהסיר יאשיהו ביהודה היו לה', ולכן כהני הבמות ביהודה (הכהנים) רק נפסלו מלכהן במקדש, ואילו כהני הבמות (הזרים) שבישראל נהרגו, כי בישראל היו הבמות לעבו"ז.

אם כן במה מיוחד יאשיהו מחזקיהו, מדוע יאשיהו מתואר כמי שהצליח בביעור הבמות וחזקיהו לא תואר כך? על כורחנו כי יאשיהו פעל על פי הכתוב וחזקיהו פעל בלי חוק ריכוז פולחן כתוב, אז התגבש חוק ריכוז הופלחן, והבינו אנשי האסכולה של ספר דברים, כי בלי חוק כתוב לא יועיל ביעור נקודתי של הבמות.

ואם ישאל השואל, מה בכלל המניע שהניע את חזקיהו לבצע ריכוז פולחן, אם אין לכך שום חוק כתוב?

תשובה: יתכן שהבינו שרק ע"י פיקוח הדוק על הפולחן, ניתן יהיה למנוע את רוב רובו של הפולחן האלילי. והדרך הטובה ביותר לפיקוח שכזה, הוא ע"י "ריכוז הפולחן". שכן כל עוד הותרו הבמות, לא היה ניתן לפקח שהפולחן יהיה רק לאלוהי ישראל, ולא יסטו לפולחן אלילי (השערה). זה היה אולי המניע ל"ריכוז הפולחן" ע"י חזקיהו.

ע"כ דבריך להצדיק את אנשי ביקורת המקרא.

***

בגילוי לב, אינני מחבב תיאוריות מופרכות ומסובכות.

ההבדל היחיד שיש בין חזקיהו ויאשיהו, זה תוקף מלחמתו כנגד העבודה זרה וריכוז הפולחן, אבל בפן החוקתי שניהם פעלו לפי אותם חוקים.

חזקיהו הסיר את הבמות, הבמות שהסיר חזקיהו היו לה', כמו שנאמר הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב' יח,כב), והוא גם נלחם לביעור עבו"ז.

אם חזקיהו רצה לבער את העבודה זרה, וכפי שכתבת רק מחמת כישלונו הבינו אנשי האסכולה כי הם חייבים לפתח את השיטה של ריכוז הפולחן, אבל עד תקופת יאשיהו לא היה כתוב בשום ספר כי חייבים לזבוח רק לפני המזבח בירושלים, מנין בא לחזקיהו הרעיון כי כעת יבצעו ריכוז פולחן, רצונך להילחם בעבו"ז תבער את העבו"ז, אבל מה הקשר למזבחות לפני ה'.

ההיגיון אומר כי חוק ריכוז הפולחן היה קדום וידוע, אבל לא הקפידו עליו כי לא ראו בו את עיקר היהדות, חזקיהו התחיל להקפיד עליו, וזה המקור למעשיו, לפני המזבח תשתחוו בירושלים, אבל הבעיה שהוא נלחם ברפיון בעובדי האלילים ובעובדי הבמות.

לאחריו בא יאשיהו, הוא אסף את כל העם איתו, ועם אותו חוק הוא הלך לבער את העבו"ז וגם הקפיד על ריכוז הפולחן, והפעם הוא יצא נגדם בתקיפות, ולפיכך הוא הצליח.

כבר כתבנו כי חוקי התורה היו עתיקים, אבל זמן חדירתם לעם היה מאוחר, וגם כאן יש לפנינו השתקפות יפה, הראשון שהחדיר את החוק החדיר אותו בצורה הססנית ולא הצליח, והשני שהחדיר את החוק החדיר אותו בצורה תקיפה והצליח.

דרכם של חוקים כתובים לחדור קמעה קמעה, והראשון יקפיד עליהם במקצת ויכשל, והשני יקפיד עליהם בשלמות ויצליח, אבל אין דרכם של רעיונות כושלים להיהפך לחוקים כתובים, ופתאום כתיבתם תגרום להצלחה, לא הכתיבה גורמת להצלחה, אלא תוקף קיום החוק הוא זה שגורם להצלחה.

לסיכום

דרך המסורת סוברת: כי חוק כתוב קוים ברפיון ונכשל, ואח"כ קוים בתקיפות והצליח.

ואילו דרך הביקורת סוברת: כי רעיון חדש קוים ברפיון ונכשל, ואז הועלה על הכתב, והעלאתו גרמה לקיומו בתקיפות, והצליח.

והשאלות כנגד הביקורת

1- מנין בא החוק לידי הממציא הראשון אם לא מצאו כתוב בספר חוקים???

2- זה אבסורדי לרצות לעקור עבו"ז, ולעקור ביחד איתה גם מזבחות לה'. בלי חוק כתוב, מעשה עוולה זה לא יתקבל ע"י העם!!! וכיצד לא התנגדו העם לחזקיהו על מעשי העוולה שלו כנגד עבודת ה'???

נמצא כי חוק ריכוז הפולחן כבר היה קיים לפני חזקיהו, כלומר מעשיו לביעור הבמות היו בעקבות ספר דברים, וספר דברים כבר היה כתוב אז.

למעלה כתבנו על מסיח לפי תומו של ספר מלכים וספר דברי הימים, וכעת שוב החזרנו את התופעה, כי ספר מלכים מסיח לפי תומו שחזקיהו קיים את החוק הקדום שבספר דברים, והוא הראשון שקיימו, אבל קיימו ברפיון.

וראה עוד ספר מלכים

ב יד,ו וְאֶת-בְּנֵי הַמַּכִּים, לֹא הֵמִית:  כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת-מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר, לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת--כִּי אִם-אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יֻמָות (יוּמָת).   

המלך הוא אמציהו, מלך 7 מלכים לפני יאשיהו, ספר מלכים שם בפיו את החוק בספר דברים, לא יומתו אבות על בנים מופיע רק בדברים כד,טז. שוב ספר מלכים מסיח לפי תומו כאילו ספר דברים מוכר וידוע הרבה לפני יאשיהו, אבל עד העלמת ספר דברים עד המצאתו ע"י יאשיהו הוא לא חשב ולא שיער. 

אילו חשב סופר ספר מלכים כי ספר דברים כולל בתוכו שקרים ואגדות, הוא היה מבער אותו מהארץ ביחד עם ביעור העבו"ז והבמות, וכאמור כל סופרי ההיסטוריה הקדמונים האמינו אמונת אומן בהיסטוריה שהם מתעדים.

_________________

2- זה אבסורדי לרצות לעקור עבו"ז, ולעקור ביחד איתה גם מזבחות לה'. בלי חוק כתוב, מעשה עוולה זה לא יתקבל ע"י העם!!! וכיצד לא התנגדו העם לחזקיהו על מעשי העוולה שלו כנגד עבודת ה'???

תשובתי:

חזקיהו עשה זאת שלא כחוק, בימיו עדיין לא היה חוק "ריכוז הפולחן" קיים, לא בכתב וגם לא בע"פ.

זה שהעם לא התקומם, אינו אומר שראו בעין יפה את מעשי חזקיהו. חזקיהו היה נחשב למלך חזק, ויתכן שלא העזו להלחם נגדו. את הזעם כנגד מעשיו, ניתן לראות בהתפרצות הזעם בהחזרת המצב לקדמותו ע"י מנשה, שעוד הוסיף גם מעבר למה שהיה לפני מהפכתו של אביו. ואכן הדבר הראשון שעשה מנשה, הוא החזרת פולחן הבמות: "וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו" (מלכים ב' כא,ג).

גם מלכים קודמים לחזקיהו נלחמו כנגד עבודת האלילים (ולא כנגד הבמות), ולא נותר ממעשיהם כלום.(ראה מלכים א' טו,יב-יד, וכב,מז).

הסיקו מכך החכמים בימי חזקיהו, שלא ניתן למנוע את חזרת עבודת האלילים, אם לא תוכל לפקח על הפולחן באשר הוא. כי ברגע שכל אחד יכול להקים במה והיכן שהוא רוצה, לא תוכל לפקח שהפולחן שהוא מקיים על הבמה יהיה אך ורק לאלוהי ישראל. הדרך היחידה לפקח על הפולחן, היא ע"י "ריכוז הפולחן" למקום אחד ויחיד.

ההבדל בין חזקיהו ליאשיהו, אינו רק במה שנותר ממהפכותיהם. השינוי הראשון הבולט ביניהם, הוא המצאותו של ספר-התורה בידי יאשיהו בזמן "ריכוז הפולחן". ספר שנמצא רק בימיו, ולא היה בנמצא בימי חזקיהו.

הפסוק שהביא דרו"ח, לפיו אמציהו לא הרג את בני המכים ע"פ הנאמר בס' דברים - "וְאֶת-בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית:  כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת-מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת--כִּי אִם-אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יֻמָות (יוּמָת)" (מלכים ב' יד,ו). אינו מוכיח כלום.

מחבר ס' מלכים 'מסיח לפי תומו', ואומר שזה שאמציהו לא הרג את בני המכים, מתאים עם החוק בס' דברים. אבל אין שום הכרח בדברי הפסוק, שהכוונה היא שס' דברים היה קיים כבר בימי יאשיהו.

תוקן על ידי מקרא ב- 01/07/2009 6:36:43