"אני רוצה להאמין, אבל יש לי שאלות"
בעקבות חילופי דברים בתיבה האישית, סברתי שיכול להיות ענין רחב בנושא.
הקדמה שאפשר, כרגיל, לדלג עליה
-----------------------------
ככל הנראה, הדיון כאן הוא המשך לאשכול אחר, שנקרא, אולי, "אני רוצה להיות ילד טוב". המוצא הישר יבורך אם ישים כאן את הלינק.
כפי שנראה מייד, הנושא הוא לרצות להאמין, אבל המצב אינו מצב של הילד, גם אם יש ילד כזה בתוכנו, אלא מצבו של האדם הבוגר, שעדיין ניצב מול הקריעה הפנימית בעולמו. בין הרגעים של האושר והודאות של האמונה והידיעה, לבין שעות הספק המכלה נפש שמא פן ואולי הוא רק משלה את עצמו.
יתכן שהדברים הבאים אינם מדברים אליכם. גם אז אני סבור שהם יכולים לשמש כמסמך אקזיסטנציאלי על הפנומנולוגיה של המאמין. אבל אני סבור שיש בהם תשובה לשאלה שרבים חשים ורק מעטים מעיזים להעלות על דל שפתם, אם בכלל להעלותם על מחשב ולשלוח אותם לאינטרנט. אבל דווקא כאן עשוי להתברר שתשועה ברוב יועץ.
עד כאן ההקדמה. מכאן לעיקר.
אני רוצה להאמין
---------------
הכותב כתב:
השאלה נכתבה בקשר לדבריך באשכול מסויים שם - זה הי' באזור אייר- סיון - , (אין לי לינק אליו , מצטער)
אך כמדומני שאפשר לראות את שיטתך זו גם ממקומות אחרים
בתגובה על דבריך באשכול "אני כל כך רוצה להיות ילד טוב" :
רציתי לשאול - באם יורשה לי: בעוד שפותח האשכול בהודעתו הראשונה מתבטא בתוך דבריו ש"אני יודע שאף אחד לא יהיה שם כדי להסביר לי".
אתה מודה שגם לך ישנה ההרגשה של "אני רוצה להיות ילד טוב , ולמה אני לא מצליח?" .אך מסיק שהדרך להתמודד עם זה היא יראת שמים להתפלל וכו' .
מדוע?
כלומר: נראה מדבריך שאתה משוכנע מהי הדרך הנכונה , ורק שיש לך עלי' שאלות,
אך , האם השאלות לא אמורות לגרום לספק בנוגע ליציבות כל הבניין?...
קעלמער מעלה בהמשך רעיון לפיו אין תשובות , יש שאלות , וצריך ללמוד לחיות עם זה , ואף להנות מזה. ובמילא אין בזה סתירה להמשך קיום התומ"צ, ולשלווה הנפשית. אך איך אפשרית כזו שיטה? מאיפה הוודאות בצדקת הדרך?
מהי יסוד השיטה הזו? ...
***
ואני משיב:
אין האשכול לפני ואיני זוכרו. אך אני מסתמך על דבריך והציטוטים שלך כאן.
אני מבין שיש כאן תיאור של אדם המתלבט בצדקת דרכו. האם מה שהוא מאמין, האם הלפיד שלאורו הוא מפלס את חייו, האם הוא באמת שם - או שהכל רק אשליה, נעימה או קשה?
והאם שאלה זו עצמה אינה בעצמה עבירה ובגידה בלפיד?
ובכן, אם זו השאלה, הרי תיארת מצב קיומי שכיח מאד. כולנו עוברים אותו, במעט או בהרבה.
אפשר להמשיל זאת למצבו של ילד קטן שפעם אולי קיבל עונש ולכן הוא מתחיל לתהות: האם אבא ואמא באמת אוהבים אותי?
זו שאלה נוראה. יתכן שהוא יפנה לאבא ואמא, יקבל חיבוק, ויירגע, אבל אם הוא בעל שכל, יהיה לו ברור שהחיבוק אינו מועיל. אם אבא ואמא באמת אינם אוהבים אותו, אזי גם החיבוק הוא הונאה, והמצב הרבה יותר חמור ממה שאפשר להעלות על הדעת.
לשאלה נוראה זו יתווסף הספק הקשה שהוא בעצם חושד באבא ואמא לשווא, ואיזה ילד איום ונורא הוא שהוא מעלה על הדעת מחשבות כאלו.
אני סובר שבדברים האחרונים כבר הרחקתי מתיאור מצבו של ילד בעולם הזה. רובנו איננו עוברים את הספק ה-ז-ה.
אך בזאת אנו נפרדים מן המשל וחוזרים אל המציאות. אדם מבוגר כן נתקל בשאלות האלו.
האם ה' נמצא או לא? האם התחושה החיה שאני מתפלל והוא מקשיב היא שיקוף של המציאות או רק אשליה? האם ההשגחה הפרטית שאני רואה שהיא מלווה אותי היא באמת שם או שזו רק פרשנות? איך נסביר את בעית הרע, הבעיה הפילוסופית הקלאסית שה', רחום וחנון, כולו טוב וכל יכול, מאפשר לרע להיות. המלחמות, המחלות, המוות. הרי אין לזה באמת הסבר ממש ממצה.
האם ההיסטוריה שעולה מן התורה באמת כזו? האם ספר התורה באמת הגיע ממשה רבנו? השאלות רבות והן מתעצמות.
ניתן לדון בשאלות אלו ובמצבו של השואל. אלו שתי רמות ושני נידונים, למרות שיש קשר ביניהם.
ניתן לדון בראיות לאמונתנו, ולהראות שזו לא רק אמונה אלא ידיעה. אפשר לדון במציאות האלקים באופן פילוסופי, להציג את ההוכחה הטלאולוגית (איך יש סדר בעולם?) ואת ההוכחה הקוסמולוגית (מדוע יש משהו, במקום שלא יהיה כלום?) כדי להראות את קיום האלקים. ניתן לדון במגוון של טיעונים וטיעוני נגד שפותחו כדי לדון בבעית הרע. אפשר להציג את הראיה ההיסטורית שראשיתה בימי רבי יהודה הלוי כדי להצדיק את המסורת שלנו, ולהוסיף ולחזק אותה באמצעות ניתוח של טענות ביקורת המקרא, למשל, כדי להראות שרובן דמיון ומיעוטן מחייב בדק בית פנימי, אם בכלל. מבחינה פילוסופית, יש בידינו ותק של אלפיים שנה של ויכוחים, לעתים קרובות מרים מאד, וכלי נשק חדים לניתוח פילוסופי. צא וראה כמה דיונים מסוג זה בפורום.
אבל יש צד שני. זה הצד הקיומי. הרגשי אולי. אך לא רק הרגשי במובן רגש של אדם פלוני בשעה פלונית, אלא הרגש בשעה שאנו דנים בו כמצבו הטבעי של האדם, ולכן בחרתי לתארו במונח הלקוח מן הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה.
ניתן לשאול מה יחוש אדם מתלבט, והאם לרגשות אשמה אלו על שהוא מפקפק ושואל יש מקום והצדקה.
כאן אני יכול רק לשער כי איני זוכר מה כתבתי שם.
לדעתי, ספקות אלו הם חלק מחיינו. יש הבדל בין הניתוח הפילוסופי שניתן לניסוח מפואר עד שכל הקורא אותו בטוח שהאדם שניסח אותו היה תמיד חזק באמונתו ושלם בהרגשתו. זה לא כך. יש תקופות ויש תקופות. והשאלות הן חלק מהחיים. לעתים, כפי שכותב ר' נחמן, הן הזדמנות לעליה חדשה.
יש להוסיף על התמונה. יש כאן שני מצבים שהינם סותרים זה את זה, וכל אחד מהם מסתכל על השני בחשדנות. במצב שנקרא לו "הטוב" - וכמובן אפשר לבחור שמות פחות יפים מסיבות שונות - אדם באמת שלם באמונתו, והוא תוהה על עצם העובדה שהיה אי פעם בספק. למרות שהוא מבין שאין מקום לרגשות אשמה על שעות הספק, הוא מבין שיש גם רגעים ואולי ימים כאלו.
במצב ההפוך, נדמה לו שהרגעים היפים היו אשליה. שרק עכשו הוא פקח את עיניו לראות את המציאות, והנה היא עלובה, דלה, מדכאת ומפחידה. אבל זה מה שיש. עולם ריק ומנוכר בלא א-לוה, ואם יש אנשים מאושרים או לפחות מאמינים, אין הם אלא כאלו שטרם פקחו את עיניהם להכיר בחיי הספק והבדידות שהם הם נחלתו האמיתית של האדם בעולם שהגיע אליו באופן אקראי לחלוטין, וגם זה לזמן קצר מדי.
ברגע כזה, האדם יודע שיש גם מצב הפוך, אבל הוא לא מאמין בו. הוא לא מאמין בעצמו. הוא חושב שהמצב ההוא, המאושר, היה טעות. ולפעמים הוא מתלבט אם עדיף לנסות להשכיח מעצמו את האמת המרה, כפי שהיא נראית כרגע, ולשקוע בחלום מתוק, או לשאת בגבורה את סבל הידיעה הנוראה של התוהו.
איזה משני מצבים אלו משקף את האמת? כפי שניסיתי להראות, הסבל הוא נורא במצב הקשה, מפני שבאמת אינך יודע למה להאמין.
אבל כנגד האמונה הקלה והמתוקה יותר של הילד הרך, יש גם את האמונה של האדם הבוגר. האדם שיודע כי יש רגעים כאלו בחיים, והוא סומך על בטחונו בניתוח הפילוסופי מכאן ובמסורת מכאן. שהוא זוכר את רגעי החסד של התחושה של "אלקים איתי" גם אם הוא יודע שיהיו כאלו שיזלזלו בהם ויפרשו אותם בניתוחים פסיכולוגיים שאינם יכולים באמת להשיג את המציאות של האדם החי עם אלקים.
כאן כדאי לראות שני מקורות.
אחד מהם הוא סיפורו של ר' נחמן על החכם והתם. החכם, מתוך שימוש בכלי ניתוח פילוסופיים, הגיע לפקפק בכל דבר. ואז זינק ועבר ממצב של ספק למצב של אי אמונה, של אמונה שאין מאומה. עד כדי כך שעירער על עדותו של התם שאכן זכה להתגלות או קרוב לזה.
אחד מהם הוא תיאורו של הרגע הקשה ביותר בחיי דוד המלך, יום שבו הורחק מלהשתתף במלחמה הגורלית בין ישראל לפלשתים, שבה עתיד היה לההרג שאול המלך כדי לפנות מקום לדוד, בגזירת ה'. בשעה ששב דוד לעיר המקלט שלו עם אנשיו, גילו שנודדים פשטו על העיר והיכו אותה. עד כמה שהיה ידוע, הנשים והילדים מתו.
דוד היה שבור עד שהוא והעם בכו עד שלא היה כח לאיש מהם לבכות. ואז, העם, כהרגלו, חיפש את השעיר לעזאזל ורצו לסקול את דוד באבנים.
אני מקווה שאתה מכיר את הסיפור, ואת דמותו של דוד כפי שהיא מצטיירת מפסוקי תהלים (אם כי יש מבקרי מקרא המערערים על שיוכם לדוד, לפחות חלקם שלו, כגון המזמור שאמר עם התשובה על חטא בת שבע, שהינו יצירה מופלאה).
דוד, באותו רגע, שאל ודאי את נפשו למות. איני יודע אם פקפק באופן פילוסופי בהשגחה פרטית או בה'. אבל בוודאי חש את הייאוש הנורא של מי שחושב שה' כועס עליו ולכן אינו רוצה בו. וזה גרוע כמעט או אולי יותר מהמצב הקשה שתיארתי.
מה עשה דוד? צא ובדוק במקרא. שמואל ב. שכחתי את הפרק לצערי. אבל תוכל למצאו בקלות.
המספר אומר: ויתחזק דוד בה'.
יש כאן תיאור של התהליך של ההחלמה. אדם מסתכל על עצמו ואומר: כן, כל זה לא בא לי אלא מה'. העונש, הספק, הרגשות השליליים. אבל בעצם ה' רוצה שאתקרב אליו. גם אם הוא כועס עלי, יתכן שזה רק יצר הרע שלי שגורם לי לחשוב זאת. ומלבד זאת, ה' מקבל כל אחד בתשובה. ומעבר לכל זאת, אל מי אברח אם לא אל ה'.
והוא מתחזק במחשבה על כך שה' אוהב אותו ורוצה בו. והוא זועק אליו שיתן לו אמונה ושמחה ובטחון.
וזה מועיל.
גם דוד התחזק, ארגן את העם, יצאו לרדוף אחרי האויבים, והצילו את כל השבויים. והמשך המעשה הלא הוא כתוב שם בספר שמואל, כיצד הפך דוד למלך גדול ונעים זמירות ישראל.
לנו אולי לא מצפה עתיד כה מסעיר והיסטוריוגרפיה כה רבה. אבל כל אחד מאיתנו הוא גיבור של חיינו, וה' אוהב את כולנו במידה שוה. כולנו, ברגעים הקשים, צריכים להתחזק בה', ואז ה' נותן כוח לראות ישועות ונפלאות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
