ערוה פוטרת צרתה

שלום

במשנה הראשונה במסכת יבמות נכתב, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן,מעוניין אנוכי לקבל הסבר הגיוני ומובן בענין זה שערוה פוטרת צרתה.
לצורך כוון לחשיבה בהבנת הענין, אציג שני הסברים בסיבת פטור הערוה מדין ייבום, שאולי יועילו לענין פטור הצרה.
והם, א. שהצורך בהקמת שם לאח, אינו מספיק סיבה, לומר שאפי שכשיש את חסרון סיבת העריות, יידרש מצות ייבום.
ב. שהקמת שם לאח הינה רק מכיון, שאנו מתייחסים לאשה זו, גם לאחר מות בעלה, כ"אשת המת", ולכך בהוולד בן וכו, אנו מייחסים אותו כבן אשת המת, ואז לא נמחה שמו, שלדוגמא במקום שהאשה תלך ותנשא לאדם אחר שאינו ממשפחת המת, אזי כבר ייפסק הגדרתה כאשת המת, שעכשיו היא במושכל חיים חדש,{אלא כאשת המת לשעבר וד"ל} משא"כ אחי המת הסתכלותו והתייחסותו אליה היא אשת אחיו המת, שזה סיבת קורבתה אליו, משא"כ במקום שאשת אחיו היא גם בת אחיו, אזי סיבת קורבתה אליו היא לא רק מחמת אשת אחיו, אלא גם כבת אחיו, וא""כ חסר בהתייחסות אליה כאשת אחיו המת, ואז ממילא פחות מוקם שמו, וא"כ אין כ"כ מטרה בנשואי אחי המת אליה.

{התלבטתי אם לפתוח אשכול זה, מפני שאינו אשכול השקפתי או כוללני, אלא סוגייתי מקומי, אקוה שזה בסדר מבחינת עקרון הפורום.}

ווטו,
בגמרא משמע שפטור צרת ערווה מדאורייתא ולכן אם מיבמים אותה הוולד ממזר.
הסברא שהייבום הוא חסד עם אשת המת מופיע כמיטב זכרוני באוצר הגאונים בשם רב שרירא גאון, אולם זו סברא מחודשת ודי תמוהה, כי תמיד התיחסות ליבמה היא כאחת שנכבלה בעל כרחה לבעל שלא בחרה בו.

נראה לי נכון להסביר, שעיקר ענין יבום (כפי שכבר קדמוני למעלה) להקים זרע למת, כלומר היה אדם (משמעו מורכב מזכר ונקבה) אם פוטנציאל לחיים והולדה ,והוא מת ועל כן היבום מגלה לנו התורה שע"י היבום אפשר ומצוה להקים לו זרע אחרי שמת.
הבא על הערוה חיובו (וחיובה של הנבעלת) כרת ואין קידושין תופסים בינהם כלל, יוצא שאותו אדם אינו "חי" מבחינת יכולת ההולדה, שהרי הוא מחויב כרת מתוקף ענין זה ממש. (שנשא לאשה איסור ערוה)
וממילא אין בו חיוב יבום כלל, לא לגבי אותה אשה ולא לגבי צרתה, שאין שום "תועלת" בהקמת זרע לאדם שלא היה עם פוטנציאל ראוי לזה מעולם.

כדאי לדעת:

הרמב"ם בפירוש המשנה סוף פ"ק דבכורות, לומד בדעת חכמים דאבא שאול כי איסור אשת אח פוקע ברגע שהאח מת ואלמנתו נפלה לייבום. והלכה כמותם.
וכ"כ בספר החינוך מצוה תקצח. וכ"כ הרמב"ם להלכה גם ביד החזקה בכמה מקומות.

לכן איסור אשת אח לא מהווה יותר בעיה למיבם ולמיובמת.

לעומת זאת, איסור ערווה איננו פוקע בזמן הנפילה לייבום,
ומאחר שאין עשה (דיבום) דוחה לא-תעשה שיש בו כרת, הרי שהייבום אסור במקום ערווה.

הגרירה של פטור הצרות ממצוות ייבום, פטור שהופך ממילא לאיסור כרת של אשת-אח, שנויה כידוע במחלוקת תנאים קדומה בין בית שמאי ובית הלל (משנה אחרונה בפרק א' דיבמות).

ההלכה כבית הלל שהצרות נפטרות, וממילא אסורות גם באיסור כרת של אשת-אח.

לגבי טעמא דקרא ניתנה רשות לפרש, והפשוט הוא הרעיון שהתורה רצתה לנתק את היבם מנשות האח המת במקום שביניהם מצויה ערווה, ולכן פטרה גם את הצרות מייבום.

תוקן על ידי - דר_הלפרין - 16/11/2005 14:44:26

בא"א
דבר זה שכתבת, שפטור הערוה הוא ענין הרחקה מעריות, שמעתי שאומרים כך בשם ר' בערל פוברסקי רה"י פונוביז, אבל זה תמוה כמו שכבר כתב ווטו, שזה סוג דין דרבנן.
כתבת סיבה, שאיסור ערוה חל על כל הבית, כמדומני שכן כתב בגרי"ז, סיבת הדבר יכולה להיות, שהרי איסור ערוה הינו, שיש יחס מסויים בין אב לבתו שהוא סתירה ליחס אישות, וא"כ אישות ביניהם היא ענין תאוותני נטו, ולכך אולי גם בצרת בתו, כיון שעומדת ביחד עם בתו, אזי יש יחס ביניהם שהוא סתירה לאישות, {נסה לתאר יחס ביו אב לצרת בתו} אך זה אינו מסתבר.

ווטו
שאלתי על צרת ערוה, אך כתבתי שסיבת הפטור בערוה אולי תעזור להבין הסיבה בצרתה, ולכך כתבתי סיבת פטורה. {כתבת אברר בל"נ, מחכים}

אריק
מה ששייך לכאורה להגיד שאחת מייצגת את חברתה, ולא צריך את שני הנשים, הוא כלפי ההקמת שם לאח, שאיו צורך בשתיהם להקים שם, שבאחת מהם כבר מוקם, אבל א"ז שהיא כאילו היא, ומאכפ"ל שהשניה ערוה.

דר הלפרין
כתבת מה ולא למה, שמה ענין לנתק בין האח לנשים אם ביניהם מצויה ערוה.

בתקל,

כן. גם אני יודע שר' בערל אמר את זה, ואני יכול להביא לך עוד מקורות למהלכים אלו ולעוד שבע מהלכים...

ווטו ובתקל,

החסרים "דרבנן" בתורה? מה שטוב לאנשי כנה"ג לא טוב למרע"ה ובית דינו? ומה עם ה"הברגה"?

אישציפ,

קבסתן. החלפת עריות לבעל (ו' עריות דדף יג, א) עם ט"ו עריות דיבם בלבד, והדינים הפוכים.

ד"ר הלפרין,

דברי הרמב"ם בפיה"מ כבר מבדרן בי מדרשא. אולי מהימים שהיית בפוניבז'. אך בניגוד למשתמע מהודעתך שהשאלה כאן היא שולית, הרי שזה עיקר הנידון בישיבות כיום. אין זה רק טעם אלא גדר.

בן איש אחד,

תודה על שהתייחסת להודעתי.

דא עקא, שלא הבנתי את דבריך.

האם תוכל לפרט יותר את הערתך כדי שאבינם?

מהו בדיוק "עיקר הנידון בישיבות היום"?

אם תלמדני, אודה לך מאד, וגם אולי תהיה הצדקה לנימה המתנשאת קימעא שהתנגנה בדבריך.



בתקל,

קשר משפחתי חזק שעומד לההפך לקשר אינטימי של יבום עם קבוצת נשים שיש ביניהם אחת האסורה באיסור ערווה, דומני שאיננו בריא. הלא כן?

בא"א,
דוקא לא נראה מאוד קשה לתרץ את זה אבל זה סתרי עריות, ואין המקום לפרט כאן. (נידון באשכול אחר ההבדל בין עריות שונים, בכל מקרה המשנה נותנת כיוון לחילוק בין העריות הנ"ל, "מפני שהן נשואות לאחר" [הציטוט מהזיכרון], והמשכיל מבין)

אישציפ,

בכל אופן, הרי העריות שצרותיהן אסורות אינן ערוה לבעל! בניגוד למה שאתה כותב שגם הבעל אינו ראוי להקמת שם! איזה סתרי עריות יעזרו נגד עובדה פשוטה זו?

ד"ר הלפרין,

מדי פעם, אחרי תקופה של כמה ימים שאני ממעט לכתוב כאן, אני שוכח את הנימוסים שלמדתי כאן ואני כותב בנימה מתנשאת. שים לב שזה לא היה רק איתך, אלא אל כל אלו שנכללו בהודעתי ההיא. מתנצל.

לגופו של ענין, דברי כוונו אל המשתמע מדבריך שאתה בא לחדש שיש את הרמב"ם בפיה"מ, ושאחריו אין מה לדון; וכי הנידון כאן בגדר פטור צרה, אם הוא הרחקה או איסור על הבית או שגם עליה יש את שם האיסור של הערוה, כל זה אינו אלא לטעמא דקרא. על זה הערתי שאין זה טעם גרידא אלא גדר, ולראיה - דנים על כך בישיבות הרגילות היום, אף שממעטים בהם לעסוק בטעמים שאינם גדרים.

בן איש אחד,

לצערי לא הבנת נכון את דברי. (מובן שהאשמה היא בהסברתי הלקויה, ולא ח"ו בכישורי הבנתך). אנסה לתקן ולהבהיר:

ראשית, לא באתי "לחדש שיש את הרמב"ם בפיה"מ". ולא עלה על ליבי "לחדש" דברים ידועים מזה מאות שנים (אם כי אינני בטוח שהכל יודעים היכן, ובאיזה מקומות, פסק כך הרמב"ם גם בידו החזקה).

מטרת המובאה היתה להסביר את גדרי ההיתר ביבמה, וממילא להבין מדוע גדרים אלה לא קיימים בערוה "שנפלה לייבום".

מבחינה מתודית, תסכים אתי שהשימוש בעיקרון של הרמב"ם מקל על ההבנה גם למי שאיננו ת"ח. אמת?

לגבי טעמא דקרא, חוששני שאתה נושא את שם הישיבות לשוא, ומערב עירובין אסורים בין טעם לבין גדר.
חשוב לזכור שגם אם לפעמים קיים קשר בין גדר האיסור לטעמו, לרוב הקשר איננו מוכרח, וכל למדן חייב להפריד בין הטעם לבין הגדר, גם בחשיבתו וגם בהסברתו. אם וכאשר נראה לו שטעם מסויים נשמע טוב יותר עם גדר מסויים, עליו לציין עובדה זו בבהירות, אך להשאיר את שני הנושאים (הטעם והגדר) מוגדרים בבהירות בלא עירוב ובילבול.

והעיקר,

עיקר בקשתו של בתקל היתה "לקבל הסבר הגיוני ומובן בענין זה שערוה פוטרת צרתה."

את דבריו הבנתי שהוא מחפש טעם הגיוני לפטור ולאיסור צרה, בעיקר בהתייחס לטעמא דקרא של עצם מצוות ייבום, ולא למקור הלימוד או לגדר הפטור.

לכן הבאתי טעם סביר לפטור ואיסור הצרות, טעם שגם אתה הזכרת בלשון אחרת קצרה בהודעתך, לפני שהחילות במסכת עירובין. (טעם זה דומה לטעם התורה בפרשת נזיר, ולכן הטיעון כי סייגים הם רק טעמים לדיני דרבנן – הוא טיעון מוטעה).

[לא נכנסתי להסברי טעם מצות ייבום. כבר דנו בהם הראשונים. למשל, עיין בגמ' יבמות כד, א, "דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי ג"ש אפיקתיה מפשטיה לגמרי", והיינו שאת הפסוק "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו" לא דרשינן כי הבן הנולד ליבמה יקָרא על שם אחיו, אלא דרשינן שהיבם יקום לנחלה. וכאילו נכתב "והיה היבם (הקרוי כאן "בכור") אם (היבמה) ראוייה ללדת - יקום ע"ש אחיו לנחלה". ובשו"ת פני אריה מהגרא"ל מברסלא (אמסטרדם תק"ן) סי' עט, הוכיח כי לפי סוד הנסתר לשון הכתוב מדוקדק תכלית הדקדוק. הובאו דבריו בשערי זהר לרבי ראובן מרגליות, על גמ' דידן. וכבר קדמו הרמב"ן בפירושו לתורה על פרשת ייבום. אחרי שהביא את דברי חז"ל שכוונת הפסוק איננה כפשוטו, הוסיף הרמב"ן: "אבל הכתוב הזה על דרך האמת - הבטחה, והרי הוא כפשוטו". והאריך יותר ברמזיו בפרשת ער ואונן, ובפירושו לספר איוב, אך לא גלה סודו. וכ"כ רבנו בחיי בפרשת ייבום: "על דרך הפשט בכתוב הזה הוא דרך הקבלה". וע"ע בשו"ת מהרלב"ח סי' ח, ואכמ"ל.]

אני מקוה שעכשיו הובהרה קצת יותר הודעתי הקצרה בתחילת הדיון כאן.

בא"א,
צדקת ממני, לא התפניתי לנושא כראוי ונתעלם/נשתכח ממני פשטו.

בכל אופן דומני שכדי להבין את ההלכה הזו צריך להבין את החילוק בין העריות שפוטרות את הצרות לעריות שאינן פוטרות, ואת משמעותה של זיקת היבום.
ומכאן להבין על נקל מדוע זיקת היבום בטילה ברגע שאיסור עריות נודע בדבר. (מלבד 6 העריות החמורות, שבהן לא שייך כלל זיקת אישות/יבום לפי שהם שייכות לדור הקודם)

לפני שמבארים את ענין הפטור של צרת ערווה ראוי להבין את ענין יבום, ומכח זה לנסות להבין את פטור הערווה ופטור צרותיה.
ענין יבום הראשוני הוא כמבואר בתורה להקים את המת. היינו לכל אדם יש את היחס הראוי להיות לו, שאין להתייחס אליו כבהמה וכן להפך. אדם שמת אין ראוי שעם מיתתו יהא היחס אליו כאל אבק פורח. כל אדם ששיכל בן משפחה והוא מתעלם מהיות לו בן משפחה זהו סתירה ליחס הנכון והוא הפיכת הדבר החשוב לזול [זלזול בלע"ז]. הבעיה היא שכיון שאין המת תופס מקום בחיים "הגשמיים" נעלם זכרו והיחס אליו איננו כפי הראוי לו להיות. ולכן ראוי ליצור מצב, שבו איכשהו אנו מחיים את זכר המת ומשאירים אותו כדבר הקיים במציאות. ישנם כמה צורות, על ידי הקמת מצבה-אנדרטאה, התייחדות עם זכר המת וכו' שבהם אנו משאירים את זכרו. התורה כתבה צורה של הקמת שם שהוא על ידי אשת המת.

בפרשת יהודה ותמר שהוא האזכור הראשון לענין היבום כתוב,
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:
וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו:
כאן נראה יחס ההקמה, שלמת היה כביכול "מפעל לסיפוק ילדים" (אינני מוצא ביטוי אחר) שהיא האשה ומה שקרה במיתתו ש"החשמל לא עובד" הוא כבר לא יכול להביא ילדים, ואז אחיו עושה לו טובה ו"מספק לו את החשמל" [כנאמר "נתן זרע לאחיו"] ועי"ז המת מביא ילדים, ואין הילדים שייכים לנותן הזרע אלא לזה שניתן לו הזרע ושהמפעל להבאת הילדים שייך לו [כנאמר "כי לא לו יהיה הזרע"]. כמובן שתפיסת האשה כמביאת ילדים ושהיחס האישותי שבין בני הזוג הוא אך מִשני לכך שהיא מפיקת ילדים, אינו ראוי בהתיחסות מפותחת.

בפרשת כי תצא שהיא הפרשה המצוה על היבום אנו רואים יחס שונה, ולשון הפסוק,
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל
ובפרשת חליצה נאמר שהאשה מתלוננת מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:
ואז היא אומרת כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:
כאן באה חובת היבום בתורת "ולקחה לו לאשה" וכל ענין הבאת הילד קיים רק כעובדה ש"והיה" הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת יעוי' בדברי הרמב"ן שכותב שזו 'הבטחה'. כאן מצויין שהקמת השם הוא דרך לקיחת אשת המת לאשה. וביאוו נראה שאשת המת היא השארית היחידה מאישיות המת, ובשונה מילדי המת שזהותם כבני המת [שבכך הם 'מצבה' למת שהם מקיימים את שם המת היוצרם] אינו נתון לשינויים, זהות האשה כאשת המת המשמר את זכרו איננו זהות מוחלטת והוא תלוי בגורמים חיצונים. כשהיא נשאת לאיש זר, זרותו של הבעל מהמת מנתק את שייכות האשה מבעלה הקודם, ובכך זהותה כאשת המת נחלשת. במקום שהיא נהיית לאחי המת הגדרת זהותה אצל האח הוא תמיד "אשת המת" כיון שזו הצורה שבה היא הוגדרה במשפחת המיבם-אח המת, ובכל משתמר זהותה כאשת המת ובכך מתקיים שם המת.
כתוצאה מכך ומכיון שנישואיה באים כ'חומר משמר' לזהותה כאשת המת ומכח זה היא אשת אחי המת, הבן הנולד (הבכור?! היינו שאחרי לידתו נשלם היבום והוא קשר עצמי בין המייבם לאשה) ג"כ קם על שם המת שהרי הוא "בן אשת המת" ומשמר את שם המת, [אך אינו זרע המת] ובזה נוצר מצב שלא זו בלבד שקם שמו אלא אף שמו לא ימחה לעולם.
בזה הבינו חז"ל שאם אשת המת היא בתו של המיבם או אחת מט"ו נשים אין יבום, שהרי זהותה ביחס למיבם אינו אך אשת המת שהרי היא במשפחתו יש לה זהות אחרת "בתו" ואין הגדרת הזהות שלה "אשת המת" ולכן חסר בהקמת השם המחייב את הייבום. הוסיפו חז"ל שאם אחת מנשות המת אין לה זהות כאשת המת היחס לכלל נשות המת [ויש להם יחס כללי כנשות המת] כנשות המת נחלש שהרי חלקן אינן מוגדרות כנשות מת ולכן ביחס לאח שבתו היא מנשות המת אינן מוגדרות במשפחת המיבם ב"נשות מת". [ז.א. צרת בתי איננה אשת חתני.] ולכן בזה אין חובת יבום. [כלל דיני היבום ןבהם היסוד הידוע של רבי חיים סולובייצ'יק שאשת אח אינה פוטרת את צרתה מוכיח את הרעיון הנ"ל].

יש לציין שביבום היותר מאוחר הנמצא במגילת רות נאמר,
וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ וכו' ובהמשך נאמר וַתֵּלֶד בֵּן:
וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל:
וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים:
וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת:
וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וכו'
כאן לא מוזכר שהבן קם על שם המת אלא אך שהאשה מקימה את שמו [והבן רק קם לנעמי כיון שנולד לכלתה אשר אהבתה והיא גדלה את הילד] אך הילד קרוי על שם הוריו מולידיו שלידתו היא תוצאה מקשר האישות שביניהם.