מה מברכים על במבה? כאן התשובה!

בירחון מעיין אבת של איגוד בני תורה תל אביב יפו לחדש חשוון תשס"ו, מובא מאמר של הרב יצחק יוסף שליט"א
ראש ישיבת "חזון עובדיה" ובמ"ס ילקוט יוסף, בעיניין
ברכה על פירות מרוסקים, כגון תמרים שנתרסקו, תפוח אדמה מרוסק הנקרא פירי, לדר העשוי ממישמש מרוסק, ועל מה שקורין במב'ה.



בגמרא ברכות (לח.) אמרו, אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, טרימא מהו, הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר לה וכו', והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלווייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. ופרש"י, טרימא דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. ע"כ. ומשמע שאם היה מרוסק לגמרי אין מברכין עליו העץ, משום דלאו במילתייהו קיימי כדמעיקרא. ומה שאמר רב אסי בגמרא שם לענין תרומה, שמותר לעשות ממנו טרימא ולא שכר, דמשמע לכאורה דתמרים שמיעכן במילתייהו קיימי כדמעיקרא, ולכן ליכא בזה הפסד, צ"ל, דאליבא דהלכתא שאמרו שם בגמרא, יש לחלק בין דיני ברכות לדין תרומה, דלגבי דין תרומה אין לשנות מדבר שהוא אוכל מוצק למשקה נוזלי, שיש בזה משום הפסד התרומה. אבל לענין דיני ברכות בעינן שצורת הפרי תהיה ניכרת, ולכן אם אינו כתוש לגמרי מברכים עליו כברכתו. ודו"ק. והנה כשי' רש"י כ"כ הריטב"א (שם ד"ה תמרים), וז"ל: ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואין מברכין עליהם אלא שהכל. וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים, שאין דינן כמותן. ע"כ. וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' כט). ע"ש. וכן נראה דעת הטור (סי' רב) שכתב, תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי מברך עליהם בורא פרי העץ. והיינו דנקט מרוסקים קצת שאם מרוסקים לגמרי אינו מברך עליהם אלא שהכל. וכן משמע בתשובת מהרי"ק (שורש מג). ע"ש.
אלא דצ"ב דמאי טעמא דלרש"י יברך שהכל, דאף שאינו יכול לברך בורא פרי העץ, מכל מקום נחית דרגה לברך עליו בורא פרי האדמה, דסוף סוף פרי הוא, ותורת אוכל עליו. וגם לדברי הריטב"א הנ"ל אמאי דמי למשקה הזב מן הפירות, והא לא דמי למשקה, דמשקה זיעה בעלמא הוא, ואינו מגוף הפרי, אבל בתמרים שמיעכן הרי יש כאן גוף הפרי, ולא שייך לומר זיעה בעלמא הוא. וצ"ל דכיון שהתמרים נתמעכו באופן שאינו לועסן, בזה יצאו מתורת אוכל, ולכן ירדו בדרגה לברך על זה שהכל, ולא בורא פרי האדמה. דהוי כמו גמיעת ביצה וכדומה, ומאבד בזה צורת האוכל. ועיין בתוס' חולין (קכ.). ודו"ק.
אולם הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ד) כתב, תמרים שמיעכן ביד והוציא הגרעינים שלהם ועשאם כמו עיסה מברך עליהם תחלה בורא פרי העץ ולבסוף מעין שלש. וכתב בב"י (סי' רב), דאפשר שגם ר"י מודה לזה. ע"ש. ונראה שכ"ה ד' הרא"ש דס"ל מי פירות ששראן או בישלן מברך עליהם בורא פרי העץ. ואטו טעם הפירות במים עדיף מגוף הפרי שנתרסק. [ועיין בשו"ת ספר יהושע סי' רלא].
ומרן הש"ע (סי' רב ס"ז), העתיק לשון הרמב"ם הנ"ל, דתמרים שמיעכן ועשאן כעיסה יש לברך עליהם העץ. והרמ"א בהג"ה הביא סברת תרה"ד לברך עליהם שהכל. ע"ש. [אלא שנחלקו האחרונים בביאור דעת התרוה"ד, וז"ל שם: גודגדניות שמבשלין אותן לגמרי ומערבין בהן תבלין ודבש, מה יברך עליהם, וכתב, דלכי דייקינן בפי' רש"י בהא דטרימא מאי מברכינן עליה וכו', ע"ש. ולכאורה משמע דס"ל כדעת רש"י, שאם הם מרוסקין לגמרי, מברך עליהם שהכל, וסמך על מה שנמצא באשר"י קטן בהדיא, דתמרים מרוסקין לגמרי מברך עליהם שהכל. אולם במג"א (סי' רב ס"ק יח) כתב, שדעת הי"א שהביא הרמ"א, ושמקורם מהתרה"ד, הוא דוקא באופן בגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי. וכ"כ מהרי"ק. אבל בתמרים שנתמעכו קצת לא פליג התרוה"ד, וס"ל כהרמב"ם לברך עליהם עליהם. וכן משמע בסימן רד סעיף יא, שכתב, אפי' הם כתושים ביותר, דלא פליג הרמ"א. וגם בדרכי משה סי' רד משמע דס"ל כהרב ב"י, וכן בתרוה"ד אפשר דמודה בתמרים שמיעכן קצת כהרמב"ם. ע"כ. וכן כתבו הלבוש והא"ר שם. אולם מדברי הגר"א בביאוריו לא משמע כן, שכתב ע"ד הרמ"א, וז"ל: כפירוש רש"י שם וכו' ואינו מרוסק. וכ"כ הטור. וחולקים על הרמב"ם והש"ע שכתבו, ועשה מהן עיסה. ע"כ. וע"ע בשעה"צ (שם ס"ק מו). ע"ש].
ובספר קהלות יעקב (ברכות סי' כג) הקשה, מהא דאמרינן לעיל, גבי דבש תמרים, אמר ר"א מברכינן עליה שהכל, מ"ט, זיעה בעלמא הוא, דאמרינן דאתיא כר"י דסובר במי פירות שאין חייבים עליהם משום ערלה וכו', והשתא למה לי לטעמא דזיעה בעלמא הוא, והלא אפי' אם גוף הפרי עצמו שנתרסק ונעשה כעיסה, לדעת רש"י ודעימיה מברכינן שהכל, והכא נמי האי דובשא אפי' אי חשבת ליה גוף הפרי, ליכא בה ברכת העץ מה"ט דהדבש מרוסק לגמרי. ע"ש. וצ"ל, דגבי דבש תמרים הו"א דלא הפסידו ברכתן מאחר דאורחייהו בכך, ומש"ה הוצרכו לומר טעם דזיעה בעלמא, ושאני מתמרים שאין אורחייהו בכך, ואדרבה מיגרע גרע מחשיבותם. תדע, שהרי מבואר בגמרא (שם לט.) דמיא דסילקא כסילקא, ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, ואין הברכה נפסדת בכך, שהרי אורחייהו בהכי, אבל בתמרים שמיעכן לגמרי שאין דרכם בכך, אין הכי נמי מברך שהכל. ובאמת בקהלות יעקב שם הוכיח כדברי התרה"ד הנ"ל, מהא דאיכא מ"ד בברכות שם, גבי גרגלידי דליפתא, שאם חתכם לחתיכות קטנות מאד, מברכים עליהם שהכל. ואמרו שם במסקנא, וכי אתאן לבי ר"י אמר לן, אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דפרמינהו טפי כי היכי דנמתיק. ע"כ. ואי נימא דבנתרסק לגמרי מברכינן בורא פרי העץ, א"כ למה לי לטעם מיוחד בהני גרגלידי, כי היכי דנמתיק טפי, אלא על כרחך משמע דבשאר ריסוק כהאי גוונא דפרימא זוטא כגרגלידי, היה מפסיד ברכתו. ע"ש. ובאמת, לדעת הרמב"ם ודעימיה צ"ל, שבגמרא הוצרכו לטעם מיוחד בהני גרגלידי דליפתא, שמברכים עליהם כברכתם משום דעבידלהו כי היכי דנמתיק, דלא נימא שעל ידי זה גרע טפי, שהרי אין דרך לאוכלו פרוס כל כך, משום הכי הוצרך לה"ט, אבל איה"נ בכל הפירות אף היכא דנתרסק לגמרי מברכים עליו כברכתו. ודו"ק.
והנה לדידן דאזלינן בתר הוראות מרן הש"ע, יש לברך על תמרים שמיעכן בורא פרי העץ, אף אם מיעכן לגמרי, ולא נשאר עליהם צורתם כלל, שהרי גוף הפרי הוא. וכמבואר בב"י (שם ובס"ס רד). ע"ש. וכן הסכים בשו"ת בני יהודה עייאש ח"ב (סי' צא), שהוא אף במרוסקין לגמרי. ע"ש. [ועיין בס' תוספות ירושלים דף ח. ולסי' רח, וי"ל ע"ד. ודו"ק].
אלא שבשיירי כנה"ג (הגב"י אות ט) תמה על מרן ז"ל, שהרי קיי"ל דסב"ל. ולכן כתב לברך על תמרים מרוסקים שהכל. ע"ש. וכ"כ ביד אהרן, ושכן עמא דבר. ע"ש. והב"ח כתב דלענין הלכה יש לברך על תמרים מרוסקים לגמרי בורא פרי האדמה, אבל בתרוה"ד כתב וכו', וכך נוהגים העולם [לברך שהכל] והנח להם לישראל. ע"ש. וכ"פ בכה"ח (סי' רב אות נז), דלכתחלה על כל דבר שנתרסק לגמרי ואין צורת הפרי ניכרת, בין שהוא מין עץ או אדמה, אין לברך לפניו אלא שהכל, ולאחריו בורא נפשות רבות. ע"ש. גם הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' כח) העלה כן, דסב"ל ויברך על התמרים האל ברכת שהכל. ושם דחה מה שנהגו איזה חכמים בבגדאד, שאומרים שמנהגם לברך על התמרים המעוכים עם שקדים בורא פרי העץ, וכתב, כי הם לא ידעו שמקור דברי מרן הש"ע יש בו פלוגתא, וסב"ל, וכל אחד אוכל בביתו ועושה לפי דעתו והשגתו, כי זה המדג'וגה אין מביאים אותה על השלחן, ואין אוכלים אותה בפומבי, וכמה פעמים דרשתי ברבים לברך על זה שהכל ואין פוצה פה ומצפצף, דכיון שהוא מרוסק לגמרי ואין ניכר בה צורת תמרים כלל, יש לברך שהכל. עכת"ד.
אולם מה שהקשה בשכנה"ג הנ"ל, לא קשיא מידי, שהרי אף לדעת החולקים אם בירך העץ יצא, שלא שיקר בברכתו, [ראה עוד בזה להלן], וא"כ לא שייך בזה האי כללא דסב"ל, וכ"כ בברכת יוסף ידיד ח"ב (דף כב ע"ב), דבכה"ג ליכא למיחש לספק ברכות. ע"ש.
וה"ה ברסק תפוח אדמה, שהוא כדין תמרים שמיעכן. וכ"כ להדיא בסידור בית יעקב להיעב"ץ (דיני ברכת הנהנין אות יט, דף קח:) שעל תפוח אדמה אפי' נמעך היטב בכף, מברך האדמה. ע"ש. גם במשנ"ב (סי' רב סק"מ) כתב, שה"ה לענין פרי האדמה, כגון ער"ד עפי"ל שמיעכן ועשאן כעיסה. [ובתרגום כתב, שער"ד עפי"ל היינו תפוח אדמה]. אמנם בקציצות שנעשות מתפוח אדמה מרוסק, עם ביצים וכדומה, מברכים שהכל, כמבואר בסידור דרך החיים (דיני ברכת הנהנין ערך קניידליך וערך קיגעל), שבתפוחי אדמה מפורדים וחוזרין ולשין אותם מברך שהכל. ע"ש.
ועיין להפמ"ג (סי' רד מש"ז סק"ד) שכתב, שמדברי התה"ד משמע דמש"ה צידד בפאווידלא לברך שהכל, משום שמערבים בה דבש ותבלין, ויש בה תרתי לגריעותא, שנשתנו ממש, וגם נשתנו בטעמן, אבל כשטעמן ניכר אפי' נימוקו ונתרסקו לגמרי ואין צורתם ניכרת מודה התה"ד שיש לברך עליהן בפה"ע. ולכן פירות ששלקן וטעם הפירות ניכר במי הבישול להרא"ש מברך בפה"ע על המים, ומשום דלא דמי לפאווידלא שיש בה טעם בשמים ודבש. ע"ש. וכ"כ החיי אדם בנשמת אדם (כלל נא סי' ח) שהמדקדק בדברי התה"ד ומהר"י קולון יראה להדיא דדוקא היכא שנתערבו בתבלין ודבש ונשתנה טעם הפרי ממה שהיה, בזה כתבו לברך שהכל, משא"כ אם לא נשתנה הטעם. ובזה ניחא מ"ש הטור והש"ע אליבא דהרא"ש, שאם בישל פירות ונכנס טעם הפירות במים שיברך בפה"ע, ואטו גריעי פירות המרוסקים ונימוחים לגמרי מהטעם של מי הבישול שלהם, ולפי מש"כ ניחא, שבמים של בישול הפירות לא נשאר אלא רק טעם הפירות בלבד. ע"ש.
ואמנם דברי הפמ"ג הם לדעת המהרא"י והרמ"א הנ"ל, אבל לדידן דנקטינן כדעת מרן השלחן ערוך, ליכא נפ"מ אם נשתנה הטעם או לא, דהא במילתייהו קיימי, ואינם בגדר זיעה בעלמא. וכיון דבדיעבד לא הוי ברכה לבטלה, ליכא למיחש לסב"ל. וע"ש בחיי אדם (שם סי' יב) שכתב, שדבר שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, רק מחמת שנתרסק או מחמת שאינו עיקר הפרי או שלא נגמר הפרי, ירד ממעלתו ומברכים עליו בתחלה שהכל, מ"מ בדיעבד אם בירך עליו ברכתו הראויה לאותו מין, יצא. ע"ש. [ועיין ברמ"א סימן רב ס"ז]. וכ"פ בשו"ת שער אשר (או"ח סי' ו' בד"ה והנה), שהעיקר לדינא כדעת מרן ז"ל. ע"ש.
ומה גם דהיכא שאכל מהתמרים המרוסקים כשיעור המתחייב בברכה אחרונה, שראוי לו לברך העץ, כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה על העץ ועל פרי העץ, שאם יברך עליו בתחלה שהכל, איך יברך עליו לבסוף מעין שלש, ויעשה כעין דבר הסותר, וגם לברך נפשות אינו יכול, שאם מחוייב לברך מעין שלש, אין ברכת נפשות פוטרת במקום מעין שלש. כמו שביארנו בכמה דוכתי. וע"ע בשו"ת כנסת הגדולה (סי' סד דף מג סע"ב), ובשו"ת דבר משה חלק ג' (דף טו). ע"ש.
ובפרט דהכא איכא ספק ספיקא לברך בורא פרי העץ, שהרי כתב הפרי מגדים (סימן רב מש"ז סק"ד) שזהו דוקא כשעירב בהם דבש ותבלין והוה ליה כתרתי לגריעותא, שנשתנו בטעמן ובמראיתן. הלא"ה מברך בורא פרי העץ. וכן כתב בנשמת אדם (שם דק"ח). וכן פסקו המהרש"ם בדעת תורה (סי' רב ס"ג), ובס' יד הקטנה (הל' ברכות מ"ע ס"ק יז), ובשו"ת נחלת שבעה (ס"ס עא). ע"ש. לפ"ז הו"ל ספק ספיקא לברך עליהם בורא פרי העץ.
ובשו"ת לב אברהם (ר"ס לג) הביא מסידור היעב"ץ הנ"ל שכתב, שתפוחים מבושלים אפי' נימוחו לגמרי מברכים עליהם בורא פרי העץ. ופקפק בכוונתו אם רצונו לומר אפי' נימוחו לגמרי וכו'. ע"ש. ולפי מה שביארנו ניחא, שהרי אין בזה ספק ברכות, וס"ל להיעב"ץ כמרן ז"ל. וראיתי בשו"ת כרם שלמה קוטלר ח"א (סי' סא) שחולק בזה על הרב השואל, וסובר דלהרמ"א דס"ל שצריך לברך שהכל [לכתחלה] מפני שסובר שאין ברכת בורא פרי העץ פוטרת בדיעבד את המרוסק, אלמלא שנראה לו עיקר כדעת הרמב"ם שצריך לברך בורא פרי העץ. עש"ב. אולם באמת אין הוכחה מדברי הרמ"א, דלרווחא דמילתא קאמר שהאמת נ"ל שהעיקר כהרמב"ם. וכ"כ הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בהסכמה לספר מקור הברכה. ע"ש. וע"ע בספרו מנחת שלמה (סי' צא אות ג, עמ' תקמ"ה). ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי נחמיה (או"ח סי' יג), ובשו"ת ראש משביר (ס"ס ז). ובשו"ת וללוי אמר (סי' טז). ובשו"ת באר משה ח"ב (עמ' פא-סא). ע"ש.
והנה בס' זכור לאברהם (תשנ"א עמו' רעג) כתב הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שעל פירות מרוסקים לגמרי כגון רסק תפו"א וכדו', מברך שהכל. ואם אינם מרוסקים לגמרי, וכגון שעשה מהם מרקחת פירות, מברך בפה"ע. ודייק כן ממ"ש הרמב"ם "תמרים שמיעכן ביד", שאז סוף סוף ניכר שהם תמרים, אבל אם ריסקן במכונה, כמו שמצוי היום לרסק על ידי מכונה הנקראת "מיקסר", יש לברך עליהם שהכל. וכ' עוד, שאף שנראה שדעת הש"ע אינה כן, ואיה"נ לד' מרן גם בנתרסק לגמרי מברך עליהם בפה"ע. מ"מ נקטי' סב"ל נגד מרן. ולכן יברך שהכל. ע"ש.
אולם ממה שכתבו הרמב"ם והש"ע "ועשאן כמו עיסה" לכאורה יש לדייק דאף שנעשו כעין עיסה ולא ניכר כלל, מברכים עליהם בורא פרי העץ. ומה שכתבו "ביד", הוא מפני שכן היה הדרך בתמרים בזמנם, ודיבר הכתוב בהוה. ועוד, שמדברי הבית יוסף בד"ז, מבואר, שלפי דעת הרמב"ם גם בנתרסקו לגמרי מברך עליהם בורא פרי העץ. ומה לי נתרסק וביד או במכונה, ולכן גם כתב "ועשה מהם עיסה". והיינו, שיש כאן ב' דעות, דעת רש"י דדוקא נתרסקו קצת, ודעת החולקים דלאו דוקא, ולדברי הרב אור לציון יש כאן ג' דעות. ודו"ק.
ואי משום סב"ל אף נגד מרן, הנה כבר כתבנו שבנ"ד אין לחוש לספק ברכה לבטלה, שהרי גם לדעת הריטב"א, המהרא"י, והרמ"א אם בירך על פירות מרוסקים בפה"ע יצא, שהרי לא שיקר בברכתו, וכמ"ש בכיו"ב המג"א (סי' רו סק"א), שאע"פ שהמברך על פרי האדמה בפה"ע לא יצא, מ"מ פירות הגדלים באילן, שצריך לברך עליהם בפה"א משום שלא נגמר הפרי, או מפני שאינם עיקר הפרי, אם בירך עליהם בפה"ע יצא. והעתיקו דבריו כמה אחרונים. והסביר הפמ"ג שם, שהוא משום שהמברך על פרי האדמה בפה"ע הרי הוא משקר בברכתו, משא"כ היכא שאינו משקר בברכתו. ע"ש. [וע' בשו"ת יחו"ד ח"ב עמ' קלט].
ויש לצרף סברת מרן החיד"א בחיים שאל ח"ב, שכ', שאף דנקטינן סב"ל נגד מרן, העושה כדעת מרן אין מזניחין אותו. ע"ש. וכ"ש בנ"ד שאין בו חשש ברכה לבטלה, וכנזכר.
ובנוסף לזה, אם יאכל כשיעור כזית מתמרים שמיעכן, צריך לברך מעין ג', ואיך יוכל לברך מעין ג', אם בתחלה מברך לכתחלה שהכל. [ע' תוס' ברכות לז.]. ומאחר וד' הרבה פוסקים שברכה מעין ג' מה"ת, לכן נכון יותר לברך בפה"ע, כדי שיברך לאחריהם מעין ג', ולא הוי ברכה לבטלה, כמבואר.
ואחר כתבי זאת יצא לאור שו"ת יביע אומר ח"ז, ושם (סי' כט) השיג ג"כ על דברי הרב אור לציון הנ"ל, במה שדקדק מלשון מיעכן "ביד", דהגם שכן דקדק הרב נהר שלום (סימן רב סק"י), אולם כבר השיגוהו בתוקף רב בשו"ת שער אשר הנ"ל (סי' ז) ובספר ברכת יוסף ח"ב (דכ"ט ע"א), שמדברי הרמב"ם (פי"א מהל' תרומות) מוכח דלאו דוקא ביד אלא ה"ה בכלי. ומה שחשש לסב"ל, תימה שלא ירד לסברא הנכונה הנז' שבנ"ד לא שייך הכלל דסב"ל, מאחר שאף לדעת החולקים על מרן אם בירך בפה"ע יצא, אע"פ שהם מרוסקים לגמרי, כיון שבאמת מפרי העץ הם, הילכך לא שייך בזה הכלל דסב"ל. וע"ש באורך.
והנה אחד האברכים בספר זית רענן (עמוד שנא) העיר על זה, שהרי מצינו להאליה רבה, ואבן העוזר, והמאמר מרדכי, דסבירא להו דלא כהמג"א הנ"ל, וממילא אכתי איכא למיחש לסב"ל. וז"ל האליה רבה (סי' רו סק"א): וקשה על המגן אברהם, דאם כן למה פסקו הטור והש"ע בסימן רב, גבי בוסר שאינו עיקר הפרי, שאם הוא מסופק שיברך בורא פרי האדמה, הרי גם בברכת העץ יצא ידי חובה, כיון שגדל על האילן. ע"כ. וא"כ לכאורה אכתי ניחוש לספק ברכות ונימא שיברך על פירות מרוסקין בורא פרי האדמה.
אך יש לומר דהנה גבי בוסר הרי תיקנו חכמים שלא יברך על בוסר בורא פרי העץ, שרק על פרי גמור יש לברך ברכה מבוררת יותר, שהיא ברכת העץ. אבל על פרי שהוא בוסר לא תיקנו ברכת העץ, וממילא גם בפרי שהוא מסופק מברך בורא פרי האדמה, עד שיהיה ברור לנו שיצא מתורת בוסר, [דאוקמי אחזקת בוסר]. ובזה אפילו בדיעבד לא יצא, אחר שתיקנו לברך האדמה. דמאחר ולא הגיע לפרי גמור, הרי אי אפשר לומר עליו "בורא פרי העץ", כי אין זו חשיבות של פרי העץ. אבל היכא שבדיעבד יצא ידי חובה, [בדליכא תקנה לברך האדמה, כמו בבוסר], וכגון ביין, י"ל דהא"ר יודה דכל היכא שבדיעבד יצא ידי חובה ואינו משקר בברכתו, יכולים לברך גם לכתחלה ברכה מבוררת יותר. שוב ראיתי בשו"ת יביע אומר ח"ז הנ"ל (או"ח סי' כט אות ט') שהביא כעין זה בשם הישועות יעקב (סימן רב סק"ד).
וכן משמע מלשון המאמר מרדכי (סימן רו סק"א) שכתב: אף על פי שלכאורה מטה כדברי המגן אברהם, דמכל מקום מן העץ הוא בא, מכל מקום לבי מגמגם הרבה בהוראה זו, ולא ידענא מנא ליה, דלאחר העיון נראה לפק"ד דמאחר שתיקנו ז"ל לברך עליהם בורא פרי האדמה נראה דאפי' בדיעבד אם בירך בורא פרי העץ לא יצא, שאם היה יוצא ידי חובה בדיעבד בברכת בורא פרי העץ, לא היו מתקנים לברך בורא פרי האדמה, שהיא ברכה כללית, אלא בורא פרי העץ שהיא ברכה פרטית ומיוחדת יותר. ע"כ. ומבואר מלשונו דפליג על המגן אברהם רק לענין בוסר, אבל לעצם הכלל מודה דכל היכא דליכא תקנה מיוחדת, וכמו ביין מבושל, שמאחר ובדיעבד יצא ידי חובה ממילא גם לכתחלה יכול לברך ברכה מבוררת.
ועכ"פ מה שהקשה האליה רבה כבר כתבו ליישב קושיתו כדכתיבנא לעיל. וממילא הדרינן לדברי המגן אברהם. ובפרט שהרבה אחרונים נקטו כדבריו וטרחו ליישב דברי המגן אברהם, ומכללם, מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן רו סק"ב), צמח צדק, מגן גבורים, החיי אדם, פנים מאירות, אוהב משפט, תורת רפאל, נחלת בנימין, קרן לדוד, ישועות יעקב, תורת חיים סופר, ועוד. ומרן אאמו"ר שליט"א אמר לי, דלא בכל דבר אמרינן ספק ברכות להקל, דאין סוף לדבר, אלא כל מאי דאמרינן ספק ברכות להקל הוא משום חשש ברכה לבטלה ומחומר איסור לא תשא, אבל בפירות מרוסקין הוא מילתא דמסתברא טפי דאם עבר ובירך עליהם בורא פרי העץ לא בירך ברכה לבטלה, דסוף סוף דבר זה גדל בעץ ולא שיקר בברכתו. וכיון שיש בדבר סברא אלימתא, אין לחוש לחולקים, ונקטינן כדעת מרן שקבלנו הוראותיו לברך על פרי מרוסק כברכתו.
ועוד כתב שם להוכיח דלא כהמגן אברהם, ממה שכתב מרן בבית יוסף (סימן רב), על מה שהביא הטור בשם בעל הלכות גדולות, שעל הסוכר מברך בורא פרי העץ. ודעת הרמב"ם שמברכים על קני סוכר שהכל. וסיים הטור, שמברך בורא פרי העץ. וכתב הבית יוסף, דאפשר להשיב על דברי הטור וכו', "ואף על פי כן כיון דפלוגתא היא, לברך שהכל עדיף, דעל כולם אם אמר שהכל יצא". ע"כ. ולכאורה לדברי המגן אברהם למה חשש מרן בבית יוסף לספק ברכות ופסק לברך שהכל, הרי ברכה מבוררת עדיפא, וכאן ליכא חשש לברכה לבטלה, דסוף סוף הסוכר יצא מהאדמה, ולדברי המגן אברהם לכולי עלמא בדיעבד אין זו ברכה לבטלה, וכיון שבדיעבד מהני אורויי מורינן אף לכתחלה לברך האדמה, כי זו ברכה מבוררת טפי. ע"כ.
אולם גם ראיה זו יש לדחות, שהרי בסוכר תהליך עשייתו הוא על-ידי בישול עם תערובת מים, ועל ידי אידוי, ופנים חדשות באו לכאן, ולא שייך כאן הסברא "במילתייהו קיימי". ובתוספת לזה גם נשתנה שמו, וכל כי האי שגם נשתנה שמו, וגם נשתנה טעמו, וגם נעשה על ידי בישול, המנהג הוא לברך עליו שהכל, דלאו במילתייהו קיימי, אלא על ידי תערובת ובישול, וכמו שמצינו לגבי לדר [תמרדין] שכתב הגר"י ידיד בספר ברכת יוסף ח"ב (דף כו ע"א) דשאני קמרדין שיש לו טעם אחר, ושם חדש ופנים חדשות באו לכאן [על ידי תערובת ובישול] וכו'. והילכך לכ"ע מברכים עליו שהכל. ע"ש. ובמזמור לאסף (דף קו) העיד שמברכים על הלדר שהכל, והוא אף לדעת מרן השלחן ערוך. ועיין בברכי יוסף (סימן רב סק"ב), ובשו"ת רב פעלים חלק ב' (סימן כח). ע"ש. גם הגאון רבי שמעון אגסי העיד שכן הוא המנהג לברך על הלדר שהכל, וראה בזהב שבא (עמוד פח). וממילא הוא הדין בסוכר.
ומה שכתב הבית יוסף, וכיון דפלוגתא היא לברך שהכל עדיף, הנה כוונת דבריו מאחר וכאן לחד מאן דאמר יתכן ואם יברך האדמה הוי שקר בברכתו, שהרי נעשה על-ידי תערובת מים ונשתנה שמו, ובכהאי גוונא גם בדיעבד יתכן דהוי ברכה לבטלה, לכן כתב מרן לברך שהכל עדיף. [ויש להוסיף טעם כעיקר, דבסוכר אין זה גוף הפרי ממש, כמו בתמרים מעוכין, אלא זה אידוי היוצא מפרי מתוק].
ברכה על סוכר
ובזה אתי שפיר מה שהעיר לנו מזמ"ר הגאון רבי שלמה פישר שליט"א, שלדברינו צריך לברך כיום על סוכר בורא פרי האדמה, אחר שנעשה מסלק. ומאי שנא מרסק תמרים שמברכים על זה בורא פרי העץ. ולהנ"ל אתי שפיר, דכיון שיש כאן ג' דברים, גם נשתנה שמו, גם נשתנה טעמו וצורתו, וגם נעשה על ידי בישול ותערובת, ולא שייך לומר כאן במילתייהו קיימי, לכן נהגו לברך עליו שהכל. וכיו"ב כתב ברב פעלים הנ"ל, דכל שהדבר נעשה ע"י בישול ואין צורת הפרי עליו כלל, נהגו לברך עליו שהכל. ע"ש.
והנה ז"ל הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ה): הקנים המתוקים שסוחטין אותם ומבשלים מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתן אומרים בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנו על-ידי האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על-ידי האור ומברכין עליו שהכל. ע"כ. והטור (סי' רב) הקשה על הרמב"ם, שאין דבש הקנים דומה לדבש תמרים, שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם, ולכן כשנשתנו נשתנית ברכתן וכו', אבל אלו הקנים אינם ראויים לאכילה, ועיקר נטיעתן על דעת הדבש, ודאי זה פריו ומברכין עליו בורא פרי העץ. ובביאור הלכה (ס"ס רב) כתב לבאר דין זה דברכת הסוכר, דסבירא ליה להרמב"ם דלא תיקנו על זה ברכת הפרי שממנה יצא, כיון שאין ניכר כלל לעין אדם שמפרי או מירק פלוני יצא דבר זה שהרי הוא עכשיו כחתיכת מלח, ואין לברך בכגון זה אלא שהכל. ולענין דינא אף שהרבה מהראשונים [והם בעל הלכות גדולות בדעה קמייתא, רבינו חננאל, תוס' הרמב"ם והרא"ש, מרדכי והטור], דעתם לברך בורא פרי העץ על הצוקער הנעשה מהקנים. וכן גם כן דעת כמה אחרונים [הב"ח, הט"ז והגר"א], דמעיקר הדין הוא כבעל הלכות גדולות וסיעתו הנ"ל, מכל מקום למעשה בודאי יש לנהוג לכתחלה כדעת השלחן ערוך שפסק כהרמב"ם דמברך שהכל, ואף על הצוקער שלנו שנעשה מבוריקעס נהגו העולם לברך עליו שהכל סמכו על מה שכתב הרמב"ם וכסברתו, משום שנשתנה על ידי האור. אך בדיעבד אם בירך בורא פרי האדמה על צוקער שלנו, או של קנים, בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה, יצא. וכן משמע מהלבוש והאליה רבה והגר"ז. וע"ש עוד. ובשו"ת הר צבי ח"א (או"ח סי' צח) הסביר טעמו של הרמב"ם הואיל וקודם לכן לא היו הקנים בגדר פירות, וכשנעשו סוכר לא נעשו אלא בידי אדם, לכן לא שייך לברך "בורא", וכמ"ש רש"י בברכות (לה:). כיעו"ש.
ובזה אתי שפיר מה שהעיר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בספרו מנחת שלמה (סי' צא אות ב') בדין ברכת השוקולד העשוי מקקאו, ותמה על הספרדים מדוע אין מברכים עליו בורא פרי העץ כמו בבשמים שחוקים, ותמרים שנמעכו. ע"ש. ולהנ"ל י"ל דאחר שיש בו תערובת דברים אחרים, והדבר נעשה ע"י בישול, וגם נשתנה שמו וטעמו ופנים חדשות באו לכאן, מש"ה גם הספרדים נהגו לברך על השוקולד שהכל. וע"ע במה שכתבנו בילקו"י על הלכות ברכות, עמ' תל. שוב יצא לאור שו"ת אור לציון ח"ב (עמ' קיז) וג"כ כתב, דעל השוקולד מברך שהכל, שהרי עץ הקקאו הוא מעצי סרק, ומרן כתב בש"ע (סי' רג סעיף ד') שעל פירות שמוציאין אילני סרק מברך שהכל. ואף שהמג"א והט"ז שם כתבו שאם הפרי ראוי לאכילה מברך עליו העץ, וכן הביא בשער המצות בשם האר"י ז"ל, והובא בברכ"י (אות ב') מ"מ נראה דהיינו דוקא פירות הראויים לאכילה כמות שהם, כמו סברס, אבל פירות שצריך לתקנם לאכילה, דינם כמו שכתב מרן שברכתם שהכל. והרי פולי הקקאו צריכים תיקון גדול, שבצורתם המקורית הם קשים מאד, אלא ששמים אותם בשמש זמן מסויים, ואח"כ שוברים אותם וטוחנים אותם, ונותנים אותם במים עד שנעשים דלילים כמים, ואח"כ מאדים את המים ע"י מכונה, ומתקשה לצורתו הידועה. וכיון שצריך לתקנם לאכילה יש לברך על השוקולד שהכל.
והנה בשו"ת מנחת שמואל (סימן ח') הביא מה שנתבאר בילקוט יוסף על הלכות ברכות הנ"ל, (עמוד תיג) גבי תמרים שמיעכן, והעיר על זה, דאכתי שמא שייך כאן ספק ברכות להקל ביחס לברכה אחרונה אם אוכל פירות משבעת המינים מרוסקים, שהרי אם מברך ברכה אחת מעין שלש לכאורה יגרום לאזכרה נוספת כששוב חותם במעין שלש ומזכיר שם ה' לבטלה במטבע הברכה. והגם שיוצא בדיעבד ידי חובה אם בירך מעין שלש על כל פרי העץ, אף שאינו משבעת המינים, דסוף סוף לא שיקר בברכתו ואמר על הארץ ועל הפירות, והגם שברכת הפתיחה והחתימה הוו ברכה אחת אריכתא, מ"מ מאן יימר לן שמותר לכתחלה לברך ברכה אחת מעין שלש במקום בורא נפשות, ולא חיישינן לתוספת השם שמזכיר לבטלה. ובאמת שהחקרי לב (או"ח סי' רנ) חקר בזה אי ברכה אחת מעין שלש חשיבא חד ברכה, או נחשבת לב' ברכות, וכתב שנראה לו שהיא נחשבת כברכה אחת, שהרי הראשונים כשמנו מאה ברכות בכל יום, מנו ברכת מעין שלש לברכה אחת. ועיין בשו"ת רב פעלים ח"ב (או"ח סי' לב). ע"ש.
ויש להשיב על זה, דאדרבה אם יברך על תמרים שמיעכן ברכת שהכל, אם יאכל כזית מהתמרים המרוסקים בעל כרחו יצטרך לברך ברכה מעין שלש, שהרי בורא נפשות אינה פוטרת לכתחלה ברכת מעין שלש (כאשר נתבאר כן בשו"ת יביע אומר חלק א'), ואינו יכול לברך בורא נפשות רבות משום דהויא ברכה לבטלה לדעת מרן. ואמנם הפמ"ג כתב שלא יברך כלל. אך המשנ"ב העלה לברך מעין שלש, והצדק עמו, מכיון שגם הרמ"א מסכים מעיקר הדין לדברי מרן הש"ע. ואם כן בודאי דלא אריך לברך בתחלה שהכל, ולסיים בסוף בברכת מעין שלש, וכמ"ש כיו"ב בשו"ת פנים מאירות ח"ג (סי' כא) בדין יין מבושל, דהיינו טעמא שפסק מרן לברך עליו בורא פרי הגפן, אף שיש חולקים, משום דאתי לקלקולא בברכה אחרונה, שאין בורא נפשות רבות פוטרת ברכת מעין שלש, הילכך צריך לברך עליו בתחלה בורא פרי הגפן כדעת רוה"פ, ואין לחוש לדעת החולקים. וכמ"ש כ"ז בשו"ת יביע אומר ח"ז (סי' כט דף פ סע"א). ושם העלה, שאם אכל שיעור מהתמרים המרוסקים יברך לבסוף ברכה אחת מעין שלש. ע"ש.
ברכה על ריבה ועל "לדר" העשוי מפירות
ולפי כל המבואר לעיל, היוצא מזה שברכת הריבה היא שהכל, דלא שייך כאן הסברא דבמלתייהו קיימי. ואמנם הרה"ג רבי ישראל פסח פיינהנדלר שליט"א, מחבר שו"ת אבני ישפה, כתב לנו בזה"ל: לכבוד ידידי הנכבד וכו', הרב יצחק יוסף שליט"א ראש ישיבת חזון עובדיה ומח"ס ילקוט יוסף, ובנו של הראשון לציון גאון הדור הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א. אחדשה"ט וש"ת! בהיות ואני מוסר שיעור כללי פעם בשבוע בישיבת מחנה ישראל, אני רגיל לעיין הרבה בספריו הבהירים ילקוט יוסף כדי להבהיר לתלמידים ההלכה. ומידי עיוני בו הנני להעיר מעט: א. כבו' כתב בלוח הברכות, ריבה, שהכל. אמנם לפי מה שביאר בפנים (סימן רב סעיף ו') שהלכה כדעת הש"ע (סי' רב ס"ז) שגם בנימוח לגמרי ונשתנית צורתו, מברכים כברכת הפרי, ולא כדעת הרמ"א שם, והרי הרמ"א מדבר על ריבה, ונמצא שפסקתם כמו הרמ"א. ואם כוונתכם שהוא נוזלי כמי פירות, היה צריך לפרט, כי סתם ריבה היא עם גושי פירות בפנים, ולכן צ"ע איך סתמתם שריבה שהכל. ב. בסימן רב סעיף טו, כתבתם, האוכל משמש הנקרא לדר או קרמדין כיון שגם שמו נשתנה מברך עליו שהכל. ולא זכיתי להבין, שאם כב' פוסק כדעת מרן שגם כשלא ניכרת צורתו לא אבדה ברכתו, א"כ ברכתו בורא פרי העץ. והנני דוש"ת בלונ"ח ידידו עוז, ישראל פסח פיינהדלר.
ויש להשיב על דבריו, דלפי המבואר בילקוט יוסף סימן רב סט"ו בדין ברכת הלדר, שהמנהג לברך עליו שהכל, לפי שנשתנה שמו ועוד שמוסיפין בו עוד דברים ואינו מישמש לבדו, וכמבואר בהערות שם בהסבר המנהג. איה"נ אפשר לברך על זה העץ, אלא שהמנהג לא כן. ולכן הדגשנו בלשון מנהג. ולפ"ז י"ל דה"ה בריבה שנשתנית שמו, וגם מוסיפים בו בבישול עוד דברים ואינו המישמש לבדו, ולפ"ז כמו שבלדר הרוצה לברך עליו העץ רשאי, כך בריבה סמיכה. אך בריבה נוזלית ברכתו שהכל כמי פירות. [וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ז סי' כט אות יד. ע"ש].
ואמנם בשו"ת יביע אומר ח"ז (ס"ס כט) כתב, שעל מרקחות של חבושים ושאר פירות, אפילו הם כתושים ביותר על-ידי מיקסר ונמחית צורתם, צריך לברך בורא פרי העץ, כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ע"ש. אולם שם לא איירי בסחט הפירות ועשה מהם מיץ, דבזה ודאי מברך שהכל. אלא איירי בריבה סמיכה שצורת הפירות אינה ניכרת כלל, וכיון שהיא סמיכה ויש כאן תערובת של רסק פירות בעין, מברך על ריבה כזו בורא פרי העץ. אבל בלוח הברכות כתבנו ריבה סתם, והיינו לא בריבת פירות שיש בתוכה תערובת של פירות מרוסקין, אלא ריבה המצויה כיום בלי תערובת של פירות מרוסקין. וכיוצא בזה כתב הנחלת שבעה שמרקחת פירות שיש בה תערובת תבלין ודבש ונשתנה טעם הפירות, מברך עליה שהכל. וכן כתבו הפרי מגדים והרב יד הקטנה, הובאו דבריהם בשו"ת יביע אומר הנ"ל (עמוד תכז). ע"ש. זאת ועוד, דיש כאן ארבעה לגריעותא, גם נשתנה המראה, גם נשתנה הטעם, וגם נשתנה השם. ובנוסף לכך נעשה ע"י תערובת בבישול, ולא שייך בו לומר במילתייהו קיימי. ועיין בשו"ת אור לציון ח"ב (עמ' קטז) שכתב, דעל ריבה העשוית בבית, שאין הפירות מרוסקים לגמרי, מברך כברכת הפרי שממנו נעשתה הריבה. ואם הפירות מרוסקים לגמרי, או שהריבה נעשתה מקליפות הפירות, מברך שהכל נהיה בדברו. ע"כ. וכתב כן ע"פ שיטתו דעל פירות מרוסקים מברך שהכל, כמו שביאר בתשובה לשאלה ב' (עמ' קטו). אך בשו"ת יביע אומר ח"ז הנ"ל האריך בנ"ד, והעלה שעל פירות מרוסקים מברכים כברכת הפרי, וע"ש באורך. ולכן אם יש פירות בריבה, והריבה היא סמיכה כמו פיריה תפוח אדמה, מברך כברכת הפרי שממנו עשויה הפרי. אבל בריבה נוזלית שהפירות נימוחו לתוכו לגמרי, ונעשה ע"י תערובת סוכר ובישול, כיון שגם נשתנה שמו, מברך על הריבה שהכל. וכמבואר.
ברכה על פלאפל
והנה בשו"ת יביע אומר ח'"ז (ס"ס כט) כתב, שאם הפלאפל עשוי מאפונים כתושים הרבה עם תערובת פתיתי לחם לדבקו, ומטגנים אותו בשמן, יש לברך בורא פרי האדמה, שהאפונים עיקר ופתיתי הלחם אינם אלא לדבקו. וכיון שהאפונים עיקר והשאר טפלה, מברך על העיקר. ואף על פי שהאפונים כתושים הרבה ואבדה צורתם ותוארם, מ"מ במלתייהו קיימי, ומברכים על הפלאפל בורא פרי האדמה כברכת האפונים. ע"כ. אולם במילואים שבסוף הספר (עמ' תכז) כתב, דיש מקום לומר שאפי' להרמב"ם ומרן הש"ע שפירות המרוסקים במלתייהו קיימי, אפשר שהפלאפל שיש בו תבלין ופירורי פת ומטוגן, ונשתנה טעם האפונים, דאיכא תרתי לגריעותא, צריך לברך שהכל, וכמ"ש הברכת יוסף, שהלדר שיש לו טעם שונה מהמשמש ושם חדש ופנים חדשות באו לכאן, אף לדעת מרן הש"ע צריך לברך שהכל. וכמ"ש הרב מזמור לאסף. ושלא כמ"ש הגרי"ח בשו"ת רב פעלים שלדעת מרן צריך לברך על הלדר בורא פרי העץ. ע"ש. וכיו"ב כתבו בנחלת שבעה והפמ"ג והרב יד הקטנה. אם כן ה"נ יותר טוב לברך על הפלאפל שהכל. ע"כ.
ועפ"ז לכאורה מברכים על קורנפלקס שהכל, שהרי מעורב עם חומרים אחרים, ודמי לפאלפל, ודלא כמ"ש בשו"ת אגרות משה, והובאו דבריו בילקוט יוסף על הלכות ברכות (עמוד תכב הערה ה').
ברכה על "במבה"
ולפי כל האמור לעיל נראה לכאורה דהמברך על במבה ברכת בורא פרי האדמה לא הפסיד, ולא נכנס בגדר ספק ברכה לבטלה, דהנה ביקרנו במפעל לעשיית הבמבה, ובדקנו את תהליך העשייה, כדלהלן, הבמבה עשויה מתירס מזן מיוחד שמגדלים אותו במיוחד למטרה זו, וגם צורתו של התירס אינה כתירס רגיל מאורך, אלא זן מיוחד הגדל כעין תפוז וכדו'. לאחר שמייבשים את גרעיני התירס מרסקים את התירס, ונעשה לגרגירים דקים ביותר, אך אינו נעשה כקמח, אלא גרגירים קטנים אשר אם טועמים אותם, ניכר טעם התירס בהחלט. מתוך כמות של מאתים קילו, מערבים מאה שלשים גרם בלבד אבקת אפיה, שזה ברור שאבקה זו מתבטלת בהחלט כלפי כמות גדולה של מאתים קילו. כמו כן מזלפים את הגרעינים מעט מאד מים, כשש ליטר מים למאתים קילו של תירס, ואחר זילוף המים הגרגירים עדיין נראים כגרגירים דקים, ואין כאן עיסה כלל. אותם גרגירים נכנסים לתוך צנור שיש בו כמאה מעלות חום, ויש בתוכו לחץ אויר גדול, הגורם לגרגירים להתקבץ יחדיו ולהידחק לשולי הצנור, וכך נעשית צורת הבמבה מאורכת, וע"י סכין הקבוע במכונה נחתכים לחתיכות קטנות. בשום שלב גרעיני התירס לא נהפכים לעיסה, וראינו שעדיין הם יורדים מהצנור [קודם כניסת הגרעינים לקלייה] בגרגירים, ולא כעיסה. וממילא עדיין שייך לומר בהם דבמלתייהו קיימי, ומה שגרעינים אלה נקלים בתנור, מה בכך, הרי קמח קלוי מברכים עליו בורא האדמה, וכיון שלא נעשה כעיסה, וגם אין כאן תערובת כמו בפלאפל, אף שנשתנה טעמו ונשתנה שמו, מ"מ "במלתייהו קיימי", אחר שאין בו תערובת ולא נעשה כעיסה. ואי משום הציפוי שמצפים אותו בחמאת בוטנים ושמן, הנה גם ציפוי זה עשוי מבטנים ושמן בוטנים, ואם יברך ע"ז בורא פרי האדמה הרי לא שיקר בברכתו, דסוף סוף כל המוצר נעשה מדבר הגדל באדמה, וכיון שאין בזה שקר, לא שייך כאן האי כללא דסב"ל. ושאני מפלאפל ולדר וסוכר דהם נעשים ע"י בישול ממש, בתערובת חומרים אחרים, וכיון דאיכא בהו ד' התנאים הנז' לעיל, גם נשתנה שמו, ונשתנה טעמו, ונעשה ע"י תערובת, ונתבשלו, בכל אלה איה"נ לא שייך לומר בהם במלתייהו קיימי, ולכן נהגו לברך עליהם שהכל. ובפרט בסוכר שנעשה ע"י בישול ואידוי, ולדעת מרן אינו בכלל "במלתייהו קיימי". ואמנם גם בהם אם יברך האדמה [או על הלדר בורא פרי העץ] יצא י"ח. וכ"ש בנ"ד דנראה דהמברך ע"ז האדמה לא הפסיד.
ולא דמי לברכת הסוכר שביארנו לעיל שיש לברך עליו שהכל, דשאני התם דנעשה על ידי בישול ואידוי, ופנים חדשות באו לכאן, ולא שייך בו הסברא דמלתייהו קיימי. ומה שהסביר בביאור הלכה הנ"ל, שאין ניכר לעין וכו', הנה הסבר זה אתי שפיר לשיטת הרמ"א שנהגו לברך על פירות מרוסקים לגמרי ברכת שהכל, אבל לדידן דנקטינן כדעת מרן השלחן ערוך דאף בנתרסקו לגמרי מברכים על פירות מרוסקים בורא פרי העץ, ממילא הוא הדין כאן, דאיכא סברא אלימתא דבמלתייהו קיימי.
ולא דמי למה שכתב הגאון רבי זלמן (סימן רב סעיף יז) בטעם הדין דמברכים על פת קטנית שהכל, מפני שהפת נשתנה ויצא מתורת "פרי" לגמרי, יותר משינוי קמח או פירות הנטחנים ביותר. ע"כ. וחילוקו הוא גם לדעת מרן השלחן ערוך, ולכאורה לפי דבריו גם בנידון דידן אף שאין גרגירי התירס נעשים כעיסה, מכל מקום יצאו מתורת "פרי", ואם כן יש לברך עליהם שהכל. אולם שאני ברכת הפת שחכמים הפקיעו שם של פרי מהברכה, ותיקנו לברך בנוסח אחר, המציא לחם מן הארץ, וכיון שהוציאו ממנו שם של פרי שייך לומר בו הסברא של הגר"ז, מה שאין כן בפירות מרוסקים לגמרי, דבמלתייהו קיימי. וראה עוד להלן במה שכתבנו משם הריטב"א.
ויש להוסיף, דהנה עוגיות העשויות משקדים או בוטנים טחונים הדק היטב, מה שמצוי שעושים כן בפסח, כתב בספר בית מאיר (ר"ס רב) דברכתו שהכל. אולם גם בזה יש לומר דכיון שנעשו כעיסה ועל ידי בישול או אפייה, ונשתנה שמו, נשתנה מראיתו, נשתנה טעמו, וגם נעשה כעיסה, וגם נתבשל, בצירוף כל אלה שפיר מברכינן עלייהו שהכל. ולא דמי לנידון דידן שלא נעשה כעיסה. [וראה בשו"ת שבט הקהתי חלק ד' (סימן ג') מה שכתב על ברכת העוגיות הנ"ל].
וראיתי שכמה ממחברי זמנינו כתבו לברך על הבמבה ברכת שהכל, ובהם בספר ברכת ה', והביא סייעתא לדבריו ממ"ש הריטב"א בהלכות ברכות (פ"ג הי"ב) וז"ל: כל שאין בברכה שלו לשון פרי, כגון פת וכיוצא בו, אינו יוצא ידי חובה בברכה שמזכיר בה פרי. ע"כ. ופירשו, דהיינו משום שהשתנה מהותם לגמרי כיון שנילושו ונעשו גוף חדש על ידי בני אדם.
אולם ברור שאין זו הכוונה בדברי הריטב"א, שהרי לא כתב כן אלא גבי ברכת הפת, דאחר שמצינו שחכמים הפקיעו לשון פרי בברכה זו, וקבעו לברך על הפת המוציא לחם מן הארץ, וכן על פת הבאה בכיסנין אמרו לברך בורא מיני מזונות, והוציאו לשון פרי מברכות אלה, לכן אם בירך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, משא"כ בנ"ד דהבמבה אין בה שום תערובת באופן הניכר, וגם לא נעשתה כעיסה כלל, ואינה בדרך בישול אלא בקלייה, והא קמח קלוי איכא דס"ל דברכתו אדמה ועכ"פ חזי לאיצטרופי. והתערובת שיש בגרגירי התירס הרי היא בטלה ברוב גדול. וכמבואר, ואכתי הוי בגדר במילתייהו קיימי. [ומה לי נילושו ונעשו כגוף אחד על ידי בני אדם וכו', הרי גם תמרים שמיעכן נעשה הדבר על ידי בני אדם]. וזה לך לשון הריטב"א בפ"ב מהלכות ברכות הט"ז: בירך בורא פרי האדמה על הפת, לא יצא, שכיון שנעשה פת, אינו נקרא פרי כלל, אלא לחם או מזון. ע"כ. ועוד כתב הריטב"א (ברכות מ:) וז"ל: אבל בפת אפשר לומר דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו, דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא נפיק כשבירך עליה בורא פרי האדמה, ועוד דכיון שבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי, כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי, שוב אינו יוצא בה בלשון פרי. ע"כ.
הנה הריטב"א לטעמיה אזיל דס"ל שעל תמרים שמיעכן לגמרי, מברכים ברכת שהכל. אבל לדעת הרמב"ם ומרן הש"ע איה"נ גם בנ"ד אם בירך בורא פרי האדמה יתכן שיצא. ואין לטעון דאם כן הוי ספק ברכה לבטלה, וממילא הדרינן לכללא דסב"ל, ודברי המגן אברהם לא שייכי לכאן, אחר שיש אומרים דלא יצא בברכה זו, זה אינו, דהריטב"א לא כתב כן אלא לגבי פת שחכמים הוציאו לשון פרי מלשון הברכה, ולכן אם בירך בורא פרי האדמה לא יצא, אבל בבמבה כיון דבמילתייהו קיימי, אם בירך בורא פרי האדמה יצא ידי חובה, וכיון דברכה מבוררת עדיפא טפי, לכן יכול לברך על זה בורא פרי האדמה.
ומה שכתבו עוד להוכיח מדברי הרא"ה בפקודת הלויים, גם זו אינה הוכחה, דז"ל (ברכות מ.): כל שברכתו בורא מיני מזונות מסתברא דלא נפיק בברכה דאית בה לישנא דפרי. ע"כ. ומכאן רצו לדייק שגם גבי במבה לא יוצאים י"ח בלשון פרי. אולם גם זו אינה ראיה כלל, דדוקא גבי ברכת הפת וכיוצא בה כתב כן, אחר שחכמים הוציאו לשון פרי מברכה זו, משא"כ גבי במבה דאינו נכנס בגדר ספק ברכות, דהא אם בירך בורא פרי האדמה אינו משקר בברכתו, ואין לחוש כאן לספק ברכות.

כן, טענתו כנראה שהפרי הזה מיועד בעיקר כיום לבמבה ומכאן שזוהי ברכתו

איך הוא מעז לצאת נגד כולם איני יודע
ומדוע גם הרב עובדיה אינו תומך פומבית בפסק הזה ?

גם הרב אומר לברך שהכל
ציטוט:משא"כ גבי במבה דאינו נכנס בגדר ספק ברכות, דהא אם בירך בורא פרי האדמה אינו משקר בברכתו, ואין לחוש כאן לספק ברכות.


ורק אומר שאם בירך אדמה לא שיקר וממילא יצא י"ח

אז מה הבגדיל...

אז מה אם הרב עובדיה אמר שבירכת הבמבה שהכל
מצינו בעוד כמה מקומות שבניו חולקים עליו

הוא מתכוון על הרב יצחק

בכולפן אני שלחתי כבר לברר את העניין יסודי יותר

לאור הנ"ל הרב עובדיה הסכים עם הגר"י יוסף שיש לברך אדמה.

עיין תשובתי לעיל שהרב לא אמר לברך אדמה אלא אמר אם ברך (משמש בדיעבד) יצא

פנו אלי אתמול באישי לברר זאת, ואכן פניתי אל מקורותי במערכת עונג שבת, הבנתי שהעניין בכלל לא פשוט ואכמ"ל