נבואה - היתה או לא היתה?

כמתעסק,

שערי הדרש לא ננעלו, המשמעות היא עניין להבנה - כבר עמדתי על כך שליבוביץ' נתלה על המקור החז"לי בעקבות תפיסתו של הרמב"ם את הנבואה שהיא איננה פונקציה מסוימת, והנביא אינו ממלא תפקיד מסוים, אלא הוא האדם בעל התכונה של נבואה, ומהותה של תכונה זו היא הכרת ה', שלגבי הנביא היא התוכן הבלעדי של עולמו וחייו - למה אי אפשר להבין את המקור החז"לי במשמעות על פי ליבוביץ'? למה לחשוב שאי אפשר שחכמי התוספות יעלו על דעתם שצפיית העתיד אין לה שום תוכן דתי?  וכבר הפניתי לדבריו של הרמב"ם במו"נ פל"ח חלק שני) חכמי התוספות לא היו מודעים לכך שהנבואה לגבי יאשיהו לא נתקיימה? זה שהנבואה היא פרי של תפיסה דתית, איננה סותרת  את היחס בין המצוי לרצוי ולראוי -

ועיין בירושלמי מסכת מכות פ"ב ה"ו נאמר:

"שאלו לחוכמה - חוטא מהו עונשו?
אמרה להם: "חטאים תרדוף רעה"
שאלו לנבואה - חוטא מהו עונשו?
אמרה להם: "הנפש החוטאת תמות"
שאלו לקודשא בריך הוא - חוטא מהו עונשו?
אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו..

אל שלוש "כתובות" הופנתה השאלה בדבר עונשו של החוטא, והלוא דברי החוכמה שבתנ"ך נכתבו ברוח הקודש ומהווים ביטוי למחשבת הבורא, אף דברי הנבואה שבתנ"ך אינם אלא דבריו של הבורא עצמו, כיצד יתכן אם כן, שהבורא ישיב תשובה משל עצמו השונה מדברי החוכמה והנבואה גם יחד?

ריב
אין ביננו כל מחלוקת -

אמנם יש להעיר שגם פירושו של ליבוביץ' ברמב"ם לענ"ד הוא דרוש, אך גם זה לגטימי.

ובכן כמתעסק, אולי זו ההזדמנות שתאמר לנו מהו הדרש שלך ברמב"ם  לגבי תפיסתו את הנבואה?

ויש כאן שאלה עיקרית : מה מהות הנביא על פי הרמב"ם, שכן, אם המהות היא כפי שכתבתי : הכרת  ה' - האם ישאר מקום לדרש אחר שיהיה גם הוא לגיטימי?

הרב מיכי, והבעלעבמיו ודאי יחלקו עלי, כפי שממללא ציין, אבל יסוד הנחתם מובן והוא שמהותו של הנביא היא בשליחותו לכן גם בלעם הרשע יחשב בעיניהם לנביא, ואולי אף גדול ממשה כי כך קראו באיזה מדרש, ואף הדרש שלהם יחשב לגיטימי, והרמב"ן יעמוד לצידם.

ריב

האם הד ציניות בדבריך או שמא יש לומר כעין דברי חז"ל האי צורבא מדרבנן ריתחא דאורייתא מרתיחא ליה, וכשלעצמי הרי אני קורא תמיד ואת והב בסופה.

הדיון בנבואה מקומו באשכול אחר או בתיבה אישית, אך לחיבת הקדש ולחיבת רבינו הגדול, אציגה פירורים משולחן גבוה.

בשיטת הרמב"ם יש לעמוד על שני מימדים:
במישור האנתרופולוגי, הרמב"ם מציג את הנבואה כידוע כביטוי של הכרת ה', בהקשר לכך רצונו להעמיד את הנבואה על המימד הטבעי, כפרי עבודת ה' ומאמצו הבחירי של האדם, וניתוחו אותה כפי שהוא עצמו מציין במורה מבוסס על מושג החלום המכונה אחד משישים בנבואה.

עם זאת,יש לעמוד על כך שיש לציבור חובה לשמוע לנביא, מכוון זה יש לבחון את יסוד השליחות שבנבואה (גם אם הוא כפוי על הנביא - אם כי יש בכך לא מעט קשיים), עיקר משמעותו הוא בצווי הרובץ על הציבור לשמוע לנביא, שהרי לדוגמה אין יוצאים למלחמה עד שנועצים גם בנביא, הרי שעל הציבור לגשת לנביא להיוועץ בו, וכאן הבן שואל: אם כל הענין הוא רק הכרתו של הנביא, א"כ מדוע לא מספיק להיוועץ בסנהדרין ויש להיוועץ גם בנביא, ובמה הערך הייחודי שלו (אכן, ליבוביץ לשיטתו דומני לא ראה מבחינה מהותית כל הבדל בין השניים, תקני אותי אם אני טועה)?
מכאן, שאי אפשר להתעלם מיסוד השליחות -  לכל הפחות לתפקידו במערכת הדתית בהקשר של השומעים המתממש עד לצווי ייחודי-
כך גם מאמצו של הרמב"ם לדון באימות הנבואה עיקרו קשור ליסוד זה, ולא לשאלת האימות הפנימית של הנביא.
אף שאלת היחס בין מתן תורה להוראת שעה, מניח כנק' מוצא את הפאן של השליחות, שהרי יש להבחין בין הכרת ה' של חכם שכלל לא מעלה את שאלת מידת ההרמטיות של התורה לבין שאלת הוראת שעה של הנביא.
אגב, ראוי לציין שמשה נקרא אצל הרמב"ם = השליח!!!
אכן, דומני שר' אברהם בספרו מלחמות ה' (איננו תחת ידי) נדרש להבחנה בין נבואת שליחות לכשאינה כזו, והרי זה גם ההבדל בין נבואת האבות לנבואת משה והנביאים שנקבעו לדורות.
עכ"פ אי אפשר להתעלם מיסוד זה, וכאמור יש לדון בו במקום נפרד.
טענתי על דרשתו שליבוביץ' נוגעת ליסוד אחד ממנו את מתעלמת - אתמהה! והוא ההבחנה הקטגורית הברורה בין האונטי לאפסטמי והאתי (ראי לעיל), הבחנה זו לא עלתה על דעת הרמב"ם שלא הכיר את תפישת קנט.
אדרבה כל ההנחה של הרמב"ם על אחדות שכל משכיל מושכל מבוססת על תובנה הפוכה - (ראי לדוגמה במאמר הביקורת המצויין של פרופסור רביצקי על הרי"ד סולובייציק, ספר היובל לכבוד הגרי"ד סולובייצי'ק, א, תשמ"ד, עמ' קכה-קנא, ואינו תחת ידי כדי להעתיקו כאן, שם הוא מבקר בסכינא חריפא את נסיונו של הגרי"ד לשדך, בין תובנה קנטיאנית לבין תובנת הרמב"ם.)

מאיר,

תודה, וישר כוח.

אני עומד על דעתי שליבוביץ' טועה בפירושו. תוס' מדברים על אי-התקיימות נבואה מתוך המערכת של שכר-עונש ותפילה מבטלת גזירה. הם לא אומרים שאין לדברי הנביא משמעות במציאות או שאין לנביא כוח לראות את המציאות העתידית, אלא שהנבואה תלויה בעוד מרכיבים.

ליבוביץ' לענ"ד לקח את זה למקום אחר: הנביא אינו 'חוזה' אלא מעין סופר/מחנך (א"כ, יכול להיות שאני טועה בליבוביץ' - לפחות בספר על פרקי הנבואה דומני שהוא לא שולל מהנביא יכולת חיזוי, גם אם היא שכלית ולא 'נבואית' במובן הלא-ליבוביצ'יאני).

ממללא

אם קיום הנבואה בפועל תלוי בעוד משתנים, מה ערך יש לחיזוי אשר כזה?
זה רק ענין סטטיסטי שמירב הסיכויים שהוא יקרה?
דומני שלאחר המסקנה העולה גם לדבריך מהתוס', ליבוביץ רק מעצים את כבוד הנבואה באמרו שהיא אינה מתימרת לחזות את העתיד מאשר נאמר שזהו חיזוי בכפוף לכך וכך שאף לא התפרש בדברי הנביא ומעתה הכל פתוח  מאיר

ממללא,

אתה טועה בפירושו של ליבוביץ' - והוא  אומר בדיוק מה שאתה טוען שהתוספות טוענים. ליבוביץ' עומד על כך שלדברי הנביא יש משמעות במציאות, והלוא המציאות היחידה הקיימת היא מציאות ה' - והנביא רואה ומכיר מציאות זו. וודאי שהיא כוללת את המציאות האנושית ואליה הוא מדבר, ולה הוא אומר :[ועוד בלשון "בני אדם" ] שמה שראוי שיהיה נאמר בהסתמך על המצוי במציאות - אם לרעה או אם לטובה, והכל תלוי בהתנהגות ובבחירת האדם - הכרתו של הנביא: משל ליכולת האדם לדעת את מלכותו של הקב"ה גם אם העולם אינו קיים - כנאמר: ה' מלך בטרם כל יציר נברא. והוא היה והוא הווה והוא יהיה...

ואף על פי שיכולת החיזוי היא 'טבעית' לנביא שהרי בהפניה שהפניתי למו"נ פל"ח חלק שני, מבהיר הרמב"ם שבנוסף ליתרונו של הנביא בהיותו שולט על כוחו המדמה על ידי הכוח השכלי, הוא גם ניחן בכוח משער - "שמכוח זה המשער, יעבור השכל על ההקדמות כולן, ויוליד מהם בזמן מועט, עד שיחשב שזה בלא זמן, ובכוח זה יגידו קצת בני אדם עתידות עצומות...וכן תמצא כולם עליהם השלום ..ביתרון כוח משער גם כן בהם, יגידו העתידות במהרה "- מכאן שיכולת הניבוי איננה מייחדת את הנביא - וכפי שהרמב"ם כותב בהקדמה למשנה - מאז ומתמיד היו אנשים בעלי יכולת חיזוי והם היו ונשארו קוסמים ומעוננים שמהווים את הניגוד הקיצון לנביא.
 
הלינק בדף הקודם בהודעתי למרובקה:

"הקב"ה הקים לנו נביאים חלף הוברי שמים והמעוננים והקוסמים, כדי שנשאלם בכללים ובפרטים ויודיעונו דברים נאמנים מהעתים, כמו שיגידו הקוסמים ההם דברים שאפשר שיתקיימו ואפשר שלא יתקיימו, כמו שנאמר (דברים יח), כי הגוים אשר אתה יורש וגו', נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו'. ובשביל עניינים אלו היו קוראים שם הנביא רואה, כי היה רואה העתידות קודם היותם, כמו שאמר (שמואל א, ט), כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה.

כמתעסק,

קודם כל, הדיון במהות הנבואה מקומו באשכול הזה -  ואינני מתעלמת מיסוד "השליחות", אני בסך הכל שאלתי לדעתך,  - אם מהותו של הנביא הוא בהכרת ה', בין אם הוא "נביא לעצמו", ובין אם הוא "נביא שליח", המנבא כדברי התוספות את 'הראוי להיות' - או שמהותו כנביא מסתכמת בשליחותו - והוא מנבא את 'העתיד להיות'.( וכבר הערתי למעלה על בסיס דברים שנכתבו כאן בפורום בדבר היותו של בלעם נביא, וזה על סמך שליחותו\ נבואתו בלבד)

וראה בהלכות יסודי תורה פ"ז הלכה ז: "הנביא - אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב את לבו, להוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותם הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנעם ממעשים הרעים שבידיהם. וכשמשלחים אותו נותנים לו אות ומופת, כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת."

בקשר לדוגמא שהבאת שאין יוצאים למלחמה עד שנועצים גם בנביא - ומזה אתה רוצה להביא ראיה שיש משהו מעבר להכרתו של הנביא המייחדת אותו - אמנם על הוראת שעה ואפילו הסותרת למצווה , חובה עלינו לשמוע לנביא -(וגם לחכמים יש את אותה הסמכות לעקור הלכה להוראת שעה - והלכה עוקרת מקרא) - וראה בהקדמה למשנה בעניין שאלתך אם ישנה הבחנה מהותית בין הנביא לחכם:

"בעיון ובסברא ובהשכיל המצוות הנביא הוא כשאר החכמים שהם כמוהו, שאין להם נבואה. כשהנביא יסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא: כי הקב"ה אמר לי אלי שסברתי אמת - לא תשמע אליו.רק אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברים הפך הסברא ההיא "אחרי רבים להטות" והלכה כדברי האלף חכמים וחכם, ולא כדברי האלף נביאים הנכבדים.."

 לטענתך על דרשתו של ליבוביץ' שנוגעת ליסוד אחד ממנו אני מתעלמת וכו' -
בדבר השליחות(=כפשוטו) ועל דברי הנביא ומשמעותם- בתחילת פרק ל"ז בחלק השני במו"נ כותב הרמב"ם: כי יש אדם המצליח להבין דברים מסוימים, אבל הוא איננו מסוגל לבטא תוכן הכרתו והבנתו זו לאחרים, לעומתו קיים אדם אחר המגיע לרמת שלמות כזאת, שהוא מסוגל להביא גם לידי שלמותם של אחרים. כמעין "משל המערה" של אפלטון, על אותו אדם הרואה לראשונה את אור השמש, ויש בו הדחף להביא את בשורת האור גם לאחרים.
בסוף אותו פרק מביא הרמב"ם את דברי ירמיהו כ\ח,ט)

 "כי כשהגיעהו מבזיון המורים הכופרים ההם אשר היו בזמנו, השתדל לסתום נבואתו ולא יקראם אל האמת אשר מאסוהו, ולא היה יכול לסבול זה, אמר: "כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום, ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי
כאש בוערת עצור בעצמותיי ונלאתי כלכל, ולא אוכל...ודע זה"

בפירושו למו"נ כותב הפרשן 'שם טוב' שלא היה פילוסוף, וגם לא נמנה על גדולי הוגי הדעות שבדורו:
 
- "'ודע זה": 'רמז כי השפע הנוסף (= הדחף לשליחות) לא יניחם לנוח בשום פנים, לא שיאמר להם ה' (=לנביאים) 'לך ואמרת אל העם הזה', כי אילו היה הדבר כן, לא היה אומר ירמיהו: "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו", אבל השפע הנוסף לא יניחנו כמו שפירשנו, והבן זה שמפרשים ישתבשו בו, לבאר מה שרמז הרמב"ם באומרו 'ודע זה'.



תוקן על ידי - riv - 16/02/2006 0:02:24

ריב