רפואתם של אנוסי התבונה

אתר הדוס                                הסיבה לויכוח המטופש הזה אם יש או אין אנוסי תבונה חרדיים הינה כי מחמת משטרת המחשבות הבולשוויקית שום אנוס תבונה לא ישתף בספיקותיו ובלבטיו לא את רבו ולא את חביריו וכל שכן לא חבר כאתר אלא רק מי שגם חשף לאט לאט את אניסותו וכל אחד מכיר את התופעה בין חביריו יראים ושלמים מה שאין לאתר שום סיכוי לדעת עליה

אתר הדוס,
הטענה שאם אדם עושה בחירה מסויימת אין לו את הזכות לחוש אנוס, היא טענה לא נכונה.
הבה נניח שאחרי כל השיקולים האפשריים בחרתי במסגרות החרדיות (הקהילה/החינוך) כי לדעתי הן הכי פחות גרועות, האם אני לא יכול לחוש אנוס על מעשים מסויימים שעלי לעשות כתוצאה מאילוצים חברתיים או דעות שאינני יכול לבטא מסיבות כאלו ואחרות?

משל למה הדבר דומה, לאדם שהוגשו לפניו מיני מאכלים, לאחר בירור על טיבם הוא בחר לאכול את המאכל הבריא ביותר מביניהם, אבל אז הוא טועם ו... איכס... לא יכלו לעשות את זה יותר טעים??
נכון, הוא בחר, והוא גם אינו חוזר בו מבחירתו, אבל למה כדי לאכול בריא מאלצים אותו לאכול אוכל לא טעים?


מה שכן, אדם לא צריך להרגיש גרוע כשהאונס מתבטא בדברים צדדיים ושוליים (אצלי זה למשל ענין הלבוש, אצל אחרים אולי זה חשוב ודברים אחרים הם השוליים). מותר לאדם להבין שיש אילוצים חברתיים "נורמליים", כלומר, אם החלטתי שאני רוצה שהבן שלי ילמד במוסד מסויים, ומשום מה החליטו שם החלטה (אולי שטותית, ודאי מרגיזה) שהם מקבלים רק בנים לאבות לובשי שחור-לבן-מגבעת-חליפה, אז אני מבין שלא קרה כלום אם הקרבתי את רצוני והתלבשתי בצורה שעל ידה ארויח את הלימודים של בני באותו מוסד (שוב, אצלי הלבוש יחסית שולי, זה לא אומר כלום על אחרים).
בקיצור: לא קורה כלום אם מקריבים קצת בשביל להרויח דברים אחרים. אבל זה עצוב אם נאלצים להקריב דברים יותר מרכזיים וחשובים.

באמת כדאי לברר.

אני מציע שאנשים יכתבו כאן האם הם אוכלי נו"ט ומחללי שבת או מקפידים על קיום ההלכה.

אמנם לכאורה יאמרו שזה אינו משנה, אבל חושבני שזה יתן איזשהו מימד של אמינות לטענות מסויימות.

אני מקפיד.

אתר
אתה מכיר את הגולשים אישית?

חרדים מחופשים, כל השנה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4200038,00.html

לספרן

אהבה אינה סוג של תאווה. אבל תאווה היא סוג של אהבה, כלומר כל רצונותיו של אדם (ובראשם ההרגשיות) הם חלק מתיצרוכותיו הנפשיות, וכמו שכל אחד מבין שאם אין קמח אין תורה, בדיוק כך (ואף יותר) אם אין אהבה אין תורה, ולכן כל אנשי הדת שהעמידו את הדת על שלילת האהבה (ועל עליבותה ופחיתותה), מלבד מה שגילו שאינם מבינים כלום בצורכי האדם, ומלבד מה שגילו שאינם מבינים כלום במה שראוי להיות עניין האדם, ומלבד מה שגילו שאין רעיונם אמיתי משלהם אלא חיקוי לכל הבלי היוונים הקדמוניים שאת ה'אהבה' הרגשיית האנושיית הטובה החליפו ב'אהבתם' לשכל, ולא הבינו שבדיוק אותו 'אהבה' טבעיית היא מה שמשמש אצלם כ'אהבה' למושכלות. הרי שאותם גדולים הצליחו למוטט את הדת אצל הרבה, והם שוכחים שאת ה'סיפוקיות' שיש אצלם מרוממותהשכליות שבגרונם אחרים מבקשים מקצת אהבה בלבם, ואלו ואלו מבקשים רגשיות לעצמם.

ולכן דווקא ביום זה שהוא יום קבלת התורה 'מאהבה', לאחר שקבלה מיראה נכשלה כישלון חרוץ. 'ומאהבה' פשוטו כמשמעו, 'היתרגשות ואהבה פשוטה' ללא כל פילפולים ובילבולים שמקשקשים כל בעלי המחשבות למיניהם. אלא אהבה מרוסנת טבעיית, אהבה מרוגשת טיבעיית(כמו שכתוב משלוח מנות, ומתנות, ושמחה, ויוטוב, וגם מה שלא ניכתב בפירוש אלא כל אחד מרגיש מעצמו, וד"ל), וכל אחד עיניו בראשו להבין איזה רסן ישים לעצמו כדי שלא תהיה 'אהבתו' קבורתו, אלא אהבתו חייו.

(כולם יקבלו עצמם לאהבה אמיתיית. ובזה ייפתרו כל הפראבלעמען מהסוג הניזכר בכתבה הזאת שהביאו כאן)

ואני רוצה להודיע שאע"פ שהרמב"ם חכם גדול היה, והוא קידם הדת מאה מעלות קדימה מהאפילה השכליית שבה הייתה שרויה, והוציאה לאור שיכליי גדול. מ"מ בעניין רגשיות היה הרמב"ם כימעט בעל מום. הוא קיבל דעת אפלוטוניוס על הסיכסוך בין גוף לנפש, ועשה אותו לאיזה עיקר גדול ביהדות, והרבה לגנות הרגשיות עד שעשעה לבוז ממש.
אנחנו הירווחנו ממומו הרגשיי, שהיצעידנו אל השכליות, אבל אסור לנו לישגות בזה. אלא לאכול את פריו השכליי ועם זה ולצד זה להיות אוהבים כאן בעולם הזה, בכל אפשרויות האהבה הניפלאה שחנן אותנו אלוהים.

אמנם אני כבר קצת בבחינת 'לבסומיי' אבל אני עוד יודע מה אני כותב, וכל דברי דברי אהבה ואמת.

א'פריילעכן פורים לכולם, ולא לשכוח לקבל מאהבה, פשוטו כמשמעו.