כילוי לקשו"פ מצוה נפרדת או תנאי לצדקה?
במצוות לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות נאמר לאו על הלקיחה ועשה על הנתינה. הגדרת המצוה ניתנה לי בנוסח כזה: אי כליון שארית הקציר והנחתו לאומללים.
השאלה הנשאלת היא על היחס בין שני חלקי הציווי (או שתי המצוות). אם אי הכליון הוא למען יתנו לאומללים או הנתינה לאומללים היא הצדקת המצוה שלא לכלות את השארית או אולי יש כאן צירוף של שני ערכים עצמיים.
חז"ל במס' חולין קל"ד ע"ב דרשו שאם אין מי שיילקט אז יכולים הבעלים לקחת לעצמם שנאמר: "לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים".
שלא כבמצות שנת השביעית הדורשת נסיגה מכל אדנות על השדה גם אם התנובה נשארת "לבהמתך ולחיה", כאן דייקו חז"ל שחובת העזיבה היא רק עד לבני אדם ולא לחי. אך אין עדיין הכרח שזה משום שמהות המצוה היא צדקה, אלא שכאן לא נדרשת נסיגה מכל אדנות אלא הרפיית אדנות קלה יותר ולכן נדרשת אך כאשר ניתן לעזוב לאומללים.
הנה נוסח הכתוב [מסנונית בתודה].
בתחילת פרשת קדושים נאמר הציווי במעבר בין הקשר מצוות הקדושה; "קדושים תהיו", שבת, עבו"ז ונותר לבין הקשר מצוות כבוד הזולת; גניבה, שקר, כחש וכו' ניתן ציווי זה שלכן יש לפרש את חלקו הראשון כמצות קדושה דהיינו לא להתנשא בבעלות ולכלות "עד הסוף" [כנוהגים להשאיר משהו בצלחת] וחלקו השני ככיבוד האומללים:
ח וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי-אֶת-קֹדֶשׁ יקוק חִלֵּל; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ. ט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט. י וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יקוק אלוקיכם. יא לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
בפרשת אמור בהקשר חג הקציר-שבועות נאמר בסופו באזכור קצר יותר [רק פאה ולקט השדה ללא עוללות ופרט הכרם]:
כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם. כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יקוק אלוקיכם.
במשנה תורה בהקשר ההתחשבות באומללים וזכירת מעמד העבדות במצרים [כדרך משנה תורה הנאמר בהקשרים מעשיים יותר מעקרוניים כמבואר באבן עזרא המסביר הרבה מהקשרי הספר בסדר התעסקות של בגד, שדה ובית וכד'], נאמר:
יז לֹא תַטֶּה, מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם; וְלֹא תַחֲבֹל, בֶּגֶד אַלְמָנָה. יח וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְקוק אֱלוקֶיךָ, מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה. {ס} יט כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ--לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקוק אֱלוקֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. {ס} כ כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. כא כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. כב וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה.
אם כי אין הכרח גמור מצד הכתוב, יש מקום לדייק שיש ערך עצמי באי הכיליון מצד תחילת הציווי באי הכילוי, מצד הניסוח "לא לכלות", "לא ישוב", "לא תפאר" וכו' [המזכיר את ההתנשאות כבבישול בשר וחלבו וכד'] ולא אך משהו כמו "נתון תתן לעני".
במיוחד מצד חיפוש ה"שמיים בתורה" יש להרויח גילוי ערך זה בפרשה.
מה דעת החושבים?
 |
|
|
