שיעור בלוגיקה לילדה בת 4

(מחזה במערכה אחת. משתתפים: אמא, אבא, שיר).

אמא: אבא, אתה תלביש את שיר. אין לי זמן! (יוצאת).
שיר (עומדת ליד הבגדים. עושה פרצוף).
אבא: שיר רוצה שאבא ילביש אותה, או ששיר תתלבש לבדה?
שיר: לא רוצה ת'חולצה. היא מגעילה.
אבא: למה החולצה מגעילה?
שיר: ככה.
אבא: לא יפה להגיד על חולצה "מגעילה". אפשר לומר: החולצה אינה מוצאת חן בעיני.
שיר (שותקת).
אבא: רוצה לבחור חולצה אחרת?
(שיר נותנת לאבא יד. הולכים לארון).
שיר: הנה, זו חולצה טובה, עם כפתור.
אבא: חולצה טובה היא עם כפתור?
שיר: כן.
(שיר מתחילה להתלבש ואבא עוזר בפרטים הקשים. זהו, גמרנו!).
אבא: בואי נלך לאמא, נראה לה ששיר התלבשה לבדה!
שיר (עושה פרצוף).
אבא: רוצה לספר לאמא שהתלבשת לבדך?
שיר: לא.
אבא: למה לא?
שיר: רוצה שאמא תלביש אותי.
אבא: אבל את גדולה.
(שיר שותקת).
אבא: בואי נתבונן יחד. שיר ילדה גדולה או קטנה?
שיר: גדולה.
אבא: ילדה גדולה מתלבשת לבדה או שאמא מלבישה אותה?
שיר: לבד.
אבא: אז מה שיר רוצה?
שיר: שאמא תלביש אותי.
אבא: נחזור שוב. את ילדה גדולה או קטנה?
שיר: גדולה.
אבא: ילדה גדולה מתלבשת לבדה?
שיר: כן.
אבא: אז איך את אמורה להתלבש? לבד, או שאמא תלביש אותך, אם את רוצה להיות גדולה?
שיר (שותקת, חושבת).
שיר, (לאחר הרהור ארוך): אני לא רוצה לומר.

***
סיפור קטן יכול לשאת מטען כבד. אם ניקח את השיחה בתור דוגמא לניתוח לוגי, אזי נראה כי ילדה בת ארבע אכן מסוגלת לחשיבה הגיונית, תוך נסיון ליצור מערכת אמונות חפה מסתירה, כפי שאומרים זאת בלשון טכנית.
עוד ניתן לראות כי ההתנהגות השלילית והמניעים שלה נובעים מאי הסכמה לתנאים שמספקת הסביבה. שיר מתוסכלת מהחולצה, אבל אינה יודעת שיש לבטא את אי הרצון שלה במשאלה לחולצה אחרת. כמו כן, היא רוצה פינוק של בוקר אצל אמא, שתלביש אותה.
כאשר אבא מראה לשיר שיש סתירה בין המושג "גדולה", שממנו משתמע "ילדה שמתלבשת לבדה" לבין השאיפה שלה לקבל פינוק בצורת הלבשה, היא מגלה שיש סתירה במערכת האמונות שלה. זו שאלה מעניינת, כיצד אדם חש בסתירה כזו ומדוע הוא חש שעליו לתקן את הענין. כלומר, האם שיר התעלמה מהסתירה מפני שלא הרגישה בה, או מפני שרק לאחר שתשומת ליבה הוסבה לענין, היא הפנימה את הצורך שאבא הראה לבנות מערכת אמונות עקבית, ללא סתירות?
אך שימו לב לתוצאה הסופית. שיר מזהה את הסתירה, מבינה שמשהו כאן לא בסדר, אך אינה רוצה לוותר על שלה. ולכן היא מודיעה: אני שותקת, איני מוכנה לומר דבר.
האם יש כאן תחילתו של קו מחשבה כי העולם שלנו מכיל סתירות, לפחות בערכים ובשאיפות שלנו, ולכן מוטב לוותר על הנסיון, לפחות בתחומים מסויימים, להכניס עקביות במערכת האמונות? מי אומר שחשוב להיות עקבי? – ובכל זאת, דומני שתגובתה של שיר מראה כי הרצון להיות עקבי טבוע בכולנו.
עלי להודות כי לא דייקתי בדברי לשיר. התעלמתי מהנחת יסוד שיש להצדיק אותה. הרי מי קבע את הכלל כי "ילדה גדולה מתלבשת לבדה"? אולי יש יוצאי דופן, למשל ילדה גדולה שרוצה להתפנק – אלא ששיר לא פיתחה עדיין את המנגנון לניתוח לוגי שיאפשר לה להבחין בכך? במקרה זה, אבא הכשיל את שיר בטיעון שהינו תקף אבל לא אמיתי... דמגוגיה, שמנצלת את חולשתו של הילד?
אך אם ניקח את מה שאמר אבא בתור דגם של הטוב והנכון, כפי שילדים קטנים תופסים זאת, אזי המחזה הקטן שלנו יכול לשמש כדוגמא לשאלה על מקור הרע בטבע האדם. נניח שנסיונה של שיר להתעקש על פינוק למרות שהיא גדולה הוא רע (והוא בוודאי לא כזה), אזי - האם זו אי ידיעה שמאפשרת את הרע או שהכל תלוי ברצון?
נבחן את המקרה שלנו. תחילה, שיר טעתה וחשבה שאפשר להיות ילדה גדולה וגם להתפנק אצל אמא, וכך נולד המכשול הראשון. אך כאשר נוכחה לדעת שזה בלתי אפשרי והעדיפה לשתוק, האם זה מפני שלא מצאה פתרון לסתירה ואי הידיעה גרמה לה להתעקש על שלה, או שמא הרצון סותר את ההבנה השכלית? זו, לדעתי, דוגמא לבעית הזיהוי היסודית בהכרתנו. האם בחירתנו ברע נובעת מאי ידיעה או מרצון לא שכלי? והאם יש רצון לא שכלי?

***

הבה נמשיך בקו מחשבה זה, כי יש כאן, בשיחה זו, גרעינים של גישות פילוסופיות ולוגיות. אם כן, אעלה השערה נוספת: תשובתה של שיר מובילה אל גישתו של ויטנגנשטיין: מה שאי אפשר לומר אותו, יש לעבור עליו בשתיקה...
הסבר: ויטגנשטיין היה פילוסוף חשוב של הלשון בתחילת המאה העשרים. בספרו הראשון, "טרקטטוס (מאמר) לוגי פילוסופי", הוא מנתח את מבנה השפה, מצביע על כשלים שונים, ומגיע בסופו של דבר אל המסקנה המפורסמת שלו: מה שאי אפשר לומר אותו, יש לעבור עליו בשתיקה...
הבהרה: הפסקאות האחרונות על ויטגנשטיין הן רק בדיחה.

***

מסקנות:

א. גם ילדה בת ארבע מסוגלת לחשיבה לוגית.
ב. אדם שמראים לו סתירה בהתנהגותו מבין שטעה.
ג. אבל אדם שאינו חפץ בכך, מסוגל להתחמק מן המסקנה שאינה מוצאת חן בעיניו.
ד. לא ברור אם מקור הרע האנושי הוא באי הבנה וטעות של חוסר ידע, או ברצון שלילי שסותר את המסקנה ההגיונית. שתי תיאוריות חלופיות אלו מסבירות את הסיפור במידה שווה.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

מיימוני


אני הייתי משנה מעט את המסקנות. הנה הגרסה שלי:


1: חולצה בלי כפתור, מגעילה (עד ששיר תטען ההיפך).


[מודגש]2: גם ילדה אינטיליגנטית בת ארבע, מקבלת את הנחות המוצא של אביה בלי לערער עליהן (מי קבע שילדה גדולה חייבת להתלבש לבד? האם בגלל שאחיותי הגדולות מתלבשות לבד, אני מוכרחה? )


3: גם ילדה אינטיליגנטית בת ארבע מסוגלת לחשיבה לוגית.


4: אבא של שיר לא מסוגל להכיל סתירות לוגיות. שיר מבינה את זה, אך יודעת שלא תוכל להסביר לו את החסרון, או שהיא בושה מפני העובדה שאבא לא יכול, ולכן היא מעדיפה לשתוק.