קידוש הלבנה והנשים.
"הרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה, וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן, אומר ברוך עושה בראשית". (ברכות דף נט עמוד ב).
הרואֶה או אף הרואָה?
התשובה לשאלה זו תלויה בהגדרת ברכת החמה וקדוש הלבנה, אם נגדירן כתלויות בזמן, מפני שקידוש הלבנה הלבנה תלוי במחזור של כשלושים יום, והחמה במחזור של עשרים ושמנה שנה, ביום תקופת ניסן, הרי מאחר והנשים פטורות מכל מצוות העשה שהזמן גרמן, (ברכות דף כ עמוד ב'), הן פטורות גם מהן?
שאלת משנה:
באם נגדירן כ"הזמן גרמן", והנשים פטורות מהן מעיקר הדין, האם הנשים האשכנזיות, הנוהגות לברך ברכה בנוסח ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אף על מצוות עשה שהן מתחייבות לקיימן, בעקבות פיסקו של הרמ"א, (ראו או"ח סימן תקפט סעיף שפסק כדעת ר"ת, בתוספות, עירובין דף צו עמוד א, בד"ה דילמא סבר לה, ר"ה דף לב עמוד ב, בד"ה הא רבי יהודה, קידושין דף ל"א עמוד א, בד"ה לא מפקידנא), האם הנשים האשכנזיות יכולות להתחייב ולברך ברכת החמה ועל קידוש הלבנה?
המג"א מתייחס לשתי שאלות אלו בשתי מקומות נפרדים, באחד (בראש סימן תכ"ו), הוא מגדיר את מצוות "קידוש הלבנה" כמצווה שהזמן גרמה, ולכן הנשים פטורות ממנה, אלא שהוא מציין לגמרא בסנהדרין ( דף מב עמוד א), שממנה ניתן להבין, שהנשים היו מברכות על חידוש הלבנה.
לשאלה, אם הנשים יכולות להתחייב ולברך על קידוש הלבנה, הוא מתייחס במקום אחר, (סימן רצו ס"ק י"א), בהסבירו את דברי הרמ"א בסעיף ח:
"ולכן לא יבדילו /הנשים/ לעצמן, רק ישמעו הבדלה מן האנשים".
הרמ"א אסר על הנשים להבדיל בעצמן, מפני שישנה מחלוקת באם הנשים חייבות בהבדלה, אף שלדעתו, אף שלדעתו, גם נשים שאינן חייבות במצוות יכולות להתחייב ולברך עליהן.
מדוע?
והסברו של המג"א:
"ואפשר דדעת רמ"א, במצוה שיש בה עשיה רשאין לעשות ולברך, אבל בדבר שאין בה אלא הברכה, כגון כאן, אין רשאות. ואפשר דמהאי טעמא לא נהגו לקדש הלבנה".
אף שהמג"א התייחס בדבריו רק לקידוש הלבנה, ולא לברכת החמה, הרי באם גם הגדרתה של ברכת החמה היא "הזמן גרמה", לא תוכלנה הנשים לברך אותה, שהרי אין בה מעשה אלא ברכה.
אלא שהגדרת המג"א של קידוש הלבנה כמצווה שהזמן גרמה, אינה מקובלת על הכל. רבי שלמה קלוגר, מערער עליה בחיבורו "חכמת שלמה" על (גליון) השו"ע, חזר עליה בספרו "שו"ת האלף לך שלמה" (חלק או"ח סימן קצג), ושואל שם:
הרי הגדרת "מ"ע שהז"ג לא הוי רק אם גוף המצוה שייך בכל יום בשנה ואין מניעת קיומה רק מכח הזמן בזה נחשב מ"ע שהז"ג אבל בלבנה אין המניעה מכח הזמן רק מכח גוף הלבנה שאינה מתחדש רק מחודש לחודש ול"ש לברך אחר שכבר הולכת וחוסרת והוי כאלו לא הי' לבנה מעולם וא"כ אין המניעה מכח הזמן ולכך ל"ש לומר דהוי מ"ע שהז"ג...".
במלים אחרות:
הגדרת "מצווה שהזמן גרמא" היא, שאת המצווה היה אפשר לקיים בכל זמן, אלא שהתורה הגבילה את קיומה לזמן מסויים, משא"כ הגבלת הזמן של קידוש לבנה אינה כזו, שהרי היא הגבלת הטבע, וזמנה ה"המוגבל" הוא זמנה.
להרב יוסף חיים זוננפלד (שו"ת "שלמת חיים" חלק א סימן רנ"ט), הסבר משלו לאי "קיום" המצווה ע"י נשים, אף באם הן חייבות מעיקר הדין, ולאחרי שהוא כותב שישנם הסברים רבים להנהגה זו, הוא מוסיף הסבר משלו:
הנשים אינן מקדשות את הלבנה, מפני שכדי לברך עליה הן צריכות לצאת החוצה, וכבודן של נשים "פנימה".
כבודן של נשים הוא "פנימה", לא רק בקידוש הלבנה שהיא בלילה, אלא גם בברכת החמה שהיא ביום:
"ולענ"ד גם היינו טעמא לענין קידוש החמה שלא ראינו נוהגים לנשים".
הסבר דומה לשלו, מביא הרב יצחק וייס, (שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן טו), בשם ספר "ברכת החמה כהלכתה".
אין ספק:
שהם לא ראו את הנשים החב"דיות, שמנהגן לברך את ברכת החמה ברוב עם, מפני ש"צריך להיות בפשוט, אנשים בפני עצמם ונשים בפני עצמן". (לקוטי שיחות כרך כב עמוד 201),
הם לא ראו את הנשים הירושלמיות, שגם מנהגן לברך את ברכת החמה:
"נאמר לי דהמנהג של ירושלים דנשים מברכין, וכן נראה, דהרי כן ס"ל להגאון מהרי"ל דיסקין ז"ל כנ"ל, (ח"ב קו"א סי' ה' אות כ"ו, עמוד עד טור ב), אשר היה מרא דארעא דישראל, ..., ולכן בודאי אין לשנות מהמנהג, ורק שלא יברכו בכנפיא ובקיבוץ הקהל כמ"ש בשם חותנו הרה"ג שליט"א בשם הוראת הבד"צ זלה"ה מאז". (הרב וייס, מנחת יצחק חלק ח סימן לד).
הם לא ידעו מדברי המשנה ברורה בשער הציון, (סימן תכ"ו ס"ק כ"ה), שכתב, שאין כל הכרח לצאת לרחוב, כדי לקדש את הלבנה, (ומכאן גם אולי אף לברך את ברכת הלבנה):
"אם אין החלון פתוח נמי אינו מעכב מדינא, כל שיודע בבירור שמה שמאיר נגדו היא אור הלבנה ולא זהרורית בעלמא, כעין דמות הלבנה, וכמו שכתב בשע"ת, ולכתחילה טוב לפתוח החלון שמן הדין יכול לברך אפילו כשאין החלון פתוח...".
אולי הם היו סבורים, שאין זה מכבודן של נשים אף לעמוד ליד חלון שקוף.
אשה בעששית.
הסבר "אי יציאת הנשים לרחוב", כהסבר למדוע אין הנשים מקיימות מצוות שהן לכאורה חייבות בהן, אינן הסבר מקורי שלהן, כבר קדם להן החת"ם סופר בהסבר זה, בחידושיו לשבת, (דף כא עמוד ב ד"ה והמהדרין). בהסבירו מדוע אין הנשים שיש להן מי שידליק עבורן נר חנוכה ו"יוציאן", מדליקות בעצמן כ"מהדרות".
והסברו:
"ונלפענ"ד, בתחילה כשתיקנו נר איש וביתו על פתח ביתו מבחוץ, ונמצאו בישראל מהדרין שיצאו לחוץ, והדליקו בעצמם, נוסף על הדלקת נרות של בעל הבית, אז לא נמצא שום אשה שתהיה מן המהדרים, כי אין כבודה לצאת בחוץ לעתותי ערב ולהדליק בין האנשים...".
ואף כשהחלו להדליק בבית, המשיכו הנשים במנהגן ש"לא להדליק" בעצמן.
לדברי החתם סופר, אי ה"כבוד" של יציאת הנשים לרחוב "לעתותי ערב", לא פטר אותן מקיום המצווה, אלא רק מקיומה בהידור, ולכן הוא תמה על "מצווה אחרת":
"ובאמת לא ידעתי מ"ט לא נהגו נשים לברך ברכה זו /ברכת החמה/ ג"כ, ולא שייך הכא הטעם שכ' [מג"א רסי' תכ"ו] בברכת הירח, שהנשים גורמים מיעוט הירח, וזה לא שייך הכא, ומ"מ מה דנהיג נהיג, ומה דלא נהיג הבו דלא לוסיף עלה, ועדיין צ"ע". (שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן נו).
הוא כנראה לא ידע מדברי הרב יוסף חיים זוננפלד, וספר "ברכת החמה כהלכתה", שאין זה מכבודן של הנשים לצאת מביתן אף בשעות היום, ולא רק לצאת מביתן רק בערבים.
המקור להסבר המובא במג"א שהסיבה לכך שאין הנשים מקדשות את הלבנה, היא מפני שאשה היא הסיבה לפגימת הלבנה, הוא בשל"ה, (שער האותיות אות ק' ד"ה ומנהג יפה):
"אשר נראה בעיני שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו, אע"פ שמקיימים הרבה מ"ע שהז"ג כגון שופר ולולב, ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה, אף שהן נזהרות בכל התפילות, מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה אע"פ שמצאו להם תיקון אח"כ וכו', מ"מ אשה היא סבה ראשונה שבא המסית לעולם".
האשה אשמה בפגימת הלבנה, אף שבפגימת הלבנה, היתה לדברי הגמרא (חולין דף ס עמוד ב), אשמת הלבנה עצמה:
"ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך!"
היא אשמה בפגימת הלבנה, אפילו שחטא עץ הדעת לא היה לפני היום השישי לבריאה, ואילו פגימת הלבנה היתה יומיים לפני כן.
ובכלל, מה לחטא עץ הדעת ולפגימת הלבנה?
האם ב"אמת", הנשים אינן מקדשות את הלבנה מפני שהן מתביישות ממנה מפני שהן פגמו בלבנה, או מפני שהן לא רא נשים מקדשות, אינן יודעות שעליהן לקדשה?
"המצאה דומה" מצאתי בספר "הליכות בת ישראל" (פרק ג הערה י"א), למדוע אין הנשים נוהגות בנטילת מים אחרונים:
"יתכן והנשים שאינן מקפידות לנטול, מסתמכות על מעשה המובא בגמ', (חולין דף ק"ו ע"א, ויומא דף פ"ג ע"ב),ש"מים אחרונים הוציאו אשה מבעלה, ואף הרגו את הנפש", ומשום כך נמנעות מלקבל על עצמן נטילה זו".
האין יותר מסתבר לומר, שהנשים אינן נוטלות מים אחרונים, מפני שהן יודעות שנשים אינן נוטלות מים אחרונים, ולא שהן יודעות מסיפור הגמרא.
ההסבר "היה יכול להיות" אילו למידת מסכתות חולין ויומא לא היו אסורות על הנשים.
אם בדברי השל"ה מצאנו קשר בין פגימת הלבנה וחטא עץ הדעת, הרי בדברי הר"י ריישר (שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן יא):מצאנו קשר אחר בין חטא עץ הדעת וקידוש לבנה:
"דלכאורה נראה שאין מקדשין הלבנה אלא כשהוא בשמחה כמבואר בא"ח סימן תכ"ו ומהאי טעמא היה נ"ל לומר הטעם דנשים פטורות ממצוה זו ואין מקיימין אותה כלל אף ע"ג דהן מקיימין כל מצות עשה שזמן גרמה ועיין בשל"ה שכתב הטעם לפי שהן היו הגרם פגם לבנה ולפי זה י"ל הטעם כפשוטה כדאיתא בעירובין דף ק' עשרה קללות נתקללה חוה עטופה כאבל לכך אין מקדשין הלבנה".
קשר זה הורחב ע"י המנחת יצחק (חלק ח סימן לד), כדי לכלול גם את ברכת החמה:
"וא"כ גם בברכת החמה דנהגו לברך מתוך רוב שמחה כמו בברכת הלבנה, כמבואר בפוסקים, (עי' ס' ברכת החמה כהלכתא דינים ומנהגים אות כ"ה ומראה מקומות שם), ואף דאבל מברך ברכת החמה, עי' שם (אות ס"ג), מ"מ שאני אשה דפטורה מטעם דהוי מ"ע שהז"ג כנ"ל, ושוב בחפשי בספרים ראיתי שכבר העירו בזה".
האשה הראשונה היא הסיבה, לא רק למדוע אין הנשים מקדשות את הלבנה או מברכות ברכת החמה, אלא גם מדוע אין הן מלוות את המת.
וע"כ אי"ה באשכול הבא.
 |
|
|
