בחינת ההלכה

ברוך הבא אל הפורום!

העלית נושא מעניין וחשוב.

אין ספק כי בתולדות ההלכה יש תופעות כמו מנהגים שאינם ב"פרופורציה" (ראה אשכול "קדיש יתום") או דברים המבוססים על השקפות שהשתנו, (ראה למשל באשכול על "נשים כפוסקות"). כמו כן, יש להבדיל בין מסורת ההלכה ומבנה ההלכה לבין הטעם והרוח שלה, כפי שכתבת. אך הדוגמאות שהבאת אינן נראות לי סותרות או מנוגדות לרוח הפסוקים והמקורות. אמנם, כדי לראות זאת צריך לעיין ביתר עומק במקורות. ואם תצטרף אלי למסע אינטלקטואלי זה ייפתחו בפנינו אופקים חדשים לתוך חדירתם העמוקה של חז"ל לתוך הפסיכולוגיה של האדם.

נבחן את הדוגמאות שלך, אחת לאחת.

א. מתי צריך גירושין ב"ספר". כתוב בפסוק, "כי יקח איש אשה ובעלה". אם הנתונים שלנו הם כי יש "קיחה", ויש "בעילה", אזי הפסוק בהחלט עשוי להתפרש כי כבר משלב ה"קיחה" יש צורך בספר כדי לבצע גט.
(כיון שלא הכל מכירים את המקורות, אסביר: קידושין הם יישום משפטי של העובדה שהאשה היא אשתו של המקדש ושלו בלבד, ואסורה לכל העולם ומותרת לו. השלב הראשון, שבו היא הופכת לשלו, נקרא בלשון הגמרא "אירוסין", והיא היא ה"קיחה" הנזכרת בפסוק. לכן היא מצריכה גט כדי לפרק את מה שנעשה ביניהם.
(בדרך אגב ניתן לראות את עדינות הליכותיה של התורה בכך שאשה יכולה להתגרש רק בספר, בכתב, ולא באמירה שבעל פה, כמנהג בני דודנו הישמעאלים. האמירה בעל פה היא קלה, ודי שאדם יכעס על אשתו – דבר המצוי – כדי שיפרק את החבילה בקלות דעתו. החיוב לעשות זאת בכתב מאפשר לו להתבונן בדבר ולקבל החלטה בשיקול הדעת. כמו כן, אין ספק שהדבר מכבד יותר את האשה, שלא תהיה קלה להוציאה בדיבור בלבד).

ב. ייבום. כפי שציינת בעצמך, ברגע שאין שמו של האדם מחוי, כיון שנותר ממנו שריד, שוב אינו זקוק שייבנה בית על שמו בידי אחיו. אמנם מצוות ייבום טעונה דיון רחב בעצמה, אך די במה שהערת לעת עתה.

ג. נתינת הירושה של האח המת לאח המייבם אינה עוקרת בהכרח את הירושה מן הבן שיוולד. וכי מדוע שיעניקו את הירושה לבן שיוולד מן היבמה? הלא בלי הייבום לא היה בן כזה בכלל בא לעולם... האח מקבל את הירושה, בניסוח פשטני, בתור פרס על נכונותו לקחת את האלמנה ולהקים שם. בנו שיוולד לו יירש אותה ממילא, כדין בנו, שהרי הוא בנו ולא בן אחיו.
יתכן שאתה בונה על כך שהתורה מציגה את פרי הייבום כהמשך של האח המת. אולם זה נושא שטעון בירור יסודי, כפי שכתבתי בסעיף הקודם. זה ראוי ללא ספק לאשכול בפני עצמו, כחלק מביאור מצוות התורה. על כל פנים, אין כאן "עקירת פשטות התורה" ולכן גם לא "חילול השם שבדבר".

ד. הקביעה כי המייבם צריך לכוון להקים שם לאחיו, ולא למטרות אחרות, היא שיטת אבא שאול, ויש לו בזה מחלוקת עם שאר החכמים. כשלעצמי, כמוך אולי, התקשיתי מאד בהבנת דבריו, שכן בדרך כלל אין הכוונה מעכבת במעשי מצווה. ואכן, אם איני טועה שיטת הרמב"ן היא שפסול ייבום מחמת כוונות זרות הוא רק מדרבנן. יתכן שחכמים ראו במבטם המעמיק כי כאשר האח המייבם לוקח את האלמנה למטרות אחרות, עדיף לה שתצא בחליצה מאשר תהא אשתו של אדם כזה, בנסיבות ההיסטוריות שהשתנו מימי המשנה והגמרא.
איני יודע למה נתכוונת שהיבם פותח ראשון בדברים. סדר החליצה הוא (שו"ע אבן העזר סימן קסט סעיף מג):
נמצא סדר החליצה - קוראה: 'מאן יבמי', וקורא: 'לא חפצתי לקחתה', וחולצת ורוקקת וקוראה: 'ככה יעשה לאיש'.

ה. דברים שהינם הידור אך הפכו לעיכוב. כגון צד ימין למזוזה, רגל ימין לחליצת יבם, לשון "המלך הקדוש" בתפילת עשרת ימי תשובה ועוד.
מאליו מובן כי כל אחד וטעמו עימו, ואין כזה כלל שכל פרט מעכב. להפך. יש דוגמאות הפוכות בשפע. גם בסדר החליצה שהובא בסעיף הקודם יש דברים רבים שאינם מעכבים, בדוק ותמצא שם.
אשר לדוגמאות שהבאת, אשתדל להסביר אחת מהן. למרות שאין העיקרון זהה בכל הדוגמאות, בכל זאת הוא מלמד על עומק מבטם של חז"ל לתוך הפסיכולוגיה האנושית, כפי שכבר ציינתי למעלה.

הדוגמא היא חליצה מרגל ימין. תהא סיבת החליצה מה שתהא כדי לסמן את ביטול מעשה הייבום, הרי שחלק מהטעם שלה נקשר במסורת שלנו למעשה שמסמל קנין. כן אנו מוצאים במגילת רות לגבי ביטול זכות הייבום שהיתה לפלמוני ברות, כך שבועז יכול היה לזכות בה. שם נאמר כי חליצת הנעל ומסירתה סימלו מזמן קדום מעשה קנין.

ב"מעשה קנין" הכוונה היא לאקט חיצוני, במישור הבין-אישי, שמסמל עבור המשתתפים ועבור הבריות כולם את הרגע שבו מצב משפטי משתנה. בדרך כלל, אנו איננו חושבים על כך שהגבהת הספר בחנות (ובדרך כלל גם תשלום המעות לפי מנהגנו היום) היא היא מעשה הקנין, שאחריו אין להתחרט, ובוודאי שאין רובנו ערים לסיבות המשפטיות שמאחורי הנהגה זו. אך כך הדין. מי שהגביה אתרוג כדי לקנותו, אך טרם שילם עליו, ונפל האתרוג מידיו, מסתבר שיהיה חייב לשלם את דמיו למרות שאין לו שום תועלת ממנו. ההגבהה היא אחת מדרכי הקנין, היא "מעשה קנין". מעשה שמסמל העברת בעלות וכל שינוי משפטי.

גם במעשה החליצה יש אקט שמסמל את הרגע שאין ממנו חזרה. שבו היבם מוותר לנצח על האפשרות והזכות לייבם, והיבמה משתחררת לשוק. הרגע הזה הוא רגע החליצה.
אם מעשה הקנין לא נעשה באופן המכובד והנאות, המשתתפים אינם מתייחסים אליו במלוא הרצינות. נכון שיש מקרים שבהם חלקנו נטען שהשינוי לא היה כה מהותי, ומדוע נסבור שאין כאן "רצינות". אבל כאן ירדו חז"ל לעומק דעת הבריות.
אחד המרכיבים החשובים של כל תחולה משפטית הוא גמירות הדעת של המשתתפים. כלומר, הנכונות שלהם לבצע את הפעולה שאין ממנה חזרה. כאשר הפעולה המשפטית אינה מתבצעת בצורה התקנית, ניתן לפקפק בגמירות הדעת. מדובר בהליך לא מודע, אך קיים. לכן החליצה צריכה להתבצע דווקא מרגל ימין, מפני שאחרת לא יתייחסו אליה בהתאם.
למרבה הצער, לא נוכל לשפוט מהרגשתנו כלפי צורת עשיה זו היום אם זה סמל כה חשוב, שראוי לעכב, מפני שצורתו התעצבה בימים קדומים שבהם יתכן שאנשים ראו דברים אחרת. אך הטעם קיים גם היום, כי כולנו בני אדם, וכן אין לשכוח כי עצם העובדה שהמסורת קובעת כך ולא אחרת פועלת גם היא בתודעתנו. כך בנויה ההלכה, וזה אחד העקרונות הגדולים שלה.

לא סיימתי לדון בכל דבריך. העלית נושא של דינים שיחסנו אליהם נשתנה. אולי נשאיר את החלק הזה לתגובה אחרת, או לאשכול אחר. בוודאי גם לך יהיה מה להוסיף על הדברים הכתובים כאן.

מיימוני שלום

א' לגבי מה שכתבת בעניין גט, אף אני הסכמתי לכך שההגיון אינו מחייב שיהא גט דוקא לנשואה למרות שפירוש הכתוב בצורה פשוטה מתפרש בצורה בה אירוסין מתמעטים. כן לגבי ייבום הסברתי שלמרות שפשט הכתובים ששמו מחוי מחמת שאין לו נוחל והיינו כשאין בן וכלשון הכתוב, בכל זאת ההגיון: א' שהעיקר שאין שמו מחוי וא"כ גם בת וב' ההגיון שיירש האח המייבם מקובלים בהגיון ולכן למרות שמבחינת לשון המקורות העניין מתפרש אחרת לא ראוי לבקר ולשנות. אינני מסכים שמבחינת ההגיון לא היינו סובלים את פשט הכתוב בין לגבי גט שדווקא כשנשאו לגמרי, ובין לגבי ייבום שלא די בבת. אך ההגיון של חז"ל והמנהג גם הוא אינו מבוטל ולכן למרות שכקראי יש להתנגד, כשומר מוסד של חוק הוגן לא ראוי לבטל את דבריהם.
ב' לגבי כוונה ביבום. לא התייחסתי לעניין הכוונה לצורך מצווה, אלא לעניין המובא ברמב"ם ושו"ע בהם משתמע כאילו היבם צריך לכוון להתירה בחליצה על זה טענתי שההגיון ורוח ההלכה היא" היבם מתנגד, האשה תובעת, בי"ד משכנע, היבם מסרב, האשה מבזה ויצאה ידי חובתה כלפי בעלה. בעצם הדבר שעשתה את השתדלותה וביזתה את האח הסרבן קיימה את חובתה ומותרת ממילא, אין כל הגיון לצרוך כוונה למייבם.
אגב גם אעיר שלא שייך לקבל את האומרים "כשם שמצווה ביבום כך מצווה בחליצה". ברור הדבר שראוי -מצד התורה- שייבם, החליצה היא מחאה נגד משהוא מוסרי מתבקש שאי אפשר לתבוע.
בקשר לסדר החליצה, עי' ב"סדר חליצה" מובא בשו"ע, שם מתואר (וגם בשו"ע) שהיבם מביע את ביאתו לבי"ד לא כהענות לתביעת הזקנים ש"קראו אליו ודברו אליו" אלא כאילו בא להתירה.

ג' בקשר להידורים שהפכו לעיכוב. לא התכוונתי שיש כזה כלל אלא שיש הרבה מאלו בתוך הכלל [ביקורת קיצונית, אפשר גם למצוא בדברי השואל בשו"ת הראש סי' נ"ה שם כתב על רחיצת הנדה כי השכל מחייב שדי ברחיצה, אך עדיין אין בכוונתי להתייחס לזה כעת).


ד' מה שכתבת לגבי החליצה כ"אקט קנייני", אני חוזר על מה שכתבתי לגבי כוונת היבם. החליצה נראית לי כפעולת ביזוי המבזה את היבם וגומרת את מאמץ האשה בנסיונה להתייבם ובעצם זה שניסתה ועשתה את המוטל עליה כבר יצאה מהייבום וכנ"ל, אין בכך כל קניין ואין כל הגיון לדרוש רגל ימין כעיכוב.


כוונתי הכללית לבחון כללים שלא יצאו מכלל האובייקטיביות. המטרה הראשונית ליצור אותם וההמשך לבחון על פיהם ולנסות להגיע להתנהגות טהורה יותר ופרופוצונלית.

תודה
בוחן

*תיקון אסתטי



תוקן על ידי - ווטו1 - 9/13/2002 10:11:19 AM

מעבר למטרה הפרטנית, ישנו עיקרון על -אצלי- הדורש לתת גמישות בין המרחב האפשרי שבין דעות. [למשל לגבי המלך הקדוש גם אם יש כזה הגיון, ההגיון היותר צודק הוא להשאיר את העניין גמיש]. אני מתחשב בכך שהגמישות יכולה להביא לפיצול באחדות ומוסד העם, אך כוונתי הכללית אינה לקעקע את היסודות, אלא לסנן במובן שהמוסד נשאר על תילו, בדרך משא ומתן החכמים.

אני מקצר וכו'
בוחן

[מיימוני, בקשר לתפיסתי שהבן הנולד נחשב כפרי האח המת, תפיסתי מבוססת על פשטות הכתוב והיה הבן הנולד וכו' וכן דברי אונן בקשר לאחיו שם נאמר שידע ש"הזרע לא לו" עי"ש.
אני מקווה שאתה מסכים שפשטות הכתוב מתייחס לבן שיוולד שייקרא על שם אחיו. "שם" נתפס בעיקר בנחלה כמו שכתבתי לעיל בהתחלה]
בוחן

מזמן לא שבתי לעיין בפורום. היום הזדמן לי.
אני רואה שיש לכם גישה כללית של ביקורת על מנהגים ודברי חז"ל.
מה בקשר לתורה שבכתב, מדבריכם נראה שאתם משוכנעים באמיתותם. אשמח לדעת את תשוובתכם כי אם כן אציג לכם כמה דברים הנראים לי כתמוהים.
תודה

מתעניין

אנו אוהבים שאלות. אנו מקיימים בהן מצוות תלמוד תורה.
קרא את מטרת הפורום, לדון בפתיחות וביושר אינטלקטואלי בכל נושא יהודי. בעינינו, אין סתירה בין יושר אינטלקטואלי ליראת שמים.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני מתקשה כעת בעונש החמור שנתנה התורה למכה ומקלל אביו ואמו. לגבי שבת אני מבין שממיתים על כך כי זה זלזול עמוק במוסד היהודי המעיד על בורא עולם, אני רואה בזה כמי שפורש מכלל המערכת.
אך האם מעצמנו היה לנו צד להמית מקלל???
עוד דבר מוזר ראיתי בדברי ספר חסידים, הוא מסביר למה מכה אביו ואמו לאחר מותם אינו מומת ואילו מקלל מומת אף לאחר המיתה, ומסביר כי המקלל משפיע גם על הנשמה. הנימוק נראה לי תמוה. אני כשלעצמי הייתי מסביר שהמושג של כבוד שייך גם לאדם מת ואילו להכות גוף אין לו משמעות כאשר הגוף מת.
בהקשר לכך הייתי מצפה ממבחן לראות את סקילת המקלל את אביו ואמו המתים כחוסר פרופורציה של העניין.
אגב הייתי מסיף לרשימה של חוסר פרופורציה, מה שכותב המשנה ברורה שאם לוקחים את האתרוג בצד ימין ואת הלולב וכו' בשמאל יש לחשוש שלא יצא. לגבי לקחת את כל המינים באגד אחד כתב השער הציון שלא יצא, בזה אני רואה לפי הגדרת מבחן ב' הביטים של קושי, א' חוסר פרופורציה, ב' ניגוד לרוח ההלכה. כי הרי ברור שארבעת המינים הם מצווה אחת וא"כ וודאי שבאגודה אחת יש היתאמות גמורה לרוח ההלכה. (הלימוד בגמ' עליו מתבסס העניין מדבר על כך שאין חיוב לאגוד, אך כשלעצמי הייתי אומר שזה יותר יפה).

אגב, מבחן!
אני שמח על החלוקה שלך, אני נעזר בה רבות, תודה על כך

שלום וכל טוב

מתעניין

הצגת, בינתים, שתי שאלות.

לגבי מקלל -

בדרך כלל, אני הולך בעקבות שיטת הרמב"ם במורה-נבוכים. העונש נועד להרתיע, ויש לו שני קריטריונים, שלפיהם אנו פוסקים להחמיר או להקל. האחד הוא קלות העבירה, השני הוא המשיכה כלפיה. ככל שקל יותר להרשיע, כך צריך יותר להתאמץ בעונש כדי ליצור הרתעה חזקה. בדומה לזה, ככל שהמשיכה רבה יותר, כך צריך ליצור הרתעה חזקה יותר.
אבל כאן יש כמדומה שיקול נוסף. בעיני הבריות, המזלזל באביו ובאמו עשה עבירה נוראה - אולי היום היחס אליהם התרופף בציבור בכלל ואפילו אצלנו, בציבור החרדי, בפרט. על כל פנים, בימים עברו, המקלל אביו ואמו עשה עבירה נוראה, וכנראה מצפים שייענש בחומרה יתרה. התורה אינה יכולה להציע עונשים - או מצוות - בשונה מהדגם שעם ישראל המתין לו והיה זקוק לו. אל תשכח כי המקלל אינו מקלל סתם בגידוף כלשהו, אלא בשם השם.
כשאני מתבונן בדברים, אני מודה שאיני שבע רצון לגמרי. צריך עדיין לעיין בדבר.

אשר לנקודה השניה, של ארבעת המינים, ניתן לציין כי בתקופתנו יש היצמדות רבה מאד למקורות באשר הם, וחופש הפעולה והניידות בעשיית מצוות הצטמצם מאד. שיטת המשנה ברורה, כפי שעולה מן הציטוט שהבאת - ולא בדקתי בינתים בפנים - היא שאין לנו אלא האופן שתארו חז"ל. וכיון שלא מצאנו דרך אחרת, אין לנו אלא לפסול. שיטה זו עולה בקנה אחד עם הגישה הכללית של בעל המ"ב, ללכת בעקבות המסורת, ועיין באשכול על לכתחילה ודיעבד, שמתאר את גישתו וגישת האחרונים בדורנו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מבחן, שלום

מאד נהנתי מהמגמה שפיתחת.
גם לו נניח ששמירת מסגרת ההלכה חשובה יותר מאשר לעמוד על הדיוק והיושר, מן הראוי לעסוק בחקר הזה. אפרט -
גם אם נניח שמן הראוי לפסוק להלכה שחליצה ברגל שמאל מעכבת, או מזוזה בשמאל פסולה, והנימוק יהיה ששמירת מסגרת ההלכה חשובה יותר משמירת רוח ההלכה בפרט קטן, בכל זאת בכדי לשמור על טהרת הרוח במחשבה יש חשיבות רבה לעסק הבחינה של ההלכה.
הייתי שמח אם היית ממשיך לפתח. אני חושב שיש עוד הרבה נושאים בהקשר הזה.
למשל נטילת ידיים בכלי לעיכוב.
כמה כללים בדיני תערובת (אגב כשלומדים תערובת לפעמים נדמה ששכחו שצריך שאכן יהא יחס והיכר לאיסור).
ועוד.
יישר כח

תוקן על ידי - יהוסף - 9/13/2002 12:39:09 AM

מיימוני שלום
בסוף דבריך ציינת שהניידות והגמישות הצטמצמה בתחום ההלכה. אכן זו נקודה שמבחן העיר עליה, שישנם דברים שרוח הרעיון העומד מאחוריהם דורש גמישות, ואילו ההלכה קובעת מעבר לכך -לדבריו-, מה דעתך ביחס לכך?