בס"ד
"הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ", רק תראה לנו ! ואח"כ אנחנו בטוחים שגם תתן...
וב'ספורנו': "חַנּוּן אָנִי - והנני חונן כל צועק, כשאין לו חונן זולתי".
והנה, לכל אחד מאתנו אין חונן זולת ה' יתברך. זה ברור. אבל האדם, בהיותו במצב של בריא-עולם, לא חש זאת בדרך כלל. רק בעת צרה, חלילה, או כשהוא מחַיה את ההרגשה הזו בקירבו, ויודע שאין חונן זולת ה' יתברך, ניתנת לו הבטחה מפי הקב"ה ש'הנני חונן כל צועק'.
כדי להגיע לדרגה של צעקב בתפילה, צריך האדם להרגיש את התפילה, דהיינו שהתפילה תהיה שייכת לו. לדרגה שכזו אפשר להגיע, בעיקר, ע"י שמשתדלים לקרב את ענייני התפילה אל עולמנו הפרטי, אל החיים היומיומיים שלנו, אל ההצטרכויות הקטנות בהם אנחנו נתקלים, ולהאמין שרק השי"ת הוא היחיד שבכוחו למלא את כל בקשותינו, עד תום.
כדי לקרב את התפילה אל לבנו, כדאי שירגיל האדם את עצמו להתפלל אל השי"ת גם מחוץ ל-3 התפילות הקבועות, וינצל את דקות-הפנאי העומדות לרשותו כמה פעמים במהלך היום, כדי לשטח בפני ה' את כל מה שהוא זקוק לו.
את התפילה הזו יעשה אדם במילים פשוטות, ובביטויים הלקוחים מעולם המושגים האישי שלו, ויתחנן לפני הקב"ה מעומק לבו, וייענה.
והנה דוגמא ומשל ל'כוונה פשוטה' בפסוק מפורסם, המוכר לנו ביותר, שיתכן ומרוב פרסומו אין אנו מורגלים לכוון בו.
"הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ; וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן-לָנוּ". משל למה הדבר דומה, לאבא שנסע לחוץ-לארץ, והבטיח לילדיו שאם יתנהגו טוב וישמעו בקול אימם, והיא אכן תעיד על התנהגותם הטובה בזמן היעדרו, אזי בשובו יקבלו ממנו מתנות לרוב.
לאור הבטחתו זו של האבא, התנהגו כל הילדים למופת, לבד מאחד שמירר את חייה של האם, ולא נתן לה מנוח במשך כל הזמן שהאבא היה בחו"ל.
˜ שעון זהב יפהפה
והנה, כששב האבא מחו"ל, התאספו כל הילדים סביבו וציפו לקבל את המתנות שהבטיח להם. גם הילד הסורר ההוא, שלא התנהג יפה, כירכר סביב אביו, יחד עם כולם. אבל בהגיעו תורו, אמרה האשה לבעלה שלילד זה לא מגיע שום דבר.
החל הבן לבכות, ויאמר לאביו: אבא, אבל כבר הבאת את המתנה בשבילי, אז רק תַראה לי אותה, לא יותר מזה. והאבא הראה לו.
היה זה שעון זהב יפהפה. עיניו של הילד יצאו מחוריהן, והוא החל שוב לבכות, ואמר לאביו:
אבא, תן לי רק לענוד את השעון הזה למשך דקה אחת. אתה מוכן?
והאבא הרשה לו לענוד את השעון.
לאחר שענד אותו על ידו, לא יכול היה הבן להיפרד מהשעון המפואר, והוא פנה אל אביו בלשון תחנונים, ואמר לו - אבי-יקירי, אם כבר ענדתי את השעון, הרשה נא לי להשאיר אותו על ידי לצמיתות. והאבא הירשה לו.
וכך אנחנו מתפללים להשי"ת ואומרים "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ", רק תַראה לנו ולא יותר; וכיון שתַראה לנו, יתקיים בנו אח"כ "וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן-לָנוּ", שגם תתן לנו את החסד הזה.
וכך צריכה להיות תפילתו של כל יהודי, תפילה פשוטה בכוונה פשוטה, אבל כזו היוצאת מעמקי הלב, וכמה שהכוונה תהיה יותר פשוטה, כך נוכל להשיג בה יותר, ולהתעלות על ידה לשיאים חדשים.
˜ היש כוונה פשוטה מזו?
כשאנחנו אומרים למשל 'אבינו מלכנו עשה למען טבוחים על יחודך', או 'למען באי באש ובמים על קידוש שמך', יש ומפני שמדובר כאן בעניינים גבוהים של מסירות נפש, אנחנו לא יודעים בדיוק מה לכוון.
הבה נתבונן: האם יש כוונה פשוטה יותר מזו שאנחנו מבקשים מהשי"ת שיעזור לנו וישמע תפילותינו - למען אלה שנטבחו על יחודו?!
גם אם אין לו, למתפלל זה, קרובים שנשחטו בשואה, יכול הוא להבין בשכלו, שאנחנו מתפללים כאן שה' יעשה למעננו את מה שאנחנו מבקשים, היות ואבותינו מסרו את נפשם למענו.
וכמו שאדם שמסר את נפשו ונטבח על כבודו של המלך, בודאי שהמלך יאהב את בניו של האיש הזה, ויעזור להם במה שרק יוכל, כך גם ההנהגה במלכותא דלעילא. וזו הכוונה הפשוטה של קטע זה.
וכך יחפש כל אחד בקטעי התפילה את הפירושים הפשוטים ביותר, כדי שיהא באפשרותו לכוון.
כי כאשר אדם מרגיש שהתפילה 'שייכת לו', ומדברת אליו - הוא מרגיש את עצמו יותר בתוך התפילה, ואז הוא עומד בנינוחות, ויש לו חשק להמשיך ולהמשיך להתפלל, ובליבו הוא רוצה לעמוד כל היום בתפילה.
זאת בניגוד גמור לאדם שאינו מוצא את עצמו בתוך התפילה, ואז הוא מצפה בכליון עיניים מתי יוכל כבר למצוא את עצמו חולץ את התפילין ולהיות כבר מחוץ לבית הכנסת...
(מתוך "ברכי נפשי").
מוקדש באהבה לבורא עולם ולזכות והצלחת עם ישראל
_________________
אין יום שאין בו טוב
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
