בס"ד
"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ז).
"בנות צלפחד חכמניות היו, שלפי שעה דיברו. מלמד שאותו היום היה משה יושב ודורש בפרשת יבמין, אמרו לו, אם כבן, אנו נירש כבן, ואם לאו, תתייבם אמנו, מיד ויקרב משה את משפטן". (ב"ב קיט).
בנות צלפחד, זכאות בן זכאי, בן יוסף שחיבב את הארץ, שבשעה שאחרים מבקשים "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", הן מבקשות ליטול חלק בארץ.
יודעות ומאמינות הן, כי עתידין בני ישראל לבוא בשערי הארץ, לישב בו איש על שדהו ועל נחלתו. ואף הן רוצות חלק בראש, להיות להם בית ואחוזה בארץ הקודש.
* "'כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת', ב' במסורה. הכא, 'וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם' (מלכים א, ה, כג). שהיו מלאות רוח אלקים וחוכמה, כים שהוא מלא, כמו שדרשו ז"ל חכמניות היו" (בעל-הטורים).
כתובים אשר נכפלו ובאו במסורה, מקבלים רשות זה מזה, ונותנים רשות זה לזה. בא זה ולימד על עניינו של זה, להוסיף ביאור ועומק במשמעות הכתוב.
כאן, אחר שדרשו חז"ל שבנות צלפחד חכמניות היו, בא הסמך לזה במסורה: "וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם".
ואמנם, הים עצמו הוא שנמשל לחכמה, ולא הדוברות, ומה ביאור יש במסורה, בנות צלפחד "דוברות", ו"דוברות" בים?
* "בנות צלפחד צדקניות היו, שלא נישאו אלא להגון להם. תניא ראב"י אומר אפילו קטנה שבהם לא נשאת פחותה מארבעים שנה" (ב"ב).
במשך שנות דור, עמדו בנות צלפחד והמתינו לבני זוגן הראויין להן כפי מעשיהן. ואף כי כל עיקרה של האשה לבנים, והעומדת ארבעים שנה ולא יולדת, שוב אינה יולדת, מכל מקום דחקו עצמן לישב בדד בבתיהן, וציפו מתי תגיע שעתן, להקים ביתן ענבי הגפן בענבי הגפן.
יש מנשים צדקניות שזכותן ופעלן באשר הקימו ועשו. מעשיהן לזכרון טוב, ורבות השיבו מעוון, לקרבן לבנות ישראל לאביהן שבשמים, לצניעות וכל מידה נכונה.
* לא כן בנות צלפחד דוברות.
עיקר שבחן של בנות צלפחד באותן שנים ארוכות, יום-יום שעה שעה, אשר בעקשנות ובמסירות עמדו על שלהן, ללא פשרות וויתורים.
גבורתן ב'שב ואל תעשה', היא שעמדה להן. ומעשיהן הטובין נפרטין לפניהן, לשם עולם, לכבוד ולתפארת.
כן צדקתן, וכך חוכמתן.
* "חכמניות היו, שלפי שעה דיברו".
אף כי ידעו שאין להן חלק בארץ, ונגרע חלקן משאר ישראל, אעפי"כ לא מחו ולא ערערו.
ודאי שלא ידעו כי עתידה לידרש פרשה זו של יבום ונחלה על פרטיה ודקדוקיה. ואעפי"כ ידוע ידעו כי עתה אין הזמן גרמא לשטוח טענותיהן ולהביא דברם לפני משה והזקנים.
רק כאשר נדרשה פרשת יבמין, מצאו להן שעת הכושר והקריבו משפטן לפני ה'.
וכל אותם הימים עד אשר באה עת לחננה, להיות ענין נדרש בבית המדרש, לא השיבו על משה ולא התלוננו. נשאו סבלן וכאבן בליבן פנימה, וצהלתן על פניהן.
* "וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם".
קול ה' על המים, וזה הים גדול ורחב ידיים, ואין חקר לעומקו ומידתו. ויורדי הים באוניות, עושי מלאכה במים רבים, כל חוכמתם לידע מתי עונה זו יפה להשמר מפגעים וסכנות, והיאך יוכלו להשתמש בכוחות הים הרבים והמופלאים לצרכיהם.
ואלו אשר חכמו ישכילו להכיר סודות הים ותהלוכותיו, ולנצל הים וגליו, ומשיטים בו דוברותיהם, על פני הים ישלחו סחורותיהם, וממרחק יביאו לחמם, ירבו הונם ומקנתם ויפרצו וירבו מאד.
הדוברות, באמצעותם יבוא האדם אל תוך הים. בכוחם, יוכל להפיק מהים מלוא התועלת.
החוכמה - תחיה בעליה. ואף כי פעמים נדרש האדם לומר דברו אפילו מאה פעמים, מכל מקום, יש לו לידע מתי לא לומר דבר שאינו נשמע, ובמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. ואם בעל נפש אתה, ושמת סכין בלועך, וסייג לחוכמה - שתיקה.
חוכמתן של בנות צלפחד וטענותיהן - אמת, אשר כן הן "דוברות", זיכתה אותן לא רק ליטול נחלה, אלא גם שתיכתב על ידן פרשה בתורה. מהן ישמע חכם ויוסיף לקח, כי עת לדבר ועת לחשות, ובכך דבריו נשמעים. ואף חוכמתו תעמוד לו, למלט העיר בחוכמתו.
(מתוך "האיר ממזרח").
מוקדש לעילוי נשמת הילדה המנוחה
דניאלה-חיה בת מישל-מסעודה
ת. נ. צ. ב. ה
_________________
אין יום שאין בו טוב
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
