פרשת ראה - צדקה תציל ממות
בס"ד "... כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י). מעלת הצדקה כה גדולה, שבכוחה אף לשנות גזר דין מות שנגזר על האדם, כמו שנאמר "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב). מסופר בחז"ל מעשה בר' עקיבא שהיתה לו בת, ואמרו לו החוזים בכוכבים, שלפי מערכת הכוכבים והמזלות, הם רואים שביום כלולות בתו, יכיש אותה נחש ותמות. והיה ר' עקיבא דואג על זה מאד. ביום כלולותיה כשבאה לחדרה הוציאה את סיכת הזהב שבראשה, ותחבה אותה בין הלבנים שבכותל הבית, נזדמן, שהיה שם נחש ארסי שהיה אורב לה, וכשהיא תחבה את הסיכה בקיר, ננעצה בעינו של הנחש, ואז פירפר הנחש ומת. למחרת בבוקר בא ר' עקיבא לשאול בשלומה, היא קמה להתלבש וכשהוציאה את הסיכה, נסרך הנחש שהיה כבר מת, ויצא עם הסיכה, ונודע הנס שאירע לה. אמר לה: בתי, הגידי לי מה מעשה טוב עשית, אמרה לו, אמש בא עני לבית המשתה, וראיתי שאין מי שישים לבו אל העני הזה, קמתי מן החופה, והגשתי לו את מנת הסעודה אשר לי. אמר לה, מצוה גדולה עשית, והיא שהגנה לבטל הגזירה שהיתה עלייך. יצא ר' עקיבא ודרש, וצדקה תציל ממות, לא ממיתה משונה בלבד, אלא כמו שנאמר (משלי כא, כא) "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד - יִמְצָא חַיִּים, צְדָקָה וְכָבוֹד". עוד מובא בחז"ל: ר' מאיר הלך למקום אחד ששמו ממלא, ראה שם אנשים כהנים שהיו מתים בקיצור ימים ושנים כשהם בחורים, אמר להם, כנראה שממשפחת עלי אתם, שנאמר בהם "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ, יָמוּתוּ אֲנָשִׁים", אמרו לו, רבי, התפלל עלינו ונחיה, אמר להם, בני לכו ועסקו בצדקה ותזכו לזקנה ושיבה, שנאמר (משלי טז, לא) "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא". ובאבות דר' נתן איתא: מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל ליתן צדקה לעניים, פעם אחת היה מפליג באוניה, ובאה רוח סערה והטביעה את האוניה בים, ראה ר' עקיבא ובא לפני בית דין להעיד על אשתו שתנשא, והנה בא אותו חסיד ועמד על-ידו, אמר לו ר' עקיבא: לא אתה הוא שטבעת בים? אמר לו: הן, אולם צדקה שעשיתי היא שהעליתני מן המים. אמר לו: מאין אתה יודע? אמר לו: כשנפלתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מאת גלי הים שאחד אומר לשני, רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים ליבשה, מפני שעשה צדקה כל ימיו. פתח ר' עקיבא ואמר, ברוך שבחר בתורה ומצוות ובדברי חכמים הקיימים לעד ולעולם, שנאמר (קהלת יא, א) "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ", ונאמר "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". ˜ מדוע פעמים לא מועילה הצדקה? המגיד ממאהילוב זצ"ל סיפר, שעשיר אחד פנה אליו בשאלה. בנו יקירו חלה והגיע עד שערי מוות, הוא נידב סכום רב לצדקה, אבל בנו נפטר. ושואל הוא אַיֵּה הבטחת הכתוב כי "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת"? ענה לו: בוא אמשול לך משל, למה הדבר דומה: בעל בית חרוץ וזריז, הרואה את הנולד, מה הוא עושה? חוטב עצים להסקה בשלהי הקיץ, כאשר העצים יבשים, ומאכסן אותם. ואז, בבוא החורף, הוא מסיק עצים באח, והם יבשים ובוערים היטב, ובבית מתפשט חום נעים. אבל בעל בית שאינו מכין עצים מראש, ונזכר בהם רק בעת הקור והחורף המקפיא, רץ לקנות עצים ביוקר רב, לחים וספוגי גשם, והאש אינה נאחזת בהם. וכשכבר הם בוערים - אין מעט החום העולה מהם שווה בנזקו לעשן הממלא את הבית... מבין אתה, הסביר לו המגיד, מי שמכין לעצמו צדקה בטרם צרה, היא עומדת לזכותו ומגינה עליו, אבל צדקה שנעשית לאחר גזר דין, כוחה מועט וקלוש... שאל העשיר: אבל אנו הרי אומרים, שתפילה ותשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה? ענהו המגיד: הזכרתני משל ששמעתי ממורי הגאון ר"א שיק זצ"ל, בשם רבו ה"ק ר' בנימין מהוראדנא זצ"ל: ילד השוהה בכיתה, אך במקום ללמוד הוא מפריע ומציק לחבריו, קם ללא רשות ומשוחח בקול - יַתרוּ בו ויאמרו לו: שב בשקט ותשתוק. ואז, גם אם יחלום וישגה בהזיות, לא יעירו לו מאומה, ובלבד שלא יפריע. אבל אם יחרה בו אף המלמד והוא יוציאו מהכיתה - ישאר בחוץ עד לסוף השיעור. ולא יהיה די בכך שיבטיח שישב בשקט ולא יפריע, אלא עליו להבטיח שילמד ויקשיב למהלך השיעור! והוא הדין בעניננו. לפני גזר הדין, די בתשובה לחוד ובצדקה לחוד, אבל לאחר גזר הדין, כדי להעביר את רוע הגזירה, נצרכים שלושתם כאחד: תפילה ותשובה וצדקה! (מתוך "אוצרות התורה").
_________________
 אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
