פרשת השבוע - פירורים...

 קנאה ותחרות

חאדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב.

‏אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב.

‏וכן ביתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.

‏כמו כן האוהב תורה ודבק בחכמתה, יקנא בבעלי תודרה, ואדרבא ככל שעסק התורה יהא חשוב אצלו, כן תגדל אצלו הקנאה בבעלי תורה וחכמה.

‏וחוא ענין ''כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", לפי שכל הגדול מחברו והינו בעל חכמה יתירה, הרי שהחכמה בעלת ערך רב אצלו, וכפי אשר תגדל אצל החכם ערך החכמה כן יקנא בבעלי החכמה.

‏וכמו שכתב הרמב"ם: וחיי בעלי חחכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה - כמיתה חשובין.

‏''קנאת סופרים" חיובית לעומת השלילית

''קנאת סופרים תרבה חכמה", הקנאה בבעלי החכמה גורם גדול הוא לאדם להתעלות בחכמה.

אולם זאת כאשר הקנאה היא במובן החיובי, דהיינו שמשתוקק להיות חכם וגדול בתורה ובעבודת ה' ‏כפלוני, אולם אין עינו צרה בחכמתו של אותו פלוני, אדרבא, הינו טוב עין הוא עליו אלא שרוצה להתדמות לו.

‏לעומתו המקנא בבעלי חכמה וקנאתו מובילתו להיות צר עין בחברו, וחפץ הוא להבנות על חורבנו, בודאי אין זו קנאת סופרים שתרבה חכמה, להיפך, גם מה שיש לו לאותו מקנא, ילקח ממנו.

הסכנה לבעלי החכמה המקנאים בבעלי החכמה - סכנה קרובה היא, ועלולים בנקל לסטות מהקנאה החיובית המרבה חכמה, לקנאה השלילית המאבדת את החכמה, ובפרט כאשר התחרות היא עם החכמים בני דורם, שבמו עיניהם רואים הם אותם, וכפי שכינה אותם רבנו יונה: "כת שונאי ה'", לאלו שעיניהם צרות בהצלחת חבריהם, וקשה להם לסבול לראות את חבריהם קרובים לה' ומכובדים אצל העם יותר מהם.

‏‏‏הלקוי בקנאה לא יישווה בעיניו לכלום מה שיש לו, ואף שיש לו הרבה

ונוראה היא הקנאה שיכולה להביא אדם למצב שימאס בחייו ממש ובכל היקר שיש לך, ולא ישווה בעיניו למאומה כל אשר יש לו, ויהא בעיני עצמו כמסכן ההוא שאין לו כלום, עד שיסכים לסכן עצמו למות ולא לחיות במצב בו הוא נתון.

‏ואל תתמה על תכונה זו שנמצאת בלב האדם, שהרי כן מצינו בהמן הרשע שאמר: "וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר ה, יג).

יש לו כל הכבוד שבעולם, אולם כשחסר לו משהו מהכבוד - לא שווה לו כלום, וכפי שמעיד הוא על עצמו "וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי..."

 שורש הקנאה בנפש האדם מקורה חיובי, אלא שהאדם מנתבה לשלילי

והרי הסברנו במקום אחר, שתכונות הרעות שורשם בתכונות החיוביות הטמונים בנפש האדם, האדם מוטבע בנשמתו הקדושה טבע של קנאה והתנשאות על מנת להתרומם ולהתנשאות בעבודת ה' ולהתקרב אליו, ואם מנצל האדם זאת לכיוון החיןובי, מתעלה, וזו מטרת תכונה זו בנפש האדם כדי שיתעלה על ידה.

וכמה שאדם גדול יותר, הרי שביותר מפותחת אצלו תכונה זו להתנשאות ולהתקרב לה', וכשמנצלה לרעה, יש בידו כלי מוכשר להרע יותר מיתר בני העולם שאין מפותחת אצלם כל כך תכונה זו של התנשאות, להיותם פחותים במעלתם מהגדול.

‏קורח שאדם גדול היה ובעל רוח הקודש, תכונת ההתנשאות שלו היתה גדולה בטבע נפשו, וכפי שכן התרומם על ידה והגיע להשגות גבוהות, אלא שנכשל ולא נהג כשורה עם אותה מידה, נתפס דוקא בתכונה זו - שהחלה לכאורה מתוך להתאוות להתקרב לה', כי הבין שאם ישיג מדרגות גבוהות יותר - כאן בעולם הזה - של כהונה, יתקרב להקב"ה ביותר, וחלשה דעתו כשנבצר ממנו מלהשיגם, והביאתו חלישות-דעת זו למסקנה: אם אין לי הכל איני חפץ בכלום ! ומחמת שלא הסתפק במה שיש לו, לא יכל לראות עליונות מעליו, עד כדי מחשבה להפיל את משה ואהרון מגדולתם.

ומעתה נישא קל וחומר, אם סכנה גדולה כזו יכולה לקרות לאדם גדול שבאמת השיג השגות גדולות עד כדי ראיית העתידות, ואילו לא היה נכשל בקנאתו בודאי היה סיכוי שקנאתו תביאהו להרבות חכמה, אחר שבאמת חכם היה והשיג השגות אמיתיות, ועם כל זה טעה ונפל עד שנחלשה דעתו ממתחריו, על אחת כמה וכמה שתיתכן סכנה כזו לשואף להקצנה של גדלות בו בזמן שעדיין רחוק הוא בתיקון והכשר עצמו, שעלול הוא לטעות וליפול בקנאה קשה כשאול מחמת חלישות-הדעת.

(מתוך "בים דרך")

_________________

    אין יום שאין בו טוב

מידות רעות

כתב רש"י: מכאן למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים.

שנינו במשנה: כל מי שיש לו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע.

‏הנה כאשר יראה אדם שני תלמידי חכמים יראי ה', ואין ביניהם רק הבדל דק, לאחד יש ג' מידות הנ"ל ולשני את ההיפך, הרי ברור שיאמר הראשון שקדוש יותר מהשני, אבל לא יבחין יותר מזה. אמר ר' ליב חסמן זצ"ל: התנא מלמדנו שלא כוון לאמת! אין ביניהם רק קדושה יתירה וחסידות מופלגה ותו לא, אלא הבדל תהומי ביניהם, הראשון - מתלמידיו של אברהם אבינו, והשני - מתלמידיו של בלעם הרשע! כלומר, השני לא רק שחסר בו קדושה ויושר לב, אלא גרוע הוא הרבה יותר לעין ערוך, ועם תלמידיו של בלעם הרשע נמנה!!

מעתה נתבונן נא מה המה ג' מידות הללו, ונבחין תלמידים של מי אנחנו...

"עין טובה" - פירש רש"י, שאין לו קנאה על חברו, וחביב עליו כבוד חברו ככבודו. והרמב"ם פירש כי הוא מידת ההסתפקות. ופירוש אחד הוא, כי מי שיש בו מידת ההסתפקות אינו מקנא בזולתו. והוסיף הרמב"ם מידת ההסתפקות מצאנו אצל אברהם אבינו שאמר למלך סדום "אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ", וזה תכלית ההסתפקות והוא, שיניח אדם ממון גדול ולא יהנה ממנו אפילו בדבר מועט.

"רוח נמוכה" - פירש רש"י, עניו ושפל ברך, וכן פירש הרמב"ם - רוח נמוכה היא ענווה יתירה.

"נפש שפלה" - פירש רש"י, שמשפיל עצמו בין האנשים ומעורב ביניהם ואינו גס-רוח.

ובמידות רעות - "עין רעה" פירש הרמב"ם, החריצות לקנות ממון, כבלעם הרשע שבא מארם נהרים עד למואב, בעבור ממון אשר נשכר בו לקלל את ישראל.

הרי לנו דבר נורא, אדם שאין לוקח משל אחרים אפילו פרוטה אחת שלא כדין, וכל הונו יבוא בנקיון כפיים, בכל זאת יכול להמנות מבין תלמידיו של בלעם הרשע, כאשר חרוץ הוא לקנות ממון!

ומי בעל-לב לא יזדעזע ויחרד לנפשו, בשמוע שהחרוץ לקנות ממון ולצבור הון, ממון כשר בתכלית, רשע נקרא ומתלמידיו של בלעם הרשע ויורד לבאר שחת, ר"ל. ומזה נלמד כמה רחוקים אנו מדעת תורה! בעינינו אדם שתוקפו בולמוס תאוות הממון ורודף אחריו בכל כוחו, הרי אנו מראים עליו באצבע ומשתבחים בו, ואומרים, ראו וקחו מוסר שאין צריכים להתעצל, שלפנינו אדם חרוץ זריז ונשכר. אבוי על היפך הדעת והסכלות הגמורה! שבמקום להתאונן ולבכות מרה על אבדן נפש יקרה שמת בחצי ימיו ויורש גיהנם, עוד שמחים עמו. ואני הולך רכיל מגלה סוד, מי מאתנו לא יתאווה לאסוף ממון כשר! האם יחשוד מישהו בעצמו שיש בזה מענין עין-רעה של בלעם הרשע? אבל אדרבא ינסה לפרש אחרת בדברי הרמב"ם אלה אם יוכל, וא"כ אין לנו אלא להכנע בפני האמת, להתבייש להודות ולשוב!

חמדת הממון עד רגע המוות

עד כדי כך חמורה חמדת הממון, שאם לא עוקרים אותה, היא מלווה את האדם עד רגע המוות.

סיפר ר' אליהו לאפיאן זצ"ל על אדם נכבד מאד, בעל מעלות רבות, אולם כשהיה מגיע למידה של חמדת הממון היה מאבד כל הנכבדות שלו. וכלל גדול הוא, שכל מידה רעה שבאדם, אם אין הוא עמל לשרש אחריה – הרי היא מתלווה עמו עד קברו.

והנה אדם זה חלה ונטה למות, ובאו חבריו להפרד ממנו, וראו האנשים שעמדו סביב מטתו שהוא מדבר בלחש, והכירו בו שרוצה שישמעו אותו, והטו אוזנם ושמעו שאומר: רצוני לומר לכם דבר שתלמדו ממנו מוסר, כי הנה מרגיש אנכי כי קרב קצי, ועוד מעט ואינני, ובכל זאת אם אחד יתן לי כעת כסף אני מרגיש בעצמי שלא אמנע מלהושיט את ידי, ואקח הכסף ואשים אותו תחת הכרית... עד כדי כך שולטת עלי מידת חמדת הממון, שמעו וקחו מוסר! ואכן אחרי כרבע שעה יצאה נשמתו והלך לעולמו.

(מתוך "אוצרות התורה").

לעילוי נשמת פנחס בן ליאון ז"ל   ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

פרשת פנחס - "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל ה' לֵאמֹר, יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה" - פירש רש"י להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי ציבור.

‏כיצד קיבל משה רבינו את השמועה הרעה מפי הקב''ה, כי בא קיצו והגיע זמנו להיאסף אל עמו ועליו להתייאש מלהכנס לארץ ישראל? לכאורה, משה רבינו צריך היה ברגע זה לנצל את הזמן שנותר לו, לנסות שוב לחדש את תפילותיו ואת תחנוניו, להרעים את השמים ולהרעיש את הרקיעים בתפילות ובתחנונים להעביר את רוע הגזירה, צריך היה להתעסק בצרכיו ולבקש על הארכת ותוספת חיים וביאת הארץ.

‏והנה, משה רבינו, מניח כל צרכיו, מתרומם מעל לצרכי החיים שלו, ודעתו צלולה לדאוג אך ורק לצרכי עם ישראל, וכל דאגתו מה יהיה עם ההנהגה, עד שמסיח דעתו ומשכיח מעמו את כל צער עצמו.

‏וכזאת מצינו גם אצל רבותינו כפי שספרו בגמרא, אביו של שמואל היו מפקידים אצלו כסף של יתומים, כשנפטר לא היה שמואל אצלו, ולא ידע היכן הכספים, והיו מוציאים עליו לעז שהוא אוכל כספי יתומים. הלך לבית הקברות ואמר שרוצה את אבא, אמרו לו הרבה אבא יש כאן, אמר להם שרוצה את אבא של שמואל, אמרו לו שעלה לישיבה של מעלה, לבנתיים ראה שמואל את לוי שיושב בחוץ ואין עולה לישיבה של מעלה, שאל אותו מדוע אתה יושב בחוץ, ואין אתה עולה לישיבה? אמר לו הענישו אותי כנגד השנים שלא נכנסתי לישיבתו של רבי אפס וחלשה דעתו מפני זה, לכן לא מעלים אותי לישיבה של מעלה ... לבנתיים בא אביו וראהו שהיה בוכה ומחייך אמר לו מדוע בכית? אמר לו כי במהרה תבוא לכאן, ומדוע חייכת? משום שחשוב אתה כאן בעולם הבא מאד, אמר לו: אם חשוב אני, מבקש אני שיעלו את לוי לישיבה, והעלו את לוי וכו'.

‏הנה, שמואל, כאשר בישרו אביו בבכי את הבשורה המרה ששמע במתיבתא דרקיעא כי קרבה שעתו להפרד מן העולם, אין הוא חושב דבר כלשהו לעצמו, אלא מבקש אם אני חשוב בעולם העליון, בבקשה לסדר שלוי חברי יוכל לעלות למתיבתא דרקיעא.

‏כך הוא דרכם של גדולי ישראל, גם בשעות הקשות ביותר, אין דעתם פנויה על צרכי עצמם, אלא על צרכי הזולת!

אוזן קשבת לאנקת הדל

כתוב בפסוק "כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם-- כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מב, ב). אמרו רבותינו:  כאילת אינו אומר אלא "כאיל" זכר, וממשיך "תערוג" לשון נקבה – למה? אלא, אילת זו כשיושבת על המשבר מצטערת ועורגת להקב"ה, והוא עונה אותה ומזמין לה נחש ומכישה בבית-הרחם ומיד בית-הרחם נפתח. מהו "על אפיקי מים"? – האילת היא חסידה שבחיות, ובזמן שהחיות צנאות, מתכנסות אצל האילת, והיא חופרת ומכנסת קרניה בקרקע ועורגת להקב"ה, וקורע לה התהום והמים עולים לה, זהו כאיל תערוג על אפיקי מים, כשם שהאילה צווחת להקב"ה, כך אסתר אמרה "אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה".

לכאורה, עדיין אין מיושבת הקושיה מדוע פתח הכתוב בלשון זכר ,כאיל" וממשיך בלשון נקבה "תערוג"? אלא ביאר ר' חיים זייצ'יק זצ"ל, המאמר שהזכירו חז"ל ונראה כשני מאמרים אינו אלא מאמר אחד, כשהוא מספר על האילת שמצטערת על כאבה וצרתה הפרטית ביושבה על המשבר וגם מצטערת על צרות חברותיה ובנות מינה כשהן צמאות - ענין אחד הוא. וכאשר מזדמנות לאילת שתי הצרות גם יחד, כשהיא יושבת על המשבר ומצטערת בכאבים גדולים של חבלי לידה מחמת שרחמה צר, ובאותו רגע באות החיות הצמאות אליה וקובלות על צערן, מה עושה אז האילת החסידה? - דוחה את צערה הפרטי ומתרכזת בצער החיות הצמאות, ומתאמצת לערוג להקב"ה לבקש הימנו רחמים למים, וזוהי חסידותה שהיא מבריחה את צערה ודוחה אותו מפני שאר חברותיה, בזמן שצריכה לבקש על צערה מהקב''ה שירחם עליה, היא עושה כן לא למענה אלא למען חברותיה. 

ובזה מיושב הפסוק המתחיל בלשון זכר ומסיים בלשון נקבה; האילת עושה עצמה, כ"זכר" לגבי צער הלידה, כמו שהזכר אינו חש בצער לידה ואינו יודע יסורים אלה, כן היא, עושה עצמה חרשת, אוטמת לבה לצער של עצמה, וכולה מסורה לצער זולתה.

וזוהי דוגמה לגדולתו ולענוותנותו של דוד המלך ע''ה, שהיה שרוי תמיד בצער ובצרות עצמו, מבית ומחוץ, משונאיו ומקרוביו, ובכל זאת הרחיק מעצמו את צערו העצמי, כבש יסוריו לערוג להקב''ה ולבקשו על תשועת עם ישראל, וכך אסתר המלכה דחתה את צערה ואת סכנת עצמה להרגיש את כאבו וצרתו של כלל ישראל.

‏ישמע חכם ויוסף לקח - האדם לא נברא בשביל עצמו, אלא למען זולתו!

מעשה שביקשו אנשים מעיירה הסמוכה למרן ה"חפץ חיים'', מאחר והימים הנוראים ממשמשים ובאים ועדיין אין להם בעל תפילה, שישלח אחד מתלמידיו שיתפלל אצלם בימים הנוראים. ה''חפץ חיים" קרא לאחד מתלמידיו וביקשו שלקראת הימים הנוראים ילך להתפלל באותה קהילה. התלמיד אמר כי רוצה הוא להתפלל בימים הנוראים במחיצת רבו, ובמחיצת הישיבה הקדושה, ואין הוא חפץ להתפלל באותה עיירה. אמר ה''חפץ חיים'' ‏לאותו תלמיד: האדם לא נברא רק בשביל עצמו אלא גם לעשות חסד עם אחרים, וזה תפקידו עכשיו להתפלל באותה עיירה. ומהרי''ץ מוולאז'ין כותב בהקדמה ל''נפש החיים'' בשם אביו הגר"ח זצ"ל לשון חריפה יותר: וכה היה דברו אלי תמיד האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות.

 (מתוך "אוצרות התורה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 07/07/2009 8:23:03

תוקן על ידי eman0n ב- 10/07/2009 2:19:13

"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב)

ר' יהודה אומר: אילו רצה משה לחיות כמה שנים, היה חי, שאמר לו הקב"ה: "נקום" ו"אחר תאסף", תלה הכתוב מיתתו במדין. אלא להודיעך שיבחו של משה. אמר: בשביל שאחיה אעכב נקמת ישראל? מיד "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא".

המדרש מלמדנו להעמיק בדברים שנאמרו למשה, ושמהם יכול היה לדעת שכל עוד משה רבינו ע"ה לא יצא למלחמה על מדין יכול היה לחיות, באשר עד אז תפקידו בעולם עדיין לא הושלם. אעפ"י כן משה העדיף למהר למלא אחר דבר ה', למרות שידע שהדבר יעלה לו במחיר הסתלקותו מן העולם.

משה רבינו ע"ה בחר בחיים, והתורה מספרת שהרבה תחינות ובקשות הוא שטח לפני הבורא על מנת שיורשה לו להמשיך ולחיות. אפילו תוספת יום אחד בחייו של משה רבינו – מי יוכל להעריך?! ולא עוד, אלא שהיו למשה רבינו ע"ה הרבה סיבות ערכיות טובות שבגללן רצה שיתארכו חייו.

הוא בעצמו אמר לעם: "כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן" (דברים לא, כט), ואם-כן, יכול היה לסבור שטובת העם דרשה שימיו יאריכו ככל האפשר. אולם כל רצונותיו, כל הסברות וכל החישובים היו אצלו כאין למול קיום המצווה.

הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל" אומר שהרבה אפשר ללמוד מגודל טהרת ליבו של משה בכך שלא נקם במדין. את הסיבה לכך נוכל לגלות גם בשינוי הלשון בין מה שאמר הקב"ה לדברי משה.

משה רבינו אמר: "החלצו וגו' לתת נקמת ה' במדין". הקב"ה אמר: "נקום נקמת בני ישראל".

משה ראה את גודל חשיבות המלחמה במדין מצד החובה לנקום נקמת ה', ואמר משה: אין לנו רשות לעכב המצווה ונזדרז בשמחה לכבוד קונו במסירות נפש.

אם-כן, מדוע משה לא הלך בעצמו לנקום כפי שנצטווה? במדרש מתורץ הענין ע"י שנתגדל במדין, אמר שאינו בדין שאני אנקום למי שעשו לי טובה.

מכאן אנו למדים עד כמה יקרה היא המידה של הכרת הטוב. באותה שעה שמסר חייו ממש עבור הזריזות במצווה באופן המושלם ביותר, נמנע מלעשות זאת בעצמו אף שנצטווה בפירוש "נקום".

ואף אם היה נוקם לא היינו רואים בכך עוולה גדולה כי הרי במי מדובר כאן? במדיינים שהחטיאו את ישראל והרגו מהם עשרים וארבע אלף, שהוא עוול נושא לעומת הטובה לה זכה משה רבינו ע"ה.

מכאן נבין כי מידה זו של הכרת הטוב היא ערך עליון ואנו חייבים להכיר טובה לכל מי שעושה עימנו אף חסד קטן! וחייבים אנו ראשית להכיר טובה להקב"ה על כל החסדים שעושה עימנו יום יום, שעה שעה. אך חבל שמתוך הרגל – אין אנו חשים בכך.

(מתוך "אור דניאל").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"... וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה', וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב)

משפט זה אמר משה רבינו ע"ה לבני גד ולבני ראובן, שאחר שיקיימו הבטחתם להיות חלוצים במלחמת כיבוש הארץ ולא לשוב אל עבר הירדו המזרחי עד אשר תיכבש הארץ, אזי יהיו נקיים מה' ומישראל.

וחז"ל דרשו מפסוק זה, שאדם צריך לצאת ידי חובת הבריות כשם שצריך לצאת ידי חובת המקום. ואמרו: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו משום חשד. כלומר, שצריכים אנו להתרחק מכל מעשה מכוער, דהיינו שאינו נראה הגון ויפה, שמא יחשדוהו הבריות. עוד אמרו שכל הרואה שחברו חושדו ואין בו – יודיעו שנקי הוא. והכל נועד לכך שיהא האדם נקי ובר מכל רינון של הבריות אחריו.

והנה ענין זה – להיות נקיים מחשד, נצרך מאד בזמננו, שלבם של אנשים מלא מחשבות חשד – שזה נוכל וזה כזבן, זה צבוע וזה גנב וכו', ומצדיקים עצמם באמרם שבדור זה כל אחד רוצה בטובת עצמו ולכן הישר בעיניו יעשה על-אף שלא ישר מעשהו בעיני זולתו, ובודאי שיש לחשדו וכו'.

טענות אלה וכאלה הנה הנן מיצר הרע המחרחר ריב ומדון ורודף שלום – להרסו. כי לא חינם ציוותה אותנו התורה לדון לכף זכות, כי איננו יודעים את אשר בלבו של אדם ופעמים רבות שכוונתו לטובה.

ועל כל פנים, צריך להנקות מחשדו של כל אדם, ועל-מנת כן – לכתחילה יש להשתדל שלא להראות בפני אנשים שום דבר הנראה מוזר ומשונה בעיניהם וכל שכן אם ניכר ממנו סרך איסור או מידה רעה, שכשם שאסור לחשוד בכשרים, אסור לגרום לאחרים לחשוד, שהרי זה מחטיאם וגורם לכך שיענשו בעבור חשדם המוטעה.

ולא זו בלבד, אלא אף מעשים שאינם אלא דברי חסידות ולפנים משורת הדין, אם לא הוחזק אותו אדם ל"מתנהג בחסידות" ולא כולם "עונים אחריו מקודש". הרי גורם למי שהציבור שיחשדו ביוהרה, ובנוטל את השם שלא ראוי לו. לכן כל אדם ישקול בפלס ומאזני משפט את כל מעשיו ודבוריו האם עלולים לגרום חשד, אם כן – ימָנע מהם ויקבל שכר על הפרישה. וע"י זה ישיב רבים מעוון החשד וניקה האיש מעוון הכשלתם בזה, ובכך קיים "והייתם נקיים מה' ומישראל".

השי"ת יעזרנו על דבר כבוד שמו להתחזק בתורה ובמצוות ומידות טובות.  

(מתוך "נתן בלבו").

 לעילוי נשמת נחום בן עזריאל ז"ל  ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל" (במדבר לא, יד).

אא.    לא יתכן שירצה ה' שלימות המעשה כשהוא על חשבון עבירה כל שהיא

ופירש רש"י: "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עובדי כוכבים, וכן אתה מוצא בשמיני למילואים, שנאמר "וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר", בא לכלל כעס בא לכלל טעות, וכן ב"שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים" "וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע" – על ידי הכעס טעה".     

‏ברור הוא שכעסו של משה היה לשם שמים גמור, ועם כל זה בא לכלל טעות, למדנו מכאן יסוד גדול, לעולם לא נכון לעשות עתה מעשה שאינו רצוי בעיני ה' ואפילו מעשה קטן - מסיבה שאחר כך יושלם מעשה מצוה גדול יותר, אין רצון ה' שתחטא לו עתה בשביל להיות מושלם לאחר מכן, את האמת בשום פנים אי אפשר להשיג בדרך שקר, ואף שלכאורה נראה שאם אוותר עתה על איסור מסויים - ואפילו קטן יחסית ­ישתלם לי הדבר מאד אחר כך ואגיע להישגים גדולים, זו טעות! והסיבה היא כי רצון ה' שיהא האדם עובדו בכל עת ובכל רגע במה שלפניו, ואין לך אלא הרגע שאתה בו לפי אותם תנאים שאתה נתון בהם, וכמו שנבאר בהרחבה להלן.

אכן עתה ב"תקופת בין המצרים", מן הראוי לחתבונן בחטאי ישראל בזמן חורבן הבית שהוא בדומה לענייננו.

ב. הכעס לעולם גרוע, ואף שיתכן שמחמת זה שתכעס תרוויח איזושהי מדריגה רוחנית

והדברים אמורים הן בתחום העשה טוב והן בסור מרע.

‏אדם מעוניין לקום בהשכמה ולשם כך מחליט לישון מוקדם, והנה מופרע הוא מהסובבים אותו באופן שלא מתאפשר לו לישון מוקדם, הדבר מעורר את כעסו, מרשה הוא לעצמו לכעוס ולהקפיד כדי למנוע את ההפרעות על מנת לקיים את שאיפתו לקום בהשכמה. זו טעות, מעולם לא התיר לך הקב"ה לעבור על רצונו ולעשות נגד רצונו עתה על מנת שתצטיין לו אחר כך, ולכן עתה שהנך בנסיון כעס עליך להבין שרצון ה' שתתמודד עתה עם נסיון הכעס להזהר לבל תכעס, ותבין שזה רצון ה' ממך שתעבור אותו בנסיון זה עתה, ואין רצונו שבמזיד תחטא לו כעת על מנת להיות מושלם אחר כך שתקום בהשכמה, כי בכך הינך בונה את האמת על ידי שקר, ולא יתכן שידרוש ה' ממך סוג עבודה כזאת, דאז הינך כאומר: סגר עלי הבורא לעובדו רק בדרך שאעבור על רצונו, וכביכול זהו רצונו שאעבור על רצונו עתה כדי שאעשה רצונו אחר כך, הכי יעלה על הדעת כדבר הזה? !

‏ועל אחת כמה וכמה שאין מן הראוי לכעוס על דבר שכבר נעשה, מסיבה ללמד לקח לבני ביתו שלהבא לא יעשו טעות נוספת. הרוצה להוכיח את בני ביתו על טעותם, צריך הוא שיוכיחם לאחר שנח כעסו ודיבורו בנחת כי הכי דלתשמעו מיליה, אבל כשמוכיחם מתוך כעס על מחדלם - מן ההכרח הוא שיתערב כאן כוונה להאשים אותם ולקרר זעמו על הנהגתם.

ג. כמו שפשוט שאין לגזול או חלילה לרמות במשא ומתן על מנת לעשות צדקה וחסד, כן אין לעבור על שום עבירה על מנת להרויח מצוה גדולה.

ולמה הדבר דומה? לאדם שנזדמן לו נסיון של גזל, הרי ברור שחייב הוא להתגבר, וכמה שיתחסד ויחמיר על עצמו שלא להכשל בפגיעה בממון השני – הרי זה משובח, והרי ברור לכל אחד שאסור לו לאדם להתיר לעצמו היתרים לא אמיתיים כדי לזכות בממון שלא שלו, על מנת שבכסף זה יעשה מצוות גדולות, דפשיטא שזו שטות גמורה, ואם כן מאי שנא לכעוס, או לדבר לשון הרע על חברו, על מנת לזכות באפשרות זו לעשיית מצוות גדולות על חשבון בזיון חברו, וכן בהלבנת פני חברו חלילה, מי יעלה על דעתו להתיר זאת על מנת לקיים מצוות על חשבון שפיכת דמו של חברו.

‏ואפשר על זה כיוונו חז"ל בדבריהם: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות", דהיינו לבל תיכשל עתה במצוה קלה שנזדמנה לך, ואף שנדמה לך שבשל כך תפסיד את החמורה.

ד. בטחון בה' בתוצאות המעשה מביא לרוגע ושלוה במהלך עבודת ה' ללא לחץ ובהלה.

לו היה לנו יסוד זה, כמה היתה עבודתנו את ה' ברוגע ובשלוה ובדרכי נועם, ולא היינו בהולים ולחוצים במעשי המצוות לראות רק את המטרה ובעבורה לקדש ולטהר השרץ שבמהלך האמצעים להשגת המטרה, אלא היינו מבינים שכל מהלך ומהלך עד להדיע למצוה, הינו מקודש, ויש להתייחס אליו כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי, ומתוך כך נבוא לעשותו בתכלית האמת כמטרה עצמה.

ה. רווח נוסף מבטחון בה' הוא סיפוק מעצם ההשתדלות גם מבלי לראות את התוצאות.

ומידיעה ברורה זו רווח גדול נוסף: המון עוגמת-נפש היינו חוסכים מעצמנו בראותנו כאשר הרבה משאיפותינו לא יוצאות לפועל גם לאחר שהשתדלנו עליהם כראוי, כי היינו מבינים שההשתדלות – היא גם מטרה, כל שלב ושלב בהכנה לביצוע המצוה הוא מטרה כשלעצמה, ואם היינו רואים בכל השתדלות והשתדלות מטרה לעצמה, היינו מודים לה' על עצם הצלחתנו בהשתדלות, והיינו רואים בה כהצלחה על אף שרחוקים אנו עדיין מסיום גמר המעשה, והיינו מבינים כי המושג שלימות אינו לאפוקי שכל אשר נעשה עד השלימות אינו שווה כלום, וכמו שחושבים טועים רבים, להיפך, כל פסיעה ופסיעה קדימה לקראת השלימות, היא מטרה כשלעצמה והיא שלימות כשלעצמה, ויש להתייחס אליה כהצלחה ולשמוח בה.

ו. השמח בחלקו שייך גם ברוחניות והוא מקנייני התורה.

כי כלל גדול הוא בידינו, ש"השמח בחלקו" נאמר גם בחלק הרוחני, וכמובן אין הדברים אמורים שישמח אדם במועט ויסתפק בו כשיכול הוא לעשות יותר, דברוחניות אופן העבודה שונה מהחומריות, ובחומריות יש לו לאדם לעבוד על עצמו להתחזק בבטחון בה' ולהשתדל כמה שפחות ולהשאיר מה שיותר על בטחונו בה', ואילו ברוחניות להיפך, על האדם להשתדל ולהתאמץ מה שיותר, אלא שלאחר שהשתדל ישמח בחלקו במה שהשיגה ידו, ולא ייצר לו על הצלחת חבריו יותר ממנו, אלא ישמח בחלקו אשר נתן לו ה', ואף שחבריו מעלים הרבה בידם עם טורח מועט, והוא אף בטורח מרובה מעט בידו, יזכור הא דאיתא באבות דרבי נתן: "פעם אחת בצער – יותר ממאה פעמים שלא בצער".

(מתוך "בדרך ים").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

‏"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיה א')

פירש החיד"א: אמרו חז"ל: יהודי אחד היתה לו פרה, ומתוך דוחקו מכרה לגוי. כשבא הגוי לחרוש עמה בשבת סירבה לחרוש, והיה מכה אותה מכות חזקות ובכ"ז עמדה בסירובה. בא הגוי וסיפר זאת למוכר, הלך המוכר ולחש באוזנה של הפרה עד עתה היית ברשותי, ומתוך דחקי מכרתיך לגוי וע"כ עבדי כרצונו. ומאותו זמן חרשה הפרה גם בשבת, התפעל הגוי ונתגייר, ומחמת זה קראו למוכר תורתא (פרה בארמית), וזה מה שאמרו בגמרא ר' יוחנן בן תורתא.

‏וכן אמרו חז"ל על הפר שנתן אליהו הנביא לנביאי הבעל שלא היה רוצה להשחט לשם עבודה זרה, נתקבצו כל נביאי הבעל -  ארבע מאות וחמישים ונביאי האשרה - ארבע מאות, וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ, עד שפתח אליהו פיו ואמר לו: לך עמהם, דכשם ששמו של הקב"ה מתקדש ע"י הפר שעימי – כך מתקדש על ידך, אמר לו הפר: וכך אתה יועצני, שבועה שלא אזוז מכאן עד שתמסרני בידם, מיד "ויקחו את הפר אשר נתן להם", מי נתנו להם – אליהו.

‏וכן ספרו חז"ל שנתנו למורו של ר' פנחס בן יאיר לאכול ולא אכל, וכן ספרו שגנבו לר' חנינא בן דוסא את חמורו ולא רצה לאכול ולא אכל, וכן ספרו שגנבו לר' חנינא בן דוסא את חמורו ולא רצה לאכול ג' ימים, מכיוון שהאכילו אותו פירות לא מעושרים, עד שהחזירוהו לביתו של ר' חנינא ואכל.

זה שאמר הנביא "ידע שור קונהו" – קונהו – לשון קנין, שידע השור מי קנהו ועושה כרצונו כסיפור בתורתא. או קונהו מלשון קונו – בוראו – היינו הקב"ה, ולא רצה השור לעבור את רצונו כסיפור הפר של אליהו הנביא. "וחמור אבוס בעליו" – היינו חמורו של רפב"י, "וישראל לא ידע עמי לא התבונן" והוא פלא.

v      בטחון החמור בבעליו

הקשה בספר "בתורתו יהגה", מה שהשור ידע קונהו – יש בזה מעלה וצריך ללמוד מכך. אך מה מעלה יש בחמור המכיר אבוס בעליו, הלוא את האוכל הוא מחפש?

אלא ביאר, החמור הולך כל יום לאותו מקום שאדונו מניח לו את אבוסו ואינו חושב לרגע שמא אבוסו לא קיים יותר והוא צריך לתור אחר פרנסתו, אלא סמוך ובטוח שאדונו ידאג לו למזונו. וזו טענת הנביא "ישראל לא ידע עמי לא התבונן" אם החמור סומך על אדונו שימציא לו מזונו, על אחת כמה וכמה שאתם צריכים להיות סמוכים ובטוחים על הקב"ה שיזמין לכם פרנסתכם בלא עמל, שהרי מיד כשאדם נולד – בא לעולם עם פרנסתו, כפי שאמרו: אמר ר' יצחק אמר ר' אמי: בא זכר לעולם – בא ככרו בידו, זכר זה כר. וכבר אמר דוד המלך ע"ה "כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן; מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי", וביאר בספר "שומר אמונים" כי בשעה שהתינוק עוד בבטן אמו ניזון בפלאים גדולים אשר מדם הנדות מזונו, ובצאתו מרחם אמו נתהפכו הדמים של אמו לחלב מתוק וערב, והקב"ה משגיח ברוב רחמיו על כל בריה ובריה ומכין לו מזונותיו מקטנותו.

והנה כאשר קצת מתבגר, שוכח האדם את אבוס בעליו ומחפש לו בורות נשברים, ואינו יודע שאילו היה בטוח באדונו היה לו ספוקו בנקל, דלא גרע הוא משאר בעלי החיים. וכפי שאמר ר"ש בן אלעזר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי.

וביאר הנצי"ב: שלא תאמר כיוון שכל אומן נברא בהכשר גופו לאותה אומנות מסתמא על מנת כן נוצר, לא כן הוא שהרי צבי, אפילו כשישן עינו אחת פתוחה, ומוכשר לשמור פירות בעת שמתייבשים, ארי הוא בעל כוח כראוי להיות סבל, שועל חכם וראוי להיות חנווני, ומכל מקום אינם בעלי אותה אומנות הראויה להם ומתפרנסים שלא בצער. כמו כן האדם, כל מה שנזקק למלאכה הוא רק כשאינו עמל בתורה, דאז אוכל הוא בזעת אף דמלאכה, אבל אם יעמול בתורה – יאכל בזיעת אף התורה.

וכפי שאמרו חז"ל: לא נברא אדם אלא לעמל. אם זכה – הוא עמל בתורה, ואם לא זכה הוא עמל במלאכה, אשרי אדם שהוא עמל בתורה.

(מתוך "אוצרות התורה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

~ כוחה של תפילה ~

"וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר..." (דברים ג', כג').         

מובא ב"ילקוט מעם לועז", שמשה רבינו ע"ה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כדי להכנס לארץ כמנין "ואתחנן". וכך אמרו חז"ל: אמר ר' חמא ב"ר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קַוֵּה, אֶל-ה': חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-ה'". עד שאמרו כי התפילה צריכה חיזוק כמובא: "תנו רבנן, ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. תפילה מניין? – שנאמר "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך" וכו'.

Ø      בזכות התפילה זוכה האדם לשתי מעלות גדולות:

א.     על ידי התפילה, האדם נקשר אל בורא עולם, שהרי הוא מדבר עימו ושופך אליו לבו ומבקש ממנו בקשותיו ותחנוניו אליו יתברך. וממילא "כַּמַּיִם, הַפָּנִים לַפָּנִים-- כֵּן לֵב-הָאָדָם, לָאָדָם" – כשם שהאדם דבק בו יתברך, כן יותר ויותר נדבקת בו השכינה. ומסופר על ה'חפץ חיים' זצוק"ל, כשהיו באים אליו לבקש שיתפלל עבורם, היה אומר: איני מבין, מתי עני בא לבקש מעני כדי שהעני יבקש מהעשיר? והרי אותו עני יכול לבקש ישירות מהעשיר. לומא לך: אנו העניים, עלינו לפנות ישירות אליו יתברך, כי הוא שומע תפילת כל פה ושמח כשמתפללים אליו (ולכן הנחש נענש בכך שניטל ממנו הצורך לחפש מזון, אלא בכל מקום מצוי עפר. בשל כך בשל כך אין הוא פונה לקב"ה לבקשת צרכיו, וכך רמז לו הקב"ה  שאין ברצונו לשמור איתו על קשר).

ב.     תפילה – פירושה מלשון – פלילים. פירוש הדברים, כי בתפילה ותחינה אליו יתברך יוכיח בעליל שהוא דבק בו. ככל שיתפלל מתוך תחינה ועומק הלב, יוכיח כי הוא עניו יותר ובעל מידות המשפיל את עצמו כי לפני בורא עולם.

הרש"ש הירש כיותב בספרו "חורב", שהמתפלל בוחן את עצמו כי התפילה מגדירה את האדם. בכוחה של התפילה לפעול לעיתים יותר ממעשים טובים, כדברי הגמרא. "אמר רב אחא: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו ע"ה ואעפ"י-כן לא נענה אלא בתפילה, שנאמר: אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה". ועוד אמרו חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר הן יקטלני לו איחל".

על התפילה להיות  בת ח נ ו נ י ם  וב כ ו ו נ ה,  ולכן "כל העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (שנהפכת לרגילה ושגורה בפיו). בתפילה כזו, יוצא האדם די חובתו, אולם אין בה רוח של חן בעיני המקום. והסטייפלר זצ"ל סיפר על ה'חזון איש', שתפילתו היתה בבכי עצום וממש בערגה, כילד קטן המשתפך לפני אביו. וכן הגאון מוילנה תפילתו היתה מלאה בכי ותחנונים, ואם היה מתבקש להיות שליח ציבור, אזי כל פעם היה פורץ בבכי. וכך מבאר הכוזרי: "תפילתו של החסיד אינה תפילה שבשיגרה, לא יהגה מילים ללא מחשבה וכוונה כמו הזרזיר והתוכי. שעת התפילה לחסיד היא השעה העיקרית והמרכזית מבין שעות היום, כי התפילה לנפש כמו המזון לגוף. ולכן נקראת התפילה בפי חז"ל – עבודה שבלב". צרכנו וצרכי עם ישראל מרובים הם, ושומה עלינו להתפלל אל אבינו שבשמיים מעומקא דליבא, כעבד הפונה אל רבו, ולפעול לעורר רחמי שמיים. ובעיקר בימים קשים אלו לעם ישראל, הנאבק על קיומו בארץ ישראל.

(מתוך "שירת מרדכי").

 לעילוי נשמת פנחס בן ליאון ז"ל   ת. נ. צ. ב. ה  

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"...בַּצַּר לְךָ--וּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ; וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם." (דברים ד, ל-לא)

יסורים הבאים על האדם מאת ה' יתברך – סיבת הדבר, או שהם יסורים של אהבה, כמו שנאמר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' - יוֹכִיחַ" (משלי ג'), והם באים למרק עוונותיו של אדם, כדברי ר' שמעון בן לקיש, נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, במלח דכתיב "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית" (ויקרא ב') וביסורין כתיב "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית" (דברים כח'), מה ברית האמור במלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורים ממרקין כל עוונותיו של אדם.

והכוונה, כמו שהמלח בעצמו הוא מאכל רע ומר ואי אפשר לאוכלו, אבל טבעו טוב שהוא ממתיק את הבשר, אף היסורים אפילו שהם רעים, וקשה על האדם לסובלם, יש בהם טוב שהם מנקים את הגוף מעוונות ומטהרים את הנפש ועל ידי זה הוא ניצל מגיהנם, או שהם באים להכריח את האדם לחזור בתשובה ולהתפלל על ביאת המשיח, כמו מלווה הלוקח משכון כדי שהלווה ימהר לפרוע חובו.

ואם אדם רוצה לדעת אם יסורים הבאים עליו הם מצד האהבה ולמרק את עוונותיו, או שהם מצד שבאים לעוררו לחזור בתשובה. יתבונן ויראה, אם היסורין שיש לו הם רק בענין אחד כגון מחלה אחת, או רק פרנסה קשה, או דֶבֶר או רעב וכד', זה סימן שבא להצילו מגיהנם, ואלו יסורים של אהבה. אבל, אם באות עליו צרות רבות בצרורות ר"ל גם חולי גם גם דֶבֶר וגם רעב – זה סימן כי הקב"ה בא להעיר את לבו לבקש רחמים על כלל ישראל שיגאל אותנו גאולה נצחית על ידי ביאת המשיח.

וזו כוונת הפסוק "בצר לך" – כאשר תרגיש שהמקום צר לך ואין לך איפה לברוח "ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים" אז תדע שרצונו של הקב"ה "ושבת עד ה' אלהיך".

וכך אומרים בסליחות "צרות רבות סבבונו" אז "קראנוך ה' אלהינו" להושיענו ולהצילנו מהם, אבל "ריחקת ממנו בעוונינו", כי עיקר כוונתו יתברך לעוררנו שנבקש בקשה אחת חשובה שכוללת את כל הבקשות, דהיינו – קיבוץ גלויות ובנין בית המקדש ולא על עושר וכבוד וענייני העולם הזה.

(מתוך "שי למורא").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא מֵהֶם" (דברים ז, יז-יח).

פירש רש"י : על כרחך ''כי" לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן.

‏לרש"י היה קשה מהו כוונת הכתוב ''כי תאמר", וכי רק אם יאמר אז - "לא תירא מהם", הלא אדרבה ההיפך מסתבר, על כן נדחק ופירש ''כי'' - לשון שמא.

‏בעל ה"עקידה"פירש באופן אחר: ''כי תאמר" ותאמין שרבים הגויים האלה ובדרך הטבע בלתי עזרתו ית' אי אפשר להתגבר ולכבוש את העמים, אז, "לא תירא מהם" כי יהיה אלקים בעזרך, אבל כשתאמר כחי ועוצם ידי, אז תירא מהם, כי ה' לא יבוא לעזרתך. וכן פירש השל"ה הקדוש, וסיים: וזהו כלל גדול בכל מה שהאדם עושה ומצליח, הן דבר גדול הן דבר קטן, יתן הודיה ושבח להשי"ת שהזמין לו זה הדבר.

‏בספר "ויאמר יהושע" פירש בזה את הפסוק (תהלים ס, יב) "הָבָה-לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר; וְשָׁוְא, תְּשׁוּעַת אָדָם" - מתי אפשר שהישועה תבוא לנו, רק כאשר נאמין כי ''שוא תשועת אדם". וזה שאמר דוד (תהלים יג, ב-ג) ''עַד-אָנָה, תַּסְתִּיר אֶת-פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי... עַד-אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת, בְּנַפְשִׁי" - כלומר עד מתי יסתיר ה' פניו ממני, כל זמן שאחשוב שיכול אני לבדי להשית עצות בנפשי מבלי עזר אלוקים.

˜              הכופרים גורמים לכשלון

‏מסופר כי בסיומה של מלחמת תש"ח, שוחחו כמה ממקורביו של הרב מבריסק ­הגרי"ז זצ"ל, על המלחמה ועל נצחונותיה הגדולים שניצחו בהם את האויב. הרגיש הרב שיש לאותם אנשים איזה התרשמות מגבורתם של הלוחמים ומכוחו - של הצבא.

‏פנה אליהם ואמר כך: כלום סבורים אתם שהרובים והתותחים, הטנקים, והמטוסים, הם המה שניצחו במלחמה? לא מיניה ולא מקצתיה! אלא הניצחון היה ע"י התהלים והתפילות התחינות והבקשות של החכמים והצדיקים, הם המה שניצחו את המלחמה!

הוסיף ואמר: והאמת היא שכל מה שמתחולל על הארץ, אינו אלא משחק ילדים, שאמנם צריכים ומוכרחים לשחק את ההשתדלות ולפעול בדרכי לחימה כנגד האויבים, אך "החזית האמיתית'' היא למעלה! ואם למעלה מנצחים ומגבירים את מידת הרחמים, כבר למטה אין מה לפעול, הכל מנוצח. אמור מעתה, וכי הצבא הוא שניצח? חיל האויר ניצח? תפילת הצדיקים ואמירת התהלים הם שניצחו!

‏אחד מן הנוכחים שהיה נוכח במקום שאל, אם הצדיקים הם שניצחו בחזית למעלה, מדוע נפלו קרבנות כה רבים?

‏אמר לו הרב, אספר לך סיפור. מעשה היה אצל מרן ה"בית הלוי", שאירס את אחד מבניו, וזחה עליו דעתו מגודל הנדוניא שקיבל, ה'בית הלוי' הרגיש בדבר, ואמר לו: דע לך כל הנדוניא הגדולה שקבלת לא זכית בהם עבור מעשיך הטובים, אלא עבור שבני אתה, כלומר: לכבודי ולא לכבודך.

‏הבן שחריף היה השיב על אתר, לא כן אבי, שאם מפני כבוד אבא שנו כאן הרי שהיתה הנדוניא גדולה בכפל כפלים... ועל כרחך שלכבודי נדוניא זו, ולכן אינה כה מרובה. נענה הבית הלוי ואמר: באמת שלכבודי היה צריך הנדוניא להיות בכפלי כפלים, אך מה אעשה שאתה בתווך, ומפני כך איננה גדולה...

כמו כן כאן אמר הרב זצ''ל באמת החזית היא למעלה בשמים, ושם הרי באמת ניצחנו, ואכן היה צריך להיות שלא יפצע אפילו אדם אחד מישראל, אך מה לעשות שהיו אנשים בתווך ואמרו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה'' ומחמתם שילמנו את המחיר הכבד של הפצועים וההרוגים! הם שקלקלו!

(מתוך "אוצרות התורה").

 לרפואת כל חולי עם ישראל

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן..." (דברים ז, יב).

"עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" - מצוות שאדם דש בעקביו – רש"י.

ויש להבין מדוע תלתה תורה את כל הבטחותיה המבוארים בתחילת הפרשה במצוות שאדם דש בעקביו דוקא. דמשמע מכאן, דהגם שישמור האדם תורה ומצוות, אם אינו שומר גם הדברים הקטנים שאדם דש בעקביו אינו זכאי לברכות התורה הנזכרות, שהרי מסתמא אימתי שומר אדם מצוות שאדם דש בעקביו, הלא לאחר ששומר הוא את העיקרים שבמצוות לאחר מכן מוסיף הוא ומהדר גם על מצוות שאדם דש בעקביו, אם כן כאמור אם הבטחת התורה "וְהָיָה עֵקֶב וגו' וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ... " על מצוות שאדם דש בעקביו, הרי שאף שישמור האדם עיקרי המצוות אם יזלזל במצוות קלות לא יזכה לברכות התורה. ולכאורה מדוע, הלא סוף סוף מקיים הוא את התורה ומצוותיה?

‏והביאור הוא, דהזהיר במצוות הקטנות שבני אדם רגילים לזלזל בהם, אין הוא עדיף על חבריו שומרי התורה בזה בלבד שהוא נזהר בדברים הקטנים שאחרים מזלזלים, ויעלה בדעתנו כאילו וכל העדיפות שלך עליהם, היא רק בדברים הקלים שהוא שומר ואחרים אינם שומרים, אלא בכך מורה הדבר שגם במה ששווים המה הוא וחבריו באמת אינם שווים, ועדיף הוא עליהם גם במה שנראה שהם שווים.

נמחיש את הדברים.

‏ב' בני אדם שניהם עוסקים בתורה יום ולילה, שניהם מתפללים ועוסקים במצוות, אלא שהאחד זהיר בברכותיו בדקדוק יותר מחברו, זהיר בעניית אמן בדקדוק, זהיר בשמירת עיניו ולשונו בדקדוק יותר, אזי לעיני העולם משקל ב' בני אדם אלו שווה, אלא זה זהיר יותר בדקדוק בדברים קטנים שחברו לא זהיר כמותו.

אולם זה אינן נכון, דהזהיר בדברים שבני אדם מזלזלים בהם, הוא מהות אחרת לגמרי מחברו, ואיכות עבודתו גם במה שהם לכאורה שווים כפי הנראה לעינים - הינה בעלת ערך איכותי שונה לגמרי משל האינו זהיר, איכות עבודתו של הזהיר הינה איכות מסוג מעולה ויקר שאין האינו זהיר מגיע אליה, גם במה שבחיצוניות נראה שהוא שווה לחברו הזהיר, תורתי של זה אינה כתורתו של זה, תפילתו של זה אינה כתפילתו של זה.

והסיבה היא, האדם נמדד דוקא בדברים קטנים שמדרך בני אדם לזלזל בהם. בני אדם אוהבים ''פרוייקטים", לעשות מצוות גדולות שיש בהם יצירה וסיפוק עצמי, ואולי במצוות הקטנות בעיניהם, מצוות שאינן חשובות אצל בני אדם, דהיינו שאצל בני אדם אין ראוי לשבח, ולגדלות הנזהר בהם - אין נמשכים המה לעשותם.

ולכך הדבר מורה על קילקול גדול בפנימיותם, כי בכך מוכח שמעשיהם עדיין רחוקים מלשמה, אלא בתערובת פניות זרות למיניהם, כי אם היתה יראת ה' עמוק בקרבם, לא היו מביטים לגדלות או לקטנות המצוה אלא היו מביטים בגדולת המצווה.

(מתוך "בים דרך").

 לרפואת אורה-שחר בת לינדה 

בל"נ המשך יבוא.

_________________

    אין יום שאין בו טוב