_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888

ב"ה

לאור הדברים היוצאים מהלב של מנהל הפורום, ר' מרדכי, ולהצלחתם.

לרפואתה של גברת אילנה בת שרה שתחי'

לעניין הגיון בגמילות חסדים 

עיונים בפרשיות כי תצא, כי תבוא

כתוב בפרשת כי תבוא: (דברים פרק כ"ח)

(ט) יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:

בכמה מקומות מודגשת החשיבות הרבה של מצוות גמילות חסדים, שאת מקור חיובה בתורה נמצא מהפסוקים: "ואהבת לרעך כמוך" ‏[ספר ויקרא, יט, יח],

"והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה" ‏[ספר שמות, יח, כ],

"והלכת בדרכיו"‏ [ספר דברים, כח, ט].

יש לדעת שאת שני המקורות (פסוקים) מהתורה, המובאים לעיל לעניין מצוות 'גמילות חסדים' מכניס ומונה הרמב"ם בספר המצוות, כמצוות עשה נפרדות:

מצווה ח': 'והלכת בדרכיו' (דברים כח, ט)

מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון... הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד... שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל...

(ספר המצוות לרמב"ם)

ומצווה ר"ו: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח).

נשאלת השאלה האם אין מספיק באהבת לרעך כמוך לעניין גמילות חסדים ?

הבה נעיין כיצד מבאר הרמב"ם את מצוות ואהבת...

"הציווי שנצטווינו לאהוב זה את זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, ושתהיה אהבתי וחמלתי לאחי באמונה כאהבתי וחמלתי לעצמי, בממונו וגופו וכל מה שיש לו או שהוא חפץ..."

(שם מצווה ר"ו)

אהבת עצמנו ?

לא לכולנו זה קל,

מה אם איננו אוהבים את עצמנו ?

ואם אוהבים אנו את עצמנו, הרי כל נגעים אדם רואה חוץ - מנגעי עצמו.

ומה שפסול בו ימצא דווקא באחרים, מספיק כדי לא לאהוב אותם.

ואם בעל גאוה הוא, כיצד ימדוד את רעהו במידה שישוה לו, לו - לצלמו ולדמותו, לכדי השגת 'כמוך' ?

איך נקים מצוה חשובה זו עם המידות הטרם מתוקנות שלנו ?
 

האם יש דרך לאהוב רעך כמוך ואולי קצת יותר מכך, מתי שנדרשת התעלות כיוון שאינך אוהב או מעריך עצמך מספיק, או מתי שאינך רואה שהוא ב-ד-י-ו-ק... 'כמוך',

דרך שתתאים לכל יהודי יר"ש, לא משנה מהי דרגתו הרוחנית, ולא משנה כמה גבוהים ורמים הם גבעות או בעוונותינו הרבים, הרי-השקפתו המסתירים לו את רעיו ואחיו השונים מאנ"ש, אנשי שלומו, יהיו אשר יהיו, חסידים, ליטאים, מזרוחניקים וכיו"ב... ??

זוהי הדרך של 'והלכת בדרכיו'

אבא שאול אומר: ואנווהו - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום !

(בבלי שבת קל"ג:)

מהו חנון ורחום ?

ננסה להבין רק מעט, כי עמוק מאוד...

מובא בגמרא מסכת ברכות דף ז. לשיטתו של רבי מאיר:

"ופליגא דרבי מאיר דאמר רבי מאיר שתים (בקשות) נתנו לו (למשה רבנו)
ואחת (בקשה) לא נתנו לו (שביקש לדעת דרכי הנהגת השם במשפט "הודיעני נא את דרכך" והקב"ה השיב לו שפעמים הוא חונן ומרחם את מי שאינו ראוי ע"פ טעם וסוד כמוס עימו ולא תלוי בשכל אנושי),

שנאמר {שמות לג-יט} וחנתי את אשר אחון – אף על פי ש(לעיתים) אינו הגון
ורחמתי את אשר ארחם - אע''פ שאינו הגון {שמות לג-כ}

כותב בעל הספר "אהבת חסד" (בעל החפץ חיים) על האמור בפרשתנו – כי תבוא.

"גם כל הברכות הנאמרות בתורה הוא דוקא באופן זה,
כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה, סוף פרק כ''ו (דברים כ"ח ב'):
''ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך, כי תשמע בקול ה' אלקיך''.
אימתי יבואו עליך כל הברכות האלה ? אם תשמע בקול ה' אלקיך, ותלך בדרכיו, שהם דרכי שמים.

ומה הם דרכי שמים ?
שהוא רחמן, ומרחם אפילו על הרשעים, ומקבל אותם בתשובה שלמה, וזן ומפרנס את כל הבריות, כך תהיו רחמנים זה על זה לפרנס זה לזה, ותאריכו פנים זה לזה בטובה.

דבר אחר, מה הם דרכי שמים ?
שהוא חנון, ונותן מתנת חנם ליודעין אותו ולשאינן יודעין אותו,
כך אתם תנו מתנת חנם זה לזה.
דבר אחר, מה דרכי שמים, שהוא רב חסד, ומטה כלפי חסד, כך אתם תהיו נושאין פנים זה לזה, ותהיו מטין כלפי טובה וכו'. מכל זה יוכל האדם להתבונן את גדל מדת החסד, ואשרי מי שמתדבק בה כראוי, שזוכה לכל דורותיו הבאים אחריו, וכנ''ל. "

עד כאן.

דרכי השם יתברך אינם תלויים בשכלנו, וטוב שכך, שהעולם העומד על החסד אינו תלוי בשרירות לב האדם או שכלו.

כי אחרת איך היינו, אנו, מלאי המידות הלא מתוקנות, הדשים כל יום עוונות ומצוות בעקבינו, כיצד היינו שורדים אם להבדיל מלך בשר ודם היה ממונה על אורך חיינו, מעמיד אותנו רק על משפט... ללא צדקה וחסד?

רק כדי להמחיש כמה שום דבר שאנו מקבלים מהבורא ע"י קיום מצוותיו אינו תלוי בשכלנו או בהגיון, נביט לעבר פרשת כי תצא, פרשת שבת קודש שעברה.

 
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"

(דברים כ"ב, פסוקים ו-ז)

כותב רש"י על הפסוק בהמשך "כי תבנה בית חדש..." (דברים כ"ב ח').

"אם קיימת מצות שלוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות הללו"

במדרש תנחומא (כי תצא א') מובא המאמר ממנו דלה רש"י פירושו:

"למדנו, שעבירה גוררת עבירה. ומצוה גוררת מצוה, מנין. דכתיב, כי יקרא קן צפור לפניך, שלח תשלח וגו' למען ייטב לך והארכת ימים. אחריו מה כתיב, כי תבנה בית חדש, תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה. מה כתיב אחריו, לא תזרע כרמך כלאים, תזכה לכרם ולזרוע שדה. מה כתיב אחריו, לא תחרוש בשור ובחמור, תזכה לשורים וחמורים. מה כתיב אחריו, לא תלבש שעטנז, תזכה לבגדים נאים מן צמר ולבגדים נאים מפשתים. מה כתיב אחריו, גדלים תעשה לך, תזכה למצות ציצית. מה כתיב אחריו, כי יקח איש אשה, תזכה לאשה ולבנים. הרי למדנו, שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. לפיכך נסמכו פרשיות אלו זו לזו: "

ולהזכירכם, כל זה התחיל במצוות שילוח הקן !

עליה מובא בחז"ל (תנחומא כי תצא ב')

"ואין לך מצוה קלה בכל המצות יותר משלוח הקן. ומה שכרה?  למען ייטב לך והארכת ימים" !

ובנוסף לאריכות ימים, בית חדש, מעקה (אופצי'ה לגג נאה או קומה נוספת), כרם, שדה, שור וחמור, בגדים נאים, אשה, בנים... ?

וכל זה מתחיל ממצווה חסרת הגיון וטעם אנושי ?

נוגדת שכל אנושי,

מילא מצווה חמורה ככיבוד הורים, אב ואם, המשול לכיבוד הבורא בעצמו, מצווה שאפילו חכמי הגוים מסוגלים להבינה בכוח שכלם,

אבל כאן, במצוות שילוח הקן, חלק מאיתנו, או חלק בתוכנו יזעק, מה ההגיון כאן, מה השכל ?

הרי צעב"ח הוא איסור דאורייתא (ולאחרים איסור דרבנן).

לא שיש כאן באמת צעב"ח שהאם אינה נלקחת יחד עם בניה, והבנים או הביצים אינם נלקחים לנגד עיניה,

הצער הוא יותר שלנו, הנובע מרגש הזדהות חד צדדי, עם יצורים פחותי הבנה מאיתנו.

ולעיתים על בני אדם אנו מרחמים פחות, על אחינו, בשרנו, כמנהג האומות עליהם ודומיהם נאמר 'זובחי אדם עגלים ישקון'.

ואם בכל זאת נתגבר על אותו צער שכלי פעוט אך צעקני, המפריע לנו לקיים מצווה קלה זו, נתגבר בס"ד על חכמתנו למקום הגבוה שאליו שכלנו אינו מגיע, והכתוב מבשרנו שנזכה בהמשך לקיים מצוות חמורות הימנה.

ולהבדיל סתם פרחח הנהנה לצער בע"ח, ספק גדול אם קיים אותה מצווה, שאין מצווה באה בעבירה.

איפכא מסתברא, אדם החש צער לפני או בעת קיום מצוה ומתגבר בשמחה לכבוד קונו, על שכלו שלו ורגשותיו, עליו נאמר לפום צערא אגרא. 

ואולי על זה לענ"ד, רומז מאמר רבי יצחק במסכת בבא בתרא כ"ה:

"שאמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום"

לעיתים, שוב לענ"ד, כדי לזכות בעושר הצפון ע"י קיום מצוות, הן ברוחניות והן בגשמיות, עכ"פ אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא, שמחר לקבל שכרם, צריך להתגבר על החכמה המגבלת שבנו, הדרה בתוכנו, המרדימה אותנו מעשות חסד, מרדימה מלשון 'דרום', יש כאמור להתגבר, עד כדי לפנות לצד ההופכי אליה, צד צפון – כמוס ומוחבא מהיכן ששכלנו מגיע, על מנת שהקב"ה יזכנו לטוב האמיתי אשר צפון ליראיו.

שלעיתים אור שכלנו הרמוז במנורה רחוק ואינו מאפשר לנו לגמול חסד הרמוז בשולחן.

 
הדברים לא עברו הגהה, אם ישנה טעות עימכם הסליחה,