פרשת השבוע - פירורים...

˜             זהירות מדיבורים בבית הכנסת

כתב בעל הטורים: מה שישראל משבחים ומהללים לשם, הוא לו לתפארת. והיינו דאמרינן: עתיד הקב"ה להיות עטרה בראשו של כל צדיק וצדיק, שאותה עטרה שמעטרים להקב"ה בתפילתם – מחזירה להם. אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת –  מקיפין לו כל גופו בקוצים.

לכאורה יש להתפלא מה קשור הדברים הללו לתחילת הפסוק "ולתתך עליון על כל הגויים" וכו'? - אלא נראה לומר שרמז רמזה כאן התורה, שבעניין זה של שמירת מקדש-מעט מדיבורים, אז עם ישראל עליון על כל הגויים, אבל ח"ו כאשר פרוצים בשמירת מקדש מעט - יד הגויים על העליונה רח"ל.

כתוב בספר "מורא מקדש": כידוע אחת התקופות הקשות והנוראות לעם ישראל היתה בשנת ת"ח ות"ט, אשר אז היו פרעות בעם ישראל, ועת צרה ליעקב אשר כמותה לא נהייתה, רבבות בעם ישראל נהרגו אז במיתות משונות ונוראות, וגזירות קשות ואכזריות נשפכו על שה פזורה עם ישראל, וסיבת הצרות הקשות ההם לא נתגלתה, ועם ישראל הנאנחים והנדכאים לא ידעו מה עליהם לעשות כדי להמתיק הדינים ולבטל הגזירות.

קם אז הרה"ק איש האלקים בעל ה"תוספות יו"ט" והרבה בתפילות ותעניות, ועשה שאלת חלום שיודיעוהו מן השמיים בשל מי הצרה הגדולה הזאת.

לפליאתו הגדולה השיבוהו מן השמיים שכל זאת משום שמדברים בשעה שהציבור מתפללים בבתי כנסיות, ובעבור זה באה הרעה הגדולה על ראשי עם קדוש. ונתחייבו במכת דבר, שפגמו באות ו' של דיבור ונעשה דבר. מיד לאחר מכן יסד "מי שברך" מיוחד לאותם שאינם מדברים בעת התפילה והפיצו בכל תפוצות ישראל.

ומובא עוד כי באותן ימים נחלקו שני גדולי הדור, על איזה עוון באו הצרות, אחד אמר – בגלל דיבורי חול בבית הכנסת. והשני אמר – מפני איסור ייחוד שהיה בהם (כי היו הבנות שומרות בבית העשירים). בסופו של דבר הוחלט להביא תינוק שיפתח חומש, . ובמקום שיפתח יידעו עם מי הצדק. וכך היה, לקחו חומש בראשית וביקשו מתינוק לפותחו, ונפתח בפסוק – "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא),  ראיה ניצחת שהכל בגלל איסור ייחוד. אמר החולק להביא תרגום יונתן בן עוזיאל, פתחו את התרגום על הפסוק ומצאו דבר מדהים: "לא יאי למהוי מתאמר בכנישתהון דישראל..." (פירוש: לא טוב שידברו בבית הכנסת), הרי שגם טעמו נכון...

וידועים דברי קדשו של האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת", על הפליאה הגדולה שהיתה בעיני עולם שומרי התורה, אשר בעת השואה האיומה, הצורר ימ"ש הכרית כשליש מהעם היהודי במדינות אירופה הי"ד. ואילו למדינות ספרד לא הצליח הצורר לבצע את זממו ולא שלט עליהם, וכה אמר אז האדמו"ר זצ"ל:

היא שעמדה להם ליהדות ספרד להנצל מן הגזירה, בזכות ששמרו מאד על קדושת בתי כנסיות ולא היו משיחין בשעת התפילה! ורמז לזה אמרו בספרים הקדושים "ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד). אימתי "ה' ילחם לכם" – בזמן ש"אתם תחרישון" כשאין אתם משיחין בשעת התפילה, מובטחים אתם שה' ילחם לכם.

˜             חורבן בתי כנסיות

חורבן וחילול בתי כנסיות ובתי מדרשות גם הוא בעוון זה, כפי שכתוב בספרים הקדושים:

כתב בספר "קב הישר": ראה מה שכתוב בזוהר הקדוש, מי שמדבר בביה"כ ווי לו וכו', ואין לו חלק באלקי ישראל דגרע מאמונתו של המלך. ואנחנו עמו וצאן מרעיתו כל אחד ואחד מחוייב לגדור עצמו שלא לדבר דיבור חול בביה"כ, שבעוון קל כזה לא יהיה לו ח"ו חלק באלקי ישראל. וע"י עוון זה בעוונותינו הרבים נחרבו כמה בתי כנסיות, כי בני האדם מכניסים זרים הסט"א במחנה השכינה, שהיא כולה קדושה.

וכן בספר "יערות דבש" להגאון ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, תולה חורבן בתי כנסיות שבפראג בעוון זה: בית הכנסת מרום וגבוה, ועד למטה מסויד ומלובן, אם יבוא איש וישליך עליו טיט ועפר עד שיהיו בו כתמים, ידעתי כי יחרה אפכם בו, והאיש ההוא מבזה נאות יעקב. "והעבודה" (לשון שבועה) – הבל פה שיש בו חטא היוצא מפיכם בבית הכנסת מנבל פה ונוול כל בית הכנסת בכתמים ונגעים קיא צואה בלי מקום, וסר צל השכינה ח"ו מאתנו, כדכתיב "וְלֹא-יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ובעוונותינו הרבים כמה בתי כנסיות היו בפראג אשר כמותן לא היה בכל העולם, ובלע ה' ולא חמל נאות יעקב ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, ואין הקב"ה עביד דינא בלי דינא, ובלי ספק שהיה הואיל והוציאו בבתי כנסיות הבל שיש בו חטא, וכל הגדול מחברו –  קודם לעונש.

 (מתוך "אוצרות התורה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

הדרכים לנצח את היצר

כתב רש"י – "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק היפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך וכו'.

לכאורה פלא, מי הוא זה אשר יבחר בדרך המוות, שצריך הקב"ה להורות לו "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" וכי בשוטים עסקינן?

ביאר בספר "פנים יפות", אמרו חז"ל: לעולם ירגיז אדם יצר-הטוב על יצר-הרע, אם נצחו – מוטב ואם לאו – יעסוק בתורה, אם נצחו – מוטב ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה (שהרי אמרו חז"ל שלעתיד לבוא לוקח הקב"ה את יצה"ר ושוחט אותו). לכאורה אם הדרך המועילה לנצח את היצה"ר היא להזכיר לו את יום המיתה, מדוע אם-כן לא יעשה זאת מתחילה וינצחו מיד, ולמה צריך את כל התהליך הזה?

אלא, עסק התורה הוא הדרך המעולה ביותר לנצח, שדבק בתורה חיים וממעט כוח היצה"ר (כמו שכתוב – אם אבן הוא נימוח). אמנם דרך זו אינה יעילה רק בתחילה כאשר יצה"ר הוא עוד חלש שנקרא עדיין "הלך" "אורח", כמו שאמרו חז"ל – יצה"ר בתחילה נקרא "הלך" ואח"כ "אורח" ואח"כ "בעל בית", אז ישנה אפשרות לנצחו ע"י עסק התורה. כפי שדייקו חז"ל – "אם פגע בך מנוול זה (היצה"ר) – משכהו לבית המדרש", היינו בתחילת פגיעתו שעדיין נקרא "הולך" – אז נקל לבטלו ע"י עסק התורה. וכן רמז דוד המלך ע"ה "מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן; עַל כֵּן, שָׂנֵאתִי כָּל-אֹרַח שָׁקֶר" – פקודי התורה בכוחם לבטל את היצר כשנקרא "אורח". אמנם אם יתחזק ונהיה כבר "בעל הבית" – אין אפשרות לנצחו רק ע"י קראית שמע שהיא במעלה עליונה בדבקות ה' יתברך. ואם בכל זאת לא מצליח – אז אין ברירה, מוכרח להרגיז היצה"ר בעצבות ושברון גופו של אדם ביום המוות, וזו מידה גרועה מאד, לפי שאינה מועילה אלא לפי שעה, ולא לתקופה ארוכה. לכן אמרו חז"ל עיצה זאת רק לבסוף, שבלית ברירה תשתמש בה.

וזה שאמרה התורה, הנה נתתי לפניך שתי דרכים לבטל היצה"ר:

א.    "את החיים ואת הטוב", היינו להדבק בתורה, כמו שאמרו אין טוב אלא תורה.

ב.    "ואת המוות ואת הרע", דהיינו שישבור את יצרו ע"י שיזכור יום המיתה ואת הגיהנם שנקרא רע. ומייעצת לנו "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך", עדיף שתבחר בדרך התורה שיעמוד צדקתו לבני בנים.

 (מתוך "אוצרות התורה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

שבת שובה

השבת הראשונה של השנה, שהיא השבת הראשונה לבריאה. האדם הראשון נברא בראש השנה, היה זה יום שישי ובו ביום חטא ונגזר עליו להיות מגורש מגן עדן. אולם בזכות השבת נדחה גירושו מגן העדן ביום אחד. ואז גילה את כוחה של התשובה, ואמר: "מִזְמוֹר שִׁיר, לְיוֹם הַשַּׁבָּת. טוֹב, לְהֹדוֹת לַה'"  (להודות מלשון להתוודות).

השבת הראשונה של השנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, נקראת 'שבת שובה' על שם ההפטרה שמפטירין בה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (הושע יד, ב). ויש שקוראים לה שבת תשובה כי נמצאת בתוך עשרת ימי תשובה.

בכל קהילות ישראל נהוג שהרב דורש בשבת זו בפני הציבור דברי מוסר והתעוררות לתשובה. חז"ל אמרו שבשעה שהרב דורש בפני הקהל בענייני תשובה הקב"ה מוחל לעוונות ישראל. כיון שזוהי השבת הראשונה ממנה נשפעות כל שבתות השנה ולכן כדאי בשבת זו להתרכז בתפילה והרהורי תשובה ובכך יתוקן כל מה שנפגם בשבתות של השנה הקודמת ותהיה זו הכנה טובה לשבתות של השנה הנוכחית.

Ø      שובה ישראל - עד ה' אלוקיך:

בפתיחה של ההפטרה נאמר שובה ישראל עד ה' אלוקיך, ולכאורה היה צריך להיות שובה אל ה' אלוקיך. אולם הנביא בא ללמדנו שהתשובה היא נחלת כל עם ישראל, החל מהרשעים ביותר ועד לצדיקים הגדולים. גם הצדיקים נדרשים לעשות תשובה וככל שמדרגת האדם גבוהה יותר כך תשובתו תהיה נעלית יותר. והתשובה בכוח להגיע עד לכסא הכבוד - 'עד ה' אלוקיך'. וגם 'הרשעים' ביותר שכביכול כופרים במציאות הקב"ה וסרים מדרכו, אין דרך התשובה חסומה בפניהם והם נקראים לעשות תשובה ולתקן את הכל.

Ø      תשובה תפילה וצדקה:

בראש השנה אנו מקווים שהקב"ה יעניק לנו שנה טובה ומתוקה לנו ולכל בני ביתנו, בכל הפרטים בגשמיות וברוחניות. למידת החסד של הקב"ה אין גבולות ולכן נתן לנו את עשרת ימי התשובה הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים על מנת שנוכל לעשות תשובה אמיתית ונגיע וביום הכיפורים נחתם לשפע גדול ורב יותר. "העבודה" של הימים הללו היא באמצעות: תשובה, תפלה וצדקה. באמצעות שלושת אלה אפשר להשיג מהקב"ה שיתן לנו מידו המלאה והרחבה.

במבט שטחי נתן לכאורה לראות ששלושת הדברים האלה נמצאים גם אצל הגויים: "רפנטנס" (חרטה), "פרעייר" (בקשה) ו"צ'רטי" (חסד). למעשה קיים הבדל גדול ויסודי בין שלושת הדברים כפי שישראל עושים אותם לעומת הגויים.

Ø      ההבדל בין תשובה לחרטה

הגויים כשהם חוטאים הם מביעים חרטה, הם מתוודים על חטאם וכעת רוצים לתקן את דרכם וללכת בדרך חדשה, ליצור מציאות חדשה. אצל היהודים עושים תשובה, חוזרים למציאות השורשית. במציאות השורשית כל יהודי הוא טוב ומאמין ורצונו לעשות רק טוב, אולם מסיבות שונות שלא תמיד הן באשמתו הוא מתנהג להיפך ממציאותו השורשית וסוטה מדרכי השם והתורה. וכשהוא עושה תשובה הוא שב לשרשו ומקורו, ל"אני" הפנימי שלו. ועניין זה מקיף את כלל עם ישראל החל מהרשעים וכלה בצדיקים, גם הצדיקים נמצאים כל הזמן בתנועה לחזור ל"אני" הפנימי שלו. וגם לרשעים יש מקום לעשות תשובה ולא חשוב עד כמה ירד למדרגה נחותה. הוא אינו צריך ליצור מציאות חדשה עליו רק לחזור למציאותו השורשית ל"אני" הפנימי שלו.

Ø      ההבדל בין תפילה לבקשה

ה"פרעייר" של הגויים היא 'בקשה', אצל היהודים זה 'תפילה'. הבקשה מציינת בקשה מהקב"ה שיוריד שפע מלמעלה למטה וימלא את המחסור של המבקש. וכשמתמלא המחסור אין יותר מקום לבקשה. התפילה לעומת זאת מציינת התחברות עם הקב"ה, תנועה מלמטה למעלה. בכל יהודי יש נשמה הקשורה עם הקב"ה, ובגלל שהנשמה ירדה לגוף וקשורה אליו, היא קשורה לענייני העולם הגשמי ולצרכים הגשמיים של הגוף והקשר הרוחני עם הקב"ה הולך ונחלש. וחיזוק הקשר הזה נעשה ע"י התפילה, ע"י כך שאנו קובעים זמנים קבועים במשך היום לתפילה אנו מגלים מחדש ומחזקים את הקשר הרוחני. גם בתפילה של היהודי כלולה בקשה מהקב"ה, אבל לא זה עניינה העיקרי, אלא ריענון ההתקשרות והדבקות בקב"ה.

Ø      ההבדל בין צדקה לחסד

אצל הגויים תרומה ועזרה לאחרים נקראים "צ'רטי" - חסד. ואילו אצל ישראל זו צדקה. כשאדם עושה חסד עם מישהו אחר, הוא מביע בכך את טוב ליבו בכך שהוא מעניק משהו שהוא לא חייב לתת. והמקבל לא בהכרח זכאי לקבל והנתינה היא רק מצד נדבת ליבו של הנותן. לעומתו היהודי נותן צדקה, ויש בכך שני אופנים:

 א) צדקה חייבים לתת לאחר, כי היהודי יודע שהוא לא נותן משלו, אלא רק ממה שהקב"ה הפקיד אצלו למשמרת לשימוש עצמי וכן לתת לאחרים.

ב) מאחר שהיהודי נזקק לעזרתו של הקב"ה שידאג למחסורו והקב"ה ודאי אינו חייב לעזור. צריך היהודי לנהוג מידה כנגד מידה, ובכך שהוא נותן ומעניק הוא מעורר גם למעלה שהקב"ה יתן לו יותר מכפי שהוא זכאי.

ובמיוחד שנותנים צדקה לרבים, למוסדות תורה. שכל אחד מן המתחנכים במוסדות אלו מהוה בסיס לעתיד בנין בית בישראל, מורה דרך בעתיד לסביבתו. הנותן צדקה למוסדות תורה כאלו רשאי לבוא לפני הקב"ה ולומר: אני נתתי יותר מכפי יכלתי ל"עסקים" שלך, כביכול - תן גם אתה, יותן מן המגיע לצרכים שלי.

                                     *  *  *  *  *

 אלו הם שלושת הדברים: תשובה, תפילה וצדקה שבאמצעותם משיגים כתיבה וגמר חתימה טובה.

כשאדם שב אל ה"אני" הפנימי שלו ועושה תשובה, ומתחבר אל הקב"ה באמצעות התפילה, ועוזר לאחרים באמצעות הצדקה באופן של עשיית צדק. הרי שהקב"ה למרות שכבר בראש השנה העניק לנו כל טוב בראש השנה, ביום הכיפורים הוא מעניק במדה יתרה. שנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

(עפ"י הרבי מליובאוויטש זצוק"ל - ליקוטי שיחות ב' - 'שבת שובה' )

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תוקן על ידי יערה_ברוח ב- 18/10/2009 20:45:30

יודע היכן הוא, אלא להכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. (רש"י).

איכה? – כך שואל הקב"ה – אני מחפש איה אתה, היכן אתה נמצא? ואין כוונתו של הקב"ה היכן מקומך הפיזי, אלא – היכן אתה עומד במידת הרוחניות שבך.

משל למה הדבר דומה? – לתינוק שנולד, בכל שלב בחייו הוא מתפתח מבחינה גופנית ומבחינה שכלית. לדוגמא: ילד בגיל שנה כבר יכול ללכת, בגיל חמש הוא יכול כבר לקרוא, וכן הלאה. ואם אנו רואים ילד בגיל שבע שעדיין אינו יודע לדבר, או אינו יודע ללכת, משמע שאין התאמה בין ההתפתחות הגופנית לשכלית, וכמובן לוקחים אותו לרופא ממומחה לבדוק מדוע הילד אינו מתפתח.

גם מבחינה רוחנית צריכה להיות התאמה בין הגיל למידת הרוחניות שאליה חייב להגיע האדם בכל שלב בחייו. כך גם הקב"ה שואל את האדם מידי יום, כאשר הנשמה שלו עולה למעלה – מדוע אין התאמה בין גילך לבין מידת הרוחניות שבך. לפי גילך היית צריך להיות במעלה רוחנית הרבה יותר גבוהה, ואיכה? – היכן אתה עומד! מדוע אתה דורך במקום? מדוע לא השתנה אצלך מאומה במידת הרוחניות שבך? איך יתכן שעשרות בשנים עברו עליך ולא התקדמת במאומה. כאשר ראית שאינך מתפתח, מדוע לא הלכת ל"רופא", למורה הוראה, לרב, לברר מדוע, ועל כך אני שואל "איכה".

ידוע שבדורות הקודמים, נער בגיל ארבע-עשרה כבר היה בקי בש"ס, וזו השאלה שהקב"ה שואל כל אחד מאיתנו. בדוק עצמך, התבונן היכן הגעת, היכן אתה נמצא ומדוע אתה עדיין רחוק מהיעד שאליו היית צריך להגיע.

אביו של ה"בן איש חי" שאל את בנו כאשר הוא היה בגיל ארבע-חמש: "מדוע הקב"ה שאל את האדם איכה, וכי הוא לא ידע היכן הוא"?

ענה לו ה"בן איש חי" הצעיר: "איני יודע כל הנסתרות".

(מתוך "אור דניאל").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

מה הייתה מציאת החן אצל נח? לכאורה, משום שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו. הרמב"ן מפרש: "משום שהיו כל מעשיו לפני נאים ונעימים".

פעמים שעושה האדם מעשה צדקוֹת מתוך שלימות, חרדה ודאגה לכל פרט, אבל הם אינם "נאים". המעשה בשנת אלף נ"ו ליצירה. וכל ימי מתושלח היו תשע מאות ששים ותשע שנים. צריך להיות גם נאה.

בספר "ברכת מרדכי" מבאר את דברי הרמב"ן: המעשה מצד עצמו צריך להיות לא רק מדוייק ומושלם, אלא גם נאה. פעמים שמעשיך לא רק מושלמים אלא גם מופלאים ביופיים, אבל עדיין לא "נעימים". ונעימוּת היא זו העשייה סביב המעשה, אווירה של "נועם", של עונג, של רצון לחזור ולעשות אותו מעשה. לדוגמא, אם האישה ביקשה מבעלה לקנות לה שמלה והוא כהרגלו חושב שאין באפשרותו לקנות והוא מסרב בכל תוקף בטענה שאין צורך, כיוון שיש לה די שמלות. ומאידך האישה אומרת לו "אין לי מה ללבוש"! לבסוף אחר הויכוח מתוודה הבעל ומסכים להיענות לבקשתה. כמובן שהסכמה זו מתבטאת בפנים זועפות, ואף בביטויים מעליבים למרות שלבסוף הבעל מסכים לרצון אשתו וקונה לה שמלה. אך, למעשה, זה חסר את ה"חן".

נעימוּת היא זאת המתייחסת לא רק אל המעשה מצד עצמו, אלא אל בני האדם אשר המעשה נעשה בקרבם.

בברכת המזון אנו אומרים: "הזן את העולם כולו בטוּבו בחן בחסד ברווח וברחמים רבים". מובן עניין החסד והרחמים הרבים, אך מהו "בחן"? אלא "טוּב", "חסד" ו"רחמים" מועילים המה בגוף המעשה והעשייה. "חן" היא מילה הנוגעת לצורת הגשת המעשים.

אותו מעשה עם אותה שלמות, יכול להיעשות לא רק בחסד וברחמים, אלא גם בחן.

חן היא הנעימות של העשייה, והשראת נעימות זאת סביב אותו מעשה זהו "החן" של הקב"ה בעשייתו עם ברואיו, עם כל העולם כולו, וזהו החן שהיה בנח.

(מתוך "אור דניאל").

לקריאת כל המאמרים בנושא

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 22/10/2009 21:13:17

·         ההישגים אינם תלויים במראה חיצוני

לך לך, לפי כוחותיך, ולפי הכשרונות האצורים בך, ואל תתאווה לשולחנם של אחרים.

‏וזה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, שאינם מביטים סביבותיהם, אלא משתדלים למצות את כוחותיהם-שלהם, ועושים כל מאמץ על מנת למלא את התפקיד שלשמו הגיעו לעולם.

‏יהודים רבים בבני ברק זוכרים עדיין את סופר הסת"מ הנמוך שהיה בתקופת מרן החזון-איש זצ"ל והתגורר באיזור רחוב הרב דסלר.

‏יהודי זה, שהיה נמוך במיוחד, ניגש פעם אל מרן החזו"א ותינה בפניו את צרתו, ואמר שלכל מקום שהוא מגיע הוא נתקל באנשים המביטים בו בתמהון בשל גובהו הנמוך, ויש שאפילו מברכים עליו 'משנה הבריות'.

‏"הדבר הזה מציק לי במאוד, ואני מחפש את הדרך להתחזק ולעודד את עצמי", אמר הסופר לחזו"א, וביקש שיאמר לו דבר-חיזוק.

‏החזון איש, שהיה ידוע בחיבתו היתירה לכל יהודי, והוקיר מאוד את סופר הסת"מ ההוא, חיזקו ועודדו, ואמר לו כדברים האלה:

‏דוקא מפני שהינך נמוך, אצורים בך כוחות מיוחדים, אמר מרן זצ"ל, וציטט לו את דברי חז"ל במדרש שגובהו של נבוכדנאצר היה טפח אחד בלבד!!! והנה תראה לאן הגיע, ואיזה כוחות היו בו, שהרי מלך על כל העולם.

‏לכן, גם אתה - אמר החזו"א לסופר - מסוגל ויכול להגיע למחוזות שאנשים פשוטים אינם מסוגלים להגיע.

·         ילמדנו רבינו: עד כדי כך?!

הגאון ר' דב לנדאו, ראש ישיבת סלבודקא, שיגר שליח לגיסי הגר"ח, וביקש שיגלה לו את מקור המדרש עליו הצביע החזו"א.

גיסי השיב שגם הוא ראה פעם את המדרש הנ"ל, אבל שכח היכן הוא נמצא.

והנה, באותה עת שבא השליח מטעם הגר"ד לנדאו לביתו של הגר''ח, המתינו מחוץ לבית קרוב ל – 50 איש, שביקשו להתקבל אצל הגאון, אבל הגר''ח קם ממקומו, והחל לחפש את המדרש ששכח, ולא קיבל אף אחד מהממתינים לפתחו.

‏במשך שעה תמימה חיפש הגר"ח את המדרש, ולא מצא.

‏הדבר גרם לתמהון גם בקרב בני הבית, ואחד המקורבים שאל את הגר''ח: ילמדנו רבינו, עד כדי כך? !הרי החזון איש אמר שיש מדרש כזה, וגם רבינו אמר שראה פעם את המדרש, אבל שכח היכן הוא, נו - אז האם יש בכך סיבה לעכב את ההמונים הממתינים בחוץ?

‏והגר''ח השיב בדברים שצריכים להביא לחיזוק גדול בלימוד התורה, ולאלפנו בינה ומוסר עד היכן צריך אדם לאמץ את כוחו בלימוד.

‏"הרי כשנעמוד בפני בית דין של מעלה, ויבקשו לדעת מה למדנו בחיי-חיותנו כאן בעולם הזה, אמר הגר''ח, ידרשו מאתנו לדעת לא רק את דברי התורה עצמם, אלא לדעת גם היכן כתוב כל דבר, ואם כן, כששכחתי היכן מופיע המדרש ההוא, אין לי מנוחת הנפשי ואין ביכולתי גם לקבל קהל''...

וכשאמרו לו בני הבית, שניסו לחפש במחשב ולא מצאו, שאל הגר"ח על פי איזו מילה חיפשו, ומשהשיבו שעל פי המילה 'טפח', אמר הגר''ח שצריך לדעת גם כיצד לחפש." כי במדרש ההוא לא מופיעה המילה 'טפח', אלא 'פושכא' (הוא 'טפח' בארמית)...

‏הלכו וחיפשו, ומצאו שהמדרש מופיע בילקוט שמעוני דניאל, פרק ד', המשך רמז תתרס"ב, שם כתוב כדלהלן: "ושפל אנשים יקום עלה" - 'אמר אביטל ספרא משמיה דרב, פרעה שהיה בימי משה, הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה, וכו'. ד"א, זה נבוכדנאצר ננסא קטיעא פושכא'.

* * *

נמצאנו למדים ממעשה זה מסקנות מאלפות. ראשית, כפי שאמר החזו"א לסופר הסת"ם הנמוך, הכוחות האצורים באדם אינם תלויים בשום אופן בצורתו החיצונית, לא בגובה שלו, ולא ביופיו, ולא בשום דבר אחר.

‏והראיה, שנבוכדנאצר עם הטפח שלו הצליח לזעזע את אמות הסיפין, בכוח הטומאה שלו.

‏ודבר זה יש בכוחו לעודד אנשים רבים, שרוחם נכאה כתוצאה מצורתם החיצונית, וסבורים הם שכביכול אדם מכוער או נמוך, וכל כיו"ב, אינו מסוגל להגיע להישגים גבוהים...

‏אלמלא היו הטענות הללו נשמעות בתכיפות במחוזותינו, הרי בודאי שלא היה צורך אפילו להתייחס אליהן, שהרי איזה פתי יאמין שדברים כאלה, שאין בינם לפנימיות האדם ולא-כלום, יקבעו את דרגתו הרוחנית של האדם?!

הישגיותו של בן-אנוש נקבעת אך ורק לפי המאמצים שהוא משקיע בכוחותיו הרוחניים ובמעלות המידות שלו, ולא בשום דבר אחר!

‏מוסר-ההשכל השני שלמדנו מהמעשה הנ"ל הוא במה שאמר הגר''ח שיבחנו את האדם גם על מקורותיו של כל דין ודין בתורה.

(מתוך "ברכי נפשי").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

˜                 עבודת החסד של אברהם

‏ב"חובות הלבבות" כתוב שהמרחם על הזולת ומטיב עמו משום רחמנות, הריהו מצד מה מרחם ומטיב עם עצמו, כי נותן כדי להפיג את צער עצמו, היות ואינו יכול לראות בצרת חברו. הרי שירד בעל "חובות הלבבות" לתוך עומק נפשו של האדם וגילה שמילוי חסרון חברו יכול להיות גם מילוי חסרון עצמו.

‏אמנם הרגשת חסרון חברו כחסרונו, היא מעלה גבוהה ומידה טובה מאד, הלוואי והיינו זוכים לה תמיד. אכן אין זו מעלת החסד, אלא מעלת הרחמנות. בעל מידת הרחמנות עושה מעשיו מחמת מניעים חיצוניים המעוררים את מצפונו. כשרואה עני הוא מרגיש את חובתו לעזור לו, וגם מושיט לו עזרה כפי יכולתו. שונה ממנו בעל מידת החסד. מי הוא בעל חסד? – זה הרודף חסד והשואף לחסד בכל מהותו, ואין לו כל מניע אחר אלא עצם החסד בלבד. הוא אינו זקוק למניעים חיצוניים לעוררו למעשה ההטבה, כי החסד ממלא את כל פנימיותו ונובע ממנו תמיד, עד שרואה בכל חייו רק הזדמנות לחסד.

˜                 חסד ורחמנות

דוגמא לכך בפרקי אבות דר' נתן:

"ויהיו עניים בני ביתך", אמר לו הקב"ה לאיוב: עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם אבינו, אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסים אצלך. את שדרכו לאכול פת חטים האכלתו פת חטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין. אבל אברהם לא עשה כן אלא יוצא ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו. את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח [שם] מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס אכל ושתה... וכל שהפה שואל מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר 'ויטע אשל'".

הרי לך ההבדל שבין חסד להטבה ורחמנות. איוב השלים רק את החסר לאורחים, זוהי רחמנות; אבל אברהם נתן אפילו מה שלא היה חסר להם, כי מידת החסד היא אהבת עצם הנתינה. הוא לא רק ריחם על הנצרכים שבאו לפניו, אלא חיפש אפשרות לעשות חסד; והיה לו צער כשהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה ופסקו עוברים ושבים. הרי שאברהם אבינו ע"ה לא עשה למען השלמת חסרון האחרים בלבד, אלא שאיפתו היתה עצם מעשה החסד, ועל כן בהעדר הזדמנות הצטער.

˜                 לשמור את הניצוצות

בכל אדם מישראל יש ניצוצות ממדרגת אברהם אבינו ע"ה, ואפשר לעורר בכל אדם נקודות של חסד, של נתינה בלא חשבון של נטילה, ולא מצד חובה או רחמנות. ובזה מתקשרים אל אברהם אבינו ע"ה. ניצוץ אחד של חסד אמיתי יכול להציל מקנאה, משנאה, מגאווה, ולפעמים אפילו מתאווה. הן חסד וקנאה הפכים הם, וכשמתגבר האחד – יתמעט השני. וכן גם השנאה מסתלקת מלבו של אדם בהאיר בו אור החסד, כי הנותן את עצמו לאחרים מתפלל "ונפשי כעפר לכל תהי'ה", ומבטל בלבו את הסיבות לשנאה. וכן מידת הגאווה, כי בעל חסד ככל ששואף להיטיב לחברו ולשמשו – מחליש את כוח הגאווה. ואפילו מידת התאווה, מצד אותה בחינה שבה היא נאחזת באנוכיות – שמרגיש האדם שכל ההנאות שלו – גם היא נחלשת ככל שגובר החסד בלב האדם.

וגם במצוות שבין אדם למקום יש לעבוד על דרך החסד כפי שאמרו רבותינו ז"ל: "אין חסיד אלא המתחסד עם קונו" בלי כל תקוות תועלת ושכר. (מתוך "מכתב מאליהו").

˜                 ועוד באותו פסוק מספר "אדרת אליהו":

"וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל" - הנה תיבת "וירא" שפת יתר היא. ויובן בס"ד ע"ד שכתב רבנו מוהר"ם אלשייך ז"ל שאברהם ראה שברגע אחד עד שנשא את עיניו למעלה והחזירם למטה, ראה שכבר נצבו עליו. ותמה על המראה שאיך לא ראה אותם מקודם באים לפניו? ואמר: או בני אדם קלי המירוץ אלו או שהם מלאכים. והנה לפי זה אפשר שמאחר שראה אותם שכל כך קלים הם שברגע אחד קטן נעשו לפניו, חשש פן גם כן ברגע אחד קטן כדי עצימת ופתיחת עין יהיו מסתלקים לפניו ולא ידע לאיזה צד הלכו ואיך הלכו. לכן מה עשה? בעת שרץ לקראתם, פתח את עיניו ולא עצם אותם אלא נשאר מביט בהם כדי שאם ילכו ברגע, ידע איך הלכו ולאיזה צד הלכו. וזה שאמר: וירא וירץ לקראתם, רוצה לומר וירא בהם וירץ לקראתם ולא הסיר עיניו מהם.

_________________

    אין יום שאין בו טוב

‏"יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם..." (בראשית יח, ד).

Ø      חסד אברהם

‏רבותינו ז"ל אמרו: יוקח נא ע"י שליח. לפיכך פרע לו הקב"ה ע"י שליח, שיצאו המים לישראל במדבר ע"י שליח שהוא משה רבנו ע"ה. אבל בענין הלחם אמר אברהם: ואקחה פת לחם הוא בעצמו לכן פרע לו הקב"ה בעצמו דכתיב: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם".

ונראה לי בס"ד, זה שאמר אברהם אבינו ע"ה בענין המים יוקח ע"י שליח ולא אמר להביא בעצמו כמ"ש בלחם, לאו משום זילותא דידיה, אלא נתכוון לטובת ישראל כי צפה ברוח הקודש שיהיו ישראל צמאים למים ביציאתם ממצרים וצריך לתת להם מים בדרך נס, וצפה גם-גן ברוה"ק הגזרה שנגזר עליהם במדבר הזה יתמו ואין תקווה לכנס לא"י גם לעתיד לאחר הגזרה אלא אם כן ישאר משה רבנו ע"ה במדבר והוא יביאם. וכמ"ש וירא ראשי עם. ואם היה מביא המים בידו היה פורע לו הקב"ה לבדו והיתה בטלה הסיבה ההיא אשר בעבורה נפטר משה רבנו ע"ה בחו"ל, ומי יביא את דור המדבר לא"י לעתיד? לכן אמר להביא ע"י שליח, שעל ידי כן יפרע לו הקב"ה ע"י שליח שהוא משה רבנו ע"ה, וממילא יפטר בחו"ל והוא יביאם לעתיד.

ולמה אמר "מְעַט-מַיִם"? הרי המים באים מן המעין ומצויים בחינם לאדם ואין מקפידים עליהם בין רב למעט. ונראה לי בס"ד שידוע בטבע האדם שאם הוא צמא ולא ישתה מים תחילה, לא יוכל לאכול כראוי, אלא מוכרח לאכול מעט ומושך ידו. על כן הצמא צריך לשתות תחילה מים ואח"כ יאכל כאוות נפשו. ובזה פירשו המפרשים ז"ל: אל תלחם לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. אכול ושתה יאמר לך, כלומר ניכר שהוא צר עין, כי יאמר לך אכול תחילה ואח"כ שתה כדי שלא תאכל הרבה אלא מעט. ובזה פירשתי בס"ד מ"ש הכתוב: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, כלומר כל כך רעים היו שאפילו במנהג צרי עין להקדים הלחם ואח"כ המים לא נהגו עמכם, אלא לא הביאו לכם כלל לא לחם ולא מים.

גם ידוע טבעו של אדם אם הוא צמא הרבה ושתה מים הרבה עד שנמלאת בטנו מים על כל גדותיה, לא יוכל לאכול אח"כ, אלא צריך לשתות קודם אכילה מעט מים ואח"כ יאכל כראוי.

גם עוד אם אדם בא עייף מן הדרך ויגע מאוד, לא יוכל לאכול כראוי, אלא עד שינוח גופו. ותקנתו שירחץ רגליו, כי הרחיצה מסירה חצי יגיעה מן הגוף. ואחר הרחיצה, ישב וישען זמן מה, ואז תהיה מנוחת גופו שלימה ויוכל לאכול היטב כראוי.

והנה כאן אברהם אבינו ע"ה, מרוב חיבתו באורחים הבאים יגעים מן הדרך בחום היום, עשה להם תיקון ושמירה למנוחת גופם מן היגיעה כדי שלא תהיה היגיעה סיבה למעט באכילתם, אלא יאכלו אכול ושבוע כאות נפשם. והוא כי בראותו העולם חם מאוד בו ביום, אמר בודאי הם צמאים הרבה, ואם אביא להם אכילה בלי מים בתחילה, לא יוכלו לאכול. ואם אביא להם מים הרבה מחמת הצמא, ישתו מים רבים, ואז לא יהיו יכולים לאכול כלל. על כן אמר להם: יוקח נא מעט מים בקנקן כדי שלא ישתו מים הרבה לצמאם. ואח"כ ירחצו רגליהם במים אחרים שיביאו להם בכלי גדול של רחיצה שיניחו רגליהם בתוכו לרחוץ אותם, שבזו הרחיצה יוסר חצי היגיעה שהיתה להם מחמת מהלך הדרך ושתושלם מנוחת הגוף שלהם ע"י שישענו תחת העץ. ואח"כ "וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם". ("בן איש חי" זצוק"ל).

v       

ועוד באותו פסוק: דכשראה אברהם שלשה אנשים נצבים עליו ורצה לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, אמר להם "יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם", ואין מים אלא תורה, ואמר מעט מים היינו שבתחילה תלמדו מעט ובזאת תיבחנו אם הלימוד מועיל לכם לרחוץ רגליכם מן העבודה זרה, גם יש לפרש את הכתוב (משלי יט, ב) "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" וזה ורחצו רגליכם מן התאוות, או יפורש רגליכם מלשון רגילות ורצא לומר שתשליכו המידות רעות ותרחצו עצמכם ממה שנתרגלתם בטומאה. ורק אחרי שאנסה אתכם ואראה שהלימוד מחזיר אתכם למוטב או אז "וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" ואלמדכם יותר תורה, שאז לא יהא לימודכם מתוך כפיה ומורא אלא וסעדו לבכם שתיהנו מנועם אמריה ותרגישו כי היא חייכם ואורך ימיכם.

(מתוך "שפע חיים").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

˜   ניצוּל הזמן

אמרו חז"ל: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (גמרא קידושין לב:). ויש להבין: מדוע מי שקנה חכמה ועדיין הוא צעיר לימים, קרוי זקן, ואילו בור ועם-הארץ, גם אם האריך ימים, אינו קרוי זקן?

הדבר יובן עפ"י משלו של המגיד מדרבנא זצ"ל בספרו "אוהל יעקב":

משל לשני עניים שהיו מחזרים על הפתחים לקבץ אגורות נחושת. שונים היו השניים זה מזה. האחד היה פזרן וקל דעת, והוציא את פרוטותיו על דא ועל הא, זוטות ושטויות, ומעולם לא נמצאה ברשותו יותר מפרוטה אחת. השני לעומתו היה חכם הרואה את הנולד וחסך פרוטה לפרוטה. כאשר אסף מאה פרוטות המירן בשקל, וכשהיו לו עשרה שקלים החליף בשטר, וכעבור זמן היה ברשותו סכום שאיפשר לו לשכור חנות ולסחור בה, ולעלות במדרגות ההצלחה.

זהו ההבדל בין צדיק לרשע. שניהם מקבלים את חייהם ב"פרוטות", ברגעי חיים הנתונים בזה אחר זה. החכם ממלא את רגעיו בתורה ובמצוות ובכך יצטרף רגע לרגע, ושבעה ימים מצטרפים לשבוע, השבוע לחודש והחודשים לשנה, והוא טווה ואורג שרשרת של אור וזוהר, של מצוות ומעשים טובים, הבונים אותו ויוצרים אותו ומשתקפים בו, והריהו ניצב בכל עת עם כל עיתותיו. ככתוב: "וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים", שהביא עימו את כל ימיו, גדושים ומלאים.

אבל  ה ר ש ע, בזבז את רגעי חי'יו בזה אחר זה, כלו ועברו עיתותיו בהבל וריק, וגם בזקנותו אין בידו אלא רגע אחד בלבד, פרוטה אחת דלה, וחסרת ערך לכשעצמה!

זהו שאמר הכתוב "וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (משלי י), כי מכל שנותיהם אין בידם מאומה. כי "אין זקן אלא זה שקנה חכמה"!

מספרים שבתקופת ה"חפץ חיים" חלה אחד הבחורים, ולרוב חביבותו ערכו מגבית של חיים עבורו, וכל אחד מהם תרם צחייו לרפואת הבחור, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמיים, וכשהגיעו לרבן של ישראל, ה'חפץ חיים' זיע"א. עמד וחשב רבות ולבסוף תרם דקה אחת לרפואת החולה.

כשראה אותם תמהים, תוהים ובוהים, הסביר להם שהוא כבר זקן, ויש לו את החבילה שלו, זאת ועוד שהרי אפשר בדקה אחת של לימוד תורה להרוויח מאתיים מצוות עשֶה ועניי ביתך קודמים, ולכן לא יכול הוא לתת יותר מזה.

כך חושב גאון ישראל, שיודע מה ערכה של דקה אחת בחיים ועל אחת כמה וכמה שמכיר בערכה של קדושת החיים עלי אדמות.

‏אדם המתכנן את עבודתו במשך ימות השנה משתמש בלוח שנתי.

‏קיימים שני סוגי לוחות שנה: האחד, לוח שהדפים שבו נתלשים מדי יום, ובסוף השנה נשאר רק הקרטון, שהחזיק את הלוח, שגם אותו הוא לוקח וזורק מחוסר שימוש. האפשרות השניה היא לקנות לוח שנה נרשם בו כל מה שעשה, ובסוף השנה יש לפניו לוח שנה מלא לכל מעשיו ופעולותיו דבר שיכול לשמש למזכרת טובה שתשמח אותו בכל עת ובכל זמן.

ולמעשה הוא הדבר אצלנו, שמיום לידתנו אנו צועדים לקראת המוות, וכמ"ש "וְיוֹם הַמָּוֶת, מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז, א). וצריכים אנו לדעת כי העיקר הוא: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם", ומי שחי לפי תאוות לבו, הרי הוא תולש מחייו יום ועוד יום, וכשמגיע לסוף חייו הרי רק הקרטון בלבד בידו, מה שאין כן מי שיודע לנצל כל יום וממלא את הימים כולם בקדושה ובטהרה, הרי שבאחרית ימיו יקצור את כל עמלו בתורה וביראה, ויהנה לראות אוצר פרי עמלו. וזה מה שהיה אומר ומשנן תמיד ר' ישראל מסלאנט זיע"א: "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן".

ורבנו בחי'י כותב ב"חובת הלבבות": "הימים הם גיליונות, כיתבו עלי'הם מה שאתם רוצים שיזכרו לכם"...

(מתוך "אור דניאל").

_________________

    אין יום שאין בו טוב