פרשת השבוע - פירורים...

בס"ד

 

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'" (בראשית כה, כא).

 

 

˜    ריבוי תפילה

 

'וַיֶּעְתַּר' – הרבה והפציר בתפילה (רש"י).

 

וכן מצינו בחז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה - יחזור ויתפלל, שנאמר 'קַוֵּה, אֶל-ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה, אֶל-ה'''.

 

‏והנה יש הבדל בין בקשה שמבקשים כלפי מעלה, לבין בקשה שמבקשים מבשר ודם: אדם המבקש דבר מחברו ואינו עונהו, הרי אם יחזור ויבקש ויפציר ­הריהו מטריחו ומכביד עליו. אבל מידת הקב"ה אינה כן, ואדרבה, זהו רצונו ית' שירבה ויפציר האדם בבקשות ותחינות עוד ועוד. ואמרו חז"ל שמשה רבינו התפלל  תפילות כמנין 'ואתחנן', וכתוב בשם קדמונים שאם היה ממשיך להפציר - היה הקב"ה ממלא בקשתו.

 

‏טעם ההבדל בין מידת הקב"ה למידת בשר ודם היא, שאדם המבקש מרעהו דבר, הרי תכלית מעשה הבקשה היא רק בכדי לקבל מה שמבקש, ולכן אם אין חברו עונהו ונותנו מיד, הרי זה מפני שאין רצונו למלא בקשתו, וא"כ איזו תועלת תצמח מריבוי הבקשות כאשר אין רצונו בכך? ואם בכל זאת ירבה לבקש ולהפציר, הרי כיון שריבוי בקשות מכריחו בטבע לעשות מבוקשו והוא אין רוצה בזה, נמצא שכל מה שירבה להפציר הרי זה נגד רצונו, וההפצרה מכרחת אותו יותר ויותר נגד רצונו, ונמצא מטריחו ומכביד עליו בריבוי ההפצרה.

 

אך אצל הקב"ה אינו כן. עצם הענין שהאדם מבקש אותו, ודאי שרצונו לתת, כי אין שום עיכוב או גבול לחסדו וטובו ית', ומה שצריך בקשה תחילה, וגם כל עיקר מה שהיה חסר הדבר ההוא שמבקש - אין זה מחסרון הרצון לתת, אלא הוא מרצון השי"ת שיבקש האדם כדי שתישמע הבקשה עצמה, ועל ידה יתקרב האדם אל בוראו ויעמוד לפניו בעבודה ותפילה, וכמו שאמרו חז"ל: "למה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים", אבל עצם הענין המבוקש אף מתחילה היה רצונו יתי לתתו.

 

‏נמצא, שכל כמה שמרבה ומפציר האדם בתפילה - אהוב הוא ורצוי אצלו ית' יותר ויותר, וזאת משתי סיבות: האחת, שבזה הוא מקרב את השגת המבוקש, והרי באמת כל הזמן רצונו ית' היה לתתו. ועוד, שבזה מרבה קירוב ודביקות בבורא ית', וזו באמת היתה התכלית הנרצית מעיקרא והסיבה לחסרון, וכל כמה

שירבה בהפצרות, יקיים בכך את רצונו ית' יותר ויותר. ("תפארת שמשון").

 

 

 

"וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ..." (בראשית כה, כא).

 

 

˜    הצורך בתפילת יצחק

 

לא כתוב "ויקשב לו ה'" אלא 'וַיֵּעָתֶר', כלומר הקב"ה נענה לתפילותיו, אך בקושי. כביכול אמר לו: 'מאחר ובקשת בקשות כה רבות, עלי להעניק לך את מבוקשך'.

 

‏וקשה, הרי היתה הבטחה מהשי"ת על המשך קיום העם היהודי, ומדוע המתין הקב"ה עם קיומה של אותה הבטחה רק לאחר תפילותיו של יצחק?

 

‏ושמעתי שאמרו לפני הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, שהנה ידועים דברי רש"י על הפסוק "תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" (בראשית טו, טו) -  "בישרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת חמש שנים קודם זמנו ובו ביום מרד עשו". כלומר, אברהם אבינו נפטר חמש שנים קודם זמנו כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה. והנה ביקש הקב"ה להאריך את עקרותו של יצחק בחמש שנים נוספות כדי להשלים את שנות חיי אברהם אביו, אולם מאחר והוא כה הפציר ובקש ממנו ילדים, נעתר לו הקב"ה.

 

‏כששמע זאת הגרי"ח זצ"ל הוסיף על אתר ואמר, כי המילים "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" הם גימטריא מדוייקת של "חמש שנים" (748) - וכשאמרו את הגימטריא לגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל התפעל ואמר כי דברים אלו נאמרו ברוח הקודש! ("תפארת שמשון").

 

 לכל בית ישראל
חודש טוב ומבורך בבשורות טובות ונסים ונפלאות

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

בס"ד

 

"וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית-אֲנִי וָאָתָּה..." (בראשית לא, מד).

 

 

לבן הארמי רדף אחר יעקב אבינו, והתנכל לו להרגו. כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: "שפרעה לא ביקש להרוג אלא את הזכרים, ולכן ביקש לעקור את הכל". נגלה אליו הבורא והזהירו אזהרה חמורה, אף יעקב אבינו הוכיחו על פניו, ולבן הארמי הציע: "וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית--אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ".

יעקב אבינו ניאות להצעה: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל... וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב... עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה". "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו" – מפרש רש"י – הם בניו, שהיו לו כאחים, ועזרוהו בצרה ובמלחמה. ולמדנו מכאן משמעותה של אחווה: אח אינו נבחן בעת שמחה והרווחה. העשיר, כידוע, רבים מכריו. אח הוא מי שעוזר בעת צרה. ולא רק בצרה, אלא גם במלחמה...

הרמב"ן זצ"ל מפרש, כי "אחיו" הנזכרים כאן הם אחיו של לבן הנזכרים לעיל, "וַיִּקַּח (לבן) אֶת-אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו (אחרי יעקב)". אבל מהר"ל מפראג זצ"ל אינו מקבל דעה זו, מפני "שאין זה דרך כבוד שיאמר יעקב לאחרים שיעשו מלאכה זו" של ליקוט אבנים. לפיכך נראה לו פירושו של רש"י, שלא אמר כן אלא לבניו שהיו נכונים לעזור לאביהם הגדול בכל עת.

אבל הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל שאל שאלה נפלאה: אם ליקוט אבנים הוא מלאכה מפרכת שאין להטילה על זרים, מדוע יטילה על ילדיו – כאשר היו לו עבדים למכביר! העבדים הן זה תפקידם, לעזור ולעמול בכל עבודה שתוטל עליהם!

ותשובתו מאלפת!

יעקב אבינו ע"ה, עמד פנים אל פנים מול גדול הנוכלים, לבן הארמי, שהתנכל עשרים שנה לעצמו ובשרו בכפיות טובה שאין דוגמתה. מכר את בנותיו כשבויות חרב, הבטיח את האחת ונתן את האחרת, החליף את המשכורת עשרת מונים – ולבסוף רדף כדי להשמיד ולהרוג ולאבד את חתנו, את בנותיו – ואת נכדיו! עובד אלילים שפל אנשים, שאינו בוש להודות שביקש להרע ולשפוך דם, ורק התגלות אלוקית ואזהרה חמורה מנעוהו. ולבסוף, עודנו מעז פנים לומר: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא"!

זכורני כיצד ראש הישיבה מרן הגרא"מ שך זצ"ל היה מתפעל ואומר בשם החפץ חיים זצ"ל: יעקב אבינו זועק "מַה-פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי, כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי", ונבל זה אומר: איני חייב לך תשובה, הכל שלי, וברוב טובו מציע הוא כריתת ברית...

מה היינו אומרים אנו לחוצפה זו? אומרים היינו: הרי רמאי מדופלם אתה, מילה שלך אינה מילה, כמה הבטחות הפרת במצח נחושה. הרי "ברית" זו תחייב אותי בלבד, כי איש אמת אני. מדוע אכבול את עצמי כאשר לבך מלא מזימות רשע ונכלים אין סוף!

אבל יעקב, איש שלום הוא, ומעביר על מידותיו: מתחזה לבן לרודף שלום? מוכן יעקב להושיט יד! רוצה לפתוח דף חדש? מוכן יעקב לשכוח מאה רמאויות! ולא הסתפק בכך, אלא ביקש להשריש מידה זו בבניו. לכן לא ביקש מעבדיו ללקוט אבנים, אלא מבניו. שישתתפו בכריתת הברית, שיעמלו בה, כדי שילמדו ממנו וילכו בדרכו: לא לנקום ולא לנטור, לאל לשכוח ולסלוח, גם אם הלה לבן הארמי הוא, גם אם אין לבטוח בו – אנו מוכנים לשלום, ומוכנים לטרוח עבורו!

 (מתוך "מעיין השבוע").

לקריאת כל המאמרים

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

 

"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, כ).

 

©      שבע שנים של בנין רוחני

מרן הגאון א' אהרן קוטלר זצ"ל, במאמרו המפורסם בענין לימוד התנ"ך – "הדרך הנכונה בהוראת התנ"ך" מרבה להביא דוגמאות שאי-אפשר לפרש את דברי התורה הקדושה באופן שטחי.

‏בתוך הדברים מביא דוגמא מפסוק זה. הוא מקשה שהרי הטבע הוא לכאורה בדיוק הפוך: ככל שהאדם יותר מחכה ורוצה בדבר, כך הימים שחולפים עד להשגתו נראים בעיניו ארוכים יותר, יום לשנה יחשב.

‏אלא בהכרח מבואר כאן, שיעקב אבינו ע"ה קידש וטיהר את עצמו והכין עצמו לקראת הבנין של עם ישראל.

ביאור דבריו נראה כך: משל לאדם שנזקק מאד למליון דולר. אם יאמרו לו שבעוד מאה יום יקבל מליון דולר הוא יהיה מאושר, אולם כל יום של המתנה יראה לו כנצח, שכן הימים נראים לו כמפרידים ומרחיקים אותו ממליון הדולרים. לא כן אדם הנזקק למליון דולר ומציעים לו עבודה, שמדי יום ישתכר בה עשרת אלפים דולר, כך שבסוף תקופה של מאה ימים יהיו בידו מליון דולר – אצל אדם כזה יחלפו הימים במהירות.

ומה ההבדל?

כשאדם צריך מליון דולר ואומרים לו להמתין מאה יום – מאה הימים הללו הם ימי המתנה בעלמא, ימים ריקים מתוכן, ואם כן מהווים הם עבורו רק זמן של חציצה בינו לבין הכסף. אבל אם מאה הימים אינם ימי המתנה אלא אופן איך להרויח ולהשיג את הכסף, או אז – הימים אינם ריקים וחוצצים, אלא להיפך, כל יום הוא יום של בנין הותקדמות לקראת המטרה הנכספת, ובאופן כזה מאה הימים עוברים מהר מאד וכל יום מביא לאדם אושר, כי אם ידלג על אותו יום לא ישיג את מטרתו – השגת מלוא הסכום.

כן היה הדבר עם יעקב אבינו. במשך שבע שנות ההמתנה יעקב אבינו בנה את עצמו, ולכן כל יום שעבר היה עבורו יום של אושר, יום של הכנה נפשית לקראת בנין בית ישראל.

לכן, "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים" כי "אהבה" זו עניינה, רצונו הקדוש והטהור של יעקב אבינו לזכות לאותו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שיבוא מתוך נישואיו עם רחל, וכל יום שעבר היה תוספת נדבך בבנין זה. שבע השנים היו איפוא, שנים של בנין לקראת המטרה הנכספת, ולכן היו בעיניו כימים אחדים.

 (מתוך "תפארת שמשון").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

˜ הפחד מורה על חוסר בטחון!

המלבי"ם ז"ל מיישב – "וירא יעקב" – יעקב אבינו היה בפחד מעשו, ומפני אותו פחד – "ויצר לו" – היה לו צר, משום שהבחין שחסר לו במידת הבטחון ואין הוא ראוי לנס. וזה לשון המלבי"ם: הנה הבוטח בה' – אין לו ליראה מבשר ודם, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמו שכתוב (ישעיה נא, יב) "מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת... וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ". בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה' ולא היה לו ליראה, וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתיירא לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו, שמזה דן שאינו ראוי לנסים, שבטחונו בלתי שלם, ועל כן ניסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה.

וכן פירש בספר "פנים יפות" את הפסוק "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים" – אמר יעקב מפני מה אני זקוק להתפלל אליך ולהתחנן אליך שתצילני מיד עשו, משום "כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ" – כי יש לי פחד ממנו וזה סימן שאין אני בוטח בלב שלם, ואין אני ראוי להצלה.

אמר דוד המלך ע"ה "ה' לִי, לֹא אִירָא; מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם" (תהלים קיח, ו), מכיון שאני לא ירא אלא בה', בשכר זה ודאי תבוא ההצלה – "מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם... וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי". עוד אמר דוד (תהלים קיב, ז) "מִשְּׁמוּעָה רָעָה, לֹא יִירָא; נָכוֹן לִבּוֹ, בָּטֻחַ ה'. סָמוּךְ לִבּוֹ, לֹא יִירָא; עַד אֲשֶׁר-יִרְאֶה בְצָרָיו", בזכות "לֹא יִירָא" יזכה "יִרְאֶה בְצָרָיו", ואין לו צורך בשום השתדלות אחרת. וכן אמר הנביא ירמיה (יז, ז) "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" - כי בזה שהוא בוטח בה' הוא הגורם ל"וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ". וזה שאנו אומרים בתפילה "נבהלה נפשנו מרוב עצבונינו" מחמת העצבון וחוסר הבטחון – נבהלה נפשנו.

˜  הסגולה להנצל בעת צרה – ב ט ח ו ן !

כתוב בספר "שומר אמונים", כתבו בשם הבעש"ט זצ"ל, כאשר האדם ח"ו באיזה צרה שלא תבוא, אז הסגולה הטובה ביותר לחזק לבבו מאד בבטחון לה' אלוקינו ואז ישראל נושע בה', ולא להתפלל כלום על צרותיו בעת ההיא. וכתב עוד: היצר הרע מטריח עצמו בעידן צער ויסורים לקחת מהאדם מידת בטחונו בה', ואמר הבעש"ט שצריך מאד לבקש רחמים מהקב"ה שלא יסור ממנו מידת בטחונו, ואז יראה פלאות בעזרת ה', כי אצל תפילה בודקין מן השמיים אם הוא ראוי שיקובל תפילתו, מה שאין כן בבטחון כתוב (תהלים לב, י) – "וְהַבּוֹטֵחַ בה'--חֶסֶד, יְסוֹבְבֶנּוּ" ואמרו רז"ל – אפילו רשע ובוטח בה' – חסד יסובבנו.

ובזה פירש מה שאמרו חז"ל ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוויהו אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג) "הֵן יִקְטְלֵנִי, לוֹ אֲיַחֵל" לכאורה קשה, דלשון "אל ימנע עצמו מן הרחמים" משמע שרוצים ליתן לו רחמים ומונע עצמו מזה, מי זה האיש אשר ימנע את עצמו בעת צרה ולא ירצה רחמים?

ואם נפרש כוונת הגמרא אל ימנע עצמו לבקש רחמים, היתה צריכה לומר לשון ברורה יותר אל ימנע עצמו מבקשת רחמים, ועוד דאי אפשר לפרש כך בגמרא, שהרי מביאה ראיה מהכתוב "הֵן יִקְטְלֵנִי, לוֹ אֲיַחֵל", והלא אייחל הוא לשון בטחון, ולא לשון תפילה.

אלא ביאר זאת עפ"י דברי הבעש"ט הנ"ל, כשאדם בצרה או בסכנה, הסגולה שמועלת באותה שעה לחזק בטחונו בה', שהוא יכול להושיע אפילו למעלה מגדר הטבע, ובזה שמחזק אצלו מידת הבטחון מעורר עליו מידת הרחמים, (ואין לו באותה שעה אפילו להתפלל כנ"ל). וכשאדם מסיר מעצמו הבטחון גורם לסלק ממנו את מידת רחמים, וזה שאמרו חז"ל "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" פירוש שלא יהיה הוא הגורם לסלק מעצמו מידת הרחמים - בהסיר בטחונו מאלהיו, רק יחזק בטחונו חזק לה', ועל זה מביא שפיר ראיה מהכתוב "לו אייחל" דייקא, שהוא מדת הבטחון.

וכן מובא מרבינו האר"י ז"ל כשיש ח"ו דבר בעיר אין יכול לשלוט רק באלו שיש להם פחד, אבל באלו שמתחזקים בליבם בבטחונם על ה' ומתגברים על הפחד, אין שום דבר רע יכול לשלוט בהם. ומסופר בגמרא יהודה בר נתן היה הולך אחרי רב המנונא, נאנח, אמר לו יסורים אתה רוצה להביא על עצמך, שנאמר "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי" (איוב ג, כה), ומקשה הגמרא והרי כתוב "אַשְׁרֵי אָדָם, מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד) ההוא בדברי תורה כתיב [שדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד]. הרי שאם מפחד מאיזה דבר, על ידי הפחד מביא זאת על עצמו, ויש רמז לזה מהכתוב "חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב" (משלי כט, כה).

וזה כלל גדול ובדוק ומנוסה, כשאדם מתגבר עליו איזה חולשה, או כאשר הרופאים מייאשים אותו, אשר זה דרכם לייאש את החולה, לומר לו אין לך סיכוי לקום מחולי זה, כמו שאמר הבעש"ט זי"ע על הפסוק "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם; וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם" (תהלים קז, כ) שהקב"ה ימלט מה שהמה משחיתים (ואמרו חז"ל "ורפוא ירפא" מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות - אבל לא ליאש), שאם יחזק לבו בבטחון בה' אז לא יוכל לשלוט עליו שום דבר רע, ואשרי מי שאינו מוסר עצמו להם ואינו מאמין לדבריהם, ומשים בטחונו חזק על ה'.

ואני הכותב בעצמי בחנתי פעמים רבות שהבהילו אותי כל מיני פחדים ואיומים מאלו הפתאים, ולא האמנתי לדבריהם כלל, ושמתי בטחוני בה' הטוב, וראיתי כמה פעמים פלאות גדולות בעזרת ה' יתברך, וכן יעזרינו ה' עד עולם על דבר כבוד שמו.

 (מתוך "אוצרות התורה").

בס"ד

˜   חומרת עוון המלבין פני חברו

נמצאנו למדים מכאן עד כמה חמורה היא הלבנת פנים, ומאידך, עד כמה נשגבה מעלתה וצידקותה של תמר, שהיתה מוכנה למסור נפשה ונפש עובריה ובלבד שלא להלבין פני יהודה. ואף שהיתה תמר מודעת לגודל ההפסד שיהיה לעם ישראל באם יוציאוה לשריפה. כמו שאמרו חז"ל ש"היתה מטפחת על כריסה ואומרת: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת". כלומר, ידעה תמר ברוח הקודש כי מעוברת היא בתאומים אשר מהם עתידים לצאת מלכות בית דוד ומלך המשיח, ואעפ"י כן היתה מוכנה לוותר על כל זאת ובלבד שלא להלבין ולבייש.

אמור מעתה: לא בכדי זכתה תמר לזכות כה גדולה ונכבדה, אשר ממנה יצא מלך המשיח והגאולה העתידה. כי אשה המסוגלת למסירות נפש כזו, ואשר ממעשיה ילמדו לדורות עד היכן מגיעה חומרתה של הלבנת פנים, ראויה היא גם ראויה שמשיח צדקנו יצא מחלציה.

ואכן כתב ר' יצחק אבוהב זצ"ל: הזוכה להנצל כל ימיו מעוון הלבנת פנים, הקב"ה יצילהו מכל צרה, ויצאו ממנו בנים הגונים. כמו שמצינו שארע לתמר, בזכות שהסכימה להפיל עצמה לשריפה כדי שלא תלבין פני יהודה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.

ממעשה מסירות הנפש של תמר – כותב ה'חפץ חיים': יש לכל אדם ללמוד ולהתבונן, עד כמה צריך להזהר בדיבורו שמדבר על חברו, לבל יבוא להלבנת פנים שהוא 'לא תעשה' מהתורה, אף בינו לבין עצמו, ובפרט אם מדבר עמו בפני אחרים... שאומר אחד על חברו דבר דרך שחוק ופניו מתלבנים, ובדיבור קל אפשר שמאבד את עולמו... וכשיעלה על לבבו להוציא איזה דבר שחוק שאפשר שחברו יתבייש, ישים רסן על שפתיו ובכגון זה נאמר "ושמת סכין בלועך"...

ומכאן תוכחה נוקבת לאותם אנשים המראים תשוקה רבה להדר במצוות שבין אדם למקום, ובה בעת נעלם לגמרי מעיניהם ומתשומת ליבם חיובי היסוד שבין אדם לחברו.

האיש הזה – אומר הגאון הצדיק ר' שלום שבדרון זצ"ל – נראה כמחמיר ומדקדק במצוות בתכלית. אמנם לא כך הוא, אלא באמת הרי הוא "מושחת שנתפס לחומרות" אשר נוח לו לרוצץ את גולגלתו של חברו ובלבד שיראו כולם כמה הוא מדקדק במצוות...

˜   הלבנת פנים מהי?

אלא שעדיין טעון ביאור: מה כה חמור בהלבנת פנים עד שהיתה תמר מוכנה לההרג, היא ועובריה, ובלבד שלא להלבין? אלא משום שיש בהלבנת פנים אבק רציחה, כמו שקבעו חז"ל: כל המלבין פני חברו ברבים – כאילו שופך דמים! ומדוע? משום ד"אזיל סומקא ואתי חוורא" (הדם מתכנס והולך, ובא החיוורון). ואמרו חז"ל: כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלושה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים, והמכנה שם רע לחברו.

מעתה, יובן גם מדוע הזהירו חז"ל על כך בלשון של: "נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש מלהלבין פני חברו". מה שייך כאן לשון "נוחיות"? אלא מבאר הגרי"ל חסמן זצ"ל כי באו חז"ל להחכימנו ולאלפנו בינה מה כדאי לאדם לבחור מתוך שתי האפשרויות שלפניו: משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לפניו שני כבשונות בוערים אחד גדול והאחד קטן, ומוכרח לעבור באחד משניהם. ודאי יבחר בכבשן הקטן, שכן נוח לו יותר לעבור בו מאשר לעבור בכבשן הגדול כי סכנתו פחותה. זהו שאמרו חז"ל בהדגישם "נוח" לו לאדם... כי להלבין פני חברו הוא כבשן גדול יותר מאשר הכבשן אש שלפניו בעולם הזה – ולכן נוח לו להפיל עצמו בזה כי קל הוא יותר.

מהי הלבנת פנים וכיצד נוצרת? מפרש רבינו עובדיה מברטנורא זצ"ל: המתבייש, פניו מאדימות תחילה ואח"כ מתלבנות. שהנפש יש לה שתי תנועות, אחת לחוץ ואחת לפנים. וכשמביישין את האדם, בתחילה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חימה ופניו מאדימות. וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושת ההוא מעל פניו, הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער, פניו מתכרמים ומתלבנים. וזהו שאמרו בענין ההלבנה: "אזיל סומקא ואתי חיוורא".

רמז לכך שהמלבין פני חברו כמוהו כשופך דם, מצא ה'חפץ חיים' בפסוק בפרשת נח: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם" (בראשית ט, ו), כלומר: מי שמלבין פני חברו, ששופך דמו "בָּאָדָם" דאזיל סומקא ואתי חיוורא. "דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" – דינו כשופך דם.

והתריע על כך ר' אליעזר פאפו זצ"ל בדברים נוקבים: רבים מעמי הארץ כי יהיה ריב בין אנשים, מחרפין ומגדפין זה את זה, וכל אחד מזכיר מומי חברו את אשר לא טוב עשה מימי קדם... אבל כשמחרפו במה שהיה בו הוא יותר חמור, דבמה שאין בו ליכא כל הלבנה, כמו שמזכיר לו עוונות ראשונים, אזיל סומקא ואתא חיוורא, והרי זה כשופך דמים. והעושה זה אינו שב בתשובה, שדומה לו שאין בידיו עוון, ואומר: מה בכך? האמת אמרתי! ואינו שם על לב כי גדול עוונו מצד חומר איסור הלבנת פנים.

(מתוך "איש לרעהו").

בס"ד

v     סגולה להצלחה

אמרו חז"ל: פוטיפר רשע היה, כיצד היה רואה שהקב"ה עמו? ומהו "כי ה' אתו"? – אלא שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו של יוסף, היה נכנס לשמשו, והיה מלחש ואומר: ריבון העולמים אתה הוא בטחוני אתה הוא פטרוני, תתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני, ופוטיפר אומר לו, מה אתה מלחש שמא כשפים אתה עושה לי, והוא משיבו, לא. אלא אני מתפלל שאמצא חן בעיניך, לפיכך כתיב "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ".

כתב בספר "שומר אמונים": כיוון שכך היתה הנהגתו של יוסף – נתקיים בו "וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ". כיוון שביקש לה' על כל דבר, והודה לה' על כל דבר, היה ה' מצליח לו בכל מעשה ומעשה שהיה עושה.

ממשיך ואומר, כן הוא בכל אדם באשר הוא, כשיהיה שם שמיים שגור על פיו, כל פעולה אשר יעשה – יצליח. כי המתדבקים תמיד באמונת השגחת הבורא, מושגחים הם ביותר בהשגחה פרטית, כי הקב"ה משלם מידה כנגד מידה. כמו שהוא משגיח על מעשי ה', כך משגיחים עליו, ולפעמים יותר מהצדיק, ואפילו כל העולם כולו בצער יכול להנצל ביחוד מכל העולם, כי הקב"ה מתנהג עם האדם כצל, שנאמר "ה' צִלְּךָ" – כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הבורא ברוך הוא כביכול עושה מה שהאדם עושה, אם מתנהג במידת רחמים גם למעלה מרחמים עליו, כן אם האדם מרגיל עצמו בזה דבכל פעולה ומעשה שעושה, מייחל לבורא, נעשים על ידו נסים ונפלאות הרבה. וכן אמר: "הִנֵּה עֵין ה' אֶל-יְרֵאָיו; לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים לג, יח), לא כתיב אל צדיקים ואל חסידים אלא "לַמְיַחֲלִים", וכן "אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם, הִשְׁקִיף עַל-בְּנֵי-אָדָם: לִרְאוֹת, הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ, אֶת-אֱלֹהִים" – לדרוש את אלוקים בכל מילי דעלמא שעושה.

v       

בספר "אוצר המדרשים" איתא: מעשה באדם עשיר שהיה נדיב לב ובעל-צדקה, אך לבו לא היה שלם באמונה ובהשגחה פרטית, בלבבו סבר תמיד כי את כל עושרו בכוחו ובעוצם ידו רכש. פעם יצא ליום השוק על-מנת לקנות שוורים, בדרך פגש בו אליהו הנביא שנראה כסוחר, שאלו אליהו: "להיכן אתה הולך?" אמר לו: "לשוק אני הולך לקנות שוורים", אמר לו אליהו: "אמור אם ירצה ה' או אם יגזור ה' יתברך", השיב לו הסוחר: "הרי המעות בכיסי והדבר תלוי אך ורק ברצוני", השיבו אליהו:

"אם כך אתה אומר – לא תצליח".

ואכן, כאשר המשיך הסוחר בדרכו נפל כיס המעות מאמתחתו בלא שהרגיש בכך, ראה אליהו את הכיס והניחו על סלע בלב היער במקום שאין בני אדם עוברים שם, הסוחר הגיע לשוק לאחר יגיעה רבה מצא שוורים מובחרים, וכאשר רצה לשלם עבורם הבחין שהמעות אבדו לו וחזר הביתה בפחי נפש.

אחר זמן מה, נטל שוב מעות ויצא מביתו אל השוק לקנות שוורים, הפעם בא בדמות זקן וחזר על שאלתו כבפעם הקודמת, כשראה שעדיין אין אומר מה שלמדו, אמר לו שנית :"אמור אם ירצה ה' או אם יגזור ה''', כיון שהסוחר לא שעה לדבריו גם בפעם הזאת הפעיל עליו אליהו תרדמה, כשנרדם נטל ממנו את כיס המעות והניחו אצל הכיס הראשון במעבה היער, כאשר הקיץ הסוחר משנתו וראה שהכסף נגנב ממנו, שב לביתו בצער רב.

‏בהתבוננו בשני המקרים שקרו לו, הגיע למסקנה כי בוודאי יד ה' בדבר, והעונש הגיע לו מאחר שלא שמע לאליהו שלימדהו להאמין בהשגחת הבורא יתברך, מיד קיבל על עצמו שמאותו יום ואילך יאמר אם ירצה ה' על כל דבר שירצה לעשות.

‏כאשר יצא בפעם השלישית אל השוק נגלה אליו אליהו בדמות נער עני המבקש עבודה. שאלו אליהו : "להיכן אתה הולך?" אמר לו: הנני הולך לשוק לקנות שוורים אם ירצה ה'". ברכו אליהו בברכת הצלחה ובקשו שאם יזדקק לעזרה בהנהגת השוורים יקרא לו, אמר לו הסוחר: "אם אך יעזור לי ה' יתברך שאקנה שוורים אשכור אותך לעזור לי", הצליח הסוחר בדרכו, ומצא שוורים מובחרים בזול ושכר את הנער להנהיגם, בדרכם הביתה ברחו לפתע השוורים לתוך היער רדף אחריהם הסוחר עד שלפתע נעצרו ליד סלע, ועליו מצא מונחים שני הכיסים שאבדו לו.

‏שמח סוחר, והודה לה' והמשיך בדרכו עם הנער והשוורים, כאשר הגיעו לביתו נעלם לפתע הנער, אז הבין הסוחר כי יד ההשגחה העליונה היתה בכל אשר אירע לו, וקרא על עצמו את הפסוק "אִישׁ-בַּעַר לֹא יֵדָע; וּכְסִיל, לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת".

(מתוך "אוצרות התורה").

בס"ד

לשם מה נתן פרעה את אסנת ליוסף לאשה?

הרש"ר הירש רואה בנתינה זו חלק ממינויו של יוסף. כמו שנתן לו טבעת, הלביש אותו בגדי שש והרכיב אותו במרכבת המשנה, כך גם נתן לו אשה; "רק אחר-כך הוא יצא לתפקידו" – לאחר השלמת המינוי "וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

מה חשיבותה של אסנת אשת יוסף בהליך המינוי? כותב הרש"ר הירש:

התפקיד שהוטל על יוסף יקודם בייחוד אם גם לו יהיו בית ומשפחה. אם יבין העם להגביל את צריכתו בשבע שנות השפע, יספיק היבול לשלושים וחמש שנה. בזבוז בלתי מרוסן יביא אותם למות ברעב. על יוסף הוטל לבצע את הפיקוח הטוב וההכרחי. ההשפעה הטובה ביותר תצא מדוגמתו הוא, אם הוא, הראשון במדינה, ידגים לכולם הליכות של פשטות בבית ובמשפחה. אך לשם כך היה זקוק לבית ומשפחה ולשם כך נדרשה לו אשה.

חייבים להגביל את הצריכה הכלכלית בשנות השבע כיון ש"בזבוז בלתי מרוסן יביא אותם למות ברעב". אולם כיצד עושים זאת? כיצד גורמים לציבור להרגיש שותפים במאמץ הכלכלי?

פרעה הבין שהעיקר הוא דוגמה אישית. לא ניתן לדרוש מהעם להדק מעט את החגורה הכלכלית ולצמצם את הצריכה בשנים של שפע כהכנה לשנות הרעב הצפויות, ושההנהגה תחיה בו זמנית חיי מותרות. לא זו אף זו, אדם ללא משפחה שיפקח על צמצום הצריכה של המשפחות לא יגרום לציבור לחוש שותפים במאמץ הכלכלי ולמלא אחר ההוראות. 'מה מבין יוסף הרווק הזה בניהול כלכלי של בית?'.

רק דוגמה אישית תעשה זאת. יוסף חייב אשה בית ומשפחה. הוא "ידגים לכולם הליכות של פשטות בבית ובמשפחה". הוא יצמצם את הצריכה הכלכלית בבית ובמשפחה שלו, וממנו יראו ויעשו שאר אבות המשפחות.

ממשיך הרש"ר הירש:

האדם הבודד, שאין לו בית ומשפחה, אינו קשור קשר אמיץ עם צרכי הכלל ודאגותיו; אך בהיותו מטופל באשה ובנים – ולו יהא גם קיסר או מלך – הרי הוא שותף לדאגת הציבור, ומבין לרוחו.

מסתבר שכוונת הדברים בראש ובראשונה היא ביחס לקיסר ולמלך עצמם – רק מי שחווה בעצמו את דאגות הכלל בניהול כלכלי של בית ומשפחה, רק הוא יכול להיות שותף לדאגת הציבור ולהבין את רוחו. אולם בה במידה היא ההשפעה על הציבור. כשהציבור רואה במנהיגו שותף לדאגתו המבין את רוחו, אז הוא נכון למלא גם את חלקו במאמץ המשותף.

ליוסף תהיה אשה ויוולדו לו בנים "בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב", והוא יחיה חיי פשטות, וכך יעשו גם בני העם המצרי. רק כך יזכו כולם לחיים בשנות הרעב שתבואנה.

(מאת הרב כרמיאל משה שליט'א – ישיבת ברכת משה)

בס"ד

�   מעביר על מידותיו 

נמצינו למדים מעלתו המופלאה והנשגבה של יוסף, אשר לא די שמחל לאחיו שהשליכוהו לבור נחשים ומכרוהו, אלא אדרבא, עוד ניחמם ועודד את רוחם כי מעשיהם גרמו לו ולהם טובה גדולה! ובזה הבהיר להם כי זכאים הם ולכן גלגל הקב"ה זכות זו על ידם.

�   כדי להוציא הטינה מליבו – דרוש לאדם עוז רוח

מדרגתו הנשגבה של יוסף בהעברה על המידות באה לידי ביטוי גם בפסוק: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי", מפרש האור החיים הקדוש כי כך אמר להם יוסף: "מתנהג אני עמכם במידת האחוה באילו לא היה דבר המכירה מעולם, ואפילו בזמן המכירה לא כהתה עין האחוה ממני".

מידה רבה של תעצומות נפש ועוז רוח, נדרשים לו לאדם כדי לזכות במידה מופלאה זו של העברה על המידות. חנה דבריו חמאלפים של הרמח"ל זצ"ל: השנאה והנקמה, קשה מאד להימלט ממנה לב הותל אשר לבני אדם, כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן, כשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם, ולא יסור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה - הרי חזק ואמיץ הוא!

ומוסיף הרמח"ל: וזה קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אמנם גזירת מלך היא... "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ"!

עיצה טובה אמר הגה"צ ר' ישראל סלנטר זצ"ל, כיצד יוציא אדם לגמרי טינה מלבו? יוכל לעשות זאת על פי הכלל שאמרו חז"ל "מעשה מוציא מידי מחשבה ואין מחשבה מוציאה מידי מעשה"! והוא הדין גם בנפש האדם. כאשר מרגיש האדם בעלבון ובצער שציערוהו, אף אם מוחל לאחר מכן, עדיין נותר שמץ של תרעומת בלבו, וכדי לעקור מן הלב את הטינה לגמרי, דרוש מעשה הטבה בפועל שייטיב עם האדם שפגע בו. מעשה זה יפעל לעקור את שארית רגש התרעומת שיש בלבו על חברו. הוא שאמרנו: "מעשה מוציא מידי מחשבה"!  

�   זכות המעביר על מדותיו

זכות זו של יוסף שהעביר על מידותיו והשיב טובה תחת רעה, עומדת להם לישראל, ומסייעת במפלתו של עשו. כמו שאמרו חז"ל במדרש: מסורת אגדה הוא בידינו, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, למה? שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו, למה רדפת את אחיך [יעקב]? הוא אומר להם: למה רדפתם את יוסף אחיכם, ואינכם מעולים ממני. וכיון שהוא בא אצל יוסף אומר לו [יוסף]: למה רדפת את אחידך ואינו יכול [עשו] להשיבו. אם תאמר שעשה [יעקב] לך רעה, אף אחי שלמו לי רעה, ואני שלמתי להם טובה. מיד הוא שותק. ועליו הכתוב אומר "הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם, לֹא-יַצִּילוּ אֶת-נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה".

"הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ" - זה עשו... "לֹא-יַצִּילוּ אֶת-נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" - זה יוסף שנאמר "וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה".

‏גם העברה על המידות שמצינו אצל רחל אמנו כאשר ויתרה רחל ללאה ומסרה לה סימניה כדי שלא תכלם נזקפת לזכותם של ישראל בכך שבזכות זו הקב"ה שומע לקול בכייתה של רחל על גלות בניה ומקבל בקשתה על גאולתם.

בספר ראשית חכמה אחר שפירט כל המעלות וגודל השכר שיש לאדם המעביר על מדותיו, כתב: ואחר שיתבונן האדם בכל המעלות שיש למעביר על מדותיו, יראה, כי יותר ראוי לו לסבול צער מועט בשביל שכר מרובה, ולא להפסיד ברגע כל המעלות, ויגרום הפסד מרובה, שנשמתו והשכינה מסתלקין ממנו. ועד כמה יצטרך לטרוח כדי שתשוב אליו. ("איש לרעהו").

עץ חיים היא