פרשת השבוע - פירורים...

בס"ד

�    היכונו לגאולה

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָֹשִים" - אֵין צֵל שֶׁל סָפֵק, גְּדוֹלֵי הַדּוֹר אוֹמְרִים זֹאת בְּפֶה מָלֵא: אָנוּ חַיִּים עַל סַף הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה. בְּכָל יוֹם אֲמוּרִים אָנוּ לְהִתְבַּשֵּׂר עָלֶיהָ. "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ" (מַלְאָכִי ג-א). קוֹל שׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יְנַסֵּר בַּחֲלַל הָעוֹלָם, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, כָּלוּל בַּהֲדָרוֹ, הַסְּדָרִים הַיְּשָׁנִים יִתְמוֹסְסוּ וְיִמּוֹגוּ, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (זְכַרְיָה יד-ט). 

סִימָנִים אֵין-סְפֹר מְעִידִים עַל כָּךְ שֶׁאָנוּ דּוֹר אַחֲרוֹן לַגָּלוּת הַמָּרָה. 

הַנִּסִּים הַפִּלְאִיִּים מִצַּד אֶחָד - וְאֵין הַכַּוָּנָה רַק לְהֶאָרַת פָּנִים כְּמוֹ זוֹ שֶׁל מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים, אֶלָּא לְנֵס הַקִּיּוּם הַמַּתְמִיד שֶׁל "כִּבְשָׂה אַחַת בֵּין שִׁבְעִים זְאֵבִים", מוּל עוֹלָם אָטוּם וּלְנֹכַח שְׁכֵנִים עוֹיְנִים הַזּוֹמְמִים לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. נֵס שֶׁל רְוָחָה יַחֲסִית בְּהֶעְדֵּר אוֹצְרוֹת טֶבַע. כָּל אֵלּוּ - שְׁלַבִּים הֵם בַּהֲכָנַת הַדֶּרֶךְ לְקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, לְהַפְצָעַת אוֹר הַגְּאֻלָּה. גַּם תְּנוּעַת הַתְּשׁוּבָה הַמִּתְעַצֶּמֶת, כְּמוֹ גַּם הַחְזָרַת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ - מִמְּבַשְּׂרֵי הַגְּאֻלָּה הֵם.

וְאָנוּ עוֹמְדִים וְתוֹהִים: אָמְנָם כֵּן, אֱמֶת וְיַצִּיב. אֲבָל לְצַד שְׁבִיבֵי הָאוֹר, כֵּיצַד נִתָּן לְהִתְעַלֵּם מֵהָאֲפֵלָה הַמְּעֻבָּה, מֵהַסֵּאוּב הַנּוֹרָא, מֵהַמַּתִּירָנוּת הַפּוֹשָׂה, מֵהַבּוּרוּת הַנּוֹרָאָה, מִגַּלֵּי הַהֲסָתָה, מִנַּחְשׁוֹלֵי הַמַּשְׂטֵמָה?... כָּל אֵלּוּ הֵם קְצֵה קַרְחוֹן. וְהַקֶּרַח קָפוּא כָּל כָּךְ, מְעֻבֶּה כָּל כָּךְ. אֵיךְ תָּבוֹא כָּךְ הַגְּאֻלָּה?! 

הַתְּהִיָּה צוֹדֶקֶת, וְאַף עַל פִּי כֵן! שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מִיכָה ז-טו). דְּהַיְנוּ, הַגְּאֻלָּה הַקְּרוֹבָה דּוֹמָה לִגְאֻלַּת מִצְרַיִם. וְגַם שָׁם תָּמְהוּ יִשְׂרָאֵל: "בְּשָׁעָה שֶׁבָּא מֹשֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִים, אָמְרוּ לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֵיךְ אָנוּ נִגְאָלִים וְכָל מִצְרַיִם מְטֻנֶּפֶת מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּנוּ?" 

אֵיךְ נָבִין זֹאת? אֲבָל אֵין זוֹ שְׁאֵלָה. לאֹ אָז - וְלאֹ הַיּוֹם. הַיְּהוּדִים, מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים הֵם. לאֹ הַמִּצְרִים, לאֹ הָאַשּׁוּרִים וְהַבַּבְלִים, לאֹ הַיְּוָנִים וְהָרוֹמִים, לאֹ הַקָּאדִים וְהַבִּישׁוֹפִים, אַף לאֹ הַקּוֹמוּנִיסְטִים וְחַבְרֵי הַקִּבּוּצִים - כָּל אֵלֶּה לאֹ יְכַבּוּ אֶת לַהַט הָאֱמוּנָה. לאֹ יְקַפְּדוּ אֶת זִיק הַמּוֹרֶשֶׁת. יְכוֹלָה הַגַּחֶלֶת לְהִסָּתֵר מִתַּחַת לְהַרְרֵי אֵפֶר, אֲבָל כְּשֶׁהָאֵפֶר יוּסַר וְיִנְפְּחוּ בָּהּ - תִּשְׁתַּלְהֵב לְלֶהָבָה יוֹקֶדֶת. יְכוֹלִים הֵם לְטַמֵּא בְּמַעֲשִׂים, לְהַשְׁחִית וּלְסָאֵב, לְפַתּוֹת וּלְהַדִּיחַ - אֲבָל אֵין לָהֶם גִּישָׁה לַפְּנִימִיּוּת, לַתּוֹךְ, לְגַרְעִין הַזָּהָב. וּכְשֵׁם שֶׁגַּחֲלֵי הַקְּטֹרֶת לאֹ הִתִּיכוּ אֶת צִפּוּי מִזְבַּח הַזָּהָב, כָּךְ אֵשׁ הַתַּאֲווֹת אֵינָהּ בּוֹקַעַת לִפְנִימִיּוּת לִבּוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי.

מָשְׁלוּ רַבּוֹתֵינוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁגָּנַב תַּרְנְגוֹל מֵחֲבֵרוֹ. לאֹ רָצָה שֶׁיּוּכַל לְזַהוֹתוֹ. מֶה עָשָׂה? מָרַט אֶת זְנָבוֹ, תָּלַשׁ אֶת נוֹצוֹת כְּנָפָיו, לאֹ נָחָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁהִתִּיז עָלָיו צֶבַע שָׁחֹר. הָלַךְ עִם הַמַּלְקוֹחַ בָּרְחוֹב וּפָגַשׁ בִּבְעָלָיו. הִכִּיר הַלָּה אֶת הָעוֹף וְקָרָא:

"גַּנָּב, הָשֵׁב לִי אֶת הַתַּרְנְגוֹל!". 

הִתַּמֵּם הַגַּנָּב וְשָׁאַל: "אֵיךְ נִרְאָה הַתַּרְנְגוֹל שֶׁלְּךָ? אִם הָיָה זְנָבוֹ אָרֹךְ - הִנֵּה זֶה זְנָבוֹ קָצָר. הָיָה לָבָן - וְזֶה שָׁחֹר"... 

קָרָא בַּעַל הַתַּרְנְגוֹל: "יָכוֹל אַתָּה לְשַׁנּוֹתוֹ כְּכָל שֶׁתִּרְצֶה. אֶלָּא רַק תְּשַׁחְרְרוֹ מִלְּפִיתָתְךָ - וְתִרְאֶה אֵיךְ יָרוּץ אֵלַי!".

וְאַף אָנוּ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, שְׁקוּעִים בְּמַה שֶּׁהִנְנוּ, מְרוּטִים וּמְאֻפָּרִים... רַק נִשְׁמַע קוֹל שׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ - אֵיךְ נָרוּץ לִקְרָאתוֹ...  

(מתוך "מעיין השבוע").

 

העצה הגדולה למתק הדברים למרות חוסר ההבנה, היא האמונה והתפילה הבלתי מפסקת לבורא עולם, שיושיענו במהרה אמן.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאתָם מִלְחָמָה  וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: 
(שמות פרק יג יז)

פשט הפסוק הוא שהקב"ה כביכול חשש שאם העם יראה מלחמה ירצה לחזור מיד מצריימה (מפני טבעו של אותו עם שאינו מוכן להקריב למען ה" מאומה - הרצון להקריב מעצמך מצביע על אמונה),
לכן נצרך 'לעקם' להם את הדרך על מנת שלחזור לא יהיה כ"כ קל מבחינה פרקטית.

שאלות :
לשון 'ויהי' הוא לשון צער, מדוע צער בחירות ?
והאם פרעה שלח את העם באמת ?
מדוע שמו של הרשע גורף מעט שבח בשליחת העם כשמוזכר בראש הפסוק והפרשה כאילו ברצונו היה תלוי שחרורם של ישראל ממצרים ?

ביאור קטן מ'אור החיים' שמאיר בפרושו על הפסוק גם על חיינו בזמן הזה:

"עוד  ירצה על דרך אומרם ז"ל  (זוה"ק ח"ב מה:) 
כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם, ירמוז על  ערב רב ,
ולזה תמצא  בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם, ולפעמים מזכירם בני ישראל, דכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו',
הרי זה  מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה,
ואמרו ז"ל  (שם)  כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו,
הם אמרו  נתנה ראש וגו',
הם אמרו עשה לנו וגו',
וזה הוא אומרו "ויהי" (לשון) צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם  פירוש  ערב -רב  ששלחם פרעה - לא ה' ברוך הוא הוציאם,
כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך
אלא  פרעה שלחם (כמעין מרגלים בוגדנים),
וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים,
והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל, כנזכר, ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ולא נחם אלהים כי קרוב הוא, פירוש קרוב הוא לרמוז העם מקרוב  בא, ואין לו חוזק בקדושה, או קרוב הוא להרשיע, ויסובב רעה גם לישראל, והרעה היא כי אמר וגו' פן ינחם  בראותם, וידוייק על נכון אומרו ולא נחם בתוספת וא"ו בתחלת ענין, לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם  הרמוז בתיבת ויהי וגו' ועוד להם ולא נחם: "

עד כאן ציטוט קטן מ'אור החיים'

מקבץ מסקנות:
כבר אז ידעו אוייבי ישראל הגדולים יותר שכדי להכניע אותם צריך להכנס לבפנים המחנה ומשם לעשות צרות,
כבר אז היו קולות בעד "שלום" מדומה עם פרעה הרשע ונגד מלחמה עם אוייבי ישראל ונגד מלחמה עם אוייבי האל (עמלק),
קל לראות את מנהיגי הערב רב הפלגנים דאז דורשים בפני העם :

וכי משה שלח אותנו ממצרים וכי האל ?
הלא פרעה הוא ששלחנו ממצרים, ולו אנו חייבים הוקרת תודה !
העבודה משחררת !

בס"ד

אחד משרידי דור דעה, תקופת הזוהר של גדולי נובהרדוק, הגאון ר' יעקב גליבסקי שליט"א, תמה לאריכות הלשון בדיברה העשירית בעשרת הדיברות: "לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" ‏- אם הכתוב מסיים "כֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", הרי הכל בכלל - ולמה מפרט הוא בתחילה בית, עבד, שור וחמור?

‏ותירץ - והדברים כה נוקבים: אדם חומד את בית רעהו - יש לו דופלקס, פנטהאוז, וילה - גינה, ריצוף שיש, שטיחים מקיר לקיר - מטבח אמריקאי, פינת אוכל סינית, סלון איטלקי, נברשת אוסטרית, תריס ונציאני. הוא חומד את "חמור" חברו: יש לו פיאט חדשה - מרצדס - פונטיאק. מדוע לי אין, האם הוא מוכשר ממני, נעלה ממני. אין זה הוגן, היכן היושר! ועונים לו: הרגע, אתה צודק. אבל, מצד שני, אין זה צודק שתקבל רק את הוילה שלו ומכונית כשלו, ויחד עם זאת תשאיר ברשותך את כל השאר: את הבריאות הטובה, את המידות הטובות, את המשפחה המאושרת, את השלווה שבביתך. אם ברצונך - קום והתחלף עימו כליל, "קומפלט": קח את המכונית שלו, עם האולקוס וכאבי הראש, עם ה"מרבה נכסים מרבה דאגה" ‏יומם ולילה, עם הצרות מבית רחמנא ליצלן, עם המזג הרע והתפרצויות החימה, הכל בכל - ואם אתה עדיין מוכן, אות הוא שאינך יודע את מצבו... וזהו שנאמר: "לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". אל תסתכל בפרט זה או אחר, הסתכל על הכל בכל - וכבר לא תחמוד מאומה...

‏והיה הרב הקדוש מרופשיץ זצ"ל אומר: לכל יהודי סאת צרות משלו, משתרך הוא בדרכי החיים וצרור מועקותיו על שכמו. כשיבוא המשיח יקדמו פניו המוני בני ישראל, מכותפי צרורותיהם, ויזעקו מרה: על מה ולמה נגזר עלינו לשאת את צרורותינו?

‏מה יעשה המלך המשיח - יקצה אולם ענק, יקרא אליו יהודי אחר יהודי, ויאמר לו: "הנח את צרורך ופתח אותו". פותח היהודי את צרורו ויוצא, ואחר בא במקומו. החדר מתמלא בצרורות, ואז חוזר התהליך על עצמו. המלך המשיח קורא ליהודי אחר יהודי, ואומר לו: "בחר לך צרור". סוקר היהודי את כל הצרורות - רואה את הצרות והמועקות, צרות העניים והעשירים, החולים

והבריאים, העובדים והמובטלים - ובוחר בצרורו הישן והמוכר...

v       

ומעשה שהיה: יהודי עני, קשה יום ומדוכא בצרות, ביקש לבוא לפני רבו - ה"ישמח ‏ישראל" מאלכסנדר זצ"ל - ולהסיח את לבו. המתין בתור, והתור לא התקדם: עשיר אחד נכנס, והתמהמה זמן רב. קצרה רוחו של העני, והעיכוב זרה מלח על פצעיו. כעבור שעה ארוכה יצא העשיר הנכבד, והעני נכנס. הושיט את הפיתקה ותינה את צרותיו. שמע הרבי וברכו בלב נרגש.

‏"זהו?" שאל העני.

‏תמה הרבי: ו"מה עוד רצונך?"

‏אמר: "לפני היה כאן עשיר וישב מחצית השעה - ואני מסיים ענייני בחמש דקות?! האם גם לכאן חדרה האפליה וחילחל משוא הפנים?! מדוע לא ישוחח עימי הרבי כפי ששוחח עימו?!"

‏אין אדם נתפס על צערו. "הלא תבין", ענהו הרבי, "אני יושב כאן כדי לעזור ליהודים שבורי לב בעצה או בברכה. איתך ועם שכמותך אין לי בעיה - אתה בא לפני ומיד יודע אני את מצוקתך וכמה עלי לברכך, כיצד יכול אני לעזרך. אבל כשאותו עשיר מגיע, הרי "כבודו מלא אולם", מדושן עונג הוא, אמיד ומצליח, אינו חסר מאומה! מתחל אני לשוחח עמו, קולף שכבה אחר שכבה מזחיחות הדעת ושיכרון המעמד, עד שחושף אני כמה אומלל הוא בחייו, כמה זקוק הוא לרחמים ולחמלה, לעידוד ולברכה! הלא תבין, כי תהליך זה אורך יותר זמן"...

הכלל: אין להתקנא באדם. "לֵב--יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" ואין אדם יודע מה בלבו של חברו. הן כל אחד מברך בכל יום "שעשה לי צרכי" – ניתן הודיה על חלקנו, ונשמח בו!...

(מתוך "מעיין השבוע").

מוקדש לרפואת חוה-אווה בת רנה-רנטה

בורא עולם ישלח לה רפואה שלימה מהרה בתוך כל חולי עמו ישראל

בס"ד

"כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב... " (שמות כב, כא-כג).

� חומרת האיסור לצער כל אדם

"כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם" – הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי-כוח ודבר מצוי לענותם. (רש"י).

בנוהג שבעולם, נזהרים אנו מאוד ברגשותיו של אדם גדול ומכובד שלא לצערו, ולתת לו כל מחסורו וכל אשר תאוה נפשו, כגון אם הוא רב גדול או עשיר או משאר המכובדים שבעם, אבל האדם הפשוט, וכ"ש זה שהוא נבזה בעיני אנשים - עני, עם הארץ או חלש הכשרון, גם כאשר באים לעוזרו או לשמוע שיחו, נותנים לו להמתין ומקצרין בדברים.

אמנם כמה נוראים פסוקים אלו, ללמדנו להיזהר בכבוד הבריות ושלא לצער שום אדם, ואדרבה, ככל שהוא שפל ונמוך ברוחו - הקפיד הכתוב יותר בצערו, וכמו שרואים בעונשים הגדולים הצפויים למי שיעבור על הדברים.

וכמה רעדו על כך דוקא גדולי ישראל שהרבים צריכים להם, שהם עלולים ביותר להיכשל בזה, ומה נוראים דברי חז"ל במסכת שמחות, על רשב"ג ור' ישמעאל שגזרו עליהם שייהרגו, והיה ר' ישמעאל בוכה. אמר לו רשב"ג: בעוד שתי פסיעות אתה נתון בחלקן של צדיקים ואתה בוכה? אמר לו: אני בוכה על שאנו נהרגים כשופכי דמים וכמחללי שבתות. אמר לו: שמא בסעודה היית יושב או ישן, ובאה אליך אשה לשאול על טהרות שלה, ואמר לה השמש ישן הוא, והתורה אמרה "אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ", וכתיב בתריה "וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב".

ובמכילתא הגירסא: "אמר לו: שמא מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, ואמרה תורה "אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה", אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט".

והיינו, דלאו דוקא אלמנה ויתום, אלא כל שבא אדם לשאול שאלה או בקשה, כיון שבאותו רגע הוא צריך לו, הרי נפשו עלובה עליו קצת שהוא צריך לטובת אחרים, וברגע זה דינו כיתום ואלמנה, והגורם לו להיות רגע נוסף בעלבונו ובבושתו - הרי זה מתחייב בנפשו!

וכן נהג הרמב"ם, כפי שכתב באגרת על הרבים שבאו אליו לבקש על חוליים, "ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת עראי, והיא מעת לעת, ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואת חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצוום ואדבר עמהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר", ועיין עוד שם נפלאות חסידות ומסידות נפשו של הנשר הגדול הדמב"ם להמון העם הפשוט.

ומה נאמר אנו - כאשר תופסים את התור במכולת לאיזה ילד קטן, או מבקשים איזו בקשה או שליחות מילד או אדם פשוט - דבר שלא היינו מעיזים לבקש מאחר, וידוע שהם עושים זאת רק מפני שלא נעים להם לסרב, וכיוצא בזה דוגמאות אין מספר.

ואם על כל זה כתוב עונש כל כך נורא, כל-שכן מידה טובה מרובה, והזהיר ברגשותיו של זולתו יזכה לחיים ארוכים ונעימים לו ולבני ביתו. (מתוך "תפארת שמשון").

� המצער יתום ואלמנה – עונשו חמור במיוחד

‏מדברי הרמב"ם משמע שפוסק כדעה הסוברת שדיבר הכתוב באלמנה ויתום דוקא. הנה לשונו הטהור של הרמב"ם: "חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אעפ"י שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן".

‏ממשיך הרמב"ם: "והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות. ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד. ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה אעפ"י שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורט בתורה "וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב". ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס, הם נענים, שנאמר "כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".

‏כיוצא בזה כתב החינוך: "שנמנענו מהכביד במעשה או אפילו בדיבור על היתומים והאלמנות שנאמר "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן". אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה".

‏"משרשי המצוה, לפי שאלו הן תשושי כח שאין להם מי שיטעון טענותם בכל נפש כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קיים. ועל כן הזהירתנו תורתינו השלימה לקנות מידת חסד ורחמים בנפשינו... ונחוס ונחמול עליהם, ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קיים".

‏על כן מצינו בפסוק שהקב"ה נקרא "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת". מדוע? והרי הוא אב ודיין לכולם? אלא, מבארים המפרשים, משום שאין לאלמנות וליתומים שום משען אחר זולת הקב"ה בעצמו. לפיכך כל הגוזל מהם כגוזל מהקב"ה, וכל המענה אותם נחשב ככופר בעיקר, שכן במעשיו המחפירים מראה כאילו ח"ו אין ליתום אב בשמים לריב את ריבו.

‏ואמנם, לדעת האלשיך הק' ישנו "מעמד מיוחד" ליתומים אצל הקב"ה. שכן אף כי אמרו חז"ל שהמוסר דינו לשמים הוא נענש תחילה, כי היה עליו לפנות תחילה לבית דין של מטה. כל זאת אמור בשאר אדם. אבל ביתומים, אומר הקב"ה. שגם "אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי" (ולא לבית דין של מטה) – "שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ"! כי אבי יתומים אני, ואך טבעי הדבר שילד צועק אל אביו בצר לו.

מוסיף "האלשיך" ומבאר, שגם צערו של היתום גדול יותר משאר אדם, שכן כאשר מענים אותו נזכר בצערו האישי שאין לו אבא שיעזור לו, נמצא שעינויו כפול, ואז גם צעקתו אל אביו שבשמים כפולה היא. זהו פשר כפל הלשון בפסוק: אם "עַנֵּה תְעַנֶּה" אותו, ואז ממילא "צָעֹק יִצְעַק" אלי - שגם צעקתו תהיה כפולה. או אז, בהתאם לכך,  גם שמיעתו של הקב"ה תהיה יתירה. הוא שנאמר "שמוע אשמע צעקתו."

‏הערה מעניינת מביא הגאון ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק זצ"ל: מכפל הלשון "צָעֹק יִצְעַק" משמע שאחרי הרבה צעקות ישמע אליו ה'. ואילו בפסוק המדבר על מלוה שלא החזיר משכונו נאמר צעקה אחת: "וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי"... (כב, כו). מה ההבדל ביניהם?

‏אלא מבאר ה'משך חכמה': מכיון שעונשו של המלוה הוא בממון, שהוא יהיה עני והלווה יהיה עשיר, לכן נענש מיד, אחר צעקה אחת. מה שאין כן עונשו של המענה יתום, מכיון שהוא במיתה ככתוב "וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם"... לפיכך נדרש לכך צעקות הרבה, שהרי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה . ורק אחר שהענישוהו תחילה בממון ולא הועיל, רק אז מענישים בגופו. (מתוך "איש לרעהו").

מוקדש לרפואת כל חולי עם ישראל

בס"ד

˜ הדיבור קובע את מציאות המעשה

‏איסור לשון הרע מבואר בחז"ל שהוא חמור שבחמורים, עד כדי כך שהוא חמור יותר מג' עבירות חמורות, וזו לשון הגמרא: "על אלו דברים נפרעין מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ועל לשון הרע כנגד כולם".

כעין לשון זו מצאנו גם על ביטול תורה: "ויתר הקב"ה על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה", וידוע בשם הגר"א שיש שייכות בין לשון הרע לעוון ביטול תורה, שהם חטאי הלשון החמורים, ונראה בעז"ה לבאר את החומרה המיוחדת שבהם.

‏הנה ב'חובות הלבבות' פירש ענין הענוה, שהעניו אומר: לא פגשתי אחד שלא ראיתי בו מעלה יתרה עלי, כי אם היה יותר חכם ממני - הייתי אומר שהוא ירא אלקים יותר ממני ליתרון חכמתו על חכמתי, ואם קטן ממני בחכמה - אומר כי חשבונו יהא קל מחשבוני ביום הדין מפני שאני עובר במזיד והוא עובר בשוגג.

ובספר 'אור ישראל', הביא את דברי ה'חובות הלבבות' וכתב: "ואין זאת מדרכי השכל המשקיף לכל צד ונותן גדרו של כל דבר". כלומר, באמת הסתכלות כזו נוגדת את ישרות השכל, אבל מפרש שם את הענין שהוא מכח ההתפעלות שבאדם.

‏ביאור דבריו נראה כך: הרי האדם על עצמו נוח לו בסברות כאלו. כשרואה את עצמו חכם מחברו - הריהו מתפעל מחכמת עצמו ורואה עצמו בעל מעלה, וכשרואה עצמו סכל מחברו - מתפעל מזדון חברו ורואה את חברו כפושע ואת עצמו כתמים, אע"פ שהוא נגד השכל להפוך כך מצד לצד. כן, באותה מידה, על האדם להתפעל מחברו ולמצוא בו צד מעלה, ועל עצמו למצוא דרך לענוה.

‏זהו גם ענין לשון הרע. באמת, הרי לכל אחד יש מעלות וחסרונות, וכח לשון הרע הוא לשים דגש ולספר רע, ועל ידי זה לקבוע את כללות עניינו של המדובר, וכאותו מעשה המובא בחובות הלבבות על חסיד אחד שהלך עם תלמידיו וראו נבלה, ואמרו: כמה מסרחת נבלה זו, והחסיד אמר: כמה לבנות שיניה. כי הוא מטוב לבו ראה מתחילה שיניים לבנות, וכמו אם שמנקה צואת בנה שאינה רואה כלל את בנה כיצור מלוכלך, אלא כיצור נקי וטהור ורק טבע כל אדם בו, מה שאין כן אדם אחר רואה לפניו ילד מלוכלך.

אמנם מה שנראה בעומק הענין, שלאמיתו של דבר הדברים אינם קבועים. כשיש שניים לפנינו, ואחד מהם חכם, והשני אינו חכם ומחמת זה תמים יותר - מי באמת מעולה יותר? וכן כשאחד סכל וחברו מזיד - מי מהם גרוע יותר? הנה אין לזה הכרעה מצד הדברים עצמם, וההכרעה נמסרה לאדם שהוא צלם אלקים, ויש בכח הלשון לקבוע על ידי דיבורו את הדבר לרעה, ובכך מכריע את המציאות וקובע אותה לצד הרע.

וכן הוא ממש בענין ביטול תורה. חומר ענין ביטול תורה הוא, מפני הכלל של "לא בשמים היא" - התורה ניתנה לדיירי הארץ, ונמצא שעל ידי הלימוד קובע הלומד ומחדש מציאות של תורה, וע"י הביטול מבטל מציאות של תורה.

‏עלינו לדעת כי ביטול תורה אינו דומה לשריפת ספר תורה, שאז גוילים נשרפים ואותיות פורחות באויר, ולא חלה שום השחתה על עיקר דברי התורה, אבל כשמתבטל מלימוד התורה, זהו ביטול על עצם דברי התורה, וכמו שאם היה אפשר לשרוף ספר תורה רח"ל ולבטל אחת מהפרשיות לגמרי, הרי פשיטא שאין עבירה הדומה לזה בחומרתה, שכן חז"ל מפליגים בקירבת התורה אל הבורא, וכאילו שהיה האדם רח"ל הורג את עצמותו ית', ודוק היטב.

הוא הדין בעוון לשון הרע: באמת כל יהודי הוא חפץ של קדושה, ומחמת עצמו אינו מוכרע לכאן או לכאן, והלשון הרע מכריעו לכף חובה. נמצא שהוא בורא את כח הרע על חברו ואין חטא כמוהו.

‏ומרן החפץ חיים כתב, שעל הקב"ה כתיב: "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע" (חבקוק א, יג), והיינו שמצדו ית' הוא אינו רואה שום רע על ישראל, ורק ע"י שמספרים לשון הרע הדיבורים עולים למעלה ומקטרגים לפניו.

‏ועומק הדבר נראה לפי מה שבארנו, שכשם שהתורה, השי"ת נתנה לחכמי הארץ, ומעתה הקב"ה אינו קובע את אמיתתה, ורק הכרעת חכמים היא הקובעת את התורה וגם את כל מציאות העולם - כמו כן את כללות מעשי האדם הקב"ה אינו קובע, והוא ית' רואה הכל לטוב, אבל האדם על ידי דיבורו שמדבר על חברו - קובע המציאות שאדם זה הוא רע, ועל כן אין חטא כחטאו, ודוק היטב. (מתוך "תפארת שמשון").

                      מוקדש באהבה לזכות עם ישראל

בס"ד

"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת... וְשֵׁשׁ (פישתן) וְעִזִּים (צמר)... אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות כה, ג-ז).

בפרשתנו נצטוו ישראל להביא תרומתם להקמת המשכן. וכתב רבינו ה"אור החיים" הקדוש זיע"א: "והטעם, כי אין הכנת המשכן מושלמת, בחסרון אחר מהמינים. ואין הכוונה כי כל איש ואיש מישראל יביא מכולם, אלא שבכללות תרומת כל איש ישראל יהיו כל המינים. או ירצה לומר שיקבלו מהמביאים כל הי"ג מינים, ולא יזלזל במביא פישתן ועורות".

כשנתבונן בדברים, נמצא בהם לקח לדורות. יש גדולי תורה ויראה, צדיקים וקדושים, שעבודתם בקודש משולה לכסף וזהב, ומצוותיהם מאירות כספיר ויהלום בזוך פעלם ועמקות כוונותיהם.

ויש - אותנו, שמצוותינו פשוטות, בלא להט וללא כוונות, בלא ברק ויקר והוד, כתרומת פישתן, צמר ועורות...

אבל כך יסד ה' יתברך את עמו: אומה זו כגפן נמשלה, שיש בה אשכולות וזמורות, עלים וקנוקנות. לארבעת המינים נמשלנו, יש אתרוג - ויש ערבות... ונדע כי כל מצוה מתקבלת ברצון. "שיקבלו מהמביאים כל הי"ג מינים, ולא יזלזלו במביא פישתן ועורות". וזו הוראה עבורנו. שלא לזלזל חלילה באלו שאין ידיעותיהם כידיעותינו, והידורי מצוותיהם כהידורנו! בוא וראה מה שכתב בספר חסידים: "מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו (בברכת כהנים) ואומר "וישמדך" (במקום "וישמרך"!), והיה שם חכם אחד והעבירו מלפני התיבה. והראו מן השמים לאותו חכם כי אם לא יחזירנו יענש בדבר!"

אבל מובן מאליו שאין זה פוטר את מי שיכול להביא "זהב וכסף", מלהשתדל ולרומם את עבודת ה' שלו. והרי יודעים אנו איך התקבל קרבנו של קין, שהביא ירקות רקובים לקרבן...

‏יש להשתדל איפוא לעשות מצוות מן המובחר. ביתר כוונה, ביתר התלהבות, ביתר שלימות ובשיא דקדוק ההלכה. אבל לאידך גיסא אסור לזלזל במי שקצרה ידו, קצרו השגותיו, וידיעותיו מעטות. שגם על כך נאמר: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין לבו לשמים"‏!

(מתוך "מעיין השבוע").

בס"ד

Ø    ילד צריך מסגרת!

כאשר הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבינו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", התחיל לפרט את בניית ארון הברית בראשונה: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים... וְנָתַתָּ אֶל-הָאָרֹן--אֵת הָעֵדֻת (לוחות הברית) אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ... וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב... וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת (מכסה הזהב שעל הארון), וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו".

‏הכרובים, אומר רש"י, "דמות פרצוף תינוק להם".

‏לכאורה, מעורר הדבר תמיהה. התורה הקדושה, שהרחיקה כל כך מלעשות פסל וכל תמונה, וידוע כמה הרחיקו רבותינו  ‏מכל צורה, מפוסלת, מצויירת או רקומה, גם אם באה לפאר כביכול את בית אלקינו, עד שקראו לכך "העמדת צלם בהיכל". והנה התורה הקדושה מצוה על עשיית דמות אדם, שתי צורות של נערים רכים, תינוקות, והעמדתם במקום המקודש ביותר, בקודש הקדשים!

‏כנראה, שהצורך והנחיצות בלימוד הלקח מצורתם של הכרובים, אין ערוך להם.

‏הם חשובים עד כדי כן, שנצטוינו לעשותם כדי להתבונן במשמעותם.

‏מהי משמעות זו?

‏משה רבינו עלה למרום והוריד את התורה הקדושה, על כל ציווייה ופרטיה. וישראל קדושים, אמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". התחייבו לקיים הכל. עדיין אין זה מספיק.

‏התורה הקדושה תובעת וקוראת: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ!" ‏"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ!" ‏חינוך, חינוך, ועוד פעם חינוך! חינוך - מהגיל הרך! "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו לומר: תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב".

מדוע ההקפדה הזו על החינוך? משום שנאמר "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ-- גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה". זו תהיה 'גירסתא דינקותא' שלא תשכח ממוחו ומלבו, וכמאמר המשנה: "הלומד (בתור) ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש". ופירש הרמב"ם: "שהלומד בימי הילדות יתקיים ולא יקל לשכחו, וזה מבואר ונראה לעין!"

‏אם תרצה לחנך את הילד באורחות מסורת האבות - עליך להתחיל בגיל צעיר! לכן, ציותה התורה שעל הארון יהיו צורות של פני תינוקות, כדי להדריך אותנו ולומר לנו שהחל מימי הילדות, מן הגיל הרך, צריך לחנך לתורה ולמצוות!

‏והגמרא מספרת, שמשה רבינו אמר לבצלאל לעשות את הארון בתחילה.

‏אמר לו: "משה רבי, ארון שאעשה - להיכן אכניסנו? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא, לעשות משכן בתחילה?"

‏התפעל משה רבינו ואמר לו: "בצלאל - בצל אל היית! ‏כך בדיוק יש לעשות!"

מה נאמר כאן?

‏משה רבינו הורה בתחילה על עשיית הארון, משום שהוא באמת החשוב ביותר.

‏יש בו רמז לנצחיותו של עם ישראל: לוחות הברית והכרובים המסמלים את הנוער הטוב, הנפלא, הנהדר, שימשיך שושלת הדורות בלימוד התורה הקדושה ושמירת מצוותיה.

‏אמר בצלאל: "נכון שזה העיקר. אבל הכרובים צריכים בית, הילדים צריכים מסגרת!!!"

‏הודה משה רבינו ואמר: "ודאי, אין בכך ספק. קודם יש להכין את הבית, את משכן הקדושה, ואליו להביא את הילדים!"

‏הורים יקרים, הבה נזכר בבית הזך והנפלא, הטהור והמקודש של הורינו.

‏נזכר בשאלתו של בצלאל: "ארון שאעשה, להיכן אכניסנו?" להיכן אנו מכניסים את הכרובים היקרים שלנו, את בנינו הזכים, את עתידנו ומחמד עינינו?

‏האם הכנו עבורם בית מקדש, קודש קדשים, או שמא אנו משאירים אותם "בחוץ", באוירת הרחוב העכורה והמורעלת, הכפרנית והחמדנית?

(מתוך "מעיין השבוע").

בס"ד

שואלים חמפרשים: מדוע לא נבחר משה רבינו לחיות הכהן חגדול? מבאר המגיד מדובנא, משום שתפקידו של הכהן לשאת עליו עוון בני ישראל לכפר עליהם, ולעשות עבודת העם, על כן מצריכו להיות "מתוך חעם". להיות מעורב בו. להכיר את חולשותיו ומגרעותיו, את צרכיו וטרדותיו. לא כן משה רבינו שהיה רחוק יותר מתשוקותיו של בשר ודם. המסוגל לעלות השמימה ולהיות מעורב עם המלאכים ללא אכילה ושתיה, אינו יכול להשתמש באיצטלא זו. משום כך, אהרן שהיה קרוב יותר אל העם, היה אפשר בידו לנהוג במדה זו של אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

ü     לקרב את הבריות לתורה מתוך אחוה ורעות

שנינו באבות: "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". נראה, כי יש קשר הדוק בין הסיפא של המשנה "ומקרבן לתורה", לרישא "אוהב שלום... ואוהב את הבריות". התנא מלמדנו בזה, כי תנאי הכרחי ישנו לקירוב הבריות לתורה, והוא "אהבת הבריות". שכן, רק כאשר פונה הוא לזולת מתוך אהבה, אחוה ורעות, דבריו נשמעים! אך אם חסר לאדם אהבת הבריות לא יהיו דבריו נשמעים, לפי שיחשבוהו לקנטרן. יוצא איפוא, ש"רודף שלום ואוהב את הבריות" הוא תנאי קודם למעשה של "מקרבן לתורה".

מלבד זאת, עצם העובדה שלומדי התורה ינהגו עם הבריות באהבה ואחוה, שלום ורעות, יגרום לבריות להביט בעין יפה וטובה על לומדי התורה ולהיווכח ש"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", וזה שיביאם להתקרב לתורה.

נמצאנו למדים, שתפקידו של אהרן היה: קירוב הבריות לתורה! עשיית השלום בין אדם לחברו לא היתה מטרה לעצמה, אלא כתהליך של עשיית שלום כולל ואמיתי גם עם הקב"ה, כביכול. והדברים מפורשים באבות דר' נתן: כיצד היה אהרן מקרב הבריות לתורה? כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר בלבו: אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך חוזר למוטב.

מעתה, כאשר מורה לנו הלל להיות "מתלמידיו של אהרן"... לאיזו רדיפת שלום ולאיזו אהבת הבריות כוונתו? כמובן לכאלו המביאים התקרבות לתורה. וכך מובא בשם כ"ק אדמו"ר רבי אברהם מסלונים זצ"ל שהתבטא: "רק שלום כזה, שמקרב את הבריות לתורה, הוא שלום של תלמידי אהרן. לא כן אם השלום מוביל להתרחקות מן התורה ח"ו".

‏ובאמת יש להתבונן: כיצד יכול אדם שכולו צידקות ויראת שמים, לגשת לאדם שכולו רשעות ורוע ולנסות לקרבו לתורה? ומאידך, גם הרשע מצידו מרגיש ניכור וריחוק: "כיצד יכול להביט עלי הצדיק, בשעה שרגשי תיעוב וסלידה צריכים למלא את לבו למראה רשע כמוני"...

התשובה לכך היא - אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל - כל זאת נכון כאשר חסר באהבת הבריות. ואולם כשמצטיין אדם במידת "אוהב את הבריות", אזי גוברת אהבה זו על כל רגש של ריחוק וסלידה. וממילא מסוגל האדם לקרב כל אדם, באשר הוא, לדרך התורה.

‏"אהבת הבריות" כזו, היתה נחלתו של אהרן הכהן. הדבר בא לידי ביטוי - אומר הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל - בפסוק "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל... עַל לִבּוֹ". מאי משמע? אלא כידוע, שמו של אדם מבטא את מהותו הפנימית. אם כן, אהרן שנשא את שמות בני ישראל על לבו, נשא, איפוא, את מהותם והוויתם הפנימית. את עמקי לבם ונפשם של ישראל. שכן בהיותו אוהב ישראל אמיתי, הכיר את פנימיות לבם של בני ישראל.

(מתוך "איש לרעהו"). 

בס"ד

פירש ה'כלי יקר': "לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע, על כן היה כולו תכלת, כי תכלת דומה לים. וע"י התכלת יסתכל הים וממנו יראה וכן יעשה. כי בים נאמר (איוב לח, י-יא): "וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי; וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר עַד-פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף"... כך נתן הקב"ה אל הלשון חומה ובריח, כמו שאמרו חז"ל, ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות, אחת של עצם ואחת של בשר... והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו. וזהו טעם התכלת שדומה לים. כי בהסתכלו בתכלת – יהיה נזכר בים שדומה לו בצבע, וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה".

עוד מוסיף ה'כלי יקר': "ועל ענין הקפת שני החומות אמר "וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו", כי גם הלשון צריך להיות כך שיהיה פי ראשו בתוכו, תוך החומה הסמוכה לו והיא של עצם. וכנגד החומה של בשר (היינו השפתיים), אמר "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו... לֹא יִקָּרֵעַ" כדי שלא יקרע את שני החומות כאמור.

Ø     שמירת הלשון

יש להבין: מה המיוחד ב"לשון" יותר משאר אברים? מדוע הקפידו חז"ל והדגישו את הצורך ואת החובה לשמור על הלשון יותר מאשר על שאר האברים?!

התשובה היא, משום שיתרונו של האדם על שאר בעלי חיים הוא בדיבור. וכמו שנאמר: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), ותירגם אונקלוס: "לְרוּחַ מְמַלְּלָא". ורש"י פירש: "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעת ודיבור".

לפיכך מכיון שנתייחד האדם בכח הדיבור, אין כל פלא שהמעלות הרבות אותן משיג האדם והמדריגות הגבוהות אליהן מסוגל הוא להעפיל, הן בעיקר ע"י הדיבור! (כמו תפילות, לימוד התורה ודיבורים שבקדושה). ומאידך גיסא, דיבורים אסורים – בכוחם לקלקל, להרוס ולהחריב עולמות. ניתן למצוא רמז לכך בפסוק: "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֲשֶׁר אֵין-צָמִיד פָּתִיל עָלָיו–טָמֵא הוּא" (במדבר יט, טו). כלומר: אדם שאינו נותן לפיו מחסום והוא פרוץ בלשונו – טמא הוא!

החפץ חיים כותב, שמטעם זה, ראתה התורה צורך ללמד פרשיות הרבה על ענינים הקשורים בדיבור, כמו לשון הרע ורכילות, הוצאת שם רע, אונאת דברים, הלבנת פנים, דיבור שקר, דברי גאוה, דברי חנופה, דברי מחלוקת, הוללות, ליצנות. מה שלא מצינו כן בשאר ענינים, כי בדיבורו של אדם תלוי עיקר חייו, או להפך ח"ו, ככתוב "החיים והמות ביד הלשון".

הדיבור נחשב כלי אומנותו של האדם. כמו שכתב רש"י על הפסוק "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא, ח): הוא בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם, ועל ידי תפילה ובקשה, ובא הוא ותפס אומנותם לקללם בפיו... הוסיף על כך החפץ חיים: כמו שכלי אומנות הם הכרחיים לעשיית מלאכה, ואי אפשר בלעדם. כן הוא האדם, עם כח הדיבור שניתן לו במתנה יכול לברוא שמים וארץ, ככתוב (ישעיה נא, טז) "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ... לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ". כי בדברי הקדושה שהאדם מדבר בעולם הזה, נבראים למעלה עולמות ומלאכים קדושים. מכאן נבין עד כמה צריך האדם להשגיח שלא יקלקל את כלי אומנותו ע"י דיבורים אסורים כלשון הרע ורכילות, אלא ידבר בהם דברי תורה, תפילה וקדושה.

מעתה, אחרי שנתברר לנו כי יתרונו הגדול של האדם הוא בכח דיבורו, הרי שאין די ב"סור מרע" – שאדם יחסום את פיו ויגזור על עצמו "שתיקה", אלא נדרש ממנו את ה"עשה טוב". ואין כוונתינו רק לדיבורי תורה ותפילה, אלא אף בדברי חולין עליו לנצל את יתרון דיבורו כאדם, לדיבורים נקיים ומרובי תועלת.

(מתוך "איש לרעהו").

בס"ד

ההבדל בין פנים לאחור

יש להתבונן במהותם של המושגים "פנים" ו"אחור", מהי משמעות היחס בין דבר שאנו מגדירים אותו כפנים לדבר שאנו מגדירים אותו כאחור.

‏כדי לשבר את האוזן נקדים משל. כאשר אדם מחפש את ידידו "ראובן", ישנו הבדל עצום בין אם הוא יראה אותו לפניו או יראה אותו מאחוריו, שכן אם יראהו מאחוריו הוא יוכל רק להכירו, לדעת שהניצב לפניו זה ראובן, אך אם הוא יראה את פניו, לא רק שידע שהוא ראובן, אלא גם יוכל לדעת אם הוא שמח, או חלילה עצוב, כועס או נינוח, עייף או עירני וכו.'

‏המראה הקדמי של האדם נקרא "פנים", כיון שעל ידו ניתן לראות את פנימיותו של כל אחד, וככל שהמביט משכיל יותר בחכמת הנפש, יוכל ע"י התבוננות בפנים לראות יותר את עומק ותוך פנימיות נבכי נפש האדם. אך ע"י התבוננות באחורי האדם לא ניתן לעמוד על אישיותו ותוכן נבכי נפשו, ניתן רק לזהות מיהו העומד לפנינו, ואם נראה אותו עושה מעשה מסויים, נדע למי לייחס את המעשה, אך את "הגדרת" העושה לא נדע!

‏והנה כתב הספורנו: "'וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי' - תראה איך תהיה פעולת כל שלמטה ממני. 'וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ' - אבל לא יהיה נראה אצל זולתי איך ממציאותי ישפע מציאות כל נמצא".

‏יסוד אמונתנו הוא, כי השי"ת הוא מעל כל השגה ותפיסה, יחיד הוא ואין יחידות כמוהו בשום פנים. חכם הוא ואין חכם שישיג את חכמתו, גיבור ואין שישיג גבורתו. אי אפשר להגדירו.

‏ואם-כן "פָנַי, לֹא יֵרָאוּ" - אי אפשר להשיג את פנימיות השי"ת, ורק "וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי", אנו רואים שסוף כל סוף העולם כולו הוא מעשה ה', וכל המציאות עצמה מורה כי "מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ" ו"עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל", לית אתר פנוי מיניה. אך אין זה אלא "אחוריו" - מציאות הנהגתו, אך עצם עניינו אינו מושג.

‏כשנתבונן בדבר עוד נראה, שבדרך כלל השם של האדם מציין את בחינת ה"אחור" שבו, שכן ע"י שמו של האדם אנו מבדילים אותו משאר העולם, יודעים שהוא "ראובן" ולא שמעון או לוי. ע"י השם ניתן להצביע באצבע ולומר כי זה הוא ולא אחר, אך עדיין לא נדע את מהות האיש ותוכן הליכותיו, האם צדיק הוא או רשע, קמצן או פזרן, ירא שמים או קל דעת וכו'. את כל זה לא נדע עד אשר נכירהו באופן אישי. ע"י ידיעת השם גרידא לא נוכל לעמוד על טיבו.

לכן, אף שאמר השי"ת למשה רבינו "וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ", אעפ"כ אמר לו: "וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ" - את הפנים, ה'בעצם', משה רבינו לא יכול לראות, אך להשיג את ה"אחור", את השם - שהשי"ת הוא זה שעושה חסד - את זה אפשר להשיג, "וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ".

‏וכן מבואר בדברי הרמב"ן כאן שכתב: "כי מראה הפנים ששאלת לא תוכל לראותם, "וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ" - שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי בו את אשר אחון, ורחמתי בו את אשר ארחם - שתדע בקריאה ההיא מידת החנינה ומידת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי וטובי".

‏כלומר, אף שאיננו משיגים את מהותו ית"ש, אך כשאנו קוראים בשמו הרי שזהו השם שבו הוא חונן ומרחם. השם מבטא את הפנים. האחור סוף כל סוף הוא אחור של הפנים, וזהו השם הפונה לכל.

(מתוך "תפארת שמשון").

בס"ד

"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה..." (ויקרא א, א).

�   חינוך הילדים

מה טעם מתחילים ללמוד חומש עם תינוקות של בית רבן החל מפרשת ויקרא? משום שבפרשה זו מדובר על קרבנות שהם ''טהורים'', והרי תינוקות של בית רבן גם הם טהורים מכל חטא ועוון – יבואו איפוא טהורים ויעסקו בפרשת ''טהורים''.

כדי לחנך את הילדים לתורה ולמצוות מן הצורך שיהיה האדם מוכן להקריב קרבנות ולמסור את נפשו. עליו לשלם שכר לימוד, אף אם אנוס הוא לחסוך פת לחם מפיו. אין לדאוג דאגה יתירה בנוגע ל''תכלית'', כי אם להקדיש את שנות נעוריו של הילד ללימוד התורה. לפיכך מתחילים ללמוד עם הילד בפרשת קורבנות, לרמז בזה להורים, כי יהיו נכונים להקריב כל קרבן אם יש נפשם לחנך את ילדם לתורה.

אמר הגאון רבי מאיר שפירא ז''ל, רבה של לובלין: לפיכך אמרו חכמינו: ''הזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה'' – לפי שהוריהם של הללו מוסרים את נפשם כדי לחנכם לתורה, שהם משלמים שכר לימוד מתוך צער וחוסכים מפיהם ומגופם ובלבד שילמד בנם תורה. כח מסירת הנפש של ההורים הוא איתן ויציב ובניהם נשארים תמיד בני תורה – ''שמהם תצא תורה''…

לפיכך נכתבה ב''ויקרא'' אלף זעירא'', כדי לרמז בזה להורים, כי כשם שהאלף היא האות הראשונה באלף-בית כך יש להתחיל עם הפעוטות בלימוד פרשת ויקרא. ("מעיינה של תורה").

�   קטנים בעיני עצמם

א' זעירא של ויקרא, היא רמז לענוה ושפלות. קטנים בגיל, אך גם קטנים בעיני עצמם. אין הלימוד מתקיים כי אם במי שמקטין את עצמו בעיני עצמו. על כך אומר רבי בונם מפשיסחא: משה רבנו הקטין עצמו, נשאר שפל בעיני עצמו, בדומה לאדם פשוט שעומד על גג גבוה, לא יעלה בדעתו להתגאות על כך, שכן הוא יודע שאינו גבוה וכי הבניין הוא המגביה אותו. כן גם משה רבינו. אף כי ידע את רום מדרגתו, היה סבור תמיד שהמעלות אינן של עצמו אלא הקב"ה העניקן לו.

הפרשה פותחת בפסוק "ויקרא אל משה", הקב"ה ציוה את משה בעשיית המשכן, וכיון שהשלימו משה ושרתה בו שכינה, הקטין את עצמו ולא נכנס לתוכו עד אשר קרא לו הקב"ה ונכנס.

אומר רבי זריקא: בא הכתוב להודיע ענוותנותו וצניעותו של משה. בנוהג שבעולם אדם שהמלך רגיל לדבר עמו בכל עת, הוא נכנס ויוצא שלא ברשות, מפני שליבו גס במלך, אבל משה רבינו אינו כן, אף על פי שדיבר עמו הקב"ה פנים אל פנים כמה פעמים, הרי הוא עומד ומרתיע לאחוריו ונוהג כבוד בשכינה, כאילו לא נדבר עמו מעולם.

ועוד באותו עניין אומר מדרש רבה: משל למלך שציוה את עבדו ואמר לו: "בנה לי פלטין (ארמון)". על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך, והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של המלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של המלך. נכנס המלך לתוך הפלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו, אמר: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים". כך בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "עשה לי משכן", על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו "כאשר ציוה ה' את משה", אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים הוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכן נאמר: "ויקרא אל משה".

 הענוה היא מעל הכל. אדם צריך להקטין עצמו כדי שיזכה לקרבת ה'. אדם שרודף אחר כבוד ושררה - הכבוד בורח ממנו, וכל מי שבורח מן הכבוד והשררה - אזי הם רודפים אחריו. "גַּאֲוַת אָדָם, תַּשְׁפִּילֶנּוּ; וּשְׁפַל-רוּחַ, יִתְמֹךְ כָּבוֹד" (משלי כט).

בהמשך הפרשה מדובר על סוגים שונים של קורבות וביניהם מדובר על קורבן מנחה. יש פה רמז נוסף למעלת הענוה, שפלות הרוח. אומר המדרש הגדול: "בוא וראה, כשהזכיר הקב"ה קורבן בהמה שהוא קורבן עשיר, לא הזכיר נפש בעליה, אלא "אדם כי יקריב". אבל כשהזכיר קורבן מנחה, שהיא קורבנו של עני, חיבבה ופירסמה ואמר: "ונפש כי תקריב" – כאילו נפשו הקריב. דע לך, הרי שלא היה לו אלא סאה חיטים למחיית ביתו, נטלה וטחנה ועשאה סולת והביאה קורבן, ונשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב".

"בעל הטורים" כותב: ויקרא – לשון שהמלאכים משתמשים בה – "ויקרא זה אל זה". ויקרָ – לשון טומאה, "ויקרָ ה' אל בלעם". משה רבינו, עניו מכל אדם, ביקש מה' יתברך שיכתבו עליו ויקרָ אולם ה' סירב וממילא עשה משה רבינו פשרה וכתב א' זעירא – ויקרא.

ה"זוהר" הקדוש אומר: "בבריאת העולם נכנסו כל האותיות וביקשו שה' יתברך יברא בהן את העולם. אות א' עמד מן הצד ושתק, עד שקרא לו ה' ואמר לו: מפני מה אתה שותק ולא אומר כלום? אמר: אין לי כוח לעמוד לפניך, שכל האותיות במנין מרובה, ואני באחד (א=1). השיב ה' לאלף: אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך, ובך אני עתיד ליתן תורה לישראל, שנאמר: "אנוכי ה' אלקיך", אנוכי ראש לכל הדברות ואלף ראש לכל האותיות. הרי לפנינו שאות א' עצמה רומזת על ענוה משום שעמדה מן הצד בהכנעה, ומשה רבינו ע"ה בדומה לה עמד אף הוא מן הצד, וזכה אף הוא כמוה שתינתן על ידו". ("השבוע עם מנחם")

בס"ד

˜    מידת הזריזות – תכשיט לכל המידות

"אין צו אלא – לשון זירוז מיד ולדורות" (רש"י). מידת הזריזות היא בנין-אב להרבה מידות נכונות ומפתח ראשי לבנין אישיותו של האדם השלם – כך כתב בעל "אורחות צדיקים" – כי מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות והיא מתקנת את כולן. הזריזות היא מרשם להצלחה, בניגוד לעצלות המכלה כל חלקה טובה.

ומוסיף בעל "אורחות צדיקים": הזריזות היא מידה גדולה לתורה ולמצוות וגם לענין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואכן יש הרבה לעמול על קניין מידה נעלה זו, והיא, כאמור, אם המידות הטובות. "כהנים זריזים הם" – אמרו חז"ל. הכהנים הם שכבת העילית של עם ישראל שתמיד נכונים ומזומנים לקראת בוראם לקיום המצוות המוטלות עליהם.

ה"מסילת ישרים" כותב, כי רצון האדם למלא מצוות בוראו מתנגש ברצונות אחרים שלו כמו הרצון למנוחה, רצון לצבור ממון וכו'. חובת הזריזות למצוות נדרשת בפי חז"ל מן הפסוק "ושמרתם את המצוות" (שמות יב', יז'). ר' יאשיה אומר: אל תהי קורא "את המצות" אלא "את המצוות". כדרך שאין מחמיצין את המצות – כך אין מחמיצין את המצוות, כלומר, אם באה לידך מצווה – עשה אותה מיד!

חז"ל בדרשתם זו הדגישו את ההבדל בעשית המצווה כמצוות אנשים מלומדה לבין מצווה הנעשית רק בכדי לצאת ידי חובה. כה עמוק ההבדל שבין אלו כהבדל בין מצה לחמץ. בהשתהות קלה שהיא כהרף-עין עלול להיות הבדל גורלי!

בחיינו אנו מבחינים בשני סוגי בני-אדם: אלו הזריזים להשלים כל דבר הקשור לחומריות, הם לא יוותרו על אף פרט. אם, לדוגמא, אדם קנה מכונית וחסר אביזר כלשהו ברכב, מיד הוא ירוץ ויתרוצץ עד אשר ישיג את החלק המבוקש. אך האם כך ירוץ ויזדרז לכל דבר שבקדושה? אך לעומת זאת יש אדם שהתעורר מאוחר והנה הוא עומד להחסיר חלק מן התפילה, לעיתים ימשיך בשלווה ולא יראה כל זריזות על מנת לחטוף כמה שאפשר. מידת הזריזות יכולה לתת לאדם מנוף בעבודת ה'. הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" בביאור מידת הזריזות כותב:..."ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ומתגבר ויזדרז שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

והא מה שאמר התנא: "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי".

(מתוך "אור דניאל").

בס"ד

תכלית האדם בעולמו היא לעבוד את בוראו, ולנצל את כל הכלים שניתנו לו למטרה נעלה זו. בני תורה השקודים באהלה של תורה, יודעים זאת היטב, וממילא קל להם להַבֵּל את הבלי העולם.

אבל, יש אנשים המבזבזים זמנם לריק ושנותיהם לבהלה, ואינם מודעים ליקרותו של הזמן וחשיבותו הנצחית, עד שבא אדם פשוט אחד, כפי שנראה בסיפור דלהלן, ומוכיח להם בעליל כיצד הם 'מבלים', פשוטו כמשמעו, מלשון בלאי, את כל ימיהם.

בעליה של חברת המכוניות האמריקנית 'פורד', הלא הם בני משפחת פורד, (שעליה נימנה כידוע גם אחד הנשיאים האמריקניים), מדורגים באחד המקומות הראשונים באצולת העשירים של אמריקה, ואינם סובלים ממחסור במזומנים...

מייסד מפעל המכוניות הידוע, היה הנרי פורד. באחת מחופשותיו יצא האיש לטייל בקירבת בית המלון המפואר שבו התאכסן, והגיע לשפתו של נהר אחד. הוא מטייל להנאתו בינות למשעולים הירקרקים, ופוגש בדייג הניצב על אחת מגדות הנהר, וממתין בכליון עיניים לדג שיעלה בחכתו.

·                 ‏"זה מה שאתה עושה כל היום"?!

פורד ניגש אל הדייג ושואלו למעשיו. הדייג התקומם-קמעה למשמע השאלה: 'מה הפירוש מה אני עושה, הרי אני דייג'!...

אבל פורד ממשיך לשאול: 'וזה מה שאתה עושה כל היום?! יושב ליד הנהר וממתין שיגיעו דגים'??! - - -

והדייג בשלו, לא מבין בדיוק מה רוצה ממנו האיש המעונב, 'כן, זה מה שאני עושה כל היום. אולי תואיל בטובך לספר לי, אדוני הנכבד, מה אתה עושה במשך היום'?...

עכשיו הגיע תורו של פורד לתאר את סדר יומו, וכיוון שזחה עליו דעתו והאווירה בנהר היתה מתאימה לכך, החל לפרט בפני הדייג הפשוט את מעשיו כיו"ר מפעל המכוניות המשגשג.

·        הדייג אינו מתכוון להרפות.

לאחר שתיאר ותיאר, והאריך לספר על מצבו הכלכלי המצויין של המפעל שהוא עומד בראשותו, וכמעט שפירט לו גם את מצב חשבון הבנק שלו, שאלו הדייג: 'וכי למה לך להתאמץ כל כך בייצור מכוניות'?

הנרי פורד, בנימה של לעג : 'וכי כזה בור ועם-הארץ אתה, שאינך מסוגל להבין שכאשר מייצרים מספר כה גבוה של מכוניות בשנה, הכסף זורם אל הכיס'! - - -

אבל הדייג אינו מתכוון להרפות. 'ומה תעשה בכסף'?...

פורד חשב שהוא מתפוצץ ... הוא ידע שדייגים הם לא הכי חכמים, אבל לא תיאר לעצמו שמדובר בעם סכל כל כך...

'איני מבין את שאלתך! וכי חסר לי מה לעשות בכסף? ! אני רוכש לי את הווילה היפה ביותר, קונה גם מטוסים פרטיים, יש לי ספינות משלי, אני נוטע בחצר ביתי את גינות-הנוי היפות ביותר בעולם, ועוד ועוד'...

גם מנהל המפעל, שחשב עצמו לאדם חכם, לא הבחין שהדייג מנסה ללכוד אותו בלשונו.

·        פורד נעשה מהררהר לרגע

'ומה תעשה אחרי שיהיה לך את כל הדברים הללו'? - שאל הדייג.

פורד: 'אז אוכל להתיישב סוף-סוף בנחת ובשלווה, ולהיות רגוע בעולמי'...

'אבל גם אדם רגוע צריך לעשות משהו', אמר הדייג. 'הלא תודה לי, אדוני, שאי אפשר לשבת סתם-כך כל היום ולהיות רגוע; נו, ומה תעשה אז, באותם זמנים רגועים'?...

פורד, נעשה מהורהר לרגע, ואחר כך השיב: 'או, אתה צודק! המטרה הסופית שלי היא שאחרי שאשיג את כל זה, אוכל לישב בשקט ובשלווה ליד הנהר, ו... לדוג דגים'!

חייך הדייג הפשוט לעברו של 'האדם המכובד' שעמד לצידו, ואמר: 'ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר; אתה עושה את כל הדרך הארוכה-הארוכה הזו כדי להגיע בסופו של דבר אל הנהר ולדוג דגים, ואם כך מדוע הינך מתפלא שאני מעדיף לדלג על כל התהליך המייגע שלך, ולהגיע מיד אל הנהר ולדוג דגים'? ! - - -

וזה, עוד ביטוי ל'הבל הבלים הכל הבל'.

(מתוך "עלינו לשבח").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

נראה לבאר דברי חז״ל, אמר ר' יוחנן: אד״ם – א׳פר ד׳ם מ'רה, וצריך בירור מה משמעות שהאדם מורכב מאפר דם ומרה, וגם מה טעם נקט דווקא מרה ולא אחר משאר האיברים. עוד נקדים מאמר עקביא בן מהללאל: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו' - מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, וצריך בירור - מדוע דווקא בידיעת ג׳ דברים אלו לא יבא לידי עבירה. ור' אלעזר הקפר אומר: הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ומדוע נקט דווקא ג' דברים אלו.

והנראה, דהנה על ג׳ עבירות אמרה תורה יהרג ואל יעבור. עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים, שעבירות אלו הם המקור ושורש לכל החטאים שבעולם, ומקורן בקנאה תאוה וכבוד, והגר״א בביאורו דקנאה מצינו שמוציאה מן העולם בנחש שנתקנא באדם וחוה וגרם להם לחטוא, ולזה נתקלל ארור אתה מכל חית השדה, וכן קין נתקנא בהבל עד שהרגו, שקנאת איש מרעהו מביאה לידי שפיכות דמים. תאוה – כמו שראינו בבלעם שבא על אתונו והיה שקוע בתאוות שהן מביאות לגילוי-עריות. הכבוד הרי ה' צבאות הוא מלך הכבוד ולא לבן בשר ודם להתאוות לכבוד, וכמ״ש בקרח שנתגאה וחמד כבוד עד שע"י זה כפר בדברי משה רבינו ע"ה ותורתו, ונענש שיצא מן העולם, כי תאות כבוד תביא לידי עבודה-זרה. ולזה הקנאה התאוה והכבוד שהם כנגד עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים מוציאין את האדם מן העולם, והם הם מקור לכל הטומאות והחטאים שבעולם, ועיקר כח היצה"ר הוא להכשיל בני-אדם בחטאים אלו, ומשלשה אלו נגרם הרס וחורבן בעולם שרבים נכשלים בקנאה תאוה וכבוד המגונים ותאות אדם תמיתנו.

ובזה יבואר השמירה מן החטא הבאה ע״י זכרון מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שבהזכר האדם כי יסודו מעפר וסופו לעפר ומרבה בשר מרבה רימה איך יערב לו להתאוות תאוה ולילך אחר תאות לבו, וכאשר אמרו חז״ל: לעולם ירגיז וכו' יזכיר לו יום המיתה,  שע"י זה יתבטלו ממנו חמדות לבו ויסור יצרו. וכשיזכור שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים - הקב״ה לא ישיאנו יצרו לבקש כבוד ויקר או לקנא בזולתו, כי ישים נגד עיניו דברי המשנה – החנות פתוחה והחנוני מקיף וכו׳ וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, אלא שהגבאין מחזירין ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, כי על כל מה שנהנה בעולם-הזה יצטרך ליתן דין וחשבון לבסוף בפרוטרוט, ועל כן יעלה על דעתו כי אין לו לקנא ולחמוד בזולתו כי משלו הוא אוכל ועתידין ליפרע ממנו בדקדוק רב.

וזה בא ומורה לנו התנא עקביא בן מהללאל, הסתכל בשלשה דברים אלו שהן כנגד עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים שמהן בנין אב לכל העבירות שבעולם שכולן נכללין בקנאה תאוה וכבוד, ובהתבונן כי יסודו מעפר וטיפה סרוחה וכי עתיד להיות רימה ותולעה וליתן דין וחשבון לפני הקב״ה, יתבטלו ממנו כל הקנאות תאוות וחמדת הכבוד, ישמח בחלקו וביסורין הבאין עליו בעוה״ז. ובאה ההוראה בשם אד״ם -  א'פר ד'ם מ'רה, שישפיל האדם דעתו ביודעו כי אך עפר ואפר הוא, וגם אם יעלה לשמים שיאו וירבה כסף וזהב לא ימלט בסופו מלשוב לעפר כי ממנה לוקח, וכל ימי חייו נזקק האדם לאדמה כי ממנה הוא ניזון ולא יועילו כל אוצרות שבעולם אם האדמה לא תצמיח פריה, וכאשר היה מעשה בצדיק אחד ששלח את משמשו לאחד מעשירי עירו גביר אדיר, וראה כי חושש הוא מפני הגביר, אמר לו הצדיק: שוטה, וכי ממי יש לך לירא מן אדם שהוא עפר היושב על כס עפר בבית מעפר וסביבו משרתי עפר, וכל כספו וזהבו עפר כאשר דרשו כן חז״ל על הפסוק (איוב כח, ו) "וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ".

ונרמז עוד בתיבת דם, להורות כי הקנאה תביא לידי שפיכת דם, כאשר אירע לקין והבל וכן הנחש נטרד בעבורה מן העולם. וכנגד התאוה נרמז בתיבת מרה, ופירש רש"י - שם היא ליחלוחית מרה היוצאה מן המרירה שבכבד וכו׳ ועל ידיה באין חוליים ונגעים ומכאובות, וכן אמרו חז״ל: פ״ג מיני חלאים תלויין במרה, להורות לאדם כי בריבוי האכילה עלול הוא לחלות וליאבד מהעולם, ולזה נקרא בשם אד״ם נוטריקון – א'פר ד'ם מ'רה, למען יזכור האדם תמיד בג׳ אלו ועל ידם ימאס בתאוות וינצל מקנאה תאוה וכבוד המביאים לידי עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות-דמים.

(מתוך "שפע חיים").