פרשת השבוע - פירורים...

בס"ד

"כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל).

v    לפני מי אתם מטהרין

מדוע נכפל בפסוק לשון הטהרה? בתחילה כתוב "לְטַהֵר אֶתְכֶם", ואח"כ בסיום הפסוק שוב, "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ"? ועוד מדוע בסוף הפסוק ההדגשה היא "לִפְנֵי ה'" תטהרו?

והנה במשנה שנינו "אמר ר' עקיבא - אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאין אף הקב"ה מטהר את ישראל".

גם כאן יש לדקדק את כפילות הלשון "לפני מי אתם מטהרים" ואח"כ שוב "ומי מטהר אתכם"?!

‏ומכאן שאכן בשני סוגי טהרות עסקינן, שעליהם שונה ר' עקיבא בכפילות לפני מי אתם מטהרין - ומי מטהר אתכם, ושני מיני טהרות אלו, רמוזים איפה גם בטהרת יום הכיפורים, באותם כפילויות של לשון הפסוק כאשר פתחנו.

‏יש טהרה שהטמא אינו עושה מעצמו דבר, כמו בזריקת אפר פרה, שזורקים על הטמא כלשון הפסוק הראשון "וזרקתי עליכם מים טהורים", שזהו הסימוכין ל"מי מטהר אתכם", שהאדם אינו פועל מעצמו דבר, רק הקב"ה הוא זה שמטהר אותו.

‏לעומת זאת יש דרגה נוספת של "לפני מי אתם מיטהרין" בלשון פועל, שהאדם עושה מעשה טהרה בעצמו, בירידתו למקווה ונטהר.

‏הזאת מי חטאת, הינה טהרה שמטהרים את האדם בפעולה חיצונית, וגם אם לא ידע או לא רצה להיטהר, נטהר כמו ששנינו "מזין על האדם בין מדעתו בין שלא מדעתו".

‏מה שאין כן בטבילה. האדם פועל את הטהרה בעצמו "ואם לא נתכוון לא עלתה לו טבילה".

v     ‏שני סוגי טהרות – ביום הכיפורים

גם בטהרת וכפרת יום הכיפורים, כופל הפסוק פעמיים את לשון הטהרה לשתי אופניה, הראשון הוא שהאדם אינו עושה דבר, וכמו העבריינים שמתירים להתפלל עמהם, המשוטטים כל היום הקדוש, עם נעלי ספורט וידיים בכיסים... גם לאלו, אם צמים הם לכל הפחות, הרי יש להם טהרת יו"כ.  

שהקב"ה שופך טהרה על עם ישראל ביום קדוש זה כמו באפר פרה, "בין מדעתו בין שלא מדעתו", "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם", גם אם לא עושה האדם שום דבר.

‏אולם "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" – "תִּטְהָרוּ" בלשון פועל, זוהי הדרגה שבה האדם מיטהר מעצמו ועושה תשובה ביוה"כ. וכפי שכתוב ביונתן בן עוזיאל "ואתון קדם הו תודון סורחניכון ותיבכון" שזו היא הטהרה המשובחת והמעולה.

v     ‏חציצת הדעת

וכמו במקווה שצריך כוונה לטבילה וצריך כל גופו, וכל חציצה פוסלת. כן ב"מקווה ישראל ה'" צריך האדם לטבול כולו במימי הדעת. לבל יצוץ מחשבה ממחשבתו לפנייה חיצונית, ואשר זהו הוספת הלשון "לפני ה'" כשעוסקים ב"תטהרו", היינו בטהרת האדם מעצמו.

‏וכן במשנה כשעוסקים ב"מיטהרים", מקדימים לומר "לפני מי" אתם מיטהרים. כעומד ובא לפני המלך שכולו זך ומצוחצח, ורק כך מועילה לו טבילה וטהרה.

v     ‏כפרה שלימה – דוקא לפני ה'

והנה למדנו, שהכפרה השלימה היא, בשעה שבאה ע"י התשובה שעושה האדם, ושהתשובה השלימה היא, שתיעשה באופן של "לפני ה'" דווקא, שפרושה כפי שיתבאר לפנינו בע"ה.

v     ‏תשובה - ותשובה שלימה

הנה בעשיית ה"תשובה" שעושה האדם, נבחנת התשובה לעומקה, בשתי צורות ובשתי דרגות, שהינם רחוקות כמזרח למערב זו לעומת זו.

‏הבה ונתבונן היטב:

‏"השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", הנה יש להתבונן, כשאנו מבקשים בברכת "רפאינו", "והעלה רפואה "שלימה" מבינים אנו כי יש רפואה רק לחלק מן המחלה, ויש רפואה שלימה לכל החולי.

‏אבל אם הגיע האדם ועשה "תשובה", שמשמעו, חרטה, קבלה, ועזיבת החטא, שבלי זה בודאי אין כל משמעות לתשובה, אם-כן, מה נשאר ומה חסר בתשובה שאיננה שלימה, שלפיכך מוסיפים ומבקשים אנו החזרינו בתשובה - שלימה – לפניך??

‏כלום שייך להתחרט 'קצת', ולעזוב רק במקצת את החטא? הרי זה טובל ושרץ בידו, ואם עזב האדם את כל החטא וחזר בו מדרכיו - מה חסר עוד?

v     ‏תשובה לעצמו - ותשובה לפני ה'

אולם, שפיל לסיפא ושם פתרון השאלה, אל המילה הבאה המבארת באר היטב, החזירנו בתשובה שלימה - מהי שלימה? - לפניך! - כי יש תשובה ויש תשובה, יש תשובה שהאדם עושה עם עצמו - לעצמו - ובתוך עצמו, ויש תשובה שעושה האדם לפני ה' - לפניך!

‏ואשר זהו עצמו גם הדקדוק בלשון הווידוי על חטא שחטאנו - לפניך! כי גם בחטאים יש המכיר בחטא בעצמו - מול עצמו הוא, ויש המכיר שחטא לפני מי שאמר והיה העולם - - - לפניך!

‏יש אדם שכל ייסורי מצפונו הינם, על שאינו נוהג כשורה ואינו בר מעלה, ואינו בן אדם, ואינו ראוי לשכר בעולם הבא, ואינו ואינו... בקיצור, הכל סביב עצמו ובתוך עצמו...

v     ‏מצוות התשובה – כי כך ציווה ה'

וגם זו "תשובה", בודאי, שסוף-סוף עוזב את החטא וגם מיישר דרכיו כפי רצון ה', שרצונו באמת שכך יהיה. אך התשובה השלימה היא, דבר ראשון - לפניך! להסתובב ולהישיר את הפנים מול הקב"ה!

(מתוך "לב שלום").

בס"ד

מדוע כתבה התורה שכהן גדול אינו מטמא לאביו, הרי כבר כתוב בתחילת הפסוק, שאינו נטמא לשום נפש? – אלא שהפסוק בא ללמדנו שדווקא לאביו אסור לא להטמא, אבל מיטמא הוא בשביל לטפל במת מצוה (מת שאין לו קוברים). (רש"י).

כתוב בספר חסידים – כל מצוה שאין לה מבקש, היא דומה למת-מצוה. ולכן רדוף אחריה לעשותה, כיוון שהמצוה מקטרגת ואומרת: כמה גרועה אני בעיני בני אדם, שאינם שמים לב אלי. ובספר "יעלזו חסידים" מוסיף שם – שמעתי על רב אחד שבליל יום הכיפורים היה ישן רוב הלילה, באומרו: בלילה הזה יש הרבה שלומדים, אבל בליל פורים היה עוסק בתורה רוב הלילה, באומרו: בלילה הזה, כולם אוכלים ושותים ושמחים, ואין להקב"ה מי שיעסוק בתורתו. אעסוק בה אנכי, ותהיה תורתי חשובה לפני המקום.

ר' שמעון בר יוחאי אומר: אם ראית הבריות שנתייאשו מן התורה, עמוד והחזק בה, ואתה נוטל שכר כולם. ומסביר ה'חפץ חיים' זצוק"ל: ידוע מה שאמרו חז"ל, שהנהגת מלכות שמיים דומה להנהגת מלכות הארץ. והנה ראינו במלכות הארץ, שיש כמה דרגות אצל המשרתים לפני המלך; בדרגה הגבוהה ביותר – נמצאים השרים היושבים תמיד ליד שולחן המלך, יש שרים פחותים מהם, ויש כאלה שהשירות שלהם הוא פחות מאד.

שאיפתו של האדם המשכיל לעלות ולהגיע לדרגה העליונה בכל תחום שהוא עוסק, לכן, מי שמשרת את המלך, משתדל בכל כוחו לעובדו באמונה, כדי שהמלך יראה מסירותו, ואז הוא ירומם את כסאו מעל כל השרים. אבל דבר כזה מצוי רק אחרי עבודה של שנים רבות, כמו שרואים אנו, שהשרים הרואים את פני המלך, עפ"י רוב הם זקנים בני ששים ושבעים שנה, וכמעט לא נמצא שר גדול המקורב למלך, שיהיה אדם צעיר. אמנם לפעמים יקרה שיוכל אדם להגיע לשררה תוך זמן קצר, אשר לא יוכל מישהו אחר להשיג אותה משרה משך שנים רבות. דבר כזה יכול לקרות בזמן מלחמה. כאשר איש זה היה מהנבחרים שלחמו בשדה המערכה, וסבל הרבה, וסיכן נפשו לכבוד המלך, עד שניצח בלחמה. לאחר גמר המלחמה, נוהג המלך לעשות סעודה לכל אוהביו אשר מסרו נפשם עבור כבודו, ולרומם אותם ולתת להם מתנות כיד המלך. כן הדבר בעיני עבודת ה' יתברך. בשנים קדמוניות, בזמן שהיו רבים שהכירו את קדושת התורה וגודל ערכה, מי ששמר תורה ומצוות היה מכובד בעיני כל. ולהיפך, מי שסר מדרך התורה – היה לבוז. באותו זמן היה ראוי להקרא בשם צדיק, רק מי שלא זז בכל ימי חייו מתורת ה' אפילו לרגע, והיה שלם בכל המידות הטובות ולא נמצא בו כל פגם. אבל בזמננו, אשר רבים בגדו בתורה, בעוונותינו הרבים, וכבוד ה' מושפל, אז מי שחס על קונו, ומתאמץ לא לסור מדרך התורה בימי חייו, אעפ"י שבתקופות קודמות היתה נחשבת לו כדרך ממוצעת, מכל מקום עכשיו הוא זוכה ע"י זה בימים מועטים, להכתב בשמיים בין יראי ה' וחושבי שמו.

(מתוך "ליד שולחן השבת").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה, לה).

לימדתנו כאן התורה וציוותנו על מצות הצדקה, וכתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים: "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו וכו', כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר 'וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ'".

‏וידוע מה שלימדונו חז"ל הקדושים, שבזכות מצות הצדקה זוכה האדם לעושר, ושולח הקב"ה ברכה במעשה ידיו, ודוד המלך ע"ה הוסיף ואמר (תהלים מא, ב-ד): "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל-דָּל; בְּיוֹם רָעָה, יְמַלְּטֵהוּ ה'. ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ... ה' יִסְעָדֶנּוּ, עַל-עֶרֶשׂ דְּוָי; כָּל-מִשְׁכָּבוֹ, הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ", היינו, שאם יבוא לאדם יום רע, וחוא שוכב חולה מסוכן למות - בזכות הצדקה שנתן תמיד, יהפוך לו הקב"ה את משכבו ויחיה.

אמנם, אם נדייק נראה שלא מספיק לרחם על דל, אלא צריך להיות "משכיל" אל דל, ואת חענין המיוחד הזה ביאר המגיד הגדול מדובנא ז"ל עפ"י משל:

‏ישנם שני סוגי נדיבים המרחמים על עניים, האחד - אחר אשר יבוא חעני אצלו לשחר על פתחו, ויספר לפניו את כל מר לבו, ויתמרמר ויתחנן שייטיב עמו, מרחם עליו ונותן לו בעין יפה. אבל יש "מַשְׂכִּיל אֶל-דָּל", שמרצונו הטוב הולך לשאול את הדל על מעמדו ועניינו, האם יש לו את כל צרכו, ובמה יוכל לעזור לו. 

‏והנפקא מינה ביניהם, שכאשר יחלה הדל ואי אפשר לו ללכת לדפוק אל פתחי נדיבים, או אם יש עני שתפסתו הבושה, ואינו מסוגל לבקש עזרה על צרותיו, הרי אז קובע איזה סוג נדיב עומד לצדו; אם דרכו של הנדיב להעלים עיניו מן העניים עד אשר יבואו לשחר על פתחו להתמרמר על מצבם, כיון שאין בידו של העני לבוא, קרוב הוא למות מבלי אשר יחמול עליו. אבל אם הנדיב משכיל אל דל, ואינו ממתין שיבוא חעני אליו, אלא הוא מקדים את טובתו לעניים ודרכו לחתעניין בהם תמיד - ודאי ישאל עליו היכן הוא, ילך לביתו לבקרו וידרשהו לטובה.  

וכפי הנהגת שני סוגי הנדיבים הנ"ל, כך מתנהג עמם הקב"ה מידה כנגד מידה.  

הרי פסוק אחד אומר: "יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ" (תהלים צא, טו), ופסוק אחד אומר: "וְהָיָה טֶרֶם-יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה" (ישעיה סה, כד). והנפקא מינה בין זה לזה, שלפעמים באה עת צרה לעולם, וכתיב: "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ, מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג, מד), שערי תפילה ננעלים ותפילתם של הבריות אינה מתקבלת, או פעמים שמקבל חאדם מחלה פתאומית או נפגע בתאונת דרכים רח"ל, ונופל לסכנה נוראה מיידית, וחוא שוכב בבלבול דעת או בלי הכרה, ואינו יכול לחתפלל, ואם שערי תפילה נעולים או שאינו צועק להקב"ה - הלא ישועתו רחוקה לבוא. 

אך אם הוא היה נוהג תמיד לא לחכות עד שהעני יבוא וידפוק על פתחו, אלא היה מקדים והולך לראות ולהשכיל את צרכי הדל, גם הקב"ה יעשה כן אתו, וטרם יתפלל ימהר יחוש לעזרתו, ויתקיים בו "טֶרֶם-יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה", יהפוך מספדו למחול וצרתו לישועה.

(מתוך "תפארת שמשון").

בס"ד

בשלושה דברים ניתנה התורה

שנו חכמים בשלושה דברים ניתנה התורה: באש, ובמים, ובמדבר. באש - שנאמר "וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה', בָּאֵשׁ" (שמות יט, יח), במים - שנאמר בשירת דבורה "גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם-עָבִים, נָטְפוּ מָיִם" (שופטים ה, ד), במדבר - שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א, א). ולמה ניתנה בג' דברים הללו? – אלא מה אלו חינם לכל באי העולם – כך דברי תורה חינם הם, שנאמר "הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א). דבר אחר, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" – אלא, כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר (להיות צנוע ולהסתפק במועט), אינו יכול לקנות את החוכמה והתורה, לכן נאמר – "בְּמִדְבַּר סִינַי". (מדרש).

ללא מים – אין חיים!

"הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" – היינו מי התורה. ודאי שהכוונה למי התורה, כי אם על מים מהברז, תמוה, וכי שלמה המלך ע"ה צריך לחדש שכל צמא ילך למים, אלא הכוונה על התורה. דברי התורה נמשלו למים! ללא מים – אין חיים, כך ללא תורה – אין ישראל, ולא רק ללא קיום תורה, אלא גם ללא לימוד תורה – אין עם ישראל!

‏השל"ה הקדוש מבאר: הגמרא מספרת על שלושת סוגי אנשי העולם שבבוא יומם באים לדין:

v     "תנו רבנן: עני ועשיר רשע באין לדין, לעני אומרים: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותיי. אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו...

v     עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי. אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מר' אלעזר? אמרו עליו על ר' אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל שק של קמח על כתפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה... ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה...

v     רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי. אומרים לו: כלום נאה היית יותר מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית... נמצא, הלל מחייב את העניים, ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

תפוח לשם שמיים

חסיד פלוני ממקורבי ר' אהרן הגדול מקרלין, ישב פעם בשולחנו של הרבי. הגבאי הגיש תפוחים לשולחן, הרבי זצוק"ל בירך וטעם. החסיד ישב בפינת השולחן וחשב לעצמו בסימן שאלה: "הנה, גם הרבי אוכל תפוחים, לא רק אני..."

הרבי ברוח קודשו הבין את מחשבתו. צידד את פניו לעומתו, פתח את פיו הקדוש ואמר:

אני חושב לעצמי, מה באמת ההבדל בינינו – אני אוכל תפוח, אתה אוכל תפוח, אני מברך על התפוח ואתה מברך על התפוח, מה ההבדל?! אבל, אומר לך נקודת מפתח:

יש אדם היוצא בבוקר ורואה את העץ שעליו תפוחים, רוחו מתפעלת מאד – מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית! ובכלל, וכי אפשר להבין בנקל למה מכוונים התפוחים – חקל תפוחין, אם-כן רצונו לשבח ולהכריז "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ", אבל הוא נזכר שאסור סתם כך לברך, וכי אשבח את הקב"ה בלי לאכול תפוח, הרי זו תהיה ברכה לבטלה, ה' ירחם "מצווה הבאה בעבירה", מה עושים? הוא מבקש מהגבאי שיביא תפוח ואז ביכולתו לברך לה'!

גם אתה, יוצא בבוקר, רואה את התפוחים היפים והעסיסיים על העץ, אתה אומר לעצמך, ריבונו של אדם אני כל כך רוצה לאכול תפוח, אבל אין לי כסף לקנות תפוחים. לכן אתה נאלץ לשלוח ידך בעסקים ולהרוויח ממון. בסופו של יום עבודה, יש לך כסף, אתה תקנה את צרכך ועוד עשרה תפוחים, מעמיד את היפים שבהם על השולחן ומכין עצמך לאכול תפוחים. אך כיוון שאתה חסיד ומי כמוך יודע שאם חלילה תאכל תפוחים ללא ברכה, ה' יכול לשבור לך את השיניים (ומחר כבר לא תוכל לאכול עוד תפוחים...) לא כדאי, אם-כן אתה מברך להקב"ה "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ" ואוכל. נמצינו מכך: אני מברך ואוכל ואתה מברך ואוכל, אלא שאני אוכל כדי לברך ואתה מברך כדי שתוכל לאכול...

והנפקא מינה בכל החיים, כיצד אוכלים, כיצד ישנים, כיצד חיים, פלאי פלאים: האם אוכלים כדי לפאר ולרומם את ה' או שמשבחים את ה' כדי שתהיה אפשרות לאכול ולישון.

אחים יקרים דעו כי הוא יסוד היסודות, כאשר מעוניינים להגיע לתורה: "התקן עצמך ללמוד תורה וכל מעשיך יהיו לשם שמיים"! להתרגל בכל פסיעה ופניה לקיים רצון ה', ויהיה לך קל גם להתקין עצמך ללמוד תורה ושאר עבודת ה'.

ה' יעזרנו להגיע לכל המצוות, לתורה וליראת שמיים ובשמחה נבוא לקבל פני משיח בגאולה השלימה במהרה בימינו אמן ואמן.

(מתוך "להגיד").

בס"ד

המנורה והנרות

כותב הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו "טעמא דקרא" בפרשה זו מופיעה ארבע פעמים המילה "מנורה". פעמיים בכתיב מלא ופעמים בכתיב חסר. ומפרש זאת כך: דהנה המנורה שעשה משה רבינו היתה קיימת בבית ראשון, ובשעת החורבן לקחוה הכשדים לבבל כמפורש בסוף ספר ירמיהו. וכשבנו את בית המקדש השני נאמר בספר עזרא שהחזירו את כל כלי המקדש שהורידו לבבל, ומסתמא החזירו בתוכם גם את המנורה של משה רבינו. ומנורה זו היתה קיימת עד ימי היוונים שאז טמאוה והשתמשו בה ונפסלה מעבודה, ולכן כשנצחו בית חשמונאי עשו מנורה חדשה, שבית חשמונאי עשו מנורה משיפודים של מתכת (שכשר בדיעבד). העשירו – עשאוה של כסף. חזרו והעשירו – עשאוה של זהב. ומנורה זו האחרונה נשארה עד חורבן בית שני.

נמצא, שישראל עשו ארבע מנורות. שנים של זהב כפי הדין, ושנים של מתכת וכסף שכשרים רק בדיעבד. ואם כן כנגד מנורות אלו נכתבה ארבע פעמים בפסוק המילה "מנורה" פעמים בכתיב מלא כנגד מנורות הזהב, ופעמים בכתיב חסר כנגד המנורות שהיו כשרות רק בדיעבד.

בספר "שיירי מנחה" אומר הרב רחמים חי חוויתא לבאר פסוק זה על פי מה שמובא בספרים שפעם אחת נכנס הבעל שם טוב זצ"ל לבית המדרש שהיה מלא לומדים המתווכחים זה עם זה. אמר להם אני רואה שכל בית המדרש מלא תורה ממש מפה לפה. הלומדים התרגשו מאד שהבעש"ט מחמיא להם כל כך. אבל אז הואיל לבאר את דבריו הקדושים ואמר להם: תדעו, שהתורה שאדם לומד לשמה עולה למעלה למקומה העליון תכף ומיד. אבל תורה שלומדים שלא לשמה נשארת למטה כי אין בה כח לעלות. ואני אמרתי לכם שבית המדרש כאן מלא בתורה...

דבר נוסף מקדים ה"שיירי מנחה", דהנה ידוע שהמצוות נחלקות לשני סוגים. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ועוד נחלקים לשני סוגים אחרים. מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו, הרי לנו ארבעה סוגים. ועוד נחלקים לשלושה סוגים אחרים. המצוות שאין בהם שום טעם ונקראות חוקים. המצוות השכליות שגם אם לא היו נכתבות בתורה, שכל האדם מחייב אותם, והמצוות השמעִיות ששכל האדם לא מחייב אותם, אבל אחרי שהתורה אמרה, אפשר לתת בהם טעם ולהבין. הרי לנו סך הכל שבעה סוגים של מצוות.

‏דבר נוסף, מקדים ה"שיירי מנחה", דהנה אומר הפסוק בפרוש שהמצות נקראים נרות שנאמר "כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר". וזה מה שרומז לנו הפסוק "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" - אם אתה רוצה שהמצוות שלך יעלו למקומם העליון, אזי "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" תעשה את שבעת סוגי המצוות לשם שמים.

(מתוך "לאור הנר").