הרב עובדיה יוסף ו'עולם התורה'

ככל שזכור לי, טרם נדונה בפורום דמותו של הרב עובדיה יוסף, מחשובי הפוסקים בדורנו אם לא החשוב שבהם.

הרושם שלי הוא שהרב עובדיה אינו זוכה בכבוד שהוא ראוי לו בקרב חלקים נרחבים של ציבור בני התורה לגווניו. יתכן שהדבר הוא פועל יוצא של ביקורת 'למדנית', פוליטיקה, ביקורת על היבטים מסויימים באישיות או אולי סתם גזענות.

התופעה רווחת במיוחד בקרב חוגי הישיבות הליטאיות, ואולי גם בחסידות גדולה מסויימת שבעבר נאסר להזכיר את שמה בפורום. זכיתי בימי חיי לשמוע כמה וכמה ביטויים די קשים כנגד הרב עובדיה מפי בחורים בישיבות אלו (מאידך, התחושה שלי שברוב החסידויות מתייחסים אליו ביראת כבוד). היחס המסתייג חדר גם לישיבות ספרדיות שהוקמו ע"י ת"ח ספרדיים בוגרי ישיבות ליטאיות המנסים להציב את דמות הגדול הליטאי כמודל לחיקוי (אם כי מטבע הדברים, בישיבות כאלו לא יעזו להתייחס בזלזול לרב עובדיה אלא לכל היותר לא יראו בו מודל מרכזי לחיקוי, וגם זה רק אצל חלק קטן מהתלמידים).

ואולם, טרם זכיתי לשמוע טענות עקרוניות כנגד פסיקות ספציפיות או מהלכים שהביאו לגיבושן. האם העובדה שהרב מרבה לצטט מקורות מעידה בהכרח על שטחיות? אם לא, מה בדיוק שטחי אצל הרב עובדיה? במה עולה כוחו של פסק הלכה של פוסק פלוני מאשר אלו של הרב עובדיה? כיצד אפשר להאשים את מחבר היביע אומר בשטחיות, ובד בבד פתח תעשייה שלימה של רסיסי פסקים של גדולי תורה שהם לא יותר מציטוט רסיסי משפטים שהללו אמרו בהזדמנויות שונות?

באם למי מלמדני הפורום טענות עקרוניות שכאלו לגופה של פסיקה - זוהי השעה וזהו המקום להעלותן (איני מתכוון למשפטים סתומים בסגנון:"קראתי פעם תשובה שלו והוא לא למדן", אלא לדוגמאות והסברים).

בשלב זה אני מבקש לדון ברב עובדיה אך ורק כפוסק הלכה, ולא כמנהיג ציבור דתי (לכך בכוונתי להקדיש דיון אחר). טענות בדבר אופי דרשות מוצ"ש בביה"כ היזדים, ביקורת פילולוגית על הביטוי 'תצא בחוץ', מחאה על תמיכת שס בהסכמי אוסלו א' או קובלנה על הליך בחירת הרב הראשי לישראל נא לשמור לאשכול האחר ו/או לפורום השכן. מן הסתם הם יתקבלו בו בברכה ואולי אף יצוטטו באיזו פינה לענייני חרדים באחד מעיתוני סוף השבוע.

מיכי,

האם הגישה הטוענת לשטחיות של פוסקי ההלכה באופן כללי, נובעת גם מאידיאולוגה הרואה את ההלכה "במיטבה" כשהיא מנוסחת ונלמדת ברמת התיאוריה (במובן של "בשַׁמים"), וכאשר היא "יורדת" לפתרון התמודדויות ארציות ויומיומיות היא נפגמת, או מוּזלת?

[ממללא, אני מתנצלת אם שאלתי מסיטה את הדיון. היא מציקה לי זמן רב, ודברי מיכי זימנו למקלדתי את האפשרות להעלותה כאן...]

אמשלום

סליחה שאני מתערב, וסליחה שאני מסיט את נושא האשכול.

אבל פוסקי ההלכה נחשבים שטחיים, כי בישיבות התפתחה לה שיטת למדנות המתיימרת לישב סתירות בתלמוד בצורה מפולפלת, ואילו הפוסק מתעלם מכל זאת, כך שהוא שטחי.

כאשר יקומו פוסקים, שיהדפו את התירוצים הלמדנים, ויוכיחו איך כל אותם שאלות מתישבות עם פשוטו של פסק, יסור קלון זה מהפוסקים.

לדעתי הרב עובדיה סובר כפי איך שכתבתי, והשאלות הלמדניות מתיישבות בפשוטו של פסק, רק שלא תמיד הוא מבאר את דבריו, ולא תמיד הלמדנים רגילים לחשוב בצורה פשוטה והגיונית, ולכן גם עליו אמרו שהוא שטחי.

אמשלום,
אני לא חושב כך. זה לא הבדל בין תיאוריה לבין יישומה, שכן לדעתי היישום בד"כ מורכב יותר מהתיאוריה. היופי בהלכה (בעיניי) הוא הורדת ההפשטות העיוניות למציאות, וקביעת אופן ההתנהגות הפרקטי לאורן. עושים זאת על ידי ניתוח של המציאות עצמה בקטגוריות הללו (כמאמר הגרי"ד סולובייצ'יק שהגר"ח הוציא את חלק יו"ד של השו"ע מהמחבתות במטבח).
ההבדל עליו כתבתי הוא ההבדל בין פסיקה שהיא תולדה של עיון בסוגיא לבין פסיקה שהיא תולדה של עיון בספרי פסק וליקוטים. ועל כך כבר אמר המהר"ל בנתיב התורה שעדיף בעיני הקב"ה מי שפוסק מתוך עיונו והוא טועה על מי שפוסק מתוך ספרי פסק והוא צודק (זה בד"כ המצב, שכן בד"כ הפוסקים שכתבו את ספרי הליקוטים היו מומחים יותר מלומד מצוי. ע"ע ר' יוסף קארו, רמב"ם וכדו').
אגב, המלקטים עצמם אינה נשוא הביקורת הזו. הם אמורים לעשות עבודה טובה ויסודית ולהציג את המסקנות באופן שיטתי ובנוי. הבעיה היא עם מי שפוסק מתוך הסתמכות על אותן מסקנות לא מנומקות.

רק כדי למנוע אי הבנות ולזות שפתיים, אוסיף שאני ממעריציו הנלהבים של הרב עובדיה (גם אם לא תמיד אני מסכים בעוניי לשיקול דעתו). ובכל זאת, נכון שקשה למצוא בספריו הפשטות עיוניות שיורדות לקרקע המעשה. העיון הוא יחסית פרקטי, ומה שמאפיין אות והוא יותר סדר ושיטתיות (מדהימה בעוצמתה והיקפה) מאשר הפשטות עיוניות תיאורטיות (שהרב עובדיה עצמו מכנה אותן 'פלפולים' - אותיות פ"א לא דגושות).



מיכי

ממללא,
בישיבות הליטאיות התפשטה בדורות האחרונים זלזול בפסק. הדוגמא הבולטת היא ר' חיים שמחזיק את ר' שמחה זעליג, ומבקש מר' יצחק אלחנן תשובות ללא נימוק. בישיבות הליטאיות מי שביקש ללמוד יו"ד היה צריך להסתתר בעליית גג. בישיבות הליטאיות לא העריכו במיוחד את הבקיאות ויותר מזה העריכו את הסברא המופשטת. הם הפכו את לימוד התורה למדע טהור שמנותר מהחיים מה שהגיע לכלל קיצוניות בהגדרת הקונסטרוקציות המתמטיות של הרב סולובייצ'יק. ובהשפעת בריסק והחזו"א התחילו להעריץ את הנטיה לחומרא כמשהו הירואי. גם הזלזול בבעלי בתים תרם את שלו ולכן יכול להיות מצב אבסורדי שרב חרדי בכלל לא מוטרד ממצב העירוב בעירו, כי הוא ממילא לא מטלטל ולבעלי בתים מספיק מה שיש. בכל התחומים האלו הרב עובדיה חולק עקרונית.
ניתן כמובן לדון על גישת הפסק של הרב עובדיה, אך אין זה משנה את העיקר.
נוצר מצב שראש ישיבה שבחיים לא פסק ולא התמודד עם מורכבות החיים יש לו יותר דעת תורה מאשר פוסק מובהק.

דר"ח, מיכי ואריק,

תודה רבה. כולכם עניתם לשאלתי, והתשובות השונות מלמדות הרבה יותר מתשובה אחת נחרצת.

שתי הערות:
1. לאריק, החזו"א אינו מקור להחמרה. זוהי טעות שגורה. החזו"א הוא מקור לעצמאות בפסיקה ולהקפדה (ולאו דווקא חומרא) על הלכה. תלמידיו מן הסוג הראשון (פעם הגדרתי באחד האשכולות שני סוגי חזונאישניקעס: אלו שפוסקים עצמאית, כמו שעשה החזו"א עצמו, וכפי שהוא מורה לתלמידיו. ואלו שפוסקים ככתוב בספרי החזו"א, שלא כפי שהוא עצמו היה מורה לעשות) הם המקור לעליונות ההחמרה ההלכתית.
2. ולחוקר מן הדרום, הטענה שאין אצל הרב עובדיה כמו גם אצל רוב הפוסקים, הפשטות עיוניות אינה שיפוטית. אין לי בעיה עם זה, אך דומני שהעובדה כשלעצמה היא נכונה.
לגבי השאלה מה נכון יותר, ניתן אולי להתווכח, אך לא זו הנקודה. השאלה היתה מדוע יש סטיגמה של שטחיות, ועל כך ניסיתי לענות.
רבים מבקרים את הלמדנות הישיבתית על 'עומק' מפולפל שנוטה מפשט הדברים, וביניהם גם הרב עובדיה עצמו. הויכוח הזה הוא אופרה אחרת, ועניין לאשכול אחר. כפי שהבנתי את ממללא, כאן לא עוסקים בשאלה מה האמת, אלא מה שטחי ומה עמוק. כללית אומר שבעיניי: אלו ואלו דברי אלוקים חיים.


מיכי

שתי סיבות הידועות לי על יחס עולם הישיבות לר' עובדיה.

1. ביטויים שלו על גדולי הדור מדורות שעברו כולל אפילו הרמ"א. על זה היה כתבה אורכה באחד מגליונות "לחושבי שמו".

2. טוענים שהוא שטחי. כשהייתי צעיר קבלתי טענה זו כמשה מפי הגבורה ואף ידעתי לציין כמה תשובות שבהם נראה כשטחי. (האם מותר לומר ברכות מתחת לחופה כשלידו נשים לא צנועו או שחייב לעצום עיניו? אפשר להסתכל בסידור, כמו דאשכחן בתפילה שחייב לעצום עיניו אם לא שמסתכל בסידור.) היום אני פחות בטוח שזה נכון.

ממללא,

לגבי סעיף א, נקודה אותה העלה דרום חוקר, בנוגע לחתירתו המתמדת של הרב עובדיה לפסיקה כשו"ע (ובעקיפין, ברב העניינים, כרמב"ם). במקביל, התנגדות לפסיקה כ'בן איש חי' - אותו העדיפו מספר פוסקים ספרדיים מרכזיים בדורות האחרונים אף ביחס לשו"ע, גם כאשר הוא נוקט לחומרה כרמ"א או כחכמי הקבלה (בעוד שלשיטת הרב עובדיה אין פסיקת הבא"ח מיועדת לכלל כיון ד'חיסדאין מיליה').

לדעתי, מה שמנחה הרב עובדיה הוא העיקרון המובא על ידי הרב יוסף קארו בהקדמתו לפירושו "כסף משנה" על "משנה תורה"

"ואני אומר, שטעם רבנו הרמב"ם(שסתם את ההלכה וכתב בקיצור): שאילו היה רוצה ללכת בדרך המחברים שקדמוהו - מה יתרון היה לו להוסיף על דברי הרב יצחק אלפסי שברוב המקומות פוסק כמותו? ולפיכך בא לחדש פסק הלכה בלשון צח וקצר כמו המשנה, ויכול כל חכם לב מהבאים אחריו לסמוך על ברירתו של רבינו. ואם ימצא איזה גדול שלא ירצה לעמוד על ברירתו עד שישקול גם הוא במאזני שכלו - מי מעכב על ידו מלעיין בספרי הגמרא והמחברים? נמצא שדרך זה שדרך רבינו - תיקון לכל העולם, זולתי לחד בדרא באותו זמן.
וגם לו הוא תיקון: אם יהיה נחפז לפסוק (הלכה) - יסמוך על דעת רבינו: וגם כשלא יהיה נחפז - לא מילתא זוטרתא היא לדעת סברת רבינו"

מיכי,
כתבת:
<החזו"א הוא מקור לעצמאות בפסיקה ולהקפדה>
מדוע תמיד הגישה הזו מובילה להחמרה?

ממללא

לגבי הרישא, אני לא מבין מה כל כך הפריע לך במה שאמרתי, ההשענות על "כללי הפסיקה לפי השו"ע" זה חידוש שלו, ולדעתי זאת נקודה בעיתית בגישה שלו.
האם ככה מכוונים לאמיתה של תורה ???

לגבי הסיפא, אולי תיתן לי אתה דוג' נגדיות שבהם הוא דוחה את דברי הזוהר והקבלה ?
מה גם שבמקרים שהוא עושה את זה, אזי זה לא באופן מוחלט וגורף, להציג אותו בתור מישהוא שמתנגד לפסיקה עפ"י הזוהר זה לא נכון. [בל"נ אם אמצא עוד דוג' אביא]