הרב עובדיה יוסף ו'עולם התורה'

להלן תשובה של הגר"ע יוסף (השמטתי את רובה)

[מודגששו"ת יחווה דעת חלק ב סימן נא
]
שאלה: קומקום תה שיש מסננת בפיו הצר הנקרא זרבובית, למנוע חדירת עלי התה לתוך הכוס, האם מותר למזוג ממנו בשבת, או יש לחוש בזה משום איסור בורר?


וכן כתב הגאון מופת הדור החזון איש (בסדר מועד, סימן נג), בדבור המתחיל מן האמור נראה. ע"ש. ואף על פי שהרה"ג רבי יעקב סופר בכף החיים (סימן שיט ס"ק קיג) נמשך להחמיר בזה אחר דברי הבית מנוחה. ע"ש. העיקר להקל כדברי האחרונים הנ"ל. וכן כתב הרה"ג רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים (סימן קיח), ודחה דברי הבית מנוחה. וזכה לכוין להאחרונים הנ"ל. וכן עיקר להתיר בזה להלכה ולמעשה.
====================

הר"ב זילבר ב"אז נדברו" (כמדומני), אוסר שימוש בקומקום בעל זרבובית. הוא מסתמך בדיוק על אותו חזון איש שהגר"ע מסתמך עליו להיתר.

למישהו יש הסבר ??

הרב מיכי,

תודה שוב על המקורות שהבאת (לרבות הפנינה הלמדנית) ועל הקדמתך. הבדל השיטות בהחלט ברור. אם כי שוב, ברמות לימוד כה גבוהות השאלה עד כמה פוסק כמו הרש"ז אכן מעלה סברות עצמאיות - הרי מן הסתם הוא מכיר את כל שיטות הראשונים, ואת כל סברות האחרונים בהם, וכשהוא מעלה סברה בסוגיא שהוא למד אותה פעמים רבות - מן הסתם מדובר בסברות שנתקבעו במחשבתו ולא נתחדשו על-ידיו.

לגבי נושא התשובות - דומני שהרב עובדיה התפלמס לפני שנים רבות בעניין עם הרב שלוש, רבה הספרדי של נתניה, שהורה להתיר. קראתי לפני שנים רבות חלופת מאמרים באחד מכתבי העת התורניים (אולי סיני או מוריה) וזכור לי במעומעם שהרב עובדיה טען שאף 'לדידך דקאמרת' שמותר להדליק ביו"ט, הואיל ונהגו שלא להדליק אין להפר את הנוג של כלל הציבור (די מפתיע אגב להיווכח שהרצ"פ פרנק אף הוא במקילים - וכאמור, הרב עובדיה למד אצלו תקופה בצעירותו).

לאור הביקורות שהופנו כלפי ר' בני לאו וה'הסכמה', מעניין להשוות את הטיפול שלו ברב עובדיה לטיפולו של חוקר אחר - ד"ר צבי זוהר.

זוהר הקדיש לרב עובדיה פרק בספרו 'האירו פני המזרח' העוסק בגלריה רחבה של פוסקי הלכה שפעלו בא"י וארצות המזה"ת במאות האחרונות. באופן כללי טענתו היא שמגמת ה'חדש אסור מן התורה' שפשתה ביהדות ההלכה באשכנז בדורות האחרונים, לא הפשתה בקרב אותן קהילות מזרחיות והפוסקים שבראשם.

בניגוד לרב לאו, זוהר לא עושה הנחות לרב עובדיה ולא נמנע מלבקר אותו (למשל ביחס לביטויים שיש בהם זלזול לכאורה בפוסק אחר).

ההבדל המרכזי ביניהם לטעמי הוא בפירוש החזון הנסתר של הרב עובדיה 'להחזיר עטרה ליושנה'. ביטוי זה מופיע בתשובות רבות של הרב עובדיה המדברות על החובה לפסוק בא"י כשו"ע שהוא המרא דאתרא דא"י, 'ובפרט אנו הספרדים שקיבלנו עלינו הוראותיו'.

לדעת הרב בני, אין לרב עובדיה יומרה להכפיף תחת פסקי מרן (ובעקיפין פסקיו) את מי שאינם 'ספרדים' ואשר 'יוצאים ביד רמ"א'. זוהר מאידך סבור שחזונו של הרב עובדיה רחב יותר ושיאו בהכפפת כלל ישראל בא"י לפסקי השו"ע, לרבות האשכנזים, ע"פ הכלל של 'קמא קמא בטיל' (כלל לפיו קבוצה שמהגרת לקהילה אחרת נטמעת בקהילה ומחוייבת במנהגיה - וכיון שהישוב הישן היה ברובו ספרדי, אף האשכנזים שהגיעו ארצה לאחר מכן נטמעו בתוכו).

באופן אישי קשה לי להכריע עם מי הצדק. מחלק מהתשובות עולה כרב בני ומאחרות כזוהר.

טענה נוספת שמביא זוהר היא שהמחוייבות לשו"ע אינה נחלת כל הפוסקים הספרדיים (בדומה לטענת הבאבא בראש האשכול). הוא מציין לקונטרס שחיבר הרב שלוש רבה של נתניה (וכאמור בר פלוגתא של הרב עובדיה בעניין החשמל ביו"ט) שטען שלא בכל מקרה אזלינן בתר השו"ע. ראייה נוספת היא הבאת גלריה של פוסקים ספרדיים שהתירו לנשים ספרדיות לברך על לולב, שלא כדעת השו"ע והרמב"ם (לרבות כאלו שכתבו שאזלינן בתר השו"ע - מה שמחליש את ההיתר הנקודתי הזה מהיות ראיה). כמו כן הוא מציין למס' פסקים של פוסקים ספרדיים שהחמירו כרמ"א מקום שהשו"ע היקל, אף דומני שאף לשיטת הרב עובדיה המחמיר לא יפסיד וראיה מכאן אין.

ממללא,
המחלוקת הזו, כדרכן של מחלוקות רבות שמנסות לחדד בין קטבים (=תכונה אקדמית ידועה. כידוע, הישיבות נוטות להרמוניזציה), מפספסת. נראה לי, גם בלי לחקור, שהרב עובדיה לא בנה אג'נדה מודעת, בבחינת קונספירציה של זקני ציון (= הראשון ל...) להשתלט על קבוצות בעם ישראל. יש לו עמדה, שהיא אכן מודעת, לגרום לדומיננטיות של המחבר בא"י, שכן זה מה שהוא מאמין בו. בכל עת הוא כותב לכיוון הזה, ולפעמים הוא מוצא לנכון להעיר שהדבר תקף גם לבני אשכנז שיוצאים ביד רמ"א, ולפעמים לא. ייתכן אפילו שבנקודה זו עצמה הוא אינו סגור על עצמו, או שלפעמים הוא נוטה להתחשב בעובדות שבני אשכנז לא מקבלים על עצמם את המחבר ולכן יש לפסוק להם כדרכם. לא כדאי לחדד דברים במקום שדי ברור שהם אינם מחודדים.
אם ישאלו אותו מה דעתו בשאלת בני אשכנז והמחבר באופן ישיר, הוא יגלה את עמדתו, וייתכן שרק אז הוא יגבש אותה. לאחר ששאלו אותוף אני מניח שניתן יהיה לראות אחידות ועקביות בפסיקותיו הבאות. הדבר יהפוך להיות מודע אצלו.


מיכי

ר' מיכי

כמדומני שהרב עובדיה מתייחס כמה פעמים בספרו לשאלה זו, ואכן הכרעתו שמעיקר הדין בני אשכנז שבא"י מחוייבים לפסקי המחבר, משום קמא קמא בטיל. (אין באפשרותי לחפש כעת)

מכל מקום, אם ישאלוהו ספרדים שהגיעו למדינה אשכנזית איך לנהוג תהיה תשובתו ג"כ כנ"ל, ואין מדובר בעדיפות עקרונית למנהג ספרד, אלא קדימות במקרה.

הלשון "היוצאים ביד רמא" המופיע בתשובותיו מתייחס לבני אשכנז שבחו"ל, שודאי לא קיבלו את הכרעות המחבר

ר' מיכי,

אם נחזור להבדלי הגישות בהלכה -

הרושם שלי הוא שפסיקת ההלכה הליטאית בדורנו וכנראה שגם לפניו אינה נוטה לחדשנות ובסופו של דבר מקבעת פסיקות של 'אחרונים' קודמים. מאידך דוקא לרב עובדיה יצא, בצדק או שלא, שם של חדשן הלכתי.

ההגיון אומר שמי שפוסקים מכוח 'סברא' ולא סופרים דעות הם אלו שיהיו חדשנים. כיצד אם כן מתהפכת לכאורה המציאות? (לגבי הרב עובדיה אפשר לומר שהוא לא מחדש אלא מעמיד במרכז שיטות שלא נהגו כמותן, אך מה עם האחרים?).

כמו כן, מה הטעם בכל הלמדנות והיכולת לסבור סברות אם בסופו של דבר חוזרים לחומרת המ"ב?

ממללא,
הלמדנות מתבטאת בעיקר בלימוד. הליטאים מנתקים בין הלמוד לפסיקה, ועל דא קא בכינא. היה עליהם להפעיל את הלמדנות בפסיקה ולא לנתק בינה ללימוד.
ועוד, ככל שאנו כפופים לאילוצים רבים יותר נדרשת מאיתנו יותר יצירתיות כדי להסתדר עמם. לכן האחרונים נזקקים ליתר ללמדנות מהראשונים (לא רק בפסיקה אלא גם בלימוד), ובודאי מהתנאים. ודוק.


מיכי

מיכי,
אם כן יוצא שהיכולת הלמדנית של האחרונים עולה על הראשונים. מדוע החשיבה - בעיקר החרדית - מקוננת כל היום על ירידת הדורות?

ב"ב,

ראה סקירה בספרו החדש של פרופ' אברהם מלמד המוקדש לנושא "על כתפי ענקים" [אונ' בר"א]

בעלבעמיו,

השאלה שלך תקיפה כאשר מניחים שתהליך לימוד התורה הוא כל-כולו 'שכלי'. ואולם, רוב היהדות ההלכתית משוכנע שלא כך הוא, ולחז"ל מיוחסות סגולות על-טבעיות/שכליות שלא מיוחסות לדורות האחרונים. דומני שגם הרב מיכי הציג מודל כזה בספרו.

כמובן שלאור התהליך של ימינו שמייחס את אותן סגולות על טבעיות גם לגדולים דאיתא קמן (ויעויין באשכול הסמוך על דעת הגדולים), הקרקע מתחת להסבר הזה נשמטת.

ממללא,
דווקא התחלת טוב. אבל מה קרה לך בסוף?
אכן אני מתאר תהליך כזה בספרי. אולם מדוע הייחוס של רוח הקודש לגדולי דורנו (שברמה כזו או אחרת אני דווקא נוטה לקבל אותו) משמיט את הקרקע מתחת להסבר הזה? יש ירידה ברמת רוח הקודש (הסינתטית-אינטואיטיבית), אךהיא עדיין קיימת במידה מסוימת. כל זאת על אף שישנה עליית הדורות ביכולת האינטלקטואלית (האנליטית).
אגב, דוגמא לכך הצגתי כעת באשכול על המידות. מאי דפשיטא לראשונים שהוא בלתי אפשרי, לאנשי דורנו הוא אפשרי גם אפשרי. מעט יותר כושר ניתוח ומגיעים לפתרונות יפים. ע"ש ותרווה רוב נחת מכל יו"ח.


מיכי