הרב עובדיה יוסף ו'עולם התורה'

עוד על יחסי הרב עובדיה והציבור הליטאי:

הרב לאו מספר (ע' 97) כי בתקופת כהונתו של הרב עובדיה כרבה הראשי של ת"א, הוא היה מעביר שיעור גדול מדי מוצ"ש בעיר בני-ברק. בעת שעסק בשיעורו בהלכות שמיטה, הביע הרב עובדיה את תמיכתו בהיתר מכירת הקרקעות ועודד את השימוש בו (הגדיל לעשות בהרצאתו בכנס הארצי לתושב"ע של מוסד הרב קוק - שנת 1972 - בו תקף את המהדרים לקנות בשמיטה פירות מנוכרים, לעתים קרובות אף מאוייבי המדינה).

ידוע שהיתר זה קומם עליו את חוגי הליטאים בכלל, ותלמידי החזו"א (שהתנגד להיתר) בפרט.

כאשר ביקר פעם הרב יצחק יוסף את הסטייפלר, הוא נתבקש להעביר לאביו את תרעומתו של הסטייפלר על שהוא מלמד בבני-ברק, עירו של החזו"א, פסקי הלכה המנוגדים לדעת החזו"א, וביקש שהרב עובדיה יחדל מלהורות בב"ב לצדד בהיתר הואיל ו"שיעוריו הורסים להם את כל מה שהם משקיעים בשמירת שביעית כהלכתה".

הרב עובדיה הגיב על הבקשה באמרו כי ..."מאחר ורובו של היישוב בארץ אינם חרדים ואם לא יעשו בשבילם את ההיתר ייכשלו ח"ו באיסורים, לפיכך גם היום צריכים להסתמך על ההיתר, וכנו שכתב הגאון מקוטנא 'שע"י פחזותם של הרבנים האשכנזים יצאה מכשלה גדולה...והרי ישראל ערבין זה לזה"

[ויעויין בהרחבה בנספח לילקוט יוסף - מצוות התלויות בארץ]

מי מינה את החזון איש למרא דאתרא של אץ ישראל ושל בני ברק בפרט? כל הנהגתו של החזו"א היתה מנוגדת ךתפיסה כזו.
מאידך הרב עובדיה הא בטענה בשם הבית יוסף שלדעתו הוא מרא דאתרא שארץ ישראל וגם החזון איש כפוף לו.

בתוך דבריו המחוכמים והמחכימים כתב הרב ד"ר מ"ד אברהם שליט"א:

< ההבדל עליו כתבתי הוא ההבדל בין פסיקה שהיא תולדה של עיון בסוגיא לבין פסיקה שהיא תולדה של עיון בספרי פסק וליקוטים. ועל כך כבר אמר המהר"ל בנתיב התורה שעדיף בעיני הקב"ה מי שפוסק מתוך עיונו והוא טועה על מי שפוסק מתוך ספרי פסק והוא צודק (זה בד"כ המצב, שכן בד"כ הפוסקים שכתבו את ספרי הליקוטים היו מומחים יותר מלומד מצוי. ע"ע ר' יוסף קארו, רמב"ם וכדו'). >

הדעה שהובאה בשם המהר"ל בניסוח הזה, שעדיף לפסוק מתוך עיון ואפילו יטעה, נראית תמוהה מאוד, ואנא בטובך, מראה מקום, וציטוט של המקור הזה. מלבד שבסברה הדבר תמוה, ידוע גם מדעות הפוסקים שלא סברו כך. אמנם בימי הראשונים הייתה מחלוקת בדבר, היו כאלה שסברו שיש להעדיף פסיקה בהסתמכות על פסקי הגאונים, מאשר לפסוק לבד ישר מתוך התלמוד. ויש שסברו שעדיף לפסוק מן התלמוד. ומהר"י ן' מיגאש, פסק בתשובותיו (כמדומה סי' קיח), שעדיף לפסוק מתוך פסקי הגאונים, לפי שאם תיפול טעות, הטעות אינה שלו, אלא של מקורותיו, אך אם פוסק בעצמו מהתלמוד, וטועה, הטעות היא שלו ובאחריותו.

ופשוט הוא שדעה זו נתקבלה אצל הפוסקים, וכשם שבימי התלמוד אסרו לפסוק מן המשנה, כך נאסר אחר הופעת ספרי הפוסקים ישר מן התלמוד.

אם דעתו של הרב אברהם אינה כן, אנא יוכיח אותה באר היטב.


אם את/ה לא חלק מהפתרון, את/ה חלק מהבעיה !!!

שמעתי מאדם גדול שידיו רב לו בפסק הלכה, ועמד במו"מ של הלכה עם הרבה מפוסקי זמנינו, שאמר כי הוא יכול להצביע בדיוק עד היכן בתוס' אפשר לדון עם הגאון הנ"ל מבחינת העיון וההתעמקות, ומהיכן אי אפשר לדון עמו יותר. גבול שמת בל יעבורון.

ופלא בעיני שבכל הדיונים לעיל לא הוזכר הגאון מצ'בין, שכמעט לא היו דומים לו בפסיקה ובלמדנות גם יחד, בבקיאות שהיא חריפות. היינו לא לא מי אמר והיכן כתוב, אלא הבאת דברים שהסיק מעומק הדיון בסוגיות, וצירפם להלכות המתאימות.

אם את/ה לא חלק מהפתרון, את/ה חלק מהבעיה !!!

דיסקשיח,

דוגמאות בבקשה.

(לגבי הגאון מטשיבין - אישית אני לא מכיר אותו כפוסק. אני משער, לאור היכרות שטחית עם הישיבה, שהוא היה חסידי כך שדיון במסגרת אשכול זה או נפרד יכול להיות מעניין מבחינתי).

בקשר עם חנוכה, ובקשר עם נושא האשכול, ובקשר לשאלה על חכמים שיודעים לומר איני יודע, ושמסוגלים לומר טעיתי, הרי דוגמא.

בספרו טהרת הבית (ראיתי מהדורה שיצאה לאור בשנת תש"ן, לפני יותר מחמש עשרה שנים), חלק שני, הלכות נדה, עמ' רעג, כתב:

דיסק,
ראשית, הטענה שנפסק לא כמהר"ל היא בעייתית כמובן, שהרי זה גופא הויכוח (האם הולכים אחרי הפוסקים או אחרי העולה מן הסוגיות). שנית, זה לגמרי לא מדויק, פרט לעת האחרונה שבאמת רוב הפוסקים נוהגים לא כמוהו.
וכידוע שדבריו נכתבו כחלק מהפולמוס עם מהר"י קארו (המכונה 'פולמוס הקודיפיקציה').
תשובת הר"י מיגאש שהבאת היא הניגוד שתמיד מביאים לדברי מהר"ל, ולכאורה מחלוקת כאן מן הקצה לקצה. אולם הדבר אינו לגמרי כך, כפי שהראיתי במאמרי שעוסק במחלוקת זו (בבטאון ישיבת ההסדר ירוחם, העונה לשם: 'מישרים', גליון א).
המאמר ההוא עוסק גם בביאור ונימוק שיטתי זו, ובהצבעה על כך שזו שיטת רוב הפוסקים הגדולים במהות (אם כי לא תמיד בפרקטיקה). כפי שהראיתי שם, זהו תורף הויכוח בין 'תקפו כהן' לרבנו הש"ך, שכל כולו נוקט בדרך זו (ולענ"ד כל הספר נכתב לשם כך), לבין 'קונטרס הספקות'. כשתבחן באופן עקבי את כל המחלוקות ביניהם (כדאי לעשות זאת לפי השלד הפשוט יותר, זה של 'תקפו כהן', ולראות בכל מקום היכן חולק קונה"ס) תראה שהכל סובב סביב נקודה זו. ואפילו קונה"ס עצמו, שהוא הצד הרחוק יותר מעמדתי במחלוקת הזו, מצוי בגישה קרובה לשלי. בזה לא ממש עסקתי במאמר ההוא, אולם יש להרחיב בזה, ולכשאפנה אשנה בעז"ה גם פרק זה.
כללית, דומני כי אין כאן המקום להרחבה כזו. בכל אופן, אם הדבר יירצה לפני בעל האשכול אוכל להעתיק את כל המאמר ההוא להכא.
כעת אסתפק במראי המקומות (אפשר גם לראות אצל מנחם אלון, 'המשפט העברי' ח"ב, לגבי פולמוסי הקודיפיקציה).
את הר"י מיגאש הבאת בעצמך. מהר"ל נמצא ב'נתיב התורה' (בתוך 'נתיבות עולם'), בסופט"ו, ע"ש היטב.


מיכי

ר' מיכי

אמת שהספר תקפו כהן משדר את התחושה הזו, אבל אין זו יצירתו היחידה של הש"ך, הרי פירושו לשולחן ערוך מלא וגדוש בויכוחים עם קודמיו, ובהכרעות מחודשות (שאמנם הוא בד"כ מבסס אותם על סמך ראיות עמוקות מדברי ראשונים). לכן נראה לי (בלי שראיתי את המאמר המדובר...) שמסקנה זו קצת פזיזה.
(יתכן שהרקע ההלכתי של הספר תקפו כהן שונה, ומשום כך הסגנון שלו שונה, אבל אין בזה כדי ללמד על שיטת הש"ך בקביעת הלכה)

יס,
לא טענתי מאומה על שיטתו של הש"ך אלא על החיבור 'תקפו כהן'.
מעבר לכך, כפי שכבר אתה עצמך הבאת, הש"ך כידוע הוא חדשן גדול, על אף שיש לו נטייה (שכבר היתה למשל ושנינה אצלנו) להראות באותות ומופתים שכל הראשונים, שלכאורה אומרים את ההיפך ממנו, בעצם כוונתם בדיוק ליסוד שלו.
על כן, דה-פקטו, גם בפירושו לשו"ע יש גישה עצמאית מאד.

ועוד הערה כללית חשובה. פסיקה עצמאית אין פירושה להתעלם מכל הקודמים, ואפילו לא לפסוק נגדם. כשקיבלנו על עצמנו שלא לחלוק על ראשונים/גאונים/אמוראים/תנאים, הדבר כבר אינו ממש אפשרי. האוטונומיה שנותרת בידינו היא לא לחשוש לפסוק במחלוקותיהם ע"י ראיות מהש"ס ומסברא, ובמאמר אני מדבר בעיקר על זה.
על כן אוטונומיה היא מושג שניתן לשיעורין, ואין לפרשו באופן קיצוני מדי. אף פוסק 'מסדר ראשון' שהגדרתי לעיל, אינו מתעלם מדברי קודמיו.

ודוגמא לדבר היא המהרש"ל, חברו של מהר"ל למתקפה על הקודיפיקציה, שכידוע בהקדמותיו (ואף בחיבורו יש"ש) מפליג בכיוון האוטונומי מאד מאד. ובכ"ז כשתבחן את השו"ת שלו תראה שו"ת די קונוונציונלי, ששוקל וטורה בדברי קודמיו, ומאד מתחשב בדעותיהם. למיטב התרשמותי (אמנם בלי בדיקה מעמיקה) הדבר שונה בין השו"ת שלו לבין היש"ש, ולא רק ביחס להקדמות. כנראה הדבר נובע מכך שהיש"ש, על אף היותו ספר הלכתי, אינו ממש פוסק הלכות למעשה. אולם השו"ת עוסק בפסיקה למעשה, ושם הוא זהיר ושמרני יותר.
וזהו לקח חשוב למי שבא ללמוד מהקדמות של פוסקים על גישות עקרוניות שלהם, והיא רעה חולה שפושה רבות, בעיקר אצל חוקרים.


מיכי

הרב ד"ר מ"ד אברהם שליט"א

בכל זאת יש להתעקש, ולבקש מכת"ר, אנא הצג ראיות ודוגמאות של פסקי הלכה ספציפיים (ולא מתוך הקדמות, שאתה מזהיר מהסתמכות עליהם כמו שעושים החוקרים רח"ל), שבהם חכמים כמהר"ל, ואולי גם כמהרש"ל, והש"ך ואחרים, שחולקים על הגאונים, או על גדולי הראשונים, באופן מובהק וחזיתי. הכוונה לדוגמאות מסוג זה, שכמדומה יש למצוא רק ברמב"ם כלפי הגאונים (בהלכות ברכות: כל הגאונים הורו ... ומקצתם הורו ... ואני אומר ...), שיאמרו בפירוש שמצאו מקורות בתלמוד גופא כנגד הגאונים והראשונים.

כידוע זו היא מחלוקת בין הראשונים, האם הם רשאים לחלוק על הגאונים, ואם פסקו נגד הגאונים ייחשבו כטועים בדבר משנה. עיין ברא"ש, סנהדרין פ"ד ד אות ו שהביא את דעתם של חלכמם אלמוני, של הרז"ה שחלק עליו, של הראב"ד שחלק על הרז"ה, ודעתו שלו עצמו המפשרת במקצת. ועיין בשו"ע (חו"מ סי' כה) שהב"י הביא רק מחצית מדברי הרא"ש (לגבי דיין שנעלמו ממנו דברי קודמיו, ולכשנודעו לו הסכים שהם צודקים ולא הוא, שזו טעות בדבר משנה) והשמיט את המחצית השניה (היינו כאשר הדיין שנעלמו ממנו דברי הגאונים, אינו חוזר בו וחולק עליהם, שהוא רשאי). רק הרמ"א השלים מחצית זו, בדרך של יש אומרים, והוסיף לכך הגבלה על חיבורים שנתפשטו בישראל. וכבר דנו ארוכות בדבר דעות אלו. ואין הדברים פשוטים כלל ועיקר.

הערה נוספת, היו חכמחם שהשתעשעו במחשבה שמצאו מקומות בהם גאונים חולקים על התלמוד, בפירוש המשנה למשל, וכיוצא בזה, כלפיהם יש לומר שלכאורה רש"י חלק הרבה מאוד על התלמוד. וזאת, בכל מקום שהתוספות חולקים על רש"י, וטוענים שדבריו אינם מתאימים לתלמוד, ושפירושם בתלמוד נכון יותר, נמצא שרש"י חלק על התלמוד...!

אם את/ה לא חלק מהפתרון, את/ה חלק מהבעיה !!!

דיסק,

ראשית, תודה על התארים הרמים. אני ממש מסמיק (עוד לא החלטתי האם זה בגלל הד"ר או בגלל הרב או בגלל מ"ד שהוא שמי ושם אשתי, ומתוכו מוכח שאני שקול כשנים).

שנית, במאמרי הנ"ל עסקתי ברא"ש, ובחנתי את העיקרון הזה מש"ס ופוסקים (בעיקר בסוגיית 'כל היכא דלא איתמר הלכתא כמר ודלא כמר - דעבד כמר עבד'. ראה דברי תוס' הידועים בב"ב ס"ב).

שלישית, הבאתי שם גם מקורות כאלה, לפחות מדברי מהרש"ל.
בספר 'תקפו כהן' יש מקורות נוספים, שכן אמנם הוא אינו פוסק הלכות ישירות, אולם הוא עוסק בסוגיית הפסיקה, והוא כמובן אינו הקדמה לשום דבר (כמדומני שבמקורו הוא נכתב כתשובה), וכותב את דבריו להלכה.
אמנם אנו מסיטים את האשכול ממקומו, אולם מכיון שנראה כי הוא כבר תם לגווע, אביא מקור אחד של מהרש"ל מספרו:

דאם נזכה לבנין בית המקדש אקוה שזכיתי כהלכה, ואף שהרמב"ם גדול בתורה היה, וגם הסמ"ג הביא ראיה לדבריו, והראב"ד ג"כ לא השיג עליו, מכל מקום לא אשא פנים לתורה, ובדקתי עד מקום שידי מגעת.

הנדון הוא מליקת חטאת העוף, והמקור הוא ביש"ש חולין פ"ק סוס"י מ"ב.

ואם עסקנו בש"ך, ראה בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו שכ' שאין לפסוק כרוב כשיודעים את האמת, ועל כן פסק שם כרמב"ם נגד רוב הראשונים. וגם זה רק כשאפילו הוא לא הצליח 'להוכיח' שכל הראשונים ס"ל כוותיה.

וכמובן שציטוטים ממה שהובא או לא הובא בשו"ע אינם רלוונטיים לדיון דידן, כפי שכבר ביארתי בטוטו"ד לעיל.


מיכי