מעמדן של "הלכות בירור המציאות"

מיכי

העניין של דייקא ומינסבא נאמר על כך שסומכין עליה אפילו בעד אחד וכבר כתבו התוספות שהעניין הזה של דייקא ומינסבא הוא מעין אנן סהדי ומברר כמו שני עדים , אבל אין ספק ששני עדים הם הבירור הכי טוב שיש ואין היא אמורה לחשוש בשום אופן במקום שיש שני עדים. יתר על כן , הגמרא מביאה שורה של אמוראים שסברו שאין כל החומרות שהחמירו חכמים אמורים לגבי מי שנישאת על פי שני עדים , מהטעם ש"מיאנס אנסה, מאי הווה לה למעבד". ולמרות זאת , לא סברו אותם אמוראים שמהטעם הזה היא נפטרת מהקרבן כמבואר למעיין בסוגיא.

אמנם יש מקום לבע"ד לחלוק שהסיבה שבאמת לא נפסקה הלכה כאותם אמוראים , הוא בגלל ששני עדים אינם בירור מספיק טוב וצריך גם דייקא ומינסבא ולכן החמירו עליה כדי שבאמת תהיה דייקא ומינסבא. אבל על כל פנים רואים שגם אליבא דאותם אמוראים שנוקטים בלשון אונס אין זה נחשב לאונס לגבי קרבן ובודאי שאין לתלות , לפחות לשיטתם, את החיוב בקרבן בעיקרון של דייקא ומינסבא.

ומכאן דוגמא נוספת לכך שאין ללמוד מהלשון אונס ממקום אחד על משנהו וממילא נדחתה ראייתו גם ממסכת שבועות (ובלאו הכי יש לדחות ראיה זו , שהרי גם לשיטתו אי ידיעה כזאת, שהיא בעצם שכחה, נחשבת בכל התורה כולה לשגגה וכדומני שאפילו לפשיעה (אם כי יש אולי לחלק בין שכח להתפלל לשכח משהו מלפני כמה וכמה שנים, אבל על כל פנים אין זה מסתבר לומר שזה נחשב לאונס יותר מאשר אונסה של אישה שהעידו בפניה שמת בעלה) , אלא שכאן יש לימוד מיוחד מפסוק ). גם מסוגיית ריש פרק הבא על יבמתו רואים שהמושג אונס יש לו משמעויות שונות בהקשרים שונים כמבואר למעיין שם.

להלכה תינוק שנשבה חייב חטאת על כל עבירה ועבירה , עיין רמב"ם הלכות שגגות פ"ז ה"ד.

בעניין סברת האחרונים על כך שמי שעבר על דברי חכמים אינו יכול להיחשב אונס , שמעתי פעם שבמשפט האזרחי קיימת סברא דומה , שמי שגרם נזק תוך כדי הפרת חוק הרי הוא נחשב אוטומטית לרשלן , למרות שאילולא שמעשהו היה כרוך בהפרת חוק לא היה אותו מעשה נחשב לרשלנות. ואולי יש לדמות גם למה שמבואר במשנתינו ריש האישה , למ"ד שבנישאת ברשות בי"ד פטורה מן הקרבן , אם הלכה וקילקלה חייבת בקרבן , שלא התירוה אלא להינשא .

שנרב

<ההלכה קבעה שהבעל מת, האשה התחתנה, והנה הופיע הבעל. האם בכך שהאשה נהגה על פי הדין זה מקנה לה איזה שהוא "יתרון" או "הנחה" ביחס למקרה בו ההלכה אמרה שאסור לה להתחתן ובכל זאת התחתנה>

החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק א סימן עד (מ), בסוף התשובה:

"מעשה אירע בזמנינו בגויי הארצות שגוי אחד היה חייב חובות הרבה וירא כי לא יכול לברוח כי תכף יוודע הדבר על ידי אשתו וירדפוהו ויניחוהו במשמר ימים ושנים. לכן עשה בערמה ועשה עצמו איש מכאובות וצובע פניו כירק עצב וממעט אכילה כמה ימים ויפול למשכב והוא צועק ובוכה תדיר כי הוא מרגיש אפיסת הכחות ונוטה למות וכמה לילות עמל עשה לאשתו בבהלות וצעקות ויהי היום ידע כי מת גוי אחד שהיה דומה לו בקומה ובתואר וכיוצא ובתחילת הלילה עשה עצמו נרדם ואשתו בראותה שעה או שתים כי הוא נרדם הלכה לשכב כי כמה ימים ולילות עמל מינו לה. וכשהרגיש שאשתו נרדמה הלך והוציא הגוי המת הנז' שנקבר ביום ההוא והפשיט תכריכיו והלבישו חלוקו וכיוצא אשר הי' לבוש והניחו במטתו והוא ברח וימלט כי הי' עיר הסמוכ' לספר ויצא מתחום הארץ ההיא וילך הלוך ונסוע. ואשתו תרדמ' נפלה עליה ואיחרה לקום ובקומה ראתה השמש יצא על הארץ והלכ' לראות כמטת בעלה מה הי' לו שנרדם כל הליל' ולא שמעה קולו ומצאתו מת ותזעק בחבליה צעק' גדול' ובאו גויים רבים וסיפר' להם המעש' כי חשבה שהוא נרדם בתחילת הלילה והאמת שמת והיא חשכה כי ישן ונרדם הוא ומרוב צערה כמה זמן שכבה ונרדמ' ויהי בבקר והנה מת וכלם האמינו שמת ויספדוהו ויקברוהו. אח"ך תפסה מעט אשר הי' בבית בעד הדוטה שלה והבע"ח נתיאשו. ולקצת ירחין עמדה ונשאת עם גוי אחר והוליד' בנים. ובעל' הראשון הבורח לדרכו הי' מהלך לאינדי"א /להודו/ והי' איזה שנים ונתעשר הרבה ובא לעירו ותהום כל העיר וסיפר להם מה שעשה. ומצא אשתו נשואה ורוצ' להשיב' אצלו והשני טוען כי מת וקברוהו ועיניו ראו וזו אשתו ותהי צעקה גדול' והמלך ציוה לשופטים בארץ הגדולים לעיוני בדיניה. זהו תורף המעש' אשר כתבו החידושים והידיעות הנקראים גאזיטא"ס /עתונות/ ושם נאמר המלכות והעיר אשר אירע זה בזמן ומקום פ'. ויש להסתפק אם ח"ו אירע בישראל כמעשהו ממנו אם אשה זו שוגגת ומותרת לבעל' הבורח דהא דקי"ל דהורוה ב"ד להנשא ובא בעל' תצא מזה ומזה נרא' דהיינו דוקא ב"ד דעלמא דהו"ל לשאול את פי ב"ד יותר חשוב וכמ"ש הרדב"ז בח"א סימן ט"ל אבל אם נשאת עפ"י ב"ד הגדול של ע"א נראה דמותרת לחזור לבעל' הראשון דחשיב' שוגגת וכמ"ש הרשב"א סימן אלף קפ"ט גבי מיכל וכמו שכתבתי בעניותי כמ"א. וא"כ הכא בנדון זה דמצאתו מת ובפרסום גדול נקבר יש לומר דהוי שוגגת ודאי דלא ס"ד ערמה כזו והוא דבר רחוק מן הדעת ואנן סהדי דהוי שוגגת ודאי ואין לומר דהו"ל למידק דלפי הצעת כל המעש' לא שייך בהא וצריך להתישב לדינא (ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ה בסי' טו"ב בסופו בס"ד)".

<כעת ניתן להציג את המקרה ההפוך: ההלכה אוסרת על האשה להתחתן (כי בעלה טבע במים שאין להם סוף, לדוגמה) והיא הלכה ונישאה, כאשר האמת היא שהבעל מת. נאמר שהמקרה הגיע לבית הדין לאחר שנתברר כי הבעל מת, אבל במשך זמן רב היתה האשה נשואה שלא כדין. האם יש איזו שהיא חומרא "קשה" (מלקות, מיתה, חטאת) שיש להטיל עליה? האם יש איזה מקור לכך שהיא צריכה תשובה (במישור ה"רך")>

קידושין פא ב:

"... אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה!"

________________

ראה: הרב ד"ר יצחק זאב כהנא, "קוים בעניני עגונות-משום עיגונא אקילו בה רבנן", סיני יח עמ' רנה-רעח.

והיה העקוב למישור – ויקיפדיה

דף קשר מספר 960 - בעניין בא הרוג ברגליו / יצחק ברט

________________

מייציץ

<אבל אין ספק ששני עדים הם הבירור הכי טוב שיש ואין היא אמורה לחשוש בשום אופן במקום שיש שני עדים>

רמב"ם הלכות גירושין פרק יג הלכה כט:

"אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות".

האם אפשר לקחת את שאלתו של נדב עוד צעד לגבי הלכות מבוססות על הערכת מציאות, כגון תתאה\עילאה גבר וכדו'.
במילים אחרות - אם נברר פיזיקלית שכלי מתכת נשאר בלוע בחמץ אחרי הגעלה, האם נוכל לחייב חטאת את כל מגעילי הכלים לדורותיהם?

מישאחזו

<אם נברר פיזיקלית שכלי מתכת נשאר בלוע בחמץ אחרי הגעלה, האם נוכל לחייב חטאת את כל מגעילי הכלים לדורותיהם?>

ומאידך גיסא, אם נברר פיזיקלית שכלי המתכת או הזכוכית מעולם לא בלע, האם נוכל לשנות את דיני בליעת כלים?

על שינויים בהלכה כתוצאה משינויים בטבע (או במלים אחרות ...), ראה בספרו של נריה גוטל: "השתנות הטבעים בהלכה", ירושלים תשנ"ה.

תוקן על ידי נישטאיך ב- 08/02/2012 06:20:07

מישאחז

בירורים מאוחרים אינם יכולים לשנות את ההלכה למפרע

מכות יא. - הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין ואידך כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש אמר רב חזינן להו לתפילין דבי חביבי (שהוא ר' חייא. ת"ט) דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה:

ואני יוצא מההנחה שר' חייא לא היה קרקפתא..

חושבני שכוונת הרב אברמסקי שהתורה מתירה להתנהג כאילו יודעים שמת, עד שיבוא ברגליו