למכירה הבית שלי! -- (או שלא).

מצורף קובץ

שנתיים וחצי אני גר בדירה שלי. שנתיים וחצי באלעד זה הרבה זמן. מעיר שנמה את שנתה בשעה 7 בערב, היא התקדמה למצב של עיר שנמה את שנתה בשעה 8 בערב. מעיר שהיו בה 345 שלטי "אל תעקור נטוע" היא הפכה לעיר שיש בה 20 כאלה פזורים ברחבי הגינות, הוכחה לכך שברוך ה' נוספו עוד הרבה ילדים לרחובותיה וגינותיה.
מעיר עם שבאבניק וחצי היא הפכה לעיר עם אברך וחצי. ומעיר עם כיכר ורבע, היא נהייתה לעיר הכיכרות של אזור המרכז. הרבה זמן הם שנתיים וחצי.

אבל בכל התקופה הזאת אני גר בדירתי הצנועה ולא מתלונן. החיים הם יותר כיפיים ממה שדמיינתי לעצמי, (תשאלו כל אחד שמגיע לגור באזור חרדי מעיר חילונית, הוא חושש שיעקבו מתי הוא פספס מנחה במניין ושיקראו לו בשמות גנאי אם הגיס של סבא שלו פלט פעם מילה לא יפה), אם היו קשיים, הייתי מתנחם בקירות. למה להתלונן אם אפשר ליהנות? יש לי מקום לחזור אליו? יש ארבעה קירות וגג? מקום להניח את הראש? יש כאלה שאין להם גם את זה. אפילו הארנונה לא שברה אותי. נשלם כמו בסביון ונגור כמו בשיכון ד' בבאר שבע, העיקר הבריאות אומרת עד היום הסבתא שלי.

אבל אתמול בלילה – חשבתי שאני קורס. לא הלחץ בהכנות הלא נגמרות לעיתון, לא העבודות השוטפות האחרות, לכל אלה התרגלתי.

בשעה 10 וחצי נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עומד לו יהודי נחמד עם משקפיים ובחיוך מתנצל שואל אם אפשר לראות את הדירה.

- לראות את הדירה? בבקשה, אבל למה? זכיתי באיזה שהוא פרס 17 כוכבים על דירה נאה באלעד ובאת לפרגן? לא יכול להיות.

- זאת הדירה מהעיתון, למכירה דרך כונס נכסים. – הוא אומר לי בביטחון.

- נו מה, זאת בדיחה?

- יש לך קול העיר?

אכן, בקול העיר, מופיע שחור על גבי עיתון, שהדירה שלי מועמדת למכירה דרך כונס נכסים. כתוב: התור 7 דירה 2.

מה אני אגיד לכם ידידיי, הלב שלי נפל למכנסיים. התחלתי להריץ בראש את תאריך הקנייה, עורכת הדין (היא לא מצמצה כשחתמתי?) ואת המוכר (תמיד אמרתי שהוא נחמד מידיי!). אפילו הפקיד בבנק נראה לי, היה שותף לתרגיל העוקץ (הוא היה נמוך, שמן וקירח).

- תדע לך שיבואו עוד הרבה שיירצו לראות את הדירה. – אמר האיש בחיוך נבוך ויצא אל הרחבה החשוכה (כל שבוע נשרפת כאן נורה אחת).


והם באו: גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, גברת אחת עם כובע ואחד זקן תרח. מצטער שאני מעליב את הזקן, זה היה בשלב שאיבדתי כבר את סבלנותי. אנשים לא קולטים שבשעות כאלה לא מזמזמים חצי דקה רצוף בדלת??

החלטתי לא להמתין לבוקר ולהתקשר לכונס הנכסים עכשיו כדי להשאיר לו הודעה בתא הקולי. להפתעתי הוא ענה.

נשמתי לרווחה, זאת הייתה טעות... לא מוכרים לי את הדירה, לא נפלתי לתרגיל עוקץ (אני נאיבי לא?), הכול בסדר. אפשר לחזור לשגרה.

ומה המסקנות שלי מהעניין?

1. אחרי חמישה שדופקים בדלת, גם אני מאבד את הסבלנות להסביר מחדש.
2. צריך להחליף את הזמזם לפעמון עדין, 'צפוני כזה'.
3. הבן שלי מתעורר מכל רעש חריג.
4. לקב"ה יש את התוכניות שלו והעולם יכול להתהפך עלינו בשנייה.
5. לרשום לעצמי: לא לשכוח להתקשר שוב לגרפיקאית ולוודא שהיא מקלידה בלי טעויות. שלא נעשה את זה בטעות אנחנו למישהו אחר.
6. הפרסום ב"קול העיר" – עובד. אני מרגיש את זה טוב טוב באוזניים.

מה אתם אומרים? להתנקם? לפרסם את הטלפון של העו"ד שכולם יתקשרו אליו? ואולי הוא לא אשם בכלל והקלדנית הייתה סחוטה אחרי עוד יום..?

ותגידו, אנשים באמת לא מבינים שעליהם להתקשר אליו במקום להגיע ולהציק לי? כתוב שם במפורש לפנות לעו"ד ולא לבוא לדירה!

פיצוי? דווקא לא. אם הזרם היה נמשך אז אולי, אבל כנראה שמשתתפי המבצע זמזם בדלת קוראים גם כאן.

משתתף בצערך...

זה מסרב לגווע...

גם השבוע, אחרי שהובטח לי שזה לא יקרה, זה מופיע שוב ב"קול העיר".

גם היום הגיע מישהו ולא פחות גרוע, השכנים מתחילים 'להתלחשש' ביניהם.

הרגע יצאה מכאן שכנה 'אמיצה' שבאה לברר אם אנחנו בצרות.

עורך הדין הרגיע אותי שוב, אמר שהוא לא מבין איך שוב נפלה הטעות. לא מדובר בדירה שלי.

ההטרדות מתחילות לעצבן. ההתלחשויות לא עוזרות בלשון המעטה ועכשיו אני צריך להוכיח לכולם שאין לי אחות.

איך להגיב?

מה שאתם מציעים - אני עושה. נשבר לי מהעניין.

לדרוש הבהרה בעיתון הבא שזו לא הדירה שלי?

אאללעעדד יקירי

אולי בכל זאת אתה צריך קצת עזרה

:) :) :) :)