| נשלח ב-11/12/2005 17:05 |
 |
| |
פרדוקס ה"שאיפעס"
שאיפות, מלת המפתח!
הפרדוקסליות היא נחלת העולם החרדי. היא מתבטאת בהתנהגותם, חשיבתם ושאיפותיהם.
הפרדוקס שאתמקד בו, הוא פרדוקס השאיפות, השמחה והעצבות.
מלבד אווירת שמחה כללית, האמורה להיות דבר חיובי, אך נתנת לוויסות ובקורת על פי כללים חברתיים ודתיים, ישנה סתירה בגישה החינוכית החרדית לשמחה אישית, לסיפוק עצמי ולתחושת יעילות.
ילד הלומד בחיידר, אם כי בכתות הנמוכות ה"רבה" מעודד את הילדים לרקוד ולשמוח לעת מצוא, בכתות הגבוהות יותר כבר מתחילים לטפטף לחניכים קצת "עצבות", קצת דיכוי שמחה פנימית ומעט ביטול ההכרה האישית. כך למעשה, בישיבות הקטנות והגדולות, מנטרלים את הצעירים מכל תחושת סיפוק אישי.
אם הוא "בקי", הוא לא "למדן". אם הוא "למדן", הוא לא "בקי" דיו. אם הוא "בקי ולמדן", הרי "אסור לאדם להיות מרוצה ממצבו, כי כך לא ישאף ליותר" (מי לא שמע פתגם זה בישיבה?)
המוסר של "שאיפעס" הוא כי יש לאדם להיות דואג על מצבו הרוחני. אשרי אדם מפחד תמיד!
ובכן, לפי הדת החרדית אין מקום לשמחה אישית או לסיפוק עצמי כלשהו. אולי זוהי תביעה דתית מן החבר בדת, שלא יהנה יתר על המדה ושלא יסתפק במועט מבחינה רוחנית, אך המסקנה המתבקשת היא, שאיננו יכול להרשות לעצמו ליהנות ולהרגיש מסופק נפשית מפעולותיו וממעשיו.
וכאן טמון הפרדוקס. כי לכאורה, דרוש לאדם המאמין לעבוד את ה' בשמחה, ובד בבד להיות בעצב מתמיד על מצבו הרוחני.
אל תרקוד יותר מדי - בגלל החורבן.
אל תצחק כ"כ הרבה - כי "זה לא מתאים לבן תורה".
אל תחייכי כל הזמן - כי זה לא צנוע.
אל תהיה נחמד יתר על המדה - כי יחשבו שאתה לא לומד הרבה.
למה אף פעם לא שמעתי אדם חרדי אומר לחבירו: אל תמנע מלחייך - כי "לא מתאים" לאדם דתי לא לחייך.
למה לא מלמדים בישיבות ש:"אסור לאדם שלא להיות מרוצה ממצבו, כי כך הוא יהיה בדכאון כל חייו מבלי לדעת זאת".
האם ייתכן שילוב בריא בין שמחה, עצבות ושאיפות?
תוקן על ידי - semedia - 11/12/2005 17:07:48
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2005 17:12 |
|
| |
איני יודע באלו ישיבות למדת,
אך ודאי לא בישיבות חסידיות...
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2005 17:47 |
|
| |
סמדיה
הצגת תיאור ביקורתי למדי של הציבור ששנינו, אתה ואני, וגם רבים מהמשתתפים כאן, חיים בתוכו.
ובכל זאת, יש לי הרגשה שלמרות שאני מסכים עם דברים רבים שכתבת, יש כאן באיזה אופן החמצה את המטרה.
א. ראשית, יש לחלק בין ראוי למצוי. וכי בגלל שיש כאלו שאינם יודעים לחייך, או שמחמירים על צאצאיהם וחבריהם שלא לחייך יותר מדי, יש לפסול את הציבור, או להכריז על איתורה של גישה פסולה?
ב. האמנם זו הגישה הרווחת ואין בלתה? עובדה היא שאני מסכים איתך שיש נטיה כזו. אך האם זו עובדה, או מקרה? האם זו תופעה, או קריקטורה?
גם אם זו קריקטורה, איפיון מוטעה של החברה שלנו, עדיין יש לברר מהיכן מקורו, כמובן.
אני סבור שהתשובה היא שדווקא מעלותיו של הציבור שלנו מביאות לפעמים לידי חסרונות.
זה נושא שדנתי בו בעצמי בעבר, ואבאר את הפרדוקס.
א. מצד אחד, הציבור שלנו מאד ערכי. אני משתמש במילה זו כדי לציין חיים של מודעות לערכים, ומאמץ בלתי פוסק להגשימם.
המאמץ זה אינו שווה לכל נפש, וכאשר מתרגמים אותו לשפה של מי שאינם בהכרח בני עליה, הוא לובש צורה של הוראות משטרתיות. עשה כך ואל תעשה כך.
ודווקא כאשר מפנימים את ההוראות, הן מובילות לפעמים לתוצאה ההפוכה.
לכן, הבעיות שהצבעת עליהן, לצד בעיות אחרות שנידונו כאן בפורום, כולן היא פריו של חינוך שהצליח יותר מדי, ובהצלחתו זו - החטיא את המטרה.
הרעיון ש"אין לי אלא תורה" הוביל להעלמות של כל ערך אחר.
הרעיון של עידוד הלימוד באמצעות שאיפות, הוביל לתחרותיות, ובסופו של דבר לייאוש של האדם מעצמו.
הרעיונות של המוסר, של בחינה עצמית בלתי פוסקת, של שאיפה לגדלות, הוביל לביקורת עצמית מרטשת שנוטלת מן האדם את תחושת ההישג ושמחת העשיה.
רעיונות אלו קיימים, כנראה, בישיבות חסידיות. ופעם ציינתי לגישתו של פרופסור מרדכי רוטנברג, שטען שהסוציולוגיה החסידית היא "רב תגית" ומעניקה מקום לכל אדם, מה שאין כן ה"ליטאית".
האם יש בהוקעה זו שאנו מצביעים על מגרעות החברה שלנו תועלת? אני סבור שכן. בסך הכל, המומים נובעים מתוך רצון לגדלות, שאינו מוצא, עם זאת, את מקומו הנכון. ואכן, זו עובדה שיש משפחות רבות שנחלצות מן הבעיות האלו ואף מגדלות בנים ובנות לתפארת, ללא המידות הרעות האלו.
וכמובן, יש עוד להוסיף בזה רבות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2005 21:15 |
|
| |
זמן קצר אחרי שיצאתי מהישיבה, הקשבתי לתכנית רדיו ש'פרופ' רפי קרסו' התארח בה. והוא אמר משפט שהיה האנטי תזה הכי גדולה למקום שבאתי ממנו.
"בן אדם צריך לדאוג, שבבוא היום כשהוא יעלה לשמים הוא יוכל לומר לרבש"ע : ריבונו של עולם , נהניתי מהעולם כמה שיכלתי."
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2005 21:38 |
|
| |
יצחקומר: אנטי תיזה?
חז"ל (ירושלמי קדושין פרק ד') אמרו, שעתיד אדם לתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב'): "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם"
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2005 21:41 |
|
| |
ספר על זה לרמי"ם \ משגיחים שהיו לי...
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2005 21:46 |
|
| |
אני מדמיין את הבאבא_תור מחייך לעצמו בהנאה: ככה זה כשלא לומדים ירושלמי
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 00:11 |
|
| |
שמעתי פעם על ישיבה (אולי צריך לומר בית סוהר) שלא מרשים לתלמידים שם לרוץ, לצחוק, לשחק.יש פה עוד מישהוא ששמע על זה ? זה נשמע מזעזע !
רב ניק 
הנקודה הזאת היא דוג' ספציפית לגישה הרווחת כיום שלפיה אנחנו אומרים לתורה מה צריכה להיות דעתה [יותר נכון לומר כופים על התורה את הדעות האלה] ולא באמת מקבלים את דעתה של התורה, וע"י כך מגיעים ל"ע למצב שבו אוסרים את המותר ומתירים את האיסור.
הנה עוד אשכול דומה
http://masoret.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1704779
תוקן על ידי - הבאבא_תור - 12/12/2005 0:10:13
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 00:13 |
|
| |
עוד נקודה.
במצבים כאלה שאני שומע קורא ורואה דברים כאלה אני אומר ברוך השם כמה טוב שלא גדלתי ושגם היום אני לא חי בחברה החרדית.
תוקן על ידי - הבאבא_תור - 12/12/2005 0:25:23
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 00:28 |
|
| |
בר_בי_רב,
הישיבות הליטאיות יטענו כי ה"חסידיות" מסתפקים במועט (שטחיות) מבחינה רוחנית ולימודית.
מיימוני,
כתבת מגילה ארוכה ולא השכלתי להבין מהי מסקנתך.
יש או אין פרדוקס?
לענ"ד נראה שיש ושורשו בדת עצמה (בתוספת סוציולוגיע)!
אוסו,
את ה"ירושלמי" הנ"ל היו מצטטים אלו שרצו מנה כפולה בחדר האוכל של הישיבה. אך אין משקל "ירושלמי" זה עולה לעומת שאר הציטוטים בנושא פרישות והסתפקות במועט.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 00:31 |
|
| |
סמדיה
באשכול אחר הארכתי לבאר שלא מדובר ב"מאמר בודד" אלא בגישה כללית.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 00:31 |
|
| |
באבא,
גם אם אין ישיבה מעין זו, הכופה התנהגות זו באופן רשמי, ישנם ישיבות שבהן התנהגות זו היא המתבקשת והרצויה.
לינק לאשכול המדובר ישנו?
תוקן על ידי - semedia - 12/12/2005 0:31:24
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 00:40 |
|
| |
באבא,
מבחינה דתית נראה ששיטה זו לא התקבלה כנוהג עדתי או חברתי (אולי אצל תושבי ארה"ב יוצאי הונגריה והגלילות, כן).
תא שמע שהנהגה זו יכלה להתקיים בימים שבהם התאוות היו מוגדרות מאוד, ובימינו לא תהיה להנהגה זו קיום. או דילמא, אא"ס. קמ"ל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 00:43 |
|
| |
סמדיה
עיין בדברי לעיל:"הנקודה הזאת היא דוג' ספציפית לגישה הרווחת כיום שלפיה אנחנו אומרים לתורה מה צריכה להיות דעתה [יותר נכון לומר כופים על התורה את הדעות האלה] ולא באמת מקבלים את דעתה של התורה, וע"י כך מגיעים ל"ע למצב שבו אוסרים את המותר ומתירים את האיסור".
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 03:56 |
|
| |
אוסו_בוקו
"...ואסמכוה אקרא (קהלת ב'): "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם"
לקחת מילים אלו ממסילת ישרים פרק יג. אבל בירושלמי הן בדפוס (דפוס וינציה רפ"ג, קידושין, סו ב; דפוס קראקא שס"ט, קידושין, סו ב; תלמוד ירושלמי מסדר נשים, אמסטרדם תקט"ו, קידושין, כג א; דפוס קראטאשין תרכ"ו, קידושין, סו ד; דפוס זיטומיר פיטריקוב ווילנה) הן בכתבי היד השונים (תלמוד ירושלמי: יוצא לאור על פי כתב יד סקליגר 3 (Or. 4720) שבספריית האוניברסיטה של ליידן עם השלמות ותיקונים, מהדורת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"א, עמ' 1186, שו' 47; ל' גינצבורג, שרידי הירושלמי, ניו-יורק תרס"ט, עמ' 238) והן במובאות בראשונים (באשכנז: ראה: ספר תשב"ץ לר' שמשון בר צדוק, קרימונה שט"ז, סימן שכ, דף כה ע"א: "ירושלמי דפרק עשרה יוחסים: ישמעו ענ[ו]ים וישמחו, א"ר בון בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שחזתה עינו מיני מגדים ולא אכל. ור' אלעזר חש לההיא שמעתתא הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש בשתא. והטעם כדי להרבות בברכות". (בספר תשב"ץ קטן עפ"י נוסחת מהר"ם מינץ ובית-יוסף, מהדורת שמ"מ שניאורסון, ירושלים תשס"ה, חסר סימן זה, ראה שם, עמ' שנא). וראה: ז"ו רבינוביץ, שערי תורת ארץ-ישראל, ירושלים ת"ש, עמ' 462: "...ע' תשב"ץ לתלמיד מהר"ם סימן ש"כ שהעתיק בשם ירושלמי... וכפי הנראה סמך לו התלמיד על זכרונו וכעין זה כתבתי בסוף פאה (עמ' 33) ע"ש". נוסח דומה הובא בילקוט שמעוני לר' שמעון הדרשן, שלוניקי רפ"א-רפ"ז, תהלים, רמז תרפח: "ירושלמי דפרק י' יוחסין, יאכלו ענוים וישבעו אמר ר' חזקיה עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. ר' אלעזר חשש לה לההיא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילא חדא בשתא". (אולם, ייתכן כי מדובר בנוסחו של "ספר ירושלמי" האשכנזי הידוע, ראה עליו: י' זוסמן, "שרידי ירושלמי – כת"י אשכנזי: לקראת פתרון חידת "ספר ירושלמי"", קבץ על יד, יב (תשנ"ד), עמ' 3-120; הנ"ל, "'ירושלמי כתב-יד אשכנזי' ו'ספר ירושלמי'", תרביץ, סה (תשנ"ו), עמ' 37-63; מ"ע פרידמן, "תשובת ר' יחיאל בר' אליקים המתירה את הרשות", משאת משה: מחקרים בתרבות ישראל וערב מוגשים למשה גיל, בעריכת ע' פליישר ואחרים, ירושלים תשנ"ח, עמ' 336-337. על שרידים אלו, ראה גם: מ' עסיס, "על שרידי ירושלמי מאשכנז", עלי ספר, יט (תשס"א), עמ' 19-34. אבל ראה: זוסמן, שרידי ירושלמי, עמ' 19, הערה 92: "אלא שבס' נשים לא מצאתי הוספות ממשיות ולא שינויים מכוונים – לא עפ"י הבבלי ולא אחרים – ובאמת, גם במובאות הראשונים נדירות ביותר הציטטות מן הסוג של "ספר ירושלמי" בסדרים שמחוץ לס' מועד ומס' ברכות..."; שם, עמ' 16, הערה 71: "מבדיקת החומר כולו אצל הראשונים... עולה ש"ספר ירושלמי" הכיל בעיקרו רק את מס' ברכות ומסכתות סדר מועד – וגם בהן לא כל המסכתות ולא כל הפרקים שווים. משלושת הסדרים האחרים מצאתי אצל ראשונים רק מובאות בודדות ביותר שיש לדון בהם בהקשר זה – ראה לע"ע מש"כ במחק"ת א' עמ' 128 הע' 52"; הנ"ל, ירושלמי כתב-יד, עמ' 58: "כבר מן הדפים המקוריים הבודדים שבידנו למדנו כמה עובדות-יסוד פשוטות על מהותו של 'ספר ירושלמי'...(ב) ה'חיבור' הקיף רק את סדר מועד (ומס' ברכות) – ולא סדרים אחרים...", וראה שם, הערה 150, ושם, עמ' 37, הערה 7); ספר חסידים קטן (ספר המשכיל), לר' משה בר' אלעזר הכהן, מהדורת ש"י ינקוביץ, ירושלים תשס"ד, עמ' מח-מט: "בכל שנה ושנה תקדים לקנות פירות שברא הקב"ה בעולמו, כדי שתברך ותשבח בוראך על כל מין ומין, כדי שתברך ותשבח בוראך על כל מין ומין, והכי איתא בירושלמי: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שעיניו רואות ולא אכל ממנו, ר' אליעזר חשש לההיא שמעתא ומצמית להוא פריטין ואכל בהון מכל מין ומין חדא בשתא, וגם תתן לאחרים ויגיעך שיבא מכשורא". בפרובנס ספרד וצפון-אפריקה: ראה: בעלי הנפש לראב"ד, מהדורת י' קאפח, ירושלים תשנ"ג, עמ' קכג-קכד: "...ולא יתענה כדי לצער את עצמו, כמו שאמרו במקום אחר על המצער עצמו מן היין שנקרא חוטא וכ"ש המצער עצמו מכל דבר. ועוד אמרו בירושלמי עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו, ר"א היה מצמת פריטין בכיסיה וזבין בהו מכל מין חדא זימנא בשתא"; ספר החיבור וספר המצרף לר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן, מהדורת ח"ה גאללאנץ, לונדון תרס"ב, עמ' 127-128: "...כך פי' ר' אברהם בר' דוד... המצער עצמו מן היין נקרא חוטא... ועוד גרס בירושלמי עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו, ר' אלעזר הוה מייתי פריטין וזבין בהון מכל מין"; פירוש מסכת כלה לרבנו אברהם ב"ר נתן הירחי, מהדורת ב' טולידאנו, טבריה תרס"ו, עמ' מה: "ועוד כתב רבינו ע"ה (=הראב"ד)...ולא יתענה לצער נפשו... עוד אמרו עתיד אדם לתת דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו, ר' אלעזר הוה מצמת פריטי בכיסיה וזבין בהו מכל מין ומין זמנא חדא בשתא"; דרשות ר"י אבן שועיב, מהדורת ז' מצגר, ירושלים תשנ"ב, ב, עמ' שלט: "כי בהיות האדם בריא וחזק יכול לעבוד השם, ואם הוא חלש ותש כח אינו יכול לעבדו… ונקר' הנזיר חוטא. ואמרו בירוש' לא דייך מה שאסרה תורה… ואמרו ז"ל עתיד אדם ליתן דין על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו"; שם, עמ' תעד: "ולכן האדם שהוא אדם על האמת משתמש בו בדברים מהם צורך העולם ההכרחיים, כמו שאמרו ז"ל בכל דרכיך דעהו, ואפילו לדבר עבירה, פירוש באכילה ומשגל שהם ענין גרימת עביר' יתכוון בהם לשם שמים. ויש מפרשים אפי' עבירה ממש אם כוונתו לשם שמים, כמו שאמרו גדולה עבירה לשמה וכו', וכענין יעל. ואמ' חז"ל אדם עתיד דין ליתן על מה שראו עיניו ולא אכל ממנו, ר' יוסי צמית ליה פריטי ואכיל מכל מין, חדא זמנא כדי שלא לדחות יצרו..."; פירוש על ספר משלי לרבי יוסף ברבי יוסף ן' נחמיאש, מהדורת ש"א פאזנאנסקי, ברלין תרע"ב, עמ' 59: "...ואומ' בתלמוד ירושלמי לא דיך מה שאסרה תורה... וכן אז"ל עתיד האדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ואינו אוכל ממנו..."; אמרי שפר לר' יהודה בן מהר"ם חלאווה, מהדורת חב"צ הרשלר, ירושלים תשנ"ג, עמ' שלט: "הנה ראינו שהכתובים מסכימים שימשיך אדם אחר מזגיו המסכימים על החיים הגופניים... ואמרו בירושלמי א"ר בון עתיד אדם ליתן חשבון על שחזתה עינו ולא אכל, ר' אלעזר חש להדא שמעתא והוה מצמיח (בכתבי-היד: "מצמית". ממ"ה) למיכל מכל מילי חדא בשתא. וכמו שאמרו ז"ל בנזיר... מפני שציער עצמו מן היין..."; פירוש על מסכת אבות: הוא החלק הרביעי מספר מגן אבות לרבינו שמעון בר צמח דוראן, מהדורת א"ר זייני, ירושלים תש"ס, עמ' 213: "ואמרו בירושלמי, רבי אלעזר הוה מצמית (שם, הערה עא: בכי"פ: "מצמיד") פריטי כולה שתא כדי לאכול מכל מין ומין, ויש מפרשים, שהיה עושה כן כדי לברך על ההנאה ולהזכיר שם שמים, וטוב הוא זה גם כן. אבל האמת הוא שהיה עושה כן שלא לצער הגוף מתאוות העולם..."; י' (ג') וולף, "פילוסופיה באשכנז בשלהי ימי-הביניים: עדות חדשה", דעת, 42 (תשנ"ט), עמ' 79: "ובפירוש אמרו בירושלמי... לא דייך מה שאסרה לך התורה... ובירושלמי בסוף קידושין אמרו א"ר חזקיה כהן בשם רב אסור לדור בעיר שאין בה רופא... ר' חזקיה בשם רב עתיד אדם ליתן דין על כל מה שראתה עינו ולא אכל. ר' לעזר חשש להדא שמעתא ומצמית ליה פריטי ואכול בהון מכל מינא ומינא חדא זמנא בשתא"), לא מצויים מילים אלו.
באשכנז לא הסכימו משום מה לקבל את הדברים כפשוטם!
תוקן על ידי - ממדבש - 12/12/2005 4:16:29
|
|
|
|
|
|
