בכמה מידות האגדה נדרשת? 32 או 36?

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רלב ד"ה תשובה חס

וכמו שתורה שבעל פה נדרשת בשלש עשרה מדות כן האגדה נדרשת בשלשים ושש מדות.

האם מדובר פה בטעות סופר? או שמא הרדב"ז מוסיף עוד מידות.
שהרי ישנן כמה "מידות" לא ברור מדוע לא נימנו כגון אל תקרי, מידת סמוכים, לא בא כתוב לסתום אלא לפרש, ועוד דוגמאות שהמהרז"ו מונה בביאורו לל"ב מידות שהאגדה נדרשת בהן.

כמובן שחלקן ניתן למנות בתוך הל"ב הקיימות, אך עדיין ניתן לשאול מדוע מידות פלונית נכנסה למניין ואלמונית לא זכתה

אינני יודע אם אין ניסיונות למנות את המידות. לגבי י"ג המידות ודאי שיש (כל מפרשי הברייתא של רי"ש מונים אותן). לגבי ל"ב מידות ישנו המניין של הר"ש בעל הכריתות, ויש מניין באוצר המדרשים של אייזנשטיין (חלק ל"ב מידות). ככל שאני זוכר המקורות של הרב הנזיר אינם מונים את המידות, אבל לא בדקתי זאת כעת. לגבי שאר המידות שאינן מנויות כלל, זוהי כבר שאלה אחרת. בעל הכריתות מונה עוד מידות שאינן מנויות, והוא לא מסביר מדוע הן לא מנויות. ככל הזכור לי הוא גם אומר שאלו רק דוגמאות ולא רשימה ממצה.
זהו נושא למחקר, ואנחנו ב'מידה טובה' עדיין לא הגענו לכך.

ביחס להלמ"מ לא הבנתי את דבריך. אנחנו כתבנו במפורש כמה פעמים שהמידות הן הלמ"מ, כמו שהסכימו כל הראשונים והאחרונים (למעט הו"א שנדחית בשל"ה). טענתנו ב'מידה טובה' היתה שזה לא סותר את הטענה המחקרית שהמידות גובשו מאוחר יותר.



מיכי

על המדות מסיני , ראו סקירתו של פינקלשטיין בסה"י לליברמן .

הרב מיכי

כתבת לי בעבר:
mdabraham
~~~~~~~~~~~
כתבתי על כך בפירוט בכמה מאמרי 'מידה טובה' בשנה שחלפה. ראה, למשל, פרשיות לך-לך, שמות וניצבים.
בקצרה אומר כי לדעתי אין סתירה בין העמדה המחקרית לעמדה המסורתית. המידות ניתנו בסיני באופן אינטואיטיבי והיולי, וקיבלו צורה ופורמולציה לאורך הדורות. וכל זה פשוט בעיניי, גם אילו לא היה מחקר ולא היה ויכוח. זו לא רק אפפולוגטיקה, כך הייתי אומר גם לכתחילה.
לפירוט ראה שם.
בברכה, מיכי

מדברי הרדב"ז היה נראה לי שהוא מקבל את היות המידות הלמ"מ כפשוטו, דהיינו משה קיבל רשימת כללים מדויקת והעביר אותה הלאה.
לא רק עקרון דרשה מופשט והיולי שהתפרט במהלך הדורות.
לזה התכוונתי באומרי שלא כמו שאתם אמרתם.

למיטב ידעתי ההסבר שלכם במונח הלמ"מ - "ניתן בצורה היולית אינטואיטיבית, ואז התגבש" הינו הסבר די מחודש.

האם אתם סבורים כך לגבי כל הנושאים?
לדוגמא לגבי היות התפילין מרובעות ושחורות? או שבנושא זה אתם מקבלים את ההסבר הרווח לביטוי הלמ"מ? שמשה קיבל מסיני בדיוק איך התפילין צריכות להראות ולא רק ברמה העקרונית.
אם בנושא התפילין אתם מקבלים את ההסבר הרווח להלמ"מ, מדוע לחלק בין סוגים שונים של הלמ"מ?

כיודע ישנן דיעות שלא מקבלות את היות הדרשות הלמ"מ כלל וכלל לא בצורה יולית ולא בצורה מפורטת, כגון הרלב"ג בהקדמת פירושו לתורה. לכן זה kt נראה לי חמור כל כך לסבור שהן אינן הלמ"מ.


תוקן על ידי - מרובקה - 19/12/2005 12:29:14

מרובקה,
כך נראה מכל הראשונים שדנו בזה. אולם לדעתי יש שתי אפשרויות: 1. זה אמנם נראה כך, אך לא נכון. 2. הראשונים והאחרונים אמנם התכוונו להלמ"מ כפשוטה, אולם הם טועים בזה. הם לא נחתו להבחנה בין שתי הצורות הללו (1. מסירה כפשוטה. 2. מסירה היולית והתגבשות ופורמולציה מאוחרת).
לדעתי כמעט שום דבר לא נראה היום כפי שירד מסיני, ואני לא רואה בכך כל בעיה.
הקריטריון לקבוע מתי הלמ"מ היא כפשוטה ומתי לא לענ"ד לא קיים. ברור שישנן הרבה, אם לא כל, ההלמ"מ שעברו תהליך דומה. בדברים פשוטים כמו ריבוע התפילין, קשה לראות התפתחות והתגבשות (פרט לרמת הריבוע, ואולי פרטי הלכות שהתפתחו מאוחר יותר). אבל י"ג מידות היא מערכת מסובכת ומסועפת, ואין לי כל ספק שהתהליך היה כזה.
מימצאים מחקריים פשוים מורים על כך, ואין סיבה להכחיש זאת.
אגב, העובדה שיש רלב"ג כזה, לא ידועה לי, ואני לא מכיר כלל דעות כאלה. לגבי רלב"ג עצמו לא סביר בעיניי שהוא אומר זאת, שהרי לדעתו אין במידות הדרש היגיון, והן כללים פורמליים (כעין קוד שרירותי). דבר כזה לא יכול להיות מומצא באופן שרירותי, והוא צריך הלינתן מסיני. דווקא מי שסובר שיש היגיון במידות יכול להרשותלעצמו לסבור שהן התפתחו לאורך הדורות.
אוסיף כי גם אם יש רלב"ג כזה, ברור שהוא אמר זאת מדעתו בלבד (כמו דעתו על מידות הדרש, בהקדמה לפירושו לתורה. וראה על כך את מאמרי ב'צהר' יב והויכוח שהתעורר אחריו, וב'מידה טובה' על בראשית ונח), ולכן דעתו אינה מעלה ואינה מורידה בעיניי. הוא (אם בכלל הוא אמר זאת) עומד בניגוד למסורת הקונצנזואלית, ואתה צריך להחליט האם אתה מקבל את המסורת כאמינה או לא. אם לא, אז גם בלי הרלב"ג יש לך לומר שאין במידות הלמ"מ. ואם אתה משתכנע מהמסורת, אז מאי נפ"מ שרלב"ג לא השתכנע?

באשר למונח 'בסדר' לומר משהו, זה בכלל נראה לי מאד בעייתי. בעיניי זה בסדר לומר הכל, עם או בלי אסמכתא של סמכות (דובר כבר בציטוטים לשם סמכות בפורומנו, כמדומה שבאשכול של ווטו?), פשוט אמור מה שאתה חושב ורצוי שיהיה מנומק. אגב, זה בדיוק מה שעשה הרלב"ג (בכמה סוגיות).
אמנם למסורת יש משקל רב בעיניי, ולכן אני נוטה לקבל אותה אלא במקרים חריגים מאד (כשאני מאד משוכנע שנפל בה שיבוש). אולם זה גופא שיקול סברתי שמשתקלל בעת גיבוש דעתי שלי. בסופו של דבר אין לדיין אלא מה שעיניו (ושכלו) רואות.


מיכי

הרב מיכי

את ראשית דבריך לא הבנתי, כתבת:
מרובקה,
כך נראה מכל הראשונים שדנו בזה. אולם לדעתי יש שתי אפשרויות: 1. זה אמנם נראה כך, אך לא נכון. 2. הראשונים והאחרונים אמנם התכוונו להלמ"מ כפשוטה, אולם הם טועים בזה. הם לא נחתו להבחנה בין שתי הצורות הללו (1. מסירה כפשוטה. 2. מסירה היולית והתגבשות ופורמולציה מאוחרת).
לדעתי כמעט שום דבר לא נראה היום כפי שירד מסיני, ואני לא רואה בכך כל בעיה.
.
מה כוונתך בדבריך שכך נראה מכל הראשונים? האם שהמידות הלמ"מ כפשוטו? ומה הן שתי האפשרויות השונות הרי בשתיהן אתה אומר שהראשונים שהתכוונו להלמ"מ כפשוטו טועים.

לגבי הרלב"ג אין לי אותו כאן תחת ידי, בעז"ה אתבונן בו שוב ואם עדיין אבין אותו כמו שזכרתי אעלה אותו לאתר.

לגבי היכולת לומר "בסדר" על דיעה מסוימת.

ובכן אני לא מרגיש שחייב להיות מקור לדבר מסוים, אך בהחלט אני מרגיש שאני צועד על קרקע יותר בטוחה.
לדוגמא אני מרגיש הרבה יותר בנוח לומר שאין שדים אחרי שהמאירי אומר זאת במפורש והרמב"ם רומז לזאת, מאשר בלעדיהם, אולם אני סובר שהעולם קיים יותר מ5676 שנים גם בלי ראשון שיאמר זאת.

אבל מקור בר סמכא בהחלט גורם לי לא לדחות דיעה ,שאיני מסכים עימה, אל מחוץ לגדר. לדוגמא אני לא אדחה את מי שסובר שלוחות הברית נתנו בכתב אשורי, רק בגלל שאני חושב שהם נתנו בכתב עברי עתיק.



תוקן על ידי - מרובקה - 19/12/2005 17:17:50

כוונתי היא שמכל הראשונים נראה בדיוק כמו הרדב"ז, ואין משהו אצלו שלא מצוי אצלם. על כן לא ראיתי מה מיוחד מצאת דווקא בו. כך כותבב הרמב"ם, ורש"י ועוד ועוד (הרב הנזיר אסף את כולם כעמיר גורנה, וזכורני שגם פינקלשטיין בהקדמתו לספרא כרך א עשה כן, וכן בהקדמת מהדורת הרב שושנה (קליבלנד) לספרא.

בקריאה פשוטה של דברי הראשונים נראה שהכל ניתן מסיני ככתבו וכלשונו. אלא מאי, לענ"ד, וכפי שעולה ממחקרים שונים (וגם מהמקורות שמדברים על מספרי מידות שהולכים ותופחים: 7 , 13, 32), זה לא ניתן ככתבו וכלשונו אלא התפתח עם הדורות.
על כן ניתן להתייחס לדברי הראשונים הללו בשתי צורות (בהנחה שברור לי שהפרשנות הנ"ל אינה נכונה):
1. הראשונים לא מתכוונים למסירה מסיני כפשוטה, וזוהי רק פרשנות שגויה שלנו בדבריהם. גם הם מתכוונים למסירה היולית שעברה המשגה ופורמליזציה (=הצרנה) עם השנים.
2. הראשונים אכן מתכוונים להלמ"מ כפשוטה, שהכל ניתן מסיני ככתבו וכלשונו. אולם הם טועים בזה, משום שלא נחתו לתהליך ההתפתחותי שתיארתי (ובכלל לא היתה בתקופתם מודעות לדינמיות של רעיונות), ולכן הם חשבו שאם לא מקבלים את המסירה כפשוטה יש בכך כפירה במסורת שהמידות ניתנו מסיני.
אולם אם אנו מוכנים לקבל דינמיות של רעיונות, אזי אין צורך להיכנע לתמונה הדיכוטומית הזו, שכל מי שמקבל את התיזה המחקרית נמצא מנוגד למסורת. כנלענ"ד.


מיכי

מצורף קובץ

לעת עתה לא יצא לי לעיין ברלב"ג כדבעי, אך אני רוצה להעלות גישה נוספת. שנראית שונה מהגישה אותה הצגת.

אם הבנתי אות דבריך נכון אתה מתכוון שהמידות היו בצורה היולית, כך:
תמיד דרשו מהפסוקים, אך המתודות שלפיהן דורשים לא היו חדות די הצורך עד שבאו וחידדו אותם. משל היו כללי דיקדוק.
ניתן לדבר בשפה היטב זמן ארוך מאוד בלי שיהיו קיימים כלל כללי דיקדוק. אך במרוצת הזמן באים בלשנים ומגדירים מהם אותם כללי דיקדוק לפיהם דברנו כל השנים. וכמו בכל דבר יש יתרון לכללים בכך שניתן ללמד באמצעותם אדם שאל יודע את השפה, ויש להם חסרון שהם יכולים לאבד את כל הרוח שעומדת מאחוריהם, אך לא בכך עניינו כעת.

הנצי"ב (למיטב הבנתי) מעלה אפשרות קצת אחרת.

בהקדמתו לפירושו לתורה (אות ה' באמצע הפסקה העליונה בתמונה המצורפת) הוא אומר שאכן המידות הינן דבר מחודש שכלל לא היה קודם!!! אף לא בצורה היולית!
הוא כותב שהמידות התפתחו כמו התפתחות של מתודות פרשניות/לימודיות. כמו שבהסבר דין מסוים "הצרכנו" לראשונה לפתח כלל כלשהו, לדוגמא חלוקה בין גברא לחפצא, מכאן ואיך זוהי מתודה קבילה שניתן להסביר באמצעותה מקורות נוספים אף אם אין הכרח כה עז להשתמש בחלוקה הזו.
וכך גם במידות שתורה נדרשת בהן, חז"ל ראו שהלכה שמקובלת בידם מדורי דורות ניתן ללמוד מהפסוקים באופן מסוים, ומכאן ואיך הם משתמשים במתודה זו גם במקומות נוספים. ולכן בהתחלה היו 7 ואחר כך הוסיפו עד 13. ויתכן גם לחדש מידות נוספות (כמובן ברמה העקרונית, אין הכוונה שכל זב חוטם ימצא דרכי דרישה).
ומכאן לפיו אף שהמידות אינן הלמ"מ בכל זאת לדינים הנלמדים מהם יש תוקף דאורייתא.

הנצי"ב כותב כל זאת כהקדמה והסבר לכך שהוא מחדש מתודות פרשניות חדשות.



דרך אגב:נראה ממנו שהוא סובר שהל"ב מידות הינן רק מידות פרשניות ולא מידות ללימוד הלכה.
אכן לא מצאתי ברדב"ז משהו מיוחד, אלא אגב שהזכרתי אותו ציינתי נקודה זו.

תוקן על ידי - מרובקה - 20/12/2005 16:14:52

השאלה איך נוצרה ההלכה הנדונה בעת שיצרו אותה? לכאורה בדיוק במתודה הזו. אם כן, שוב הדרינן לכך שהמידות ירדו מסיני באופן היולי, ואנו רק ביצענו המשגה והצרנה.

מיכי

הבנה כזו של המושג נתינה בצורה היולית הינה בוודאי הרחבה גדולה מאוד של המונח הלמ"מ. זה בהחלט הרבה מעבר לגיבוש כללי דיקדוק לשפה שהייתה קיימת כל הזמן, לפי הסבר זה לביטוי כמעט כל דבר יכול להיות הלמ"מ.
אבל האם היית אומר שחלוקה לצווי דינים הינה הלמ"מ? או שזה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש?
לפי גשתך כל החידושים הינם הלמ"ם שהרי הם מסבירים/מיישבים דינים קיימים, וכי איך הוסברו אותם דינם בעת נתינתם אם לא על ידי הפלפול של אותו אחרון?

בנוסף אני לא בטוח שצריך לקבל את ההנחה שלך שכבר בעת נתינתם הדינים היו קשורים בצורה זו או אחרת למקור בתורה.
בעת נתיתנם הם ניתנו לא בגלל שניתן להבין אותם מהפסוקים בצורה זו או אחרת אלא כיון שהם תורה כשלעצמם. שהרי הלמ"מ אחרים שאין להם מקור בתורה ניתנו יחד עימים בצוותא בלי הבדל בינהם, אלא שעל חלק מהם מצאו חז"ל מקור ולמדו מתודה דרשנית וחלק לא (לעת עתה בכל אופן ).

תוקן על ידי - מרובקה - 20/12/2005 17:01:33

זו שאלה טובה מאד, וקשה להגדיר את הקו באופן חד.
בכל אופן, הצוויי דינים הוא סברא שכל אחד מבין לאחר שהיא חודשה ונאמרה, ולכן היא לא תוצר של התורה אלא של השכל שלנו. מסיבה זו אין טעם לדון על כך כהלמ"מ. רק משהו שהוא עיקרון שאינו מובן מעצמו בסברא, אם קיבלנו אותו במסורת, או שקיבלנו משהו שהוא נגזר ממנו, כלומר שבכ"ז אנו מוצאים אותו בתורה באופן כלשהו, אכן יכול להיקרא הלמ"מ.
דבר נוסף (קשור לקודם), לא מדובר בזווית ראיה חדשה על הלכות קיימות (כמו הצוויי דינים). את ההלכות שר' חים מסביר הבינו גם קודם לפני שהוא חידש את השפה והטרמינולוגיה שלו. על כן מדובר כאן רק בשפה או בייצוג ספציפי. המידות אינן שפה או ייצוג של משהו קיים, אלא מערכת חדשה.

דינים שניתנו מסיני בלא מקור אני לא רואה סיבה לחפש להם מקור. ובודאי לא באופן שאינו נראה בסברא אנושית (אם הוא עצמו לא ניתן מסיני). האם מישהו מחפש מקור לכך שספק עורלה בחו"ל מותר (שזוהי הלמ"מ)? הרי להיפך, הלמ"מ לפי הרמב"ם בעצם הגדרתה אין לה מקור.
לפי הכיוון הזה, אם הכל התפתח ללא מקור כלשהו מסיני, יכולתי להעלות מערכות שונות ומשונות, שכולן יניבו חלק ניכר מהדינים המופיעים אצלנו. אז כיצד נחליט מהי המערכת הנכונה? לכן ברור שמשהו היולי היה צריך להינתן.

אגב, לפי הרמב"ם הזה, המידות לא יכולות להתפתח באופן שאתה מתאר, שהרי לפי"ז יש להן מקור בתורה, ומה שיש לו מקור בצורה כלשהי בתורה אינו הלמ"מ. אז לפחות לשיטת הרמב"ם זה ודאי לא יכול להוות הסבר.


מיכי

אין הכי נמי.

לפי הגישה בנצ"ב בהחלט יכלו להתפתח כמה וכמה "סטים" של מידות לדרשנות התורה, וההשגחה סובבה שיתפתח מה שצריך כמו שהיא מסובבת שכל כלי פרשני יופיע בזמן הראוי לו, לא לפני ולא אחרי. ולכן רק בתקופת הראשונים הפך הפשט לכלי פרשני מוביל. בתחילת המאה העשרים ההשוואה לשפות שמיות אחרות הגימטריות בתקופת ראשוני אשכנז ועוד.

אני רואה יתרון בגישה מעין זו בכך שהיא עונה על השאלה: מדוע יש מידות "עניות" שמשתמשים בהם בכל ספרות חז"ל פעמים בודדות ומידות "עשירות" שמשתמשים בהם בלי הפסק?

פשוט כי לא "הספיקו" להשתמש בהם, אולם בהחלט יתכן שאם היו מנסים עוד היו מוצאים עוד מקומות לשימוש בדרשות הללו.

אולם אם המידות הינן אוסף הקודים לפענוח הכתוב במקרא שכבר ניתן מקדמא דנא, לא ברור לי מדוע יש מקומות שעל פניו זועקים בשימוש במידה מסוימת אך אין לה כל שימוש.
כמובן שיתכן שיש ביידנו אוסף חלקי של דרשות חז"ל, אבל בהנחה ויש לנו אחוז ניכר מהדרשות לא ברור לאן הן נעלמו.
ברור לי שניתן לענות על השאלה בדרכים נוספות, אבל על ליבי הסבר זה מתתיישב בצורה חלקה.



לפי ההסבר שלך למונח הלמ"מ אפשר גם לומר שפעם הניחו תפילין היוליות דהיינו התכוונו וחשבו על כך שצריך לקדש את תאוות הלב ומחשבות הראש, ואחר כך זה התגבש לכדי קופסאות שחורות מרובעות ובהן פרשיות.

בקיצור ההסבר שלך למונח הלמ"מ נראה מרחיק לכת מאוד.

תוקן על ידי - מרובקה - 20/12/2005 18:08:42

שיטת הרלב"ג במידות שהתורה נדרשת בהן.


דברי הרלב"ג בהקדמה לפירוש התורה:
והנה בביאורנו המצות והשרשים אשר מהם יצאו כל דיניהם אשר התבארו בחכמות התלמודיות, לא יהיה מנהגנו בכל המקומות לסמוך אותם השרשים אל המקומות אשר סמכו אותם חכמי התלמוד באחת מי"ג מידות לפי מנרגם . וזה שהם סמכו אלו הדברים האמיתיים המקובלים להם במצוות התורה לפסוקים ההם, להיותם כדמות רמז ואסמכתא לדברים ההם, לא שיהיה דעתם שיהיה מוצא אלו הדינים מאלו המקומות. כבר יוכל האדם להפך כל דיני התורה בכמו אלו ההקשים, עד שאפשר בהם לטהר את השרץ, כמו שזכרו ז"ל. אבל נסמוך אותם אל פשטי הפסוקים אשר אפשר שיצאו הדינין האלו מהם, כי בזה תתיישב הנפש יותר. ואין בזה יציאה מדברי חז"ל כי הם לא כיוונו כמו שאמרנו שיהיה עכ"פ מוצא הדינים ההם מהמקומות אשר סמכו אותם להם . אבל אצלם מקובלים איש מפי איש עד משה רבנו, ובקשו להם רמז מן הכתוב, כמו שזכר הרב המורה בסםר המצוות ובפירוש המשנה.
והנה בסמכנו אותם הדינים לפשוטי הכתובים תועלת להשאיר יותר זכרון אלו הדינים בנפשותינו, כי פסוקי התורה אפשר שיזכרו בקלות לרוב התמדתינו בקריאתם, וכאשר יוצאו מפשטי הכתובים ההם ביאורי המצווה, יהיה זה סבה אל שיזכרו ביאורי המצוה בכללם עם זכירת הפסוקים.



הרלב"ג אומר שהוא בפירושו יביא את הדינים הנלמדים בתלמוד אבל לא יסמוך אותם למקומות שסמכו אותם חכמי ישראל בי"ג מידות לפי מנהגם. מנהג ולא משהו מעבר, כי אין כוונתם שהדינים האמיתים יוצאים מן אלו המקומות, אלא הם רמזו אלת הדינים הנכונים למקומות הללו, והוא עומד לרמוז אותם למקומות אחרים, לפשטי הפסוקים שאפשר שיצאו מהם, שימו לב הוא מתייחס לפרשנות שלו כמקור אפשרי ולי"ג מידות רק כרמז. אמנם הוא מודע לכך שגם פרשנותו אינה מקור הדין ולכן הוא אומר אחר כך שההסמכה לפשטי הפסוקים מועילה לזכרון הדינים יותר מאשר הלימוד בי"ג מידות.

הרלב"ג לא מחלק בין דינים שרק נרמזו לפסוקים לבין דינים שממש נלמדו מן הפסוקים, מבחנתו אין סוג כזה של דינים שממש נלמדו מן הפסוקים, הכל אסמכתא ורמז, ואם כן ברור שאין כל משמעות לי"ג מידות, וכל משמעותם היא רמז,הצמדת דינים לפסוקים בתור טכניקת זיכרון. ומחלוקת חז"ל השונות הינן מחלקות בסברא ולא מחלוקות בפירוש הפסוקים.

דברי התעכבו בגלל חוסר היכולת לבצע אינטראקציה יעילה עם הסורק, עד שלבסוף החלטתי להקליד את הקטע הרלוונטי. אני מקווה שאין בהם טעיות הקלדה


תוקן על ידי - מרובקה - 26/12/2005 21:54:41

מרובקה,
אני לא רואה אצל רלב"ג טענה שהמידות הו המצאה של חכמים. להיפך, דווקא בגלל שאין בהן כשלעצמן היגיון משכנע, איןן כל סיבה נראית לעין להשתמש בהן. מה תועלת יש בהסמכת הדינים לכתוב בכלים שהם כל כך לא משכנעים?
אמנם אתה צודק שלכאורה זה עולה ממה שהוא כותב שהמידות שימשו כאמצעי עזר לזיכרון, וצל"ע.
אוסיף כי טענה זו היא מופרכת לחלוטין כשלעצמ. שימוש כזה רק מכביד על הזיכרון, ובפרט שהמידות אינ בעלות היגיון פנימי שיכול להועיל לזיכרון. ועוד, שהרי חלק מהדרשות הללו זוקקות דיונים על כמה דפים בש"ס וכל זה רק לצורך קביעת עזר לזיכרון? זה פשוט מגוחך.


מיכי