נס פך השמן היה או לא היה?

ר' מיכי,

אנחנו שוב חוזרים לאותה נקודת מחלוקת: 'המסורת שלנו'. בעיניך, כמי שמייצג את העולם ההלכתי-רבני המסורת שלנו היא ההלכה. אם תרצה, קיימת הלכה מסויימת, 'אמת', אנחנו צריכים לקיים אותה ולחתור לקיומה האמיתי. לאור זאת הבירור ההלכתי והנבירה בספרים בהחלט הגיונית באשר מטרתה חשיפת האמת ההלכתית. למודל שלך שותף חלק ניכר מהחברה היהודית שומרת המצוות: כל החברה החרדית וחלק מהחברה הד"ל.

אני חושב שמול זה קיים אמפירית מודל אחר, שכיום אני מזהה אותו רק בחלקים מהחברה הד"ל (ואולי גם ה'מסורתית'-מזרחית). לפי המודל הזה, המסורת היא אורח החיים של בית אבא ואמא או סבא וסבתא. אנשים רואים צורך/ערך וביטוי רוחני בהמשכת אורח החיים הזה, מבלי לבחון את פרטיו שוב ושוב במבחני ספרות ההלכה לדורותיה. אתה יכול למצוא משפחות רבות שבהן מקפידים על אי אכילת קטניות בפסח אך הנשים הנשואות לא מכסות ראשן, בגלל שכך נהגו אצלנו בבית. זו לא היהדות הרבנית המצויה, אם כי בהחלט יכול להיות אדם שישמור על ההלכה מתוך נקודת המוצא הזו ויזכה ל'הכשר רבני' למרות שבתודעה שלו הוא משמר מסורת.

אני אדגים לך את העניין באירוע שהייתי עד לו לפני שנים רבות עת שירתתי שירות חובה במסגרת מחלקת בני"ש. חזרנו מפעילות מבצעית בלבנון בצהרי יום שבת. החל ויכוח מסויים סביב מה מותר לעשות אחרי הפעילות (נסיעה בג'יפ משער גדר הגבול לבסיס, מקלחות במים חמים וכיו"ב). חלק מהבחורים פתחו במו"מ של הלכה, חלק אחר בכלל לא נדרש לדיון ועשה מה שנוח לו. באותו ערב חל מוצ"ש ראשון של סליחות לשיטת אחיי האשכנזים. לא התאפשר לקבץ מניין אשכנזי ולצורך כך ניסו לגייס כמה ספרדים שלא מכירים את הנוסח להשלים מניין. המגייס הראשי היה מאלו שהתמרמרו על הדיונים בהלכות שבת. אחד הספרדים התפרץ נגדו: אתה מזלזל באיסורי שבת אבל מניין לסליחות הוא בשבילך המצוה החשובה בתורה! הבחור השני נדהם : כל חיי אני הולך לסליחות עם אבא, אני לא מתכוון לוותר על זה השנה.

אם תרצה, בתודעה המסורתית של אותו בחור (כאמור, חניך ישיבות תיכוניות והסדר) מנהג הסליחות במניין הוא דבר שיש להקפיד עליו בכל מצב, גם בלבנון, אבל מצד שני לדקדק באיסורי שבת כשחוזרים ממארב זה פחות חשוב. מאידך, בשביל הבחור ההלכתי סדר העדיפויות שונה.

עכשיו השאלה היא איזה מודל יותר 'נכון'?

היסטורית-אמפירית, שני המודלים היו קיימים בעם ישראל בכל הדורות. היו אנשים שעסקו בתורה וניסו לגלות בה את האמת. היו גם רבים אחרים שקיימו מצוות מתוך מסורת של דור לדור, מבלי להידרש באופן שיטתי לכתבי ההלכה. העמדת המודל הרבני מעל המסורתי הוא לדעתי תוצאה של מאות השנים האחרונות ובפרט העשרות האחרונות (ואולי הוא אחת הסיבות לכך שהחינוך הדתי איבד חלקים שהגיעו אליו מבתים יותר מסורתיים תודעתית - כיון שניחסו לכפות עליהם הלכה מסויימת שלא הייתה המסורת שלהם מהבית ולא היה להם כל קשר רגשי אליה, במיוחד כלפי הספרדים שבהם).

כמובן שהשאלה המרכזית היא איזה מודל יותר 'נכון'? יותר מובן שאין אפשרות להכריע בכך. לשיטת המודל הרבני ודאי שהוא המודל הנכון. מאידך, לשיטת המודל המסורתי, המודל הרבני הוא רק חלק מהמודל המסורתי.

אני משייך את ליבוביץ' למודל המסורתי. זו בעיני עוד סיבה לא לקרוא לו 'רב' כיון שהוא מייצג בעיני אנטיתיזה מסויימת למודל ה'רב' (ודוק, אין קשר לידע התורני שיש או אין לו, אלא לעמדה תודעתית אחרת). אפשר לחלוק עליו, אבל בסופו של דבר הנחות המוצא שלך ושלו שונות ואין דרך להכריע ביניהם (כלומר, הדרך היא או שאתה תוכיח שדרך האמת ההלכתית היא אמת - דבר שלענ"ד נבצר מאדם להוכיח, או שהוא יוכיח שלא - וכנ"ל). גם אמפירית אני לא יודע אם אפשר לבדוק מכוח איזו אנרציה יהודים המשיכו לשמור מצוות דורות רבים.

והערה אחרונה: חלק מהויכוחים על 'פשרנות' ו'חפיפניקיות' כלפי חלקים בציבור הדתי הם בדיוק תולדה של התעלמות מנקודות המוצא השונות. צריך להבין שעבור חלקים בציבור הדתי קיום מצוות הוא המשך של מסורת אבות. אשה שלא מכסה את ראשה אך נניח הולכת לבית כנסת מדי שבת, בדיוק כמו אמה וסבתה, אינה חפיפניקית בתודעה שלה אלא משמרת מסורת באופן מושלם (בניגוד לקרובת משפחתי החרדית שמכסה את ראשה ולא הולכת לבית כנסת כי לשיטת רבניה אין לה מה לחפש שם והיא צריכה לשמור על הילדים בבית שלא יפריעו לבעלה) - המדובר בשתי עמדות מוצא שונות שאינן יכולות לשפוט אחת את רעותה על פי הנחות המוצא של השופט ובהתעלפ מהנחות המוצא של הנשפט.

והנראה לענ"ד כתבתי.

ממללא
למרות שאני מסכים במידה רבה עם דבריך, נראה לי שחשוב לציין עוד נקודה או שתיים.

האשה שאינה מכסה את ראשה אמנם תופשת את עצמה כמשמרת מסורת, אבל אין זאת אומרת שאי-שם, בירכתי התודעה, יש לה רגשות אשמה מסוימים ותחושה שהיא בכל זאת מחפפת, שכן, בניגוד לחברתה בעלת האוריינטציה ההלכתית, אין לה גיבוי של סמכות רבנית או אחרת; התרבות שאנו חיים בה, בניגוד, אולי, לתרבות של אבותינו, היא תרבות שמייחסת משקל מועט למסורת חיה, ומשקל גדול לנהלים, חוקים, מסמכים ושאר הגדרות פורמליות של "כיצד דברים צריכים להעשות". מי שאין לו את אלה מצוי בעמדת נחיתות - ומה גם שהתפישה השניה מחזיקה בעמדות מפתח של חינוך ועיצוב התודעה הציבורית. זוהי, במידה רבה, הסיבה למה שכונה לפני עשרים-שלושים שנה "הקצנה" בציבור הדתי ויצר את הזרם החרד"לי.

עוד כדאי לציין את העובדה שעד השואה התקיים מקור סמכות אלטרנטיבי לספרים, הלא הוא מנהג הקהילה. מנהג של יחיד, או משפחה, מתקשה לעמוד כנגד סמכותם ההלכתית והציבורית של בעלי ההלכה; מנהג של קהילה יכול לעמוד כנגדו. אמנם, המוביליות ההולכת וגדלה סדקה את הקהילתיות עוד בטרם השואה, אך השואה שמה לה קץ באופן סופי. שני המרכזים של העם היהודי לפני השואה מורכבים, כמעט לגמרי, מאוספים אקלקטיים של אנשים שאין להם מסורת משותפת; התוצאה היא הליכה אל המוחלטות של ההלכה.

וכמובן, כשעוסקים בנושאים אלה הכרחי להזכיר את מאמרו הידוע של חיים סולובייצ'יק, Rupture and Recostruction.

ממללא,
קו הטיעון שלך שומט (כפי שאתה כותב במפורש) את הבסיס לדיון אודות נכון ולא נכון. אני יכול להחליט שגם ההלכה אינה אוסרת לדבר לשון הרע, שכן רבים עוברים על כך. אבל לענ"ד יש 'אמת', והיא בהחלט אינה מצויה במסורתיות המלקטת.
העובדה שתמיד היו בשולי המחנה קבוצות ששמו על המסורת באופן חלקי לפי בחירתם החופשית אינה נותנת להם מעמד שווה לאלו ששמרו עליה במלואה.
כמובן ניתן להיתלות בממד הסמנטי ולומר שגם זו מסורת, אך זה ממש לא חשוב בעיניי. השאלה היא מה הקב"ה נתן לנו, ומה הוא רוצה מאיתנו. לא ששאלה זו קלה להכרעה, אבל זוהי השאלה הרלוונטית בעיניי.
המסורתיות שאתה טוען לטובתה אינה מסורת שעוסקת ברצון ה' ובחובות שלנו כלפיו, אלא בפולקלור פסאודו-דתי, או תרבותי, שהוא כמובן לגיטימי כשלעצמו, אך אין לתת לו מעמד של מסורת דתית של עבודת השם. בד"כ גם הוא עצמו לא מתכוין לעבוד את השם אלא לשמור במובן כלשהו אווירה ותרבות של דורות קודמים.
בניגוד לדבריך, אלו לא נקודות מוצא שונות, אלא מטרות שונות. נקודות מוצא שונות יכולות להיות מוגדרות כשהן עוסות באותה שאלה (כמו למשל מה הקב"ה רוצה מאיתנו). אך כאן אין ויכוח כלל ועיקר. אלו דתיים, ואלו חילוניים שומרי אווירה. למה לערבב בין שני קטבים אלו? האם יש בבסיס הגישה המלקטת טיעון כלשהו? האם יש שם איזו טענה לגבי תוכנו של מעמד הר סיני, או מקור אלוקי אחר שמלמד אותנו שלא חשוב להקפיד על ההלכה? אני לא מכיר טיעון כזה, ולכן ממאן להעניק להם מעמד של מסורת אלטרנטיבית. בעיניי יש גבול לטיעונים של 'מדוע אתה חושב שיש לך מונופול על...' (מלא את החסר: דת, ציונות, פילוסופיה, אידיאולוגיה, ערכים ועוד ועוד).

אוסיף עוד שלייבוביץ אינו טוען את מה שאתה שם בפיו. הוא ללא הצטרף לאגודת ידידי מאיר בוזגלו (=ממובילי התנועה המסורתית. לא הקונסרבטיבים), ודווקא בזה אני מזדהה יותר עמו. הוא טוען שהאמפיריקה היא הקובעת את האמת התורנית (=מה הקב"ה רוצה מאיתנו), ולא שאין אמת. וכבר כתבתי שבאיזון נאות בין זה לבין המצוי בספרים אני מסכים לכך.

ולסיום, ממש לא הבנתי מה ראית לפסול את המסורת של הישמעות לרבנים (לגבי אותה אחת שלא הולכת לביהכ"נ ומכסה את ראשה)כמדד להלכה. זה כבר נראה לי ממש בעייתי, אפילו לשיטתך. כעת נמצאנו למדים מדבריך שהטיעון הרלטיביסטי (אני כבר לא משתמש ב'פוסטמודרני', מחשש לעינא בישא) שלך עומד על ראשו. רק החיפוף ראוי להיקרא מסורת, ואילו השמירה הקפדנית לא. זהו טיעון יפה, ואף מקורי, אך לא ממש משכנע.

סוף דבר, הטיעון שהעלית נעשה מאד פופולרי בשנים האחרונות, אבל לענ"ד יש בו הרבה מן ההטעייה. להטוטים סמנטיים אינם יכולים להוות תחליף למהויות. ישנה הגדרה מקובלת לאפיון של יהודי דתי שמחוייב להלכה, ובד"כ (ולמיטב ידיעתי לכל אורך ההיסטוריה המסורתית) מי שאינו מקיים אותה אינו עושה זאת מתוך אידיאולוגיה אלא בגלל שאין לו חשק. במצב כזה האדם המתואר כאן הוא עדין דתי כשר לפי הגדרתי (שכן באופן עקרוני הוא מקבל את המחויבות להלכה). אך כאשר הופכים זאת לאידיאולוגיה, בזה גופא עובריים לצד הלא דתי של המיתרס. אדם שעובד את עצמו, או את מה שהוא עצמו בוחר לעצמו, ועושה זאת לא מתוך שהוא נכשל אלא כאידיאולוגיה, אינו עובד השם בשום מובן, ושום סמנטיקה לא יכולה לשנות זאת.
ואני את הנראה לענ"ד כתבתי.


מיכי

הרב מיכי,

לענ"ד אתה נתפס למינוח האולי לא מדוייק שנטלתי ולא למהות. אני לא מדבר על 'מסורתיות' במובן הישראלי המקובל כיום של שמירת מצוות חלקית, משהו בסגנון תפילה, שבת ומשחק כדורגל. אני לא מזלזל בעמדה הזו כלל וכלל, אך לא לא זו העמדה שאני מעמיד מול מה שאני מכנה עמדה 'רבנית'.

כשאני מדבר על תפיסה מסורתית אני מדבר על אנשים שלמיטב הבנתם קיימו או לפחות התכוונו לקיים את כל המצוות וראו בכך עבודת ה'. בשונה ממך (ושוב, במידה רבה גם ממני) הם לא עיצבו את אורח החיים שלהם על בסיס ספר זה או אחר אלא על בסיס מה שהיה מקובל בביתם/קהילתם. יכול להיות שבכל הקשור לקיום המעשי חיי חלקם לא היו שונים מחייך שלך (למעט עניין הלימוד). 'מסורתי' במובן שלי יכול להיות אחד שמקפיד על הקלה כעל החמורה (בשונה מהדגם של בוזגלו ודעימיה). שתי הקבוצות שאני מדבר עליהן הן חלק מהיהדות שומרת ההלכה. מה שמכונה בימינו 'היהדות הדתית'.

אני שוב חוזר לאמפיריקה: בתוך קהילות שומרי המצוות בכל תפוצות ישראל, היו יהודים שעסקו במה שהם ראו בירור האמת (למדני הלכה/פילוסופים דתיים/מקובלים וכו') והיו רבים אחרים ששאלות ה'אמת' לא עניינו אותם. מה שאיחד אותם היה מודל חיים משותף קהילתי או משפחתי שהם ראו בו עבודת ה'. אליהם לענ"ד כיון ליבוביץ' ואותם הוא ראה כ'עם התורה'.

כשאותה גברת גלויית ראש (שאגב, אינה למדנית מטיפוס ליטאי ואפילו אינה חובבת פילוסופיה יהודית של יה
"ב) הולכת לביה"כ מדי שבת, היא עושה מבחינתה אקט דתי מובהק ומשמרת מסורת דתית שקיבלה מאמה או סבתה. כיסוי הראש, לא נכלל במסורת הזו - וכידוע הוא לא נכלל בתרבות הדתית של 'גדולים וטובים' בסביבת בעל ערוך השולחן או אף בביתם של גדולי ישראל מובהקים (מהסוג שבעיתונות החרדים מכנים 'רשכבה"ג'). יכול להיות שאתה (כמינוי שלי לנציג ההשקפה ה'רבנית') תשלוף את המ"ב שאומר שצריך להשאיר ילדים קטנים בבית ולכן עליה להישאר איתם בבית ולהשאיר את התפילה לבעלה. מבחינת התודעה (הדתית!) שלה אתה גורם לה בכך לא להתפלל - לחפף.

אני מניח (כמינוי של עצמי להשיב לי במקומך) שאתה תאמר שאנו מחוייבים ללכת לפי ההלכה ולכפוף את רצונותינו, לרבןות רגשותינו הדתיים בפניה. אבל זו בדיוק התפיסה הרבנית שמעדיפה שלא ראה במסורת היה ערך ומוכנה לעקור אותה באמצעות מו"מ הלכתי.

אני אף לא מקבל את הבעלות שלך על מושג ה'אמת' וגרירת הטיפוס המסורתי לאותו סל מתועב של פוסטמודרניזם. אותה גברת דלעיל לא אומרת שהכל מותר. היא לא תעז לחלל שבת ולא תעז לעשות דברים אחרים. היא גם תשתדל לבוא כל שבת לבית כנסת, אבל לא תקפיד לכסות ראש - האמת שלה היא המסורת החיה שלה, בדיוק כמו שהאמת שלך היא מה שאתה מסיק מלימוד הלכה.

משום מה קיים רושם שהמודל ה'רבני' הוא האמיתי והנכון והמודל השני הוא חפיפניקיות מיזרחוניקית או מיזרחית מודרנית. ולא היא - וכאן אני מגיע לדברי גו"ג.

מקובל לראות את השואה כגורם לירידת קרנה של התפיסה המסורתית עם חורבן הקהילה. קשה לי לקבל את זה משום ש:

א. קהילות רבות בעם ישראל לא עברו את השואה והתהליך עבר גם עליהן.

ב. חלק לא קטן מהקהילות שכן עברו את השואה השתקם ומקיים חיים קהילתיים 'גלותיים' כבעידן שלפניה (אני מדבר בעיקר על הקהילות החסידיות או הירושלמיות).

לפחות לגבי מדינת ישראל היום, אני סבור שהגורם לתופעה הם מוסדות החינוך החרדי והדתי. מוסדות אלו העמידו בראשם מודלים 'רבניים' תוך זלזול ודחייה של כל מודל אחר (זה בלט במיוחד לגבי עדות המזרח, אבל לא רק, שמעתי מכמה ר"מים שלי שלא אחת באו אליהם הורים זועמים על כך שהם לימדו את ילדיהם משהו שנגד מסורת אבות שלהם).

דוקא בציבור הספרדי שזוהה תמיד כיותר מסורתי (במובן שלי וגם במובן של מיכי) ופחות רבני, תגובת הנגד המאוחרת היתה גיבוש מודל רבני-ספרדי, שאף הוא דחק לגמרי את המסורת והמליך מעליה ספר (ועל כך ארחיב באשכול שאני מתכנן לפתוח על הרב עובדיה כאחד ממנהיגי הציבור המשמעותיים בתקופתנו).

מצד שני, המודל הרבני דהיום הופך להיות יותר ויותר קהילתי. רוב לומדי התורה מעצבים את אורח חייהם לפי מה שמקובל כהלכה ל'בני תורה' ולא לאור מו"מ הלכתי ובירור האמת. דוקא הרבניות המובהקת הצמיחה מתוכה תפיסה מסורתית, לפיה לא משנה מה עולה להלכה, אלא 'מה נהגו בישיבות'.

אגב, נזכרתי זה עתה שבספר 'מסע אל ההלכה' שבטח מוכר לך כמבקרו יש איזה מאמר (דומני של פרידמן?) בעניין שיעורי חזו"א. הוא מספר שם על כנס שהתקיים באונ' כאשר רב הקמפוס ציין שמי שלא שותה שיעור חזו"א לא יוצא י"ח ד' כוסות בליל פסח. אחד הנוכחים התפרץ נגדו בסגנון: איך אתה מעז לומר על סבא שלי, הצדיק והישר, שלא יצא י"ח ד' כוסות? יעו"ש.

ממללא, מקוצר הזמן רק אתיחס בקיצור נמרץ לשואה. אף קהילה משמעותית לא שרדה את השואה ואת הקמת מדינת ישראל. יהדות ארה"ב לא היתה מלכתחילה קהילה בעלת רצף של מסורת חיה; היהדות החרדית בארץ לא היתה בעלת משקל מספרי משמעותי; קהילות המזרח וצפון אפריקה התפרקו עם העליה לארץ. ממילא לא נשאר כוח שיתנגד ללחץ של נושאי תפישת "הספר כגורם הלכתי מחייב יחיד".

אכן, יש קהילות של חסידים ושל חרדים ירושלמים שהשתקמו. דומני שבקהילות האלה אכן כוחם של הספרים חזק מעט פחות; המשנה ברורה לא החליף בהן את כל מה שהיה לפניו. לחסידים היה ונשאר מקור סמכות אלטרנטיבי; בדוק מהן שעות התפילה בבית-כנסת של חב"דניקים, או מה הם נוהגים ביחס לשינה בסוכה. בדוק מה קורה בגור בתחום שבינו לבינה, ועד כמה זה תואם את ההלכה הכתובה. כמובן, גם אדמו"רים נתונים, במידה מסוימת, ללחץ הסביבה ומתיישרים איתו, וגם חסידים אינם מנותקים מהזרמים שסביבם.

הזכרתי קודם גם את השינוי התרבותי שפקד, לדעתי, את עם ישראל כולו עם ההצטרפות לתרבות המערבית המודרנית, הבנויה סביב חוקים וכללים כתובים. יתכן מאד שגם תופעת החיפוף האידאולוגי הנפוצה לאחרונה בשוליים השמאליים של האורתודוקסיה המודרנית קשורה להתרופפות מושג הסמכות בחברה המערבית כולה בעשורים האחרונים.

אגב, בעניין שיעור החזו"א יש שם גם דוגמה הפוכה, המבטאת את האבסורד שבמצב (וכבר הוזכרה כאן): נכד החפץ-חיים שאינו מקדש בגביע של סבו המצוי בידיו, כי אין בו שיעור החזו"א...

תוקן על ידי - גם_וגם - 02/01/2006 19:40:30

במסורת האשכנזית - המנהג היווה מקור סמכות הלכתית הואיל וכך נהגו.
כבר כתבתי פעם שכשר' שלמה זלמן נשאל מדוע מותר להכין סלט ביצים בשבת, הוא ענה שזה מותר מפני שכך אמא וסבתא שלי עשו, וכעת אם יש לנו קושיה, נתרץ אותה.
וא"משיח' ביקר את חבריו שנתפסו לחרדיות בני ברקית עד שחדלו לעשות מאכל זה בשבת בטענה שעליהם נאמר 'קהל גרים לא איקרי קהל'.

בעל בעמיו

וזכור לי ששאלתי אותך, מה תענה על מסורת יהודי אתיופיה ?

הבאבא
השאלה שלך קשה עד למאד, אני מסכים שיש גבולות הלכתיים אך איני יודע היכן לשים בדיוק את האצבע.
ראיתי פעם שהאדמו"ר מקאמארנא כתב שאם יבואו עשרת השבטים עם מסורות משלהם הם לא יהיו כפופים לאלו שלנו.
שמעתי על בחור ישיבה מעדת 'בני ישראל' ההודית ששאל ראש ישיבה חשוב שבמקומו נהגו כרי יוסי הגלילי לאכול עוף בחלב, האם מותר לו להמשיך בכך והוא ענה לו שכן (!).

באבא,

מסורת יהודי אתיופיה נקטעה עם חורבן הבית השני, האם ידועה לך העובדה שיהודי אתיופיה לא ידעו ולא שמעו על "נס פח השמן" ולא חגגו חנוכה באתיופיה?

האם ניתן להשיג את המאמר של חיים סולוביצ'יק ברשת?

ממללא,
http://www.opensourcejudaism.com/transformationoforthod
oxy.htm

בעלבעמיו,

תודה רבה