|
|
| נשלח ב-29/12/2005 22:13 |
 |
| |
riv
שפיל לסיפא של המאמר שציתת מהמו"נ :
ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפלה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו.
ולכן אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב בממכרך ומקחך, וקורא את התורה בלשונך ולבך בבניין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא, וכן כל זמן שאתה עושה מצווה אתה עושה אותה באבריך, כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם'
נו , ואחרי דברים כ"כ ברורים של הרמבם , איך אפשר לומר שתפילה ללא כוונה (או אפילו ללא אמונה בפשר הטקסט), הינה האידיאל הנרצה ?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2005 22:23 |
|
| |
אסופי,
אני מוחה, לא במקרה כתב הרמב"ם את הדברים בסדר המסויים כפי שהוא מביאם, והרי ציינתי שהדברים מובאים אחרי פרקי טעמי המצוות - ודו"ק וראה בתחילת המורה שלא נכתבו הדברים לא מבחינת תוכנם ולא מבחינת סדר כתיבתם במקרה ..
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2005 22:37 |
|
| |
riv
מסכים עם כל מילה שלך, אבל איך זה פותר לך את הבעיה ?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2005 22:49 |
|
| |
אסופי,
זה פותר את הבעיה בכך, שאין התפילה אלא ביטוי למגמתו של המתפלל לעבוד את ה', ועצם עבודת התפילה היא היא השגת מגמתה.
כמובן שזה אינו סותר את ההשתדלות שאדם צריך לעשות כדי ליחד מחשבתו לתוכנה של התפילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2005 23:05 |
|
| |
אסופי,
הדלקת הנרות לא נתקנה כנגד נס פך השמן, אלא כנגד הדלקת המנורה במקדש לאחר שנטמא ע"י היוונים. מסתבר שפך השמן הוא ביטוי, היסטורי או מטפורי, לאירוע הזה.
אולם מעבר לכך, ישנו הבדל בין מצב היסטורי שבגללו נתקנה תקנה פולחנית כלשהי, לבין תפילה שתוכנה נסוב על אותו מצב היסטורי. התקנה של הדקלת נרות, גם אם היא תוקנה בגלל נס פך השמן, אין מניעה לקיימה ללא אמונה באמיתות ההיסטורית של נס פך השמן, שכן זה יכול לבטא רעיון לגבי העימות עם יוון וטיהור המקדש, ולאו דווקא אמת היסטורית. אבל תפילה שמהללת את הקב"ה על ניסים שלא נעשו היא משהו בלתי אפשרי לענ"ד, עם כל הכבוד ליצירתיות הפרשנית/דרשנית של אמשלום.
ריב,
אסופי כבר ענה לך, אך את מתעקשת ואני לא מבין על מה.
הרמב"ם לדעתך כנראה שכח את משנתו במו"נ כשכתב את היד החזקה וביאר בטוטו"ד שיש להתכוין בתפילה. לטענתך, בעצם כוונתו היא שמטרת התפילה היא לא להתכוין למילים אלא רק להתנתק מהמעשה היומיומי (אני בכלל לא מבין מה הקשר שאת מוצאת בין האמירה הזו של הרמב"ם במו"נ לבין כוונה בתפילה. לכל היותר במו"נ הרמב"ם אומר שהצורך לעמוד בפני הקב"ה בתפילה עם כוונה לכל דקדוקיה, הוא כדי להתנתק מהבלי המעשה היומיומי).
בעידן הפוסטמודרני שלנו כל פרשנות נכנסת בכל צבר מילים. אז שיהיה לבריאות...
אגב, אני מניח (לטובתו של לייבוביץ) שגם לייבוביץ לא התכוין לפרש את הרמב"ם, ובודאי לא את חז"ל, שהרי 'פרשנותו' היא פשוט אבסורדית ואינה קרובה אפילו למקורות הללו (עם כל ההערכה שאני רוחש לו על כמה מטענותיו). אין טעם להביא לו ראיות מירושלמי שהוא לא חלם עליו, ובפרט שבצדק הוא לא חלם עליו (שכן הירושלמי לא אומר את מה שאת שמה בפיו).
מיכי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2005 23:42 |
|
| |
מיכי,
לאט לך, אני לא מתכוונת לענות לך לגופם של הדברים,(מה גם שהדיאלוג ביני לבין אסופי לא נגמר בתגובתו הראשונה אלי, שרק אותה בטח הספקת לקרוא.
אתה יכול להמשיך להניח ככל העולה על רוחך - וההערכה שאתה רוכש לליבוביץ או לא, חשובה לגופם של הדברים קקליפת השום.
ה'ראיה' שאני הבאתי מהירושלמי כמו עוד כמה ראיות מהרמב"ם ומחז"ל כתובים שחור על גבי לבן, בכמה וכמה מספריו -- במיוחד בספר קטנטנן שנקרא: שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם בהוצאת שוקן "התפילה" ע' 50 -- 60
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2005 00:24 |
|
| |
מיכי
טענתך שהדלקת נרות חנוכה נתקנה על עצם הדלקת המנורה דהיינו על חנוכת המקדש עצמו הינה טענה הגיונית , אבל נסתרת מפשט דברי הגמרא הנ"ל וכן מפרש"י הנ"ל, וכן מדברי הרמבם בריש הלכות חנוכה . והא לך לשונו שם:
ב וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים--עד שכתשו זיתים, והוציאו שמן טהור.
ג ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות. וימים אלו, הן הנקראין חנוכה.
הר"מ כותב "מפני זה", וכנראה שכוונתו על הנס שהזכיר בהלכה ב.
ודבר מעניין הוא הגירסה שמופיעה אצל פרנקל בהלכה ג.
אחר המילים "בכל לילה ולילה משמונת הנרות" , ישנה תוספת "להראות ולגלות הנס" .
ולפי גירסה זו כוונת הר"מ באופן כמעט חד משמעי שהדלקת נרות ניתקנה על הנס ולא על חנוכת המקדש בהדלקת המנורה. (אם כי שערי פרושים לא ננעלו...).
ולעצם החילוק שלך בין אקט סמלי של הדלקת נרות לבין אמירת נוסח תפילה , חשבתי שכך תענה לי. אבל עדיין קשה לקבל זאת מסברא .
ועוד, שלא מצינו לו חבר דוגמתו .
riv
אף כאן אני נזקק לגירסא.
נראה לי שגרסת קאפח במימרא שציטתת במו"נ הטעתך.
לפי קאפח הגירסא היא :"אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בעניני העולם"
ולפי אבן תיבון הגירסא היא:"אין תכליתן אלא להתלמד ולהתעסק במצוות הש"י ולהפנות מעסקי העולם".
וההבדל בין הגירסאות מבואר.
ואם כי אינני טוען שגירסת אבן תיבון נכונה ושל קאפח מוטעית, , אבל נראה די ברור שכוונת המימרא הזו היא כפי שעולה מתרגומו(החופשי?) של אבן תיבון, ואפילו שגירסת קאפח היא המדויקת.
וחוץ מזה מה לנו ולגירסאות. כל הפרק כולו סותר את משנתך בענין התפילה עייני שם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2005 01:34 |
|
| |
אסופי,
למה להתייחס לפרק? נתייחס לכל החלק.
לעניין הבדלי הגירסאות, שאני אינני מבחינה בהבדל עקרוני ביניהם, וכוונתם שניהם - [בין אם גירסתו של אבן תיבון"להתלמד ולהתעסק" או בין גירסתו של קאפח "שתוכשר בהתעסקות במצוותיו] - היא שהמצוות המעשיות שהן התגלמותה של דת ישראל בהלכה, הן תחילה אמצעי לחנך את האדם, ולהביא אותו לאמונה.
וכפי שהסכמת איתי - בעשרות הפרקים בתחילת החלק, הרמב"ם מציג מעין רציונליזציה של המצוות, התרומה שיש בהן לתיקון החברה האנושית, לעילוי נפשו של האדם, לתיקון המידות וכו'.
אבל לאחר עשרות פרקים אלה, שבהם המצוות נידונות מבחינת היתרונות הגלומים בהם לאדם, באים הדברים האלה "דע כי כל מעשי האדם..
ברישא של החלק (ג) המצוות נתפסות כאמצעי המכוון לתכלית מסוימת, אבל בסיפא הן התכלית עצמה. ומשהגיע אדם לאמונה - האמונה הפילוסופית של הכרת ה' - הוא מגלה שאמונה זו אין לה בפועל ביטוי אחר מאשר עבודת ה' בקיום אותן המצוות עצמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2005 02:50 |
|
| |
הרב מיכי,
אני לא חושב שהרעיון של ניתוק הכוונה ה'פשוטה' מהתפילה והמרתה בכוונה אחרת הוא המצאה של ליבוביץ'. גם בספרי קבלה/חסידות מדברים על תפילת הצדיק שכל כולה כוונה 'ליקב"ה ושכינתיה', והיא עבודת ה' לשמה, ולא 'סתם' בקשת צרכים כפשוטה. כלומר, הרעיון של כוונה שהיא מעבר למה שכתוב בלשון התפילה קיים בהגות היהודית גם לפני ליבוביץ'.
השאלה היותר קשה היא מה היתה עמדת הרמב"ם על התפילה, בהתייחס למה שכתב במקומות שונים, האם כדבריך, או כשיטת ריב בעקבות ליבוביץ'. לענ"ד קשה עד בלתי אפשרי להכריע בכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2005 03:50 |
|
| |
מאשכולי: שעת הסכנה?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1204905
הר"ר מרגליות (יסוד המשנה ועריכתה, עמוד כד), טוען, שכך הוא גם פירושה של הלכת "ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו", שגם היא מתייחסת לאותה תקופה, ומאחר"
וגזרות הדריינוס היו על "מצוות לאומיות", (להבדיל מגזרות אנטיוכוס, שהיו גזרות נגד הדת, ר"ר מרגליות שם), הוא גם גזר על הדלקת נרות חנוכה, וע"כ הורו חכמים, שבשעת אותה הסכנה, יש להניח את את הנרות על השלחן, ששם הוא מקומם הרגיל, כך שהם לא יעוררו את תשומת לב של הרומאים, ויסכנו את חיי המדליקים".
ושם הם גם דבריו בענין חסרון סיפור חנוכה במשנה.
עולם הפוך אני רואה 
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2005 05:29 |
|
| |
בעל בעמיו
<"לא מצאנו בחז"ל שחששו לדבר על מרד בר כוכבא">
נכון הם "דיברו", אך הם גם לא שכחו לספר שהמרד הסתיים באסון איום לעם ישראל, ובהרג אלפים ורבבות:
"גדע בחרי אף כל קרן ישראל - א"ר זירא א"ר אבהו א"ר יוחנן: אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול; שמא תאמר קרובה היתה, רחוקה היתה מיל. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים: שני חלקים מים ואחד דם. במתניתא תנא: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל". (גיטין דף נז עמוד א)
וכאילו אומרים:
תראה מה שקורה כשמורדים, נסית פעם וסבלת בגלל נסיון זה במשך אלפי שנים, תהיה חכם ואל תנסה פעם נוספת.
"ואמרי' בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד". (רא"ש, ברכות פרק ז סימן כב).
שב בשקט וחכה למשיח.
ואילו מרד החשמונאים היה נצחון "מושלם".
המלוכה חזרה המלוכה לישראל ליותר ממאתיים שנה, זמן שנחשב "לעולם", במושגי המלוכות של ימי קדם.
עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2005 10:33 |
|
| |
ממללא,
בעוונותיי (או: למיעוט הבנתי) לא זכיתי לראות כאן ולו בדל של מקום אחד שממנו נראה כי הרמב"ם קובע שיש להתפלל בלא כוונה, או שאין צורך להתפלל בכוונה. אנא, שתף אותי בתגליותיך.
גם לגבי המרת הכוונה לענ"ד אתה טועה טעות חמורה. את הכוונות העליונות לא המציאו החסידים, אלא הן חלק מהקבלה (אייקון מתחבא). אולם אלו הן כוונות שנוספות מעבר לכוונה הפשטית ולא באות במקומה. תפילה ללא כוונה פשטית לא מצאתי ולא ידענא, ובפרט כוונה הופכית כדעת לייבוביץ שזה לכל הדעות לא יוצאים יד"ח תפילה (גם לדעות המשונות שכוונה הופכית במצוות כן מועילה).
ולסיום, אני לא מכיר אצל לייבוביץ שום אמירה על מדרש בכוונות התפילה כדי להתאים אותן למציאות (לפעמים אולי יש מדרש חופשי על מילות התפילה, כלומר אילוסטרציה לרעיון שלו. אבל לא כהוראה הלכתית שכך יש להתכוין). להיפך, יש עניין לא לכוין את כוונת המילות אלא רק את הכוונה לצאת יד"ח ככל המצוות. בעניין זה, כמו בעוד כמה, הוא פשוט מתעלם מכל הקורפוס ההלכתי עד דק. זו זכותו כמובן, אבל לענ"ד אין להביא ממנו ראיה למאומה בתחום ההלכתי של התפילה (ובכלל).
מיכי
תוקן על ידי - mdabraham - 30/12/2005 10:41:22
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2005 17:10 |
|
| |
ר' מיכי,
פירוט ספקותי ברמב"ם ומובאות מהספרות החסידית ידרשו ממני קצת זמן. בשלב זה אוכל להפנות אותך למאמרו של פרופ' גלמן בספר 'י.ל.. - משנתו והגותו' (או משהו דומה, מדובר בספר מאמרים על ליבוביץ' שיצא בהוצ' כתר בעריכת אבי שגיא חביבך). המדובר במאמר ביקורת כנגד ליבוביץ', כאשר טענת גלמן היא שמושגי ה'לשמה' שלו, לרבות בעניין תפילה, שאולים (אם לא גנובים מדעת) מגדולי החסידות, יעו"ש, ותמצא נחת או שמא הספק יכרסם בליבך חלילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2005 18:29 |
|
| |
ממללא,
על אף שאני מודה לך על הכנסת הספק בלבו של הרב מיכי. כמה מילים, רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, בדבר הטענה של גלמן, על כי מושגי ה'לשמה' לרבות התפילה שאולים אם לא גנובים מדעת מגדולי החסידות, היא אבסורדית משתי סיבות:
א) ר"י ליבוביץ מעולם לא התיימר להיות מקורי, ולא טען לזכות יוצרים על ה'לשמה' שהוא הציג, להיפך הוא תמיד הקפיד להביא דברים בשם אומרם. וכל המאמצים להציג את ליבוביץ כאיזה טרנד, משב רוח חדש בזרם הלך הרוח היהודי המדבר בשם הפוסטמודרניזם המייצג את ה'ערך ההומני' של האדם המתורבת בן זמנינו הוא פתטי וחסר טעם.
ב) את מושגי ה'לשמה' הוא 'גנב' הרבה לפני כן מחז"ל ומהרמב"ם.
רמב"ם, הלכות תשובה
ו [ד] אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא; תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" (דברים יא,יג; ועוד)--כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.
ז ועוד אמרו חכמים, "במצוותיו, חפץ מאוד" (תהילים קיב,א)--"במצוותיו", ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה; אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום--אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו: כלומר, עבדו מאהבה.
ח [ה] כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות--הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה--הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה--שמתוך שלא לשמה, בא לשמה"
***************
ובנוסף, באופן עקרוני, הדברים הנשמעים חדשות לבקרים מפי רבנים, או לחילופין מפי כותבי הפורום 'דלא כליבוביץ',[בנימת התנערות מדברים משוקצים] היא 'סתם' כי נפסקה הלכה 'דלא כליבוביץ', ולא בגלל שההלכה שנפסקה היא זו הצודקת או הנכונה- חכמים במחלוקתם אף פעם לא טענו כי השכינה היא שמדברת מגרונם, שאם לא כן, כיצד זה שנתנו החכמים מקום למחלוקת שתתקיים בכלל. ואם יש מקום למחלוקת, שאותה השכילו חכמים להשאיר בכתובים, ואפילו דעת מיעוט – אזי: יש מקום לטעות, ואם יש מקום לטעות, הרי שיכולים לחזור לדעת מיעוט, הבעיה עם 'דעת מיעוט' מתחילה, כשיוצאים מהנחות יסוד הפוכות לאלה ששקועים בדעת הרב, והם אינם יורדים לסוף דעתו של זה הנחשב בעיניהם למחדש. למשל כדוגמאת חלוקתו של הרב מיכי את המצוות לקטגוריות שהם מנוגדות והפוכות לאלה של ליבוביץ' כשיטת הרמב"ם בחלוקתו של השכלי ובהפרדתו של השכלי מהמדמה - מה גם שמקורי ומחדש הם לא שמות גנאי ביהדות - "וזה שנאמר: שנעשים לו שתי כליותיו כמעיינות, ומתחדשים דברי תורה שלא נאמרו למשה מסיני. אבל זה רק בעוד חמישים שנה לפחות כשיתחילו לעכל את משנתו השרירותית של ליבוביץ'
וחומר למחשבה בהירהור שעלה לי תוך כדי כתיבת הדברים, על הדברים המובאים במסכת אבות,לפני החורבן, ולפני שהמירו את הקורבנות בתפילה - שהיא 'העבודה' בעולם שקיים על שלושה דברים ז"א שהתפילה היא העבודה כתחליף לקיום הקורבן שלוש פעמים ביום שהאדם נצטווה להתפלל - וזה מה שנפסק להלכה - "תפילת הקבע". ועוד, יש גמרא שאני לא זוכרת כרגע מראה מקום, ששואלת: האם תלמיד חכם שעסוק בלימודו חייב להפסיק, ולקיים מצוות 'תפילת קבע' - התשובה היא : בודאי- והרי תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות – וחושבי שמו שעסוקים בתלמוד – מהותם שהם שרויים בתפילה – אז למה שיפסיקו תלמודם כדי להתפלל?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2005 21:39 |
|
| |
ריב,
אני לא יודע כמה זמן את כבר קוראת את לייבוביץ, אבל אני עוסק בדבריו כבר מזה כמה עשרות שנים, ובהחלט למדתי ממנו כמה דברים. אין כל ספק בעיניי שהוא רחוק מלהיות ת"ח בעל שיעור קומה מבחינה תורנית-הלכתית. לענ"ד רעיונותיו, שחלק קטן מהם אכן מקורי, כבר עוכלו מזמן, ואין כל צורך לזמן כה ארוך כדי לעכל רעיונות שהם בהחלט לא מסובכים במיוחד. כפי שכבר כתבתי פעם באשכול אחר, בגלל שהוא היה בעל מחשבה פשטנית ושטחית ומעט ילדותית (אם כי, לפעמים מקורית), בד"כ הוא לקח רעיונות נכונים צעד אחד רחוק מדיי.
את צודקת בזה שהביקורת האוטומטית של רבים מן המחנה השמרני עליו אכן נובעת מתחושה של החדש אסור מהתורה, וכעין שיקוץ, אך זו בהחלט לא נחלתי. אני לא מסכים לרבים מרעיונותיו מבחינה עניינית, ולא בגלל שהם שיקוץ או משהו כזה. אז אל תכניסי לי מילים בפה.
ההנמקות שלו בהחלט אינם מחוייבות למקורות ההלכה, ולכן אין כל מקום לראות בדבריו עמדה הלכתית, אפילו אחת מיני רבות, ובודאי לא להפוך אותו לרב ('הרי"ל', כלשונם של כמה כותבים כאן). פשוט לא היה לו הידע התורני הדרוש לשם כך. אני לא מכיר מקום אחד שבו הוא מנסה לברר באופן שיטתי את עמדת ההלכה ממקורות שונים. בד"כ הוא מביא מקור אחד, מלוקט באופן מגמתי, כדי שיתאים למה שהוא רוצה לומר. פעמים אבות הוא אפילו אינו טורח להביא ולו מקור אחד. אז עם כל הכבוד, למצוא מקור אחד ולבנות עליו משנה ביחס לסוגיא כלשהי, זה דבר קל מאד, בודאי מתוך האוסף המרשים והלא קוהרנטי של המקורות התורניים.
קל לי מאד לומר משהו מקורי על הבודהיזם, ואפילו להביא מקור אחד מקרי שיתאים למה שאני אומר. עמדה רצינית ביחס לתחום מורכב וענף כמו התורה, צריכה להיבחן לאור מקורות שונים ומגוונים, ולאור השאלה האם היא מציגה תמונה שנאמנה למסורת בכללה (ולאו דווקא לכל פרט בתוכה).
באשר למושגי ה'לשמה' שלו, הם כלל אינם קשורים לדברי הרמב"ם שהבאת, שכן דברי הרמב"ם הם מוסכמים ופשוטים ולמיטב ידיעתי אינם מיוחדים לרמב"ם. לעומת זאת, ההרחבות של 'לשמה' שעשה לייבוביץ, תוך הבאת דברי הרמב"ם כאילוסטרציה בלבד (כמו כל מקור שהוא מביא, שאינו אלא אילוסטרציה, שכן הוא לא חש מחויב לאף מקור, בניגוד להצהרות האולטרא 'דוסיות' שלו), הם פשוט אבסורדיים, ובודדאי ללא מתאימים לשום מקור, או גישה מקובלת.
זה כלשעצמו אינו בעייתי, שכן זכותו של כל אחד לחשוב מה שהוא רוצה, אבל השתייכות למסורת, ובודאי להיחשב כאחת הגישות במסגרתה דורשת רמה כלשהי של נאמנות למקורות, מה שלא נמצא אצלו כלל ועיקר. חלק מהטעויות שלו נובעות לענ"ד מבורות, שכן ככל שאני יודע (אמנם לא בדקתי), וכך נראה בעליל גם מכתביו, הוא אף פעם לא למד בצורה מסודרת הלכה, ומה לעשות, גם איש מוכשר כמותו לא יכול להמציא את הכל מעצמו ולקלוע למטרה.
אני אכן חושב שרבים מחסידיו הם חסידים שוטים (כולל כמה וכמה אנשי אקדמיה שעוסקים במשנתו), ולדעתי לפעמים כמה מהם לא מבינים למה הוא עצמו התכוין (יש לי תחושה שגם הוא עצמו לא תמיד חידד לעצמו את כוונותיו), ולכן מכניסים בדבריו את רצונותיהם הכמוסים ללא בסיס של ממש.
זה לא המקום לעסוק בלייבוביץ, וכבר עסקו בו לא מעט. על אף הערכתי אותו, לענ"ד אין צורך להגזים בחשיבותה של הגותו. משנתו ההלכתית למיטב הבנתי היא דבר חסר ערך לחלוטין (שוב, כתוצאה מחוסר ידע ומחויבות).
כמובן שכל זה הוא דעתי בלבד. הרוצה יקבל, ומי שלא - לא.
ועוד הערה סגנונית. כשאני כותב 'ודלא כלייבוביץ' זהו ביטוי בלשון תורנית, שדווקא מייחס לו חשיבות של עמדה אפשרית (שאני לא מסכים עמה). אין כאן כל ביטוי של שיקוץ או זלזול. זוהי פשוט אי הבנה של נוסח כתיבה רבני.
מיכי
תוקן על ידי - mdabraham - 31/12/2005 21:41:16
|
|
|
|
|
|
