בית המשפט העליון - מה הקשר לכת ה"בונים החופשיים"? וחידודים מעו"ד שמחה ניר

בס"ד

מי מחפש את ראשו של כמאל?
נגד עו"ד כמאל, ידידו של הנשיא אהרן ברק, הוגשו תלונות לפני כעשר שנים, ולאחר החקירות והבירור בהן הוחלט בינואר 2005 לגנוז את תיקי החקירה ביולי 2005, חודשים ספורים לאחר שהוצע לכהונת שופט בבית המשפט העליון, "נשלף" תיק החקירה והוגש נגדו כתב אישום "שברנו את הראש במה ניתן להאשים, אם בכלל..." - הודה פרקליט מחוז ירושלים, עו"ד אלי אברבנאל

מאת: יואב יצחק | | www.Nfc.co.il


רשימות קודמות

הנשיא יוצא להגנת מתנגדי ההינתקות
חגיגה של רפורמה בנמלים
הפאשלה של הרב עמאר
גוזזים מחלפות הממונה
מאבק נגד רשלנות שופטים



המקורב

רבות כתבנו כאן, בשנים האחרונות, על הנוהג הרע שהשתרש בשנים עברו - במיוחד בתקופתה של פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, מכוחו הוגשו פעמים רבות כתבי אישום בנסיבות מוזרות. חשפנו ברבים כמה וכמה חקירות פליליות שנפתחו נגד אישי ציבור בכירים, שעה שמועמדותם הוצגה לתפקיד חשוב במערכת המשפטית, או כשנקלעו לעימות עם מי מבכירי המערכת השיפוטית.

בינתיים התמנה יועץ משפטי חדש - מני מזוז, שפועל רבות כדי לבלום תופעות אלה, ואף הבטיח לעצור את מה שהסתמן כ"סימון מטרות". ובכל זאת, נראה כי למרות פעילותו הרבה, כתבי אישום מסויימים "מתפלקים" לא רק בלא ידיעתו, אלא גם תוך-כדי עקיפתו, כפי שנבהיר בהמשך.

המקרה אודותיו נרחיב בהמשך, נמנה עם הקבוצה הראשונה: נגד עו"ד זכי כמאל הוגש כתב אישום ביום 31.07.05 המאשימו בסחיטה באיומים, הדחה בחקירה ובפגיעה בפרטיות. בימים אלה מתקיים לכמאל הליך שימוע בפני המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), עו"ד שוקי למברגר.

על-פי כתב האישום, בשנת 1995 (לפני כעשר שנים), בשיחות שקיים עם פלונית, הוא איים עליה במטרה לגרום לה לבטל תלונות שזו הגישה נגדו. כתב האישום מתייחס לתקופה שבה היתה "מלחמת עולם" בין כמאל לבין אותה פלונית, ושניהם הגישו תלונות חריפות זה נגד זה. ברשימה זו אנו מנועים מלהביא את שנטען בכתב האישום, וזאת מחמת צו איסור פרסום שניתן על-ידי בית המשפט (לפי בקשת הפרקליטות).

כאמל אינו פרקליט אנונימי. הוא כיהן בעבר במשך זמן רב בתפקיד סגן ראש לישכת עורכי הדין, ובבחירות האחרונות היה מועמד לראשות הלישכה. כמאל נחשב איש מחנהו של עו"ד דרור חטר-ישי (ראש הלישכה לשעבר), וידיד אישי של עו"ד יראון פסטינגר. מחנה חטר-ישי אינו אהוד, כידוע, על המחנה האחר - זה המזוהה עם השופטות דורית ביניש ועדנה ארבל.

ייחוסו העיקרי של כמאל, בשנים האחרונות, הוא קשריו האישיים עם נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. על-פי המידע שחשף במעריב עמיתי, משה גורלי, כחודש לאחר שהוגש כתב האישום נגד כמאל - ולמרות שכתב אישום זה תלוי ועומד - התייצב הנשיא ברק יחד עם שופטים נוספים ואחרים בחתונת בתו של כמאל, בכפרו בדליית אל-כרמל. הנשיא ברק, כתב גורלי, נכח גם בטקס נוסף הנהוג בעדה הדרוזית, טקס משפחתי ואינטימי יותר, שבו מגיעה משלחת החתן לבקש רשמית את יד הכלה, מידי האב. הפרסום הזה עורר מבוכה במערכת המשפטית, שכן אחרי הכל, עלול להיווצר הרושם כי הנה-הנה: נאשם בפלילים זוכה להגנה מורלית מצד ראש המערכת השיפוטית.

"שברנו את הראש"

ענייננו כאן אינו כתב האישום גופו ושאלת אשמתו או חפותו של כמאל. אנחנו נתמקד כאן בכמה עניינים המעוררים שאלות קשות, שעיקרן: מדוע נפתח תיק החקירה מחדש ומדוע הוגש עכשיו כתב האישום, 10 שנים אחרי האירועים, ולאחר שכבר הוכרע כי יש לגנוז את תיק החקירה, בשל קשיים שונים והעדר ראיות להגשת כתב אישום; ואם אכן מדובר במעשים חמורים, כפי שהם מתוארים בכתב האישום, מדוע לא הוגש כתב אישום סמוך לקרות האירועים. נפרט להלן כמה מאותם עניינים:

חלק מהתלונות נעלמו - כ-10 הודעות לפחות שמסרה המתלוננת במשטרה, נעלמו. לטענת ההגנה, המדובר בהודעות שנמסרו בתחילת הפרשה. אלה תומכות דווקא בעמדת עו"ד כמאל, ועל-בסיסם החליט פרקליט המחוז לגנוז את תיק החקירה. פרקליטיו של כמאל פנו אל בית המשפט בבקשה לחייב את הפרקליטות לאתר את התלונות ולהגישן להגנה;

המסמכים שהוצנעו ונחשפו בטעות - כידוע, מקום שמוגש כתב אישום, חובה על הפרקליטות להעביר לידי ההגנה את כל חומר החקירה הרלוונטי להגנת הנאשם. במסגרת זו, ולפי תיאום מוקדם עם באי-כוחו של עו"ד כמאל, עורכי הדין דרור חטר-ישי ויראון פסטינגר, שוגר נציגם כדי לצלם את חומר החקירה. במקביל נמסרו לפרקליטים כמה קלסרים. וכמו שקורה לעיתים, אוי לשלומיאליות, החומר שנמסר בסופו של דבר כלל, בטעות, גם חומר חסוי, כביכול, אותו ביקשה התביעה להסתיר.

על חשיבות החומר ועל המבוכה בפרקליטות תעיד העובדה הבאה: סגן בכיר לפרקליט מחוז ירושלים, עו"ד יובל קפלינסקי, פנה אל עו"ד פסטינגר, וביקשו להחזיר את אותו קלסר הכולל את התכתובות הפנימיות-הרגישות. המדובר ב"בקשה חברית", הובהר. מיותר כמעט לציין, כי פסטינגר וחטר-ישי דחו דרישה זו, מכל וכל, ולא בכדי. שכן אותו קלסר שנמסר בטעות, חושף כי במשך שנים נמנעה הפרקליטות מהגשת כתב אישום, מתוך הערכה כי אין מקום להגשת כתב אישום. להלן הפרטים:

- בהחלטה מיום 25.1.05 קבע פרקליט מחוז ירושלים, עו"ד אלי אברבנאל: "לאחר עיון נוסף בתיק החלטנו לסגור אותו - זאת נוכח הקשיים הראיתיים המפורטים בתרשומות של תמי [פרקליטה, י.י.] ושלי ובנוסף מחמת חלוף הזמן הרב". על-גבי אותה תרשומת צויין, בכתב יד, כי המתלוננת מאיימת להתאבד, אם לא יוגש כתב אישום, ולכן נקבעה עימה פגישה. נציין כי אותה מתלוננת קיימה פגישות רבות קודם לכן הן עם חוקרי המשטרה והן עם הפרקליטים שעסקו בתיק, וגם לאחריהן נקבע בינואר 2005: לגנוז את התיק.

- במכתב מיום 30.1.04 מאת עו"ד אברבנאל, שוב אל תמי, נאמר: "נוכח חלוף הזמן הרב ונוכח אמינותה הנמוכה של המתלוננת - כדאי להתמקד בנושאים בהם ניתן להרשיע ללא כל הסתמכות על דבריה של המתלוננת".

- במכתב אברבנאל מיום 13.10.02, שוב אל תמי, נאמר: "... אמינותה של ... נמוכה מאוד ואם בכל זאת נחליט להגיש כתב אישום, יהיה זה רק במידה שבה אין צורך להסתמך על דבריה".

- במכתב אברבנאל מיום 21.7.05 אל עו"ד קפלינסקי, נאמר, בין היתר: "בסיומו של ההליך שברנו את הראש במה ניתן להאשים, אם בכלל, ולבסוף הסתפקנו באישום שאין בו הסתמכות על מהימנותה של ...." [הערה שלי: מאימתי צריך פרקליט "לשבור את הראש" כדי למצוא במה להאשים חשוד??? האם הפרקליט אינו אמור להסתפק בניסיון לברר את האמת???].

מה הביא לתפנית?

מה הביא, אם כך, לתפנית בעמדת הפרקליטות? מדוע "שבר" אברבנאל את "הראש" אילו סעיפי אישום ניתן להגיש נגד כמאל, שלא לומר "לתפור"? בהקשר זה נציין את המידע שלהלן, שהובא לידיעתנו:

לאחר ההחלטה לגנוז את התיק (ינואר 2005) התרחש אירוע מהותי ביותר: שמו של עו"ד זכי כמאל הועלה כמועמד לכהונת שופט בית משפט עליון. שמו הועלה בחודשים מרס-אפריל לפחות בפני שניים מבכירי חברי הוועדה לבחירת שופטים. והנה, בעוד שמו "מסתובב" כמועמד, מתועררת פרקליטות מחוז ירושלים לפעולה, ומגישה ביולי 2005 כתב אישום חמור נגדו, וגם משתמשת בנשק הבעייתי: הגשת בקשה לצו איסור פרסום על פרטי כתב האישום (שמאושרת, כמובן), כך שהמתלוננת "שאמינותה נמוכה" לא תיחשף בציבור.

אברבנאל עקף את מזוז

ולא רק זאת: כתב האישום עצמו הוגש אף מבלי לקבל את הסכמתו המוקדמת של היועץ המשפטי לממשלה, כמתחייב מהנחיות היועמ"ש לגבי עורכי דין (הנחיה מס' 4.1004). וכיצד אנו יודעים זאת? באותו קלסר "חסוי" התגלה מכתב מיום 14.7.05 (שבועיים לאחר שהוגש כתב האישום בפועל!!), ובו פונה עו"ד אברבנאל אל המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שוקי למברגר, ובו הוא מבקש אישור בדיעבד להגשת כתב האישום. הנימוק לבקשה המאוחרת: מדובר במעשים שלא בוצעו במסגרת תפקידו של כמאל כעורך דין. במכתבו מציין אברבנאל כי לגישתו - "מדובר באישור שאינו נדרש על-פי חוק אלא רק לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.1004. לפיכך, אין מניעה מלתת אישור בדיעבד, לאחר שכתב האישום כבר הוגש...".

הנה כי כן: גם מקורבו של הנשיא ברק אינו חסין מפני החבר המתהפכת, במיוחד כאשר מדובר בחשוד הנמנה עם המחנה היריב לארבל-ביניש.

תגובת הפרקליטות

תגובת הפרקליטות, בקיצורים המתבקשים, מובאת להלן (ציטוט):

הפרקליטות מסרה בתגובה, כי הטיפול התעכב זמן רב, בין היתר בשל צורך בהשלמות חקירה רבות ובשל הצורך להמתין לסיומו של הליך אזרחי שהתנהל במקביל ותוצאותיו היו משמעותיות לעניין. במהלך הטיפול בתיק הגיעו אנשי הפרקליטות למסקנה, כי יש ממש בתלונתה של העובדת לגבי מסכת רחבה של עובדות. עם זאת, בסופו של דבר ולאחר לבטים קשים הוחלט לסגור את התיק, הן לנוכח קשיים משמעותיים בחומר הראיות, והן בשל חלוף זמן ניכר, שאינו מאפשר לנהל כיום הליך ארוך ומורכב, שיסתיים מן הסתם בעוד זמן רב.

בהמשך התקיימה שיחה בין פרקליט המחוז בהשתתפות המתלוננת, נפגעת העבירה, ובעלה המייצג אותה. בעקבותיה השתכנע פרקליט המחוז כי ישנו עניין לציבור בהגשת כתב האישום וכי האיזון המתאים בין השיקולים השונים יושג אם הנאשם יועמד לדין בגין אחת הפרשות, שבה חומר הראיות מתבסס על ראיות אובייקטיביות, אינו תלוי כמעט במהימנותם של עדים וכן מצריך זמן דיון מועט יחסית. לפיכך הוגש כתב אישום מצומצם, בגין אותה פרשה בלבד.

למטפלים בתיק זה לא ידוע על מועמדותו של הנאשם לשפיטה.

יצוין כי כמתחייב על-פי החוק, קיבלה ההגנה לידיה את חומר החקירה לצילום. למרבה הצער, צולם בהזדמנות זו חומר פנימי חסוי: חילופי מכתבים ותרשומות פנימיות - אין כל הצדקה לעשיית שימוש כלשהו בחומר זה.

נוצר ביום: 21/10/2005 | עודכן ביום: 05/11/2005 19:16:19
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-12484-00.html?tag=11-45-16

בס"ד

שופטים?????

הידידים של חשין
השופט חשין הוציא תחת ידיו פסק דין מוזר בעניינה של השופטת הילה כהן כל כך מוזר, עד כדי כך שיש בהחלט מקום לבחון מדוע, וגם להעלות כמה סיפורים מן העבר, הנוגעים לנקודות המפגש בין חשין לבין עו"ד יעקב רובין, פרקליטה של השופטת וגם לגלות איזה שירות ביצעה עו"ד שולמית רובין עבור חשין - תמרור עצור סולק לבקשת כבודו, ובכך בוטלה עבירת תנועה שביצע. וגם הקנס בוטל, כמובן.

מאת: יואב יצחק | | www.Nfc.co.il

חשין - החלטה שגויה, צביעות או ניגודים


ההחלטה

רבות נכתב באחרונה בגנות המישנה לנשיא מישאל חשין והשופט אליעזר ריבלין, על החלטתם בעניינה של השופטת הילה כהן. הטיעון המרכזי: כיצד יתכן שהשניים החליטו להסתפק רק בנזיפה ובהעברת השופטת כהן לבית משפט אחר - במקום להורות על הפסקת כהונתה לאלתר - וזאת על-אף קביעותיהם בפסק הדין, לפיהן השופטת קרעה וזרקה לפח בקשות שהוגשו לתיקי בית המשפט, נמנעה מלתעד כדבעי טיעונים שהועלו בפניה, וכללה בהחלטות שכתבה/יזמה טיעונים ו/או מצג כוזב; ויותר מזה - כיצד יתכן שחשין, המוצג על-ידי כמה מ"נוטרי" החוק כשופט מחמיר, דווקא-הוא "מחליק" עניינים כאשר מובא בפניו עניין רגיש הנוגע למערכת השיפוט.

השאלות הנ"ל שבו ועלו, דווקא מחמת זאת שמדובר בפסק דין משמעתי חריג, שפורסם בתקופה שאפילו מבקר המדינה ו/או המשטרה ו/או התקשורת מגלים ברבים, מה שנמנעו לעשות שנים רבות, כי גם מערכת זו לוקה בחוליים לא מעטים: מינוי מקורבים באופן בלתי תקין, טיוח הליכים משפטיים, ניגודי עניינים במקרים רבים, האזנת סתר (השופטת אוסנת אלון-לאופר) ועוד ועוד.

ובכל זאת, השאלה המסקרנת היא: מה קרה לשופט מישאל חשין. האם נכמרו רחמיו על השופטת הילה כהן, עד כדי כך ששכח את תפקידו? האם יתכן, חלילה, שהשופט עצמו נקלע למצב שבו הקל עם השופטת כהן, בזכות יחסו אל פרקליטה, עו"ד יעקב רובין? ולחילופין - האם יתכן שהשופט חשין יודע, מידיעה שיפוטית, על ליקויים חמורים בהרבה במערכת השיפוט, עד כדי כך שהוא סבור שאין להחמיר דווקא עם השופטת כהן?




העובדות

בדברים שנביא כאן אין כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי השופט חשין, אלא כדי להצביע על כמה עובדות מעניינות, על קשרי העבר, כמו על נקודות חיכוך בין כמה מהנפשות הפועלות. נפרט זאת להלן:

- עו"ד יעקב רובין הינו אחד מעורכי הדין הוותיקים והידועים בתל אביב, המחוז הגדול ביותר והמשפיע של עורכי הדין, וגם בירושלים, שם הוא מתגורר. בשנים 1994-1988 הוא כיהן כיושב-ראש לשכת עורכי הדין. בתוקף תפקידו אז הוא כיהן כחבר בוועדה לבחירת שופטים ונמנה עם חברי הוועדה הבולטים שפעלו בשנת 1992 לבחירתו של מישאל חשין לכהונת שופט בבית המשפט העליון;

- בין חשין לבין רובין קיימים קשרי ידידות, הן על-רקע חלקו במינוי ואף בשל היכרות מוקדמת ביניהם. קשרים אלה באו לידי ביטוי, בין היתר, בהשתתפות חשין בחתונות ילדיו של רובין.

- עו"ד שולמית רובין, רעייתו של עו"ד יעקב רובין, המשמשת מבקרת עיריית ירושלים, שימשה בתפקידה הקודם כמשנה ליועצת המשפטית בעיריית ירושלים. בתפקידה אז היא טיפלה בעניין רגיש מאוד לחשין: דוח שהוגש נגדו בגין עבירת תנועה שביצע, כאשר לא עצר בתמרור עצור. חשין הוטרד מאוד מאותו דוח, שעלול היה לחייבו מאוחר יותר להשתתף בקורס נהיגה מונעת.

- נודע לי, כי חשין פנה וטופל אישית, בין היתר על-ידי עו"ד שולמית רובין. הוא טען אז כי התמרור הוצב שלא במקומו על-ידי עובדי העיריה. חשין ביקש לסלק את אותו תמרור, כך שיוכל לפעול לבטלותו של אותו דוח. ואכן, כך נעשה. התמרור סולק. בין אם מדובר בסילוק התמרור לכבודו של חשין, ובין אם-לאו, ידוע לי כי חשין טופל אז בדרגים הגבוהים ביותר, לשביעות רצונו. הקנס בוטל וכספו הוחזר לו.




דלתיים סגורות

נדגיש שוב, כאמור, כי אין בעובדות הנ"ל כדי להאשים את חשין במאומה, אלא להראות על "הסימביוטיקה" הקיימת בכל זאת בין הנפשות הפועלות ועל נקודות המפגש בין האישים הנ"ל.

השאלה האם נקודות המפגש הן-הן שגרמו לחשין לנהוג ברכות יחסית עם השופטת כהן, בזכות היכרותו האישית עם פרקליטה של השופטת, אינן ניתנות למענה החלטי, שכן איש אינו יכול לדעת מה מתחולל במוחו של אדם, קל וחומר כאשר מדובר בחשין, היודע לנהוג בבעלי דין ברכות יוצאת דופן; ולעיתים - להכות בהם ללא רחם, גם במה שנשמע כצעקות הממלאות את חלל בית המשפט. כפי שהחוק מחייב, המשפט נערך בדלתיים סגורות, ומלבד השופטים, בא כוח הקובלת (שרת המשפטים), הנקבלת (הילה כהן) ובא כוחה, עו"ד רובין, נוכח בדיונים צוות טכני מצומצם ביותר. המדובר, אפוא, במשפט הנעשה באוירה שונה, וסביר להניח, וכך נראה על-פי התוצאות, כי ההיכרות המוקדמת לא הקשתה יותר מדי על עו"ד רובין לשכנע את השופט חשין להקל בעונשה של השופטת כהן.

עו"ד יעקב רובין סירב להתייחס לשאלה האם פעל למינוי חשין לבית המשפט העליון. לטענתו, מדובר בדיונים סודיים ולכן אסור לו לומר מאומה. רובין אישר כי חשין השתתף בחתונת ילדיו, אך לדבריו - הוא הזמין אז את כל שופטי בית המשפט העליון, ורובם הגיעו. עו"ד שולמית רובין לא מסרה תגובה, לטענתה, בגלל הימצאותה בחופשה, ואי-נגישותה במהלך החופשה למסמכים המצויים בעיריית ירושלים.




השאלות, התשובות

השבוע ביקשתי את תשובתו של חשין לשאלות שלהלן. יאמר כאן, כי חשין נמנע ממתן תגובות ישירות ומלאות לשאלות שנשאל, ורק לאחר שלוש פניות נסגר מעגל זה:

- האם נכון שלשופט חשין יחסי ידידות עם עו"ד יעקב רובין;
- האם נכון שהשופט השתתף בחתונת ילדו/ילדיו של עו"ד רובין;
- האם נכון שהשופט חשין פנה בעבר אל עו"ד שולמית רובין שהייתה המשנה ליועץ המשפטי במחלקת הייעוץ בעיריית ירושלים בקשר לעניין אישי הנוגע אליו [דוח תנועה / תמרור אזהרה]

תגובת חשין:

השאלות כוללות רמזים מכוערים שאין להם אחיזה במציאות. השאלות הנשאלות הן שאלות גסות רוח. לגופו של עניין:

1. לשופט חשין יש יחסי ידידות עם עו"ד רובין כשם שיש לו יחסי ידידות עם עשרות עורכי דין. למיטב זכרונו של השופט חשין, עו"ד רובין מעולם לא ביקר בביתו של השופט חשין. השופט חשין מעולם לא ביקר בביתו של עו"ד רובין, חוץ מאשר בעת שישב שבעה על אמו.

2. לא זכור לשופט חשין כי השתתף בחתונת ילדו/ילדיו של עו"ד רובין. למעלה מן הצורך נוסיף שהשופט חשין משתתף לא אחת בחתונת ילדיהם של עורכי דין שאינם בהכרח ידידיו הקרובים.

3. בזמנו נרשמה לשופט חשין (לא זכור האם באותה תקופה היה שופט או עו"ד) עבירת תנועה ליד בנין "טרה סנטה". השופט חשין שילם מיד את הקנס, אך לאחר בירור שנערך ביוזמתו בעיריה, הסתבר שהתמרור (תמרור עצור) הוצב שלא כדין במקום בידי אחד מעובדי עיריית ירושלים תחת רמזור אחר שהיה במקום כל השנים והוא התמרור שקיים גם כיום (תמרור זכות קדימה). כתוצאה מכך, למיטב זכרונו של השופט חשין, הוחזר לו הקנס ששילם.

השופט חשין לא השיב לאחת השאלות המרכזיות. לכן פניתי שוב לקבלת תגובה:

- האם נכון שהשופט חשין פנה בעבר אל עו"ד שולמית רובין שהייתה המשנה ליועץ המשפטי במחלקת הייעוץ בעיריית ירושלים בקשר לעניין אישי הנוגע אליו [דוח תנועה / תמרור אזהרה]

בפנייתי החוזרת כתבתי: ידוע לי שהשופט חשין שוחח בזמנו עם עו"ד רובין; ידוע לי שבעקבות פנייתו אליה טופל אותו עניין, וכבודו "נחלץ" מהשתתפות בקורס לנהיגה מונעת...

הערתי גם, כי בכל הכבוד, אני דוחה את ההערה כאילו "השאלות כוללות רמזים מכוערים שאין להם אחיזה במציאות". השאלות הן שאלות ואפילו לפי תשובת כבודו נראה שיש להן אחיזה במציאות. מכל מקום, כבודו אינו חסין מבירור העובדות ו/או מביקורת".

תשובת חשין:

השופט חשין אינו זוכר עם מי שוחח בזמנו בייעוץ המשפטי של עיריית ירושלים, ולמיטב זכרונו, הייתה חליפת מכתבים בינו לבין העיריה. כפי שנאמר בתשובתו הראשונה של השופט, העלה בירור שהתמרור הוחלף עקב עבודות מע"צ של העיריה והוצב תמרור חדש שלא כדין. השופט לא "נחלץ" מכל קורס, הואיל ולא עבר כל עבירה והקנס ששילם אף הוחזר לו.

פניתי השבוע פעם נוספת לחשין, בפעם השלישית, וביקשתי מענה לסוגיה שלהלן:

לפי המידע שבידי, לחשין היו עבירות קודמות קודם לאותו אירוע בגינו חוייב בקנס, ולכן, לו היה נשאר החיוב על כנו - היה כבודו נאלץ לבצע קורס נהיגה מונעת. אני מבקש לקבל את התייחסותו של חשין לנקודה זו.

תשובה חשין:

תגובת השופט חשין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, באמצעות דוברת בתי המשפט: להד"ם. אין בדעתי להמשיך ולשוחח עם מר יצחק.

הכל אישי

רבים משופטי ישראל נוהגים לטעון, כי גם אם מופיע בפניהם עורך-דין-ידיד, אין לכך השפעה על אופן התנהלותם. אנחנו, שיושבים בתוך עמנו, נוכחים שוב ושוב כי אין הדברים כך, לפחות לגבי רבים מהם. בטח לא לגבי חשין, שנוהג לעיתים במה שנראה כצביעות והתחסדות.

להווי ידוע, כי עורך דין בכיר או בעל ייחוס יוצא דופן, זוכה ליחס מועדף: יותר זמן לטיעונים, בקשותיו זוכות לתגובות יותר מהירות, וגם נגישותו לתקשורת מאפשרת לו לקיים סוג של "שיח" עם השופטים. זו, ככל הידוע, הסיבה המרכזית בגינה שכר בזמנו התעשיין אלי הורביץ את עו"ד פנחס רובין, לאחר שבבית המשפט העליון התמנה השופט דאז תאודור אור - ידידו האישי של עו"ד רובין - לעמוד בראש ההרכב שדן בערעור שהגיש הורביץ, לאחר שהורשע בעבירות מס בבית המשפט המחוזי בירושלים. הורביץ, יש לומר, זוכה בסופו של דבר על-ידי אותו הרכב ובראשו תאודור אור.

הוא שנאמר: הכל אישי.

בס"ד

המשפט - עמודא ד'אמצעיתא.

אם העמוד המרכזי, של הקומפלקס המרכזי, הוא המשפט, עקום, היאך תראה מערכת המשפט כולה?

בכל מקום שתל הקב"ה את זרע האמת, ישנם מצבים בהם אתה עלול למצוא עצמך משתומם ונדהם...איך זה שכוכב אחד מעז..?
נובט לו לאט, מבעד לרקבון וזבל, נבט האמת.

לפעמים, ולעיתים קרובות, אלו הגננים המשקים את זרעי האמת הפזורים על קרקעות השקר, נחשבים "משוגעים" בעיני בני האדם שעיניהם נסתמאו מחמת סינוור השקר.

מערכת המשפט, מכונת הצדק, כור ההיתוך של החברה, היא מערכת מסואבת, מושחתת, ומלאה פגמים מערכתיים, הנובעים מנורמות פסולות, חישובי ודיקדוקי עניות, הפורצים עם כל פיסת כוח הניתנת לכיבוש ושליטה, מערכת שסתימת הפיות בה, מתבצעת באופן האלגנטי והנקי ביותר, קוראים לזה: "שלטון החוק".

טיפין, טיפין, כדי יכולת עיכול, נטפטף כאן את הדברים כדי שאפשר יהיה לאמוד באיזה מידת שקר מוצפים חיינו.

עו"ד שמחה ניר הוא אדם שאינו יכול לכלוא את "נבואתו", הוא רואה ראיה בהירה כיצד המערכת שגידלה אותו וטיפחה אותו להיות לה בן מסור ונאמן, רומסת ברגל גסה את החוקים אותם היא אמורה לאכוף.

בטיבעיות המאפיינת אדם ישר ואיש אמת, הוא העיר בלשונו המנומסת, ובעדינות כמלחש שמא לא שתו לבם ל"טעות", כאשר הבחין שתשומת הלב הניתנת לו היא דווקא באה עם דגש להסות את הצליל הצורם במערכת ההרמונית וההומוגנית, ולאו דוקא לעיקרי הדברים המעוותים אליהם רצה להפנות את תשומת הלב על מנת להגיע לחקר האמת, שהוא "נשמת אפה" של מערכת המשפט.

כשראה כך, הרים הנ"ל את קולו, ובכישרון המקצוע אותו למד (עריכת דין) החל להילחם על האמת שהוא רואה נרמסת, ע"י מי שאמור להיות נושא דיגלה, בחושבו שימצאו לו אזנים קשובות שביניהן מוח של אנשי אמת שיסייעו לו לתקן את המעוות.

על בשרו למד עו"ד שמחה ניר המוכשר, כיצד בדור של ימי אחרית, קשר של רשעים מוצלח הוא, ואחדותם בהאחזותם בתרבות השקר, בקלי קלות תנפנפו במהירות מתחום ההשפעה, ותציבהו ותעמידהו על מקומו "הראוי לו".

עו"ד שמחה ניר הושעה ע"י לשכת עורכי הדין, וכינוי חדש הוצמד לשמו "עוכר המערכת". זהו הכינוי "הרשמי", בחדרי חדרים מתלוצצים השופטים המורמים מעם אצילי הנפש: " הראיתם כיצד השתבשה דעתו של המסכן?"

את הקריארה להפסיד? את ה"שם הטוב"? את היוקרה? את הכסף? בשביל מה? - א-מ-ת??????

משוגע !

בס"ד

כדי שיובנו הדברים דלעיל, הנה לפניכם דוגמא היכולה לשפוך "אור" ויכולת להבין כיצד פועלת המערכת, כמובן דרך עיניו של עו"ד שמחה ניר:

לכבוד

השופט אהרן ברק

נשיא ביהמ"ש העליון

ירושלים

נכבדי,

הנדון: תיק על"ע 4743/02 ואח'

אני חוזר על בקשתי ממך לקבוע לתיקים אלה הרכב מקורי, על פי סמכותך הסטטוטורית. אני עושה הזאת אחרי שההרכב אשר דן בתיקים האלה, והתיימר ליתן פסק-דין, התעלם כליל מטענתי כי ההרכב נקבע שלא כדין, ומבקשתי להחזיר אליך את התיקים.

אפתח בתרגיל אינטלקטואלי:

מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ"ל נותן לפקידים אשר לא הוסמכו כבוחני-נהיגה (ולחלקם אפילו אין רשיון נהיגה) לבצע מבחני נהיגה.

משנתגלה הדבר מוגשות נגד המנהל הנ"ל עתירות לבג"ץ:

מצד אחד טוענים מורי נהיגה ולומדי הנהיגה כי הדבר פוגע בסיכויי ההצלחה ב"טסטים", ומצד שני טוענת המועצה הלאומית למניעת תאונות, יחד עם עותרים נוספים, כי למי שלא הוסמך כבוחן-נהיגה אין כלים להעריך נכונה את יכולת הנהיגה של הנבחנים, והדבר מסכן את הבטיחות בדרכים.

המנהל משיב לעתירות, וטוען כי –

"שיבוץ הפקידים כבוחנים נעשתה על פי הנהלים המקובלים במשרד הרישוי. אין ממש בטענות העותרים לפגם בהליך זה. כמו-כן אין בטיעוני העותרים בעייתיות המצדיקה את החלפת הבוחנים במקרה זה או אחר".

האם יקבל הבג"ץ את הטענה הזאת? בטוח שלא, כי העובדה שנוהל מסויים קיים ומקובל אינה הופכת נוהל בלתי חוקי לחוקי, ומה שמבקשים העותרים אינו "החלפת הבוחנים במקרה זה או אחר", אלא הפסקת הנוהל לפיו בחינתם של הנהגים נעשית על ידי מי שלא הוסמכו לכך.

וכעת לעניין דנן: בחבילת-הערעורים שבנדון נקבע מלכתחילה הרכב בראשותך, ואחר-כך הוחלף, כאשר כחלק מהחלק המודפס של טופס ההזמנה לדיון מצויין כי "זהות שופטי ההרכב נתונה לשינויים מטעמי יומן בית המשפט", אבל לא מצויין כי מי שקובע את ההרכבים או משנה אותם הוא הקנטאור, אשר חציו פקיד (לא נשיא, לא משנה-לנשיא, לא שופט) וחציו מכונה (מחשב המתוכנת לקביעות-אקראי).

משנתברר לי מי באמת קובע את ההרכבים הגשתי בקשה להחזרת כב' הנשיא להרכב, ובקשה נוספת בדבר אופן קביעת ההרכב. באותה בקשה הבהרתי:

"כדי להסיר ספק: הח"מ אינו מבקש לחרוג מן העיקרון לפיו אין בעל דין בוחר לו את שופטיו, אלא רק שקביעת ההרכב תיעשה בדרך שהותוותה על ידי המחוקק".

בבקשות אלה הזמנתי אותך ליטול לידיך את התפקיד החשוב ביותר – ולמעשה כמעט היחיד – שהמחוקק הפקיד בידי נשיא ביהמ"ש העליון: קביעת ההרכבים בכל תיק ותיק, דבר אשר יש בו כדי לעצב את דמותו של המשפט בישראל לדורות (למרות שלשיטתך אורך חייו של פסק-דין הוא 10 שנים בלבד).

בבקשותי אלה הראיתי כי, בניגוד לבתימ"ש השלום ובתיהמ"ש המחוזיים, לגבי ביהמ"ש העליון קבע המחוקק כי הסמכות לקבוע הרכבים נתונה רק לנשיא עצמו, או למשנה-לנשיא על פי הסמכתו המפורשת של הנשיא.

ביום 1.8.04, לאחר כמה תזכורות בע"פ במזכירות ותזכורת אחת בכתב, החלטת לדחות את בקשתי, באלה הדברים:

"קביעת המותב לדיון ... נעשתה על פי הנהלים המקובלים בבית המשפט. לא מצאתי ממש בטענות המערער לפגם בהליך זה. כמו-כן לא מצאתי בטיעוני המבקש בעייתיות המצדיקה את החלפת ההרכב שנקבע לדיון בעניינו".

עם כל הכבוד, כשם שמנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ"ל (ראה לעיל) אינו יכול להתבסס על נוהל בלתי-חוקי כהצדקה לעצם קיומו ולהמשכת קיומו, כך גם נשיא ביהמ"ש העליון – אשר גם הוא רשות סטאטוטורית הכפופה לחוק – אינו יכול לעשות כן;

עם כל הכבוד, "לא מצאתי ממש" אינו הנמקה מספקת;

עם כל הכבוד, לא טענתי ל"פגם בהליך זה", אלא לאי-חוקיות של הנוהל אשר לפיו נקבעו והוחלפו ההרכבים, כאילו הם גרביים.

ועם כל הכבוד – אני גם לא ביקשתי את "החלפת ההרכב", אלא קביעה מקורית של ההרכב. יכולת, כמובן, להגיד או קיי, אני עכשיו, מכוח סמכותי הסטטוטורית שאתה טוען לה, קובע את אותו ההרכב אשר קודם לכן נקבע ע"י הקנטאור.

אם היית עושה כן, יכולתי לחרוק בשיניים, לרקוע ברגליים או ללכת לבג"ץ עם אפס-סיכויים – אבל אתה לא עשית כן. למעשה גם היום אתה יכול לחזור ולקבוע את אותו ההרכב, אבל אז הוא יצטרך לחזור ולשמוע את המשפט מחדש – אם דיני הפסלות לא יחולו עליו.

יכולתי לעתור נגדך לבג"ץ, אבל התרחיש של בג"ץ נחמני ("פרשת הביציות") היה חוזר על עצמו: אולי אדוני ימשוך את עתירתו, ויטען את הטענות האלה בפני ההרכב שישמע את התיק עצמו?

אז אני פעלתי בדיוק לפי התרחיש הזה, והגשתי להרכב בקשה להחזרת התיקים אל כב' הנשיא, ומשלא ניתנה החלטה לפני הדיון, התייצבתי לדיון ועמדתי על כך שהיא תידון לפני הדיון, אבל כב' אם בית הדין הורתה לי לטעון לעניין הבקשות הטרומיות יחד עם הערעור עצמו, וחבריה להרכב הסכימו עמה בשתיקה.

אם השופטים היו אומרים לי כי אין הם עתידים להתייחס לבקשה הזאת, הייתי קם, מחווה קידה, ועוזב את האולם, ואני, נאיבי שכמותי, האמנתי שהם יתייחסו לבקשה ויחליטו בה, אבל בפסק-הדין (אשר טרם הומצא לי, אבל שמועות עליו כבר הגיעוני) אין כל התייחסות לבקשה הזאת.

עם כל הכבוד, בקשה אפשר לקבל ואפשר לדחות, אבל אי אפשר להשאירה פתוחה עד קץ כל הדורות, ובמיוחד אמורים הדברים בבקשה הנוגעת לסמכותו של ביהמ"ש או לתקפותו של ההליך, שאי אתה יכול ליתן פס"ד סופי בלי ליתן החלטה בבקשה עצמה.

כעת קרא את ערעורי על החלטתה של כב' השופטת פרוקצ'יה שלא לפסול את עצמה (ע"פ 8756/04), ערעור אותו דחית בדרכך השיגרתית, יחד עם פסק-הדין אשר ניתן עכשיו בתיקים שבנדון, ואמור בעצמך אם המשחק לא היה מכור, ואם אתה לא טעית הן בהחלטתך באותו ערעור והן בסירובך להפעיל את שיקול-הדעת הנשיאותי שלך לצורך קביעת ההרכב.

אמנם ערעור-הפסלות כבר אינו רלוואנטי, ואיני מבקש לעיין בו מחדש, אבל הבקשה להחזרת התיקים תקועה לנו בעצם בגרון: מחד היא עומדת פתוחה ללא החלטה, ומאידך ההרכב שאמור לדון בה סיים את מלאכתו וקם מכסאו, כך שאפילו היה רוצה לדון בה, הוא לא יכול היה לעשות כן.

וזה עוד לא הכל: ההרכב הזה הפקיד את כתיבת פסק-הדין בידי השופט-בפועל יהונתן עדיאל. היעלה על הדעת ששופט-בפועל – אשר, מטבע-הדברים נשואות עיניו לכהונה-של-קבע כשופט ביהמ"ש העליון – יזכה את עו"ד שמחה ניר, "עוכר המערכת"? והיעלה על הדעת ששופט-בפועל יעז לקבוע כי כבוד הנשיא פועל שלא כדין?

הנה כי כן, עניין הנוגע ללב-ליבם של היחסים בין הציבור לבין מערכת המשפט מופקד לכתיבת פסק-הדין בידי הזוטר-שבשופטים... מה היית עושה אם יהונתן עדיאל, מתוך רצון להיות אדוק-מהאפיפיור, היה פוסק שכל ביקורת על השופטים אסורה בתכלית האיסור, ואף אחד מהצדדים לא היה עותר לדיון נוסף? איך היית חי עם זה?!

כעת הוסף וקרא שוב את פסק-הדין, ואמור בעצמך אם אהרן ברק, זה אשר נתן לנו את פסה"ד בבג"ץ גיורא סנש, בע"א רשת שוקן נגד לוני הרציקוביץ, ובשורה ארוכה-ארוכה של פסקי-דין המקדשים את חופש-הביטוי, היה חותם על פסה"ד הזה?

אם היית מוכן לומר "כן, הייתי חותם עליו בשתי ידיים", יכול להיות שהייתי מוותר לך על הדרישה אשר במכתבי זה, אבל אתה לעולם לא תעשה זאת, כי זה בניגוד לכל מה שאתה מכריז עליו יום-יום, בפסיקתך ומחוצה לה.

ואל תחזור ותאמר "אבל הסגנון ...", כי כבר הערת לי על כך, אבל הנהנת לי בהסכמה כאשר הראיתי לך (בהזדמנות הקרובה לאחר מכן) כי הביטוי "מלאכת רמייה" אינו "משהו גס", כי המשטרה והפרקליטות אכן עושות לא פעם את מלאכתן רמייה, וכי הביטוי הזה היה שגור – גם לגבי שופטים – אצל מורך ורבך זוסמן ז"ל.

בדיון בערעור-הפסלות שלי על השופט אדמונד לוי הגשתי לך מסמך הנושא את הכותרת קוו ואדיס, אהרן ברק? במסמך זה אמרתי לך, בין השאר:

... אני חוזר ושואל את כבודו: Quo vadis, Domine?. לאן כבודו מצעיד את המערכת שהוא עומד בראשה?

ועוד הוספתי:

כבודו מרבה לומר כי "לבית המשפט אין לא ארנק ולא חרב, אלא רק אמון הציבור", וזה מאוד ציורי, אבל גם מאוד לא נכון.

באשר לארנק לא אחזור כאן על הדברים שאמרתי, כי הם לא צריכים לעניין דנן, אבל באשר לשני ה"קומפוננטים" האחרים אמרתי (חלק מההדגשות במקור, חלקן לא):

מהארנק אני רוצה לעבור אל החרב, ואין זה נכון שלבית המשפט אין חרב. לבית המשפט יש חרב חדה מאוד, והוא נועץ אותה עמוק-עמוק בבשרו של מי שעושה לו חים קשים, ועוד יותר – במי שמותח עליו ביקורת.

בית המשפט לא רק נועץ את החרב בבשרם של אלה, אלא ממשיך ומסובב אותה בבשרם, עוד, ועוד, ועוד. נועץ ומסובב, נועץ ומסובב. זה מתחיל בהערות-אגב פוגעניות ומיותרות, אשר לא תמיד ניתן לערער עליהן, וזה ממשיך בכל מיני אמירות אשר אין להן כל שחר וכיסוי, והשופט עצמו יודע – או אמור לדעת – שהן אינן נכונות.

טול, לדוגמה, את אחת האמירות של כב' השופט לוי, עלי, בפסה"ד אשר עומד במרכזם של הליכי-פסלות אלה: "בנסיבות אלה אין מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות והכפשה לשמן...".

מהדברים האלה עולה כי עו"ד שמחה ניר קם בבוקר, ובעודו לוגם את הקפה, הוא שואל את עצמו: במי אשתלח ואת מי אכפיש היום?

האם באמת סבור כב' השופט לוי כי לשמחה ניר אין מה לעשות, ואין לו די מושאי-ביקורת קיימים, והוא נזקק להמציא לו כאלה, כדי שיהיו לו אובייקטים ל"השתלחות והכפשה לשמן"?

...

וזו רק דוגמה אחת המראה איך השופט נועץ את החרב, ומסובבה בבשרו של הטרף, להנאתו או לצרכיו, או לאלה ולאלה גם-יחד.

מכאן אני רוצה לעבור אל "אמון הציבור".

אמון, כמו אהבה, למשל, הוא עניין-שברגש, ורגשות אין קונים בעזרת החרב. אתם חושבים שכן, אבל זה לא. אתם מנסים להשתיק את הביקורת עליכם בלהט החרב המסתובבת, כדי שתוכלו לומר כי הציבור לא מבקר אתכם, וזה אומר שהציבור רוחש לנו אמון.

...

אז לידיעת כבודו, האמון הציבורי בכם הולך ופוחת, הולך ודועך, מיום ליום, משנה לשנה, וככל שדעתכם זחוחה עליכם יותר, כך אתם מתפתים לסור מן הדרך הנכונה.

...

אתם מדברים על כך שהביקורת "מותרת ואף רצוייה", ושאותה "יש לקבל באהבה", אבל איש עוד לא ראה את המערכת אחוזת-תשוקה לביקורת ה"רצוייה" הזאת.

בבג"ץ גיורא סנש כבודו אומר דברים רבים, דברים נכוחים, ובהם, בין השאר, כי –

"מבחנו של השקר יהיה בהתמודדות עם האמת; הגברת השיח הציבורי ולא השתקתו הם התרופה של הדמוקרטיה כנגד מחלת השקר".

אבל כאשר הביקורת מגיעה לפתחו של בית המשפט, ה"מערכת" אינה מוכנה להעמיד את האמת שלה מול מה שהיא מגדירה כשקר. היא פשוט קובעת שהביקורת עליה היא שקר, ונועצת את החרב במבקריה. היא שופטת את עצמה, ונותנת לעצמה "תעודת זכאות" (או, למען הדיוק, תעודת "זכאות") בחומקה מן הויכוח הציבורי.

ה"מערכת" הופכת את עצמה לבלתי-שפיטה!

כבודו אומר כי "כאשר תחום מסויים הוא לא שפיט בעל הכוח עושה מה שהוא רוצה", וזה בהחלט מתיישב גם עם המימרה הידועה על הכוח המוחלט, המשחית באופן מוחלט.

...

עד כאן מובאות מתוך המסמך האמור, אבל זה עוד לא הכל.

אתה אומר לא פעם (ראה, למשל, הארץ, 17.11.99):

"אנחנו מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות ... בוודאי שבית המשפט העליון טועה ... אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו".

אבל מי ש"מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות" צריכים לקבל באהבה את עו"ד שמחה ניר ואת הביקורת שלו, ולא לרדוף אותו כ"אוייב-המשטר" – ו"פסק-הדין" בו עסקינן הוא המשך למסע-הרדיפות שהמערכת אשר בראשותך מנהלת נגדי.

על כך ש"מלאכת רמייה" אינה עניין של "סגנון" כבר הסכמנו, כאמור לעיל, אבל מה קורה כאשר אני, כקצין בית המשפט, מפנה את בית המשפט לכך שהמשטרה והפרקליטות מרמות אותו ומלעיטות אותו בשקרים? במקום להודות לי, ולדרוש מהמדינה תגובה להאשמותי, מייחסים לי – דווקא למי שבא להגן על כבוד בית המשפט! – "חוסר כבוד לבית המשפט"...

נו, ואני שואל אותך מה עוד צריך לקרות כדי להגדיר את זה כטירוף-מערכות?!

ולעניין ה"מודים בטעויות": "להודות בטעויות" זה לא רק להודות בטעות משפטית בפס"ד זה או אחר. "להודות בטעויות" זה גם להודות בכשלים מערכתיים – או, לפחות, באפשרות לקיומם של כשלים כאלה – ולקיים את בדק-הבית בכנות, באומץ-לב, ולאור היום (שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר).

להודות בטעויות, ככל הנוגע לעניין דנן, זה להכיר בכך שהפקדתה של קביעת ההרכבים בידי הקנטאור אינה כדין, שהיא מביאה לפסקי-דין אשר נשיא המערכת – אשר מייצג לא רק את עצמו, אלא גם את המערכת כולה – אינו יכול להגיד כי תפארתו (ותפארתה של המערכת) עליהם.

ואם קביעת ההרכב לא הייתה כדין, ממילא התיקים בם עסקינן עדיין פתוחים לקביעת הרכב, ומה שמתיימר להיות "פסק-דין" בהם אינו אלא אפסיות (nullity).

אהרן ברק, נותרה לך בקושי שנה להודות בטעויות. שופטים אשר החלו "להודות בטעויות" רק אחרי הפרישה נתקלו בבוז גלוי, בבחינת "בוקר טוב, אליהו, איפה היית עד עכשיו?".

אני מבקשך, איפוא, לקבוע לתיקים שבנדון הרכב מקורי, ולהחזיר אותם אל רשימת התיקים הפתוחים, שהדיון בהם עדיין לא התקיים.

בכבוד רב,

שמחה ניר, עו"ד