טעם האיסור לשוב למצרים

השאלה היא כזאת , מה האיסור לחזור לארץ מצרים היינו לצאת מארץ ישראל לארץ מצרים [א] האם איסור זה שונה מיציאה לשאר ארצות חוצה לארץ [ב] האם זה לאו ממש [ג] מה טעם האיסור [ד] והאם זה רק איסור טכני או שיש פה גם ענין של התנערות בכלל מכל קשר עם ארץ זו , מעין לא תינם , קרי , נתינת חן

תוקן על ידי - שאון_עמים - 22/12/2005 16:22:49

שאון עמים,

לפי עדותו של ר' אשתורי הפרחי, בעל "כפתור ופרח": ושמעתי במצרים מפי הרב שמואל ז"ל, אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, כשהרמב"ם היה חותם את שמו באגרת שלוחה היה מסיים: הכותב:, העובר בכל יום ג' לאוי"ן (של איסור ישיבה במצרים)"

הרמב"ם, הלכות מלכים פ"ה



ז ומותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצריים: מן הים הגדול המערבי ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר--הכול אסור להתיישב בה.

ח ובשלושה מקומות, הזהירה תורה שלא לשוב למצריים--"לא תוסיפון לשוב בדרך הזה, עוד" (דברים יז,טז), "לא תוסיף עוד לראותה" (דברים כח,סח), "לא תוסיפו לראותם עוד, עד עולם" (שמות יד,יג). ואלכסנדרייה בכלל האיסור.

ט [ח] מותר לחזור לארץ מצריים לסחורה ולפרקמטיה, ולכבוש ארצות אחרות; ואין אסור אלא להשתקע שם. ואין לוקין על לאו זה--שבעת הכניסה, מותר הוא; ואם יחשב לישב ולהשתקע, אין בו מעשה.

י וייראה לי שאם כבש מלך ישראל ארץ מצריים על פי בית דין, שהיא מותרת; ולא הזהירה תורה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד גויים, מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר "כמעשה ארץ מצריים . . ." (ויקרא יח,ג).





תוקן על ידי - riv - 22/12/2005 17:12:08

האם מעשיה מקולקלין זה דבר שנתון למימד הזמן , האם הוכח גם היום כך כי מעשיה מקולקלין יותר משאר ארצות אחרות
ומה זה משעיה מקולקלין ? ומדוע לשאת ולתת מותר ? הלא אפשר ללמוד ממעשיהן ?

שאון עמים,

האיסור אינו תלוי במימד הזמן, שהרי ממשה עד משה עברו אלפי שנים, והרי מצרים בימיו של הרמב"ם היתה מרכז העולם לאינטלקטואלים.

ולדעתי, לעניין הירידה הזמנית לצורך משא ומתן ופרנסה - הרי שזה בדרך כלל עניין של פיקוח נפש - ולכן מותר, גם ילמדו דרכים רעות וכו'

תוקן על ידי - riv - 22/12/2005 17:43:00

הרדב"ז בפירושו להלכות מלכים פ"ה:

"יש מי שאומר, שלא אסרה התורה אלא בדרך הזה, כלומר מא"י למצרים, אבל משאר ארצות מותר. כי כתוב לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד..ויש שנתן טעם, שלא אסרה תורה אלא לירד,לגור ולהשתקע כדאיתא בירושלמי (ובכתובות קי"א): לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ופרגמטיה ולכיבוש הארץ. וכל היורדים תחילה, לא ירדו להשתקע, אלא לסחורה. ואע"ג דאחר כך נשתקעו, אין כאן לאו אלא איסורא בעלמה...וא"ת תיקשי לרבנו, שהרי נשתקע במצרים, ואנוס היה עפ"י המלכות, שהיה רופא למלך ולשרים(אחרי המעשה!) וגם אני נתיישבתי שם זמן מרובה(כך אומר הרדב"ז בשנת 1575 בתור התנצלות עבור הרמב"ם) ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גווגא מותר, ושוב באתי לירושלים"

ריב,
כשיורדים לצורך פרנסה ומסחר ואח"כ חוזרים לציביליזציה אז גם ההשפעה היא פחותה יותר מאשר מי שגר בתוכם. את דיברת רק על מממד הפיקו"נ שבזה (ויש לפקפק בכלל בשיקול זה, שהרי כדי לא לעבור על לאו אדם חייב למסור את כל ממונו. האם הרמב"ם לא יכול היה להתחבא, לערוק למדינה אחרת, ולהתפרנס שם באופן 'כשר'? אולי זה נוגע להלכות ציבור - שיקולי השפעה שיש לרמב"ם על השליט לטובת בני עמו, שעלו באשכול על הישיבה בממשלה).
ונפ"מ לירידה למצרים כארעי, שלא לצורך פרנסה (לטיול לפירמידות, למשל).
ועוד הערה: אינטלקטואליות אינה ערובה למוסר או רוחניות. אמנם בודאי שמצרים של היום, וגם של ימי הרמב"ם, שונה בתכלית, וזה מעורר את השאלה של טעמי המצוות שהערתי עליה קודם.
'בעלי הטעמים' (ראו בהודעתי לעיל) יאמרו כנראה שמדובר בהשפעה על נפשו של היורד בגלל המשקעים ההיסטוריים ובגלל מה שמצרים אומרת לנו, ולא בגלל מה שהיא כעת.


מיכי

מיכי,

בקשר לפיקפוק שהעלתה בעניין פיקוח הנפש, הרי לא מדובר פה באחת משלושת העברות המפורסמות בהם מוסרים, ולא עוברים - ולכן אני לא רואה פה סיבה לפיקפוק- כמו כן, הסתמכתי על דברי הרמב"ם, בהמשך, בהלכה ט' -

.."אלא אם כן חזק שם הרעב, עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני דינרים. במה דברים אמורים, כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול, ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר, ואבדה הפרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריווח. ואע"פ שמותר לצאת, אינה מידת חסידות, שהרי כליון ומחלון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו בכליה...

בקשר לדבריך: האם הרמב"ם לא יכול היה להתחבא, לערוק למדינה אחרת, ולהתפרנס שם באופן 'כשר'? כנראה שלא, וכנראה שיש גבול לסבל שאדם יכול לשאת -אחרי סיפור הבריחה המפורסם מספרד, בדרך לא דרך עד הגיעו עם משפחתו המורחבת, לפאס שבמרוקו, שגם משם נאלצו לברוח לאחר כמה שנים - הם הגיעו לעכו, בשן ועין, אחרי מסע מסוכן כשספינתם כמעט שנטרפה בסערה שפקדה את כל משך מסעם.
- בארץ משלו אז הצלבנים, שודדים שלטו בדרכים. הישוב היהודי היה דל, בכל הארץ היו לפי עדותו של ר' בנימין מטודלה רק אלף משפחות יהודים, ורובם חיו חיי עוני. גם משפחת הרמב"ם לא הצליחה למצוא מחיה בארץ.

אני מסכימה לחלוטין עם דבריך שמדובר בהשפעה על נפשו של היורד בגלל המשקעים ההיסטוריים ובגלל מה שמצרים אומרת לנו, ולא בגלל מה שהיא כעת.ואני מקווה שאתה תסכים איתי שהסיכוי למוסר ורוחניות עולה ככל שרמת האינטיליגנציה של האדם גבוהה יותר.

בכל אופן,רוב הנימוקים והאמתלות שבהם רצו להציל את כבוד הרמב"ם לא עומדים בפני דבריו שלו גופו. ומשום שכבדה עליו מצוקת לבו, היה מתוודה יום יום שעובר על ג' לאוין, והוא ראה בצרות שבאו עליו הוכחה לכך: מות אביו סמוך לכניסתו למצרים, ובה בשנה טבע אחיו בים,מפרנס המשפחה, בכך אבדה שארית הונו, עברה עליו שנה של מחלה קשה, מתה עליו אשת נעוריו, נתייסר בעניות, נרדף על ידי מלשינים, שזממנו לקחת את נפשו,ועוד ועוד...