הרבי מאמשינוב - דרך הבעש"ט

מיכי, אתה משווה?

תוקן על ידי - אוסו_בוקו - 25/12/2005 0:47:25

אוסו,
זו כבר ממש דמגוגיה. לא השוויתי (וזה גם לא נורא להשוות), אלא הבאתי דוגמאות בהמשך להודעה קודמת שלי באשכול זה.
גם הם לא קיימו את ההלכה כלשונה, וחרגו מחוץ לחוק הכללי, וכך עושה גם הוא (כנראה, אף פעם לא שאלתי אותו). האם זה הופך אותם לרפורמים?
לפעמים החלק החמישי של השו"ע גובר על ארבעת החלקים הכתובים, ודבר זה מקורו במי שבהחלט היה מחוייב להלכה ככתבה וכלשונה (אמנם החזו"א כנראה לא אמר שזה גובר אלא רק שיש חלק כזה, אבל אם הוא חלק בשו"ע אז ברור שבעת התנגשות לא בהכרח ידו על התחתונה).
ניטול דוגמא. לא פעם עלתה הצעה לחתן חילוניים עם עדים פסולים כדי שהקידושין לא יתפסו, ותימנע תופעה של ממזרות.
הצעה זו נדחתה ברוב גדול מאד של הפוסקים. השיקול ההלכתי הקר מורה לטובת ההצעה הזו, שלכאורה אין בה כל חיסרון (שנאמר: כולך יפה רעיתי, ומום אין בך). אבל רוח ההלכה גברה כאן על השיקול ההלכתי, וההחלטה היא שלא ייתכן שכל המשפחות בישראל ייבנו ללא חופה וקידושין.
ועוד להיפך, נציגים של המימסד הדתי נלחמים בכדי לכפות על הציבור הרחב נישואים וגירושים על פי ההלכה.
יש עוד דוגמאות רבות, כמו התשובה על מיסוד הזנות של מהר"י מינץ (דומני), וכדו'.


מיכי

השאלה בכלל לא דמגוגית - למרות הצהרתך- ברור שבתקופת קביעת ההלכה היו דעות שונות. אבל היום שכבר נקבעה ההלכה יש מצב לחרוג ממנה בגלל תואנה של קרבת אלוקים?

זו לא היתה התקופה של קביעת ההלכה. האם בן עזאי ורשב"י חיו בתקופה שקבעו את החובה ללמוד תורה, או להתפלל, או לקרוא ק"ש? לא הבנתי את טענתך.


מיכי

מיכי, עם הלעג של 'איפה נרשמים?' אתה מנסה להתנער מאתגר היושר שמציבה הרפורמה בפני כל אדם רציני (ואוטודידקט כמובן ).

בוגי, ממש לא.
תתפלא, אבל אני בהחלט חושב שיש אתגר שהרפורמה מציבה בפנינו, אף שאינני מסכים לגישתם של הרפורמים ביחס למה לעשות עם האתגר הזה. הפרשנות השמרנית מבית המדרש האורתודוכסי בהחלט דורשת ניעור לדעתי.
את דבריי הנ"ל כתבתי לשיטתו של אוסו, שהאשים את הרבי מאמשינוב ברפורמיות, וכנראה שזוהי האשמה בעיניו (וגם בעיניי, על אף ההכרה באתגר). אם כן, לדעתי היה עליו להאשים בכך גם את בן עזאי ורשב"י, וזה מה שכתבתי לו בצורה ספרותית אירונית.


מיכי

יפה ציין ירמיהו שניתן למצוא סימוכין לדעות יחידאיות וכדומה, ובכך לשלב גם הנהגות שכאלו. כמובן, שאם ההנהגה היא לרבים, הרי שצריך להיות יותר תוקף הלכתי לזה.
החלק החמישי בשולחן ערוך, אינו מופיע בשולחן ערוך, אך, כד דייקא, הרי אנו מכנים אותו כמו היה בשולחן ערוך, והכונה בזה פשוטה - הוא אמור להוות שיקול, שיוכל גם להכריע בד' החלקים, והדרך הראויה ביותר לכך - היא על ידי שהשתמש בהם. לכך מצינו שגם מנהגים, שהם לכאורה היפך ההלכה הכתובה, כשינה בסוכה בחב"ד, זכו להגדרה הלכתית, על מנת שתתאים לכללות העדה.
ולדעתי, וכך נראה פשוט, כך גם נוצרו הלכות מסוימות ואכ"מ.

מעשה והגיעו בתלונה דומה על האדמו"ר לר' שלמה זלמן ז"ל.
ענה ר' שלמה זלמן קיי"ל עבירה גוררת עבירה ואני מכיר את האדמו"ר והכרתי את סבו ולא היתה בהם שום עבירה אחרת ומכאן שאין זו עבירה, אבח אני לא מבין. את זה

כלל וחריג
עברתי באופן כללי על הנהגותיו של הרבי מאמשינוב ואני רוצה לומר את דעתי.
אני חושב שבכל עניין יש כללים מחייבים, אך יש מצבים ו/או מקרים בהם יש לחרוג מאותם כללים וזה בסדר.
כמעט ולא תמצאו כללים בהם אין מקרים של "יוצא מן הכלל".

התפיסה הרווחת כלפי ההלכה שבה אין "יוצא מן הכלל", (מלבד פיקוח נפש) היא תפיסה רווחת, אבל לדעתי אינה נכונה.

העיון "במעשי רב" המסופרים בכל הספרות התורנית מראה בבירור על הרבה מקרים של "יוצאים מן הכלל" אף שלא ניתן לכך מקום בצורה מפורשת ופורמלית.

ה"יוצאים מן הכלל" באים לידי ביטוי בכל הרמות הן רמות של קיום מצוות ספיציפיות והן בהתייחסות לאדם הנמצא במצבי חיים או במצבים אישיים כאלה ואחרים.

ההבדל בין מי שנוהג "שלא ע"פ ההלכה" בשל היותו במצב שניתן להגדירו כמצב "יוצא מן הכלל" לבין רפורמים הוא בכך שהרפורמים טוענים שהכלל הוא שאין תוקף למחויבות להלכה ואילו מי שאינו נוהג ע"פ ההלכה בשל היותו במצב שניתן להגדירו כמצב "יוצא מן הכלל", טוען שהכלל הוא שצריך לשמור את ההלכה, אך הוא אינו מחוייב כי הוא במצב "יוצא מן הכלל".
למראית עין ומבלי להעמיק זה יכול להיראות לצופה כמשהו דומה, אבל המניעים "והאידיאולוגיה" היא אחרת לגמרי.

ודוגמאות שמעוגנות בהלכה אך אינם נוהגים בשטח: "הפטורים מהנחת תפילין", "הפטורים מתפילה", "עבירה לשמה", "הרואה שיצרו......ילבש שחורים ויתעטף שחורים.... ואל יחלל" וכו' ועוד כהנה וכהנה.

האם היום מי שנמצא במצב הפטור מתפילה בגלל "שדעתו מטורפת עליו" אכן יפטור עצמו מחובת תפילה?
האם מי שנמצא במצב בו הוא פטור מהנחת תפילין, אכן יפטור עצמו מלהניח תפילין?
האם מי שנמצא במצב של "הרואה שיצרו.... אכן ינהג כך מבלי להרגיש שהוא חוטא?
ועוד כהנה וכהנה, ואידך זיל גמור.
התורה היא תורת חיים, רק שהמציאות החברתי/דתית שימשו כפריזר לתורה עד שהפריזר הפך להיות כאילו הוא הנורמה.

הסתייגות מעניינת מפתיחות גדולה מידי בעולם החסידי לדרכים מחודשות בעבודת ה',
אני רואה בדבריו של ר' צדוק בצדקת הצדיק:

לב) אין נכנסים לחורבה (ברכות ג'.) פירוש מקום פנוי ממושב בני אדם האמיתים ומקום מצוה רק כל מחשבת הרשות. מפני החשד שיחשוד לעצמו שמא יש איזה תאוה בדבר. ומפני המזיקין דכל מקום הפנוי מקדושה יש מקום למזיקין וכח היצר להתגבר. ומפני המפולת דסתם חורבה רעועה שאין לה קיום כמו שאמרו (ריש אותיות דרבי עקיבא) שקר אין לו רגלים. ואפילו לצורך עבודה [להתפלל] אין ליכנס אם יכול [להתפלל] בדרך הוא דרך המלך סילון מפולש לעבודת ה' ואף על פי שדרך המלך הוא מלא מעוברי דרכים והם המפסיקין להולך בדרך ה' מוטב לעבוד שם עבודה קצרה כפי היכולת מליכנס לחורבה ומחשבת חוץ לצורך עבודה. אם לא בחורבה חדתי, מחודשת מאתו ובתרי, שאינו יחידי בעבודתו על דרך הזה. וכשרי, שכל כוונתם לעבודת ה' ודלא קאי בדברא, שהוא מקומן של כח היצר הרע:

למען האמת התכוונתי להגיב באשכול זה עוד בעת שהוא פורסם, אך בצוק העיתים לא נסתייע בידי. אך היום נזדמן לי להשתתף ב'טיש' שושן פורים שערך האדמו"ר (כן, שמעתם נכון..טיש שושן פורים - היום !) עלו בי הרהורים ומיני מחשבות על הלך דרכו ואורח התנהלותו הפלאית של האדמו"ר.

* מקובל לחשוב, כי עובדת התאחרות תפילותיו ועוד מיני ריטואלים דתיים של האדמו"ר נובעים מתוך אריכות מופלגת של תפילותיו וברכותיו וכו', שכידוע משקיע הוא בהן כוונה עצומה ורבה עד למאוד. לדעתי מחשבה שכזו יש בה מן הפשטות ורחוקה היא לקלוע אל השערה בטיב התייחדות עבודת הא-לוהים של האדמו"ר. היום באירוע הטיש נתוועדתי באופן חי ומוחשי לתופעה מופלאה - במשך כארבע-חמש שעות עמד האדמו"ר על רגליו ובירך את מאות-אלפי המשתתפים בברכת ה'לחיים' המסורתית. בחלק הארי של הזמן ענה הרבי למברכים אותו ב'לחיים' במשוב ה'-לחיים טובים ושלום' (או בהגה האמשנובאי'ת 'לחייייים טווייבים ולשוווווולעם ..) ובחלק האחרון בירך את המשתתפים והם אלו שהשיבו לו במשוב הנ"ל. כך או כך, התופעה הייתה מופלאה ביותר - במשך שעות ארוכות עומד האדמו"ר על רגליו ומקדיש את מקסימום תשומת הלב לכל משתתף ומשתתף, אם זה ילד או או עלם צעיר, אברך או קשיש הדור פנים - כל אחד זוכה להתייחסות של מאה אחוזי ריכוז ותשומת לב. המאפיין הגדול לטעמי של התנהלות זו הוא מה שהאדמו"ר 'משדר' לכלל הנוכחים באותו הרגע שבו הוא אומר את ה'לחיים' לפלוני אלמוני - 'ברגע זה אין לי אלא אותו האדם שעליי להתייחס אליו במלוא תשומת הלב, ולתת לו את התחושה הנעימה והקרובה ביותר שהוא היה רוצה שאקרין כלפיו'.. ' 
זהו מוסר ההשכל הגדול והעצום שהצלחתי ללקט היום בעידנא דרוועא - יכולתו של איש זה להתעלות מעל מסגרת לינארית של זמן ומרחב, ולמקד את עשייתו הרוחנית או הגשמית, היחידנית או הציבורית, למקום טוטאלי בהחלט, בהתמסרות מלאה, מנטאלית, קוגנטיבית, וגופנית כאחד.
התפילות הברכות וכל היתר, הן רק סימפטום (וה-'איחורים' כתוצר לוואי) לקול הגדול והתובעני העולה מכל מחשבה, דיבור או מעשה באורחות חייו, ובמילה אחת - התכווננות !! התכווננות, בתפילה, התכווננות במאכל ומשתה, התכווננות בשיחת חולין, התכווננות בהיותו ניעור, והתכווננות בהיותי ישן.
בכל דרכיך דעהו ! זוהי אותה אידיוסינקראטיות מופלאה שזכה להעפיל אליה האדמו"ר מאמשינוב. כל כך פשוט, אבל כל כך, כל כך גבוה ונשגב !!
(העובדות והדוגמאות שניתן להביא בהקשר זה הן רבות מספור, ואחת יותר פלאית מחבירתה. ודומני כי איני צריך להיות כרוכלא בעניין זה שהוא מן הידועות והמפורסמות).

ואם להתייחס לגופא של תופעה והביקורת המושמעת כלפיה, גם אם אבוא לבחון את התופעה במשקפיים הלכתיות דומני כי ניתן לזהות את החריגה הגדולה והדרמטית של האדמו"ר מן המסורת ההלכתית בהקשר אחד מאפיין - חריגה מסגרתית. הזמן ומקום הן הפלטרפורה המסגרתית קונקרטית שבתוכה אנו פועלים. העובדה כי אנו מחוייבים להיות מודעים בתכלית למסגרת זו היא העובדה כי אין בכוחנו לעלות ולהתעלות מעל מסגרת מציאות ריאלית זו. המודעות שלנו עצמה יצוקה מאבני היסוד של ממדים אלו. על מנת שעשיית 'קריאת המגילה' שלנו תהיה שלמה עלינו לסנף לה את מודעות הזמן והמקום - אנו מפנימים בתוכנו את 'ערך' הזמן המסוים שבו אנו נמצאים, ומתוך הפנמה זו פועלים את עשייתנו הרוחנית. בהוויה בה מצליח האדם להתעלות אל מקום שבו הן זמן העבר והן זמן העתיד לא קיימים, וכל הוויתו תחומה וממקודת בהוויות 'הווה' נוכחת ואבסולוטית, במקום שכזה אין כל פשר וטעם למודעות של זמן, ולו בשל הסיבה שבאותו העת המודעות היחידה המפעמת ונוכחת בתודעתו היא ההתמסרות והדביקות באותה אידיאה תאיסטית, והריטואל הכרוך בה. 
אם כל אחד מאיתנו שומע את בת הקול במשוך היובל הקוראת -'שובו לכם לאוהלכם', הרי שהאדמו"ר מאמשינוב שומע דוקא את הקריאה 'ואתה פה עמוד עמדי'..

אין בכוונתי להיכנס בשורות אלו לקביעת עמדה עקרונית - שיפוטית נחרצת ביחס לאורח התנהלות זו אם בהקשר הפרטי או בזה הכללי (וגם ההערה שהערתי דורשת הרחבה ופירוט יתר, ולא לכך הייתה כוונתי המקורית). אך אין לי שמץ של ספק כי תפארת השלימות שמציג האדמו"ר, אם בספירה האישית-רוחנית שלו, ואם בכל הנוגע לספירת פעילותו הציבורית-חברתית, מהווה תעודת כבוד מופתית למין האנושי בכלל ולעם היהודי בפרט.

בהערת אגב (ובקצרה ממש), אביא הארה רעיונית נפלאה (ברוח עצכ"ח) ששמעתי היום בטיש מאדמו"ר בדבריו בעת אמירת ה'תוירה';

ידוע מאמר חז"ל בעניין השוואת ה'נעשה ונשמע' שאמרו בנ"י בעת קבלת התורה בסיני שהיה בכפייה, לעומת ה'קיימו וקיבלו' בעת מרדכי ואסתר שהיה ברצון.
ואכן הלשון 'קיימו וקיבלו' תואם את לשון ה'נעשה ונשמע' - מעשה קודם לשמיעה. דהיינו, עשייה ורק לאחמ"כ הבנה והפנמה שכלית. אך הנה במגילה מוצאים אנו לשון נוסף בהקשר קבלת מצוות חג הפורים 'והימים האלו נזכרים ונעשים' - כאן כבר הופך בעל המגילה את הלשון ונועץ את ה'זכירה' שעניינה הפנמה ומודעות שכלית, קודם ה'נעשים'..
אלא העניין הוא כי בוודאי שהתכלית הרצויה היא עשייה הבאה לאחר הבנה והשגה שכלית עמוקה. אלא כי על מנת שיכשיר האדם את שיהיו נפשו ומאוייו מתועלים ומסונפים לרצון השם, כשהוא חף ונקי מכל פנייה סובייקטיבית, עליו לקבל תחילה את עיקרון ה'עשייה' קודם 'שמיעה', ומתוך כך לנחול ולהשיג את האופן המכוון של 'נזכרים ונעשים' ! וזו הסיבה שלשון 'נזכרים וכו' הוא לשון 'הווה' לעומת 'קיימו וקיבלו' שהוא לשון עבר. כי לשון ההווה מציין את המקום האולטימטיבי, לעומת לשון העבר המציין את אבן הדרך המשיאה אלי אותו המקום המכוון.

כך נדמה ששמעתי אני בדבריו, אך במגבלות השמיעה האקוסטית, הצפיפות, והבנת שפת היידיש, ייתכן ואני מעמיס בדבריו או שמא אף מדביק לשפתיו מילים ורעיונות שלא עלה בדעתו כלל לומר (ובוודאי כי אני מביע את הרעיון בסגנוני האישי, ולא בסגנונו החסידי-וורקאי שלו). אך כך או כך, דומני כי הרעיון כרעיון ראוי לו להיאמר ולהישמע אף (ואולי בעיקר) בבית מדרש נכבד זה.



תוקן על ידי - החבוי - 17/03/2006 1:49:45

לגופו של עניין כאחד שהתסתובב קצת באמשינוב

ברצוני לחדש לכם דבר מעניין שאין הרבה מדקדקים בהלכה כאדמו"ר מאמשינוב.

פעם האדמו"ר מאמשינוב אמר למישהו שימסור בשמו שהוא אמר לעשות כך וכך, ענה הפלוני ההוא אינני יכול למסור דברים בשם האדמו"ר מאמשינוב הרי יש לו שם של איזה בן אדם מוזר ומבולגן, חשב האדמו"ר כמה דקות, (אם אחד מכיר אותו קצת מבין מה כוונתי). וענה לההוא, שהוא חושב שחוץ מזמנים הוא מאוד מסודר ומחושב.

אצל חסידי אמשינוב כל דבר מאוד מדוד לפי ההלכה, ניקח דוגמא למשל חביטת הערבות שכידוע מתקיימת לפי השעון שלנו, בשמחת תורה, אז יש הוראה של האדמו"ר איך לנהוג לפי השו"ע נוטלים  את הערבות ליד מבעוד יום לפני השקיעה, ובאמת לפי בשו"ע בהלכות מוקצה נפסק, שאם מחזיקים מוקצה בשבת לא חייבים לזרוק את מיד. ולכו לבדוק איך הוא מברך על תפוח למשל הוא מקפיד לא לאכול את הקליפה מחשש שמא נמרח בשומנים אסורים, אבל מצד שני עדיף לברך על שלם, ואז במומחיות עצומה מקלף את התפוח בצורה שנהיה חוט ארוך של הקליפה ולמטה היא עדיין מחוברת לתפוח ואז הוא מצליח לתמרן בין שניהם, האם זה לא דיקדוק הלכה. וזה ממש טיפה מן הים לכל דיקדוקי הלכות שקיימים באמשינוב. אם תירצו במלוה מלכה אספר לכם עוד סיפורי צדיקים.

יותר מזה בהוראת האדמו"ר מאמשינוב, בשטיבל שלו בביתר אין להתפלל אחרי הזמן תפילה!

ואם ידוע לכם האדמו"ר מאמשינוב היה בין המצויינים מתלמידי בריסק. וא"כ זה לא פלא איך מגיע אליו כל מיני דיקדוקי הלכות

לגבי הסיפור עם הרב וייס שהביא "יצחקומר" על תקופת היובש של העדה החרדית וכו' לא רוצה להיגרר לנושא הזה, אבל מי שהשתעמם וחיפש לבדוק את ציציות העולם, זה היה חצר המתמידים (בתקופתם הטובה) בהנהגת מלכיהם, שלא מצא במה להתחזק אלא למסור כמה שיחות חוצבי להות אש ולמחות על האדמו"ר מאמשינוב.

אכן האדמו"ר מאמשינוב מקורי, אבל אם דעתינו שהתלם הוא הנכון, אין לנו לשאול שאלות לצאת מהפרום ולחזור לתלם.

מעשה מהרבי מאמשינוב -

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?whichpage=8&topic_id=791187 בברכה.