הרבי מאמשינוב - דרך הבעש"ט

כבר פסקו כמה מגדולי ישראל שמותר לכתוב "צעטיל" לצדיק בשבת - משום פיקוח נפש.

הדבר נתון במחלוקת קשה, בין הדברי חיים לבין הרש"ק,

התגובות הכל כך מתרסיות סביב דמותו הפלאית של האדמו"ר מאמשינוב, מחד כשריד  שמגלם באופן בלעדי את 

דרך הבעש"ט,  ומאידך כאחד שההלכה נתפסת אצלו כמשהו שאפשר לכופף ולשנות. 

אינם אלא תגובות אמוציונליות טהורות.
 
וראוי לשים את הדברים בפופורציות הנכונות.
 
לומר שדרך הבעש"ט התבטאה רק בעבודת התפילה ובקירוב כל בר ישראל באשר הוא 

דרך הבעש"ט התבטאה בתפיסת עולם כללית שהשליכה על כל תחומי החיים ולא רק בתחומים הנ"ל שהודגשו 

שבהם בולט האדמו"ר מאמשינוב ובפרט בענין התפילה שלא היה כדוגמתו אצל שום אדמו"ר ומנהיג מהבעש"ט

עד ימינו התנהגותו הפלאית בענין התפלה אינה עושה אותו כמגלם היחיד את דרך הבעש"ט.

ועוד חשוב להדגיש שדרך הבעש"ט אינה חייבת להמצאות רק אצל אדמורי"ם אפשר למצא אותה גם אצל עמך

ישראל אנשים עובדי השם מורמים מעם וכו' 

ועל עצם דרך הבעש"ט אפשר לפתוח אשכול ארוך ומפותל עד כמה שזה משליך לפרטים בכל תחומי החיים.  

(שח"ו לא יובן איזשהוא זלזול בגודל עבודתו עבודת התפילה של האדמו"ר מאמשינוב)

ומאידך לביטויים המשמיצנים עד להשוואה לתפיסת עולם רפורמית שלמעשה אינם ראויים לתגובה אבל לקיים

את דע מה שתשיב ראוי להדגיש ולהבדיל שאצל הרפורמים שהליכות חייהם מתחילות בנטיות לבם שמטטפטפים

ומגוונים לתוכו יהדות וטוענים להתאמת התורה והמצוות לפי התקופה והזמן ומהתעלמות מוחלטת שיסוד היסודות

בהבנת התורה הוא המסורת המסורה לנו מדור דור עד למשה מסיני

להבדיל כשמדברים על יראים ושלמים שהשו"ע נר לרגליהם בכל הליכותיהם ובגלל עוצם עבודתם בעבודת

התפלה שהוא למעלה מהשגת אנוש מאריכים בתפילתם ומנותקים טוטאלית מהסביבה והזמן לומר עליהם

שמכפיפים את ההלכה לטובת אדיאלים כאילו שזה מתחיל "באידיאל ולא במצוות התפילה".

ואין מה להאריך    

רציו,
לפי ההודעה הנוכחית שלך אינך מצדיק את הניק שבחרת לך.
ההבדל בין מי שמתחיל ממצות תפילה ואח"כ סוטה מגדרי המצוה והולך אחר  הבנותיו ורגשותיו, לבין מי שמתחיל מרגשותיו והבנותיו ומלבישם בתוך התורה, הבדל זה אינו אלא קוסמטי בלבד.
ישנה שאלת יסוד אחת: האם ההלכה מחייבת אותך בכל מצב או שהבנותיך/רגשותיך עומדים מעל ההלכה בקונסטלציות מסוימות. מכאן ואילך הכל שאלה של מינון וטעם אישי.
מבחינה אידאולוגית עקרונית ניתן להגדיר את האמשינובער כעובד אלוקים כהבנתו ולא עפ"י הוראות התורה. (מפני שברגע שהבנתו/הרגשתו העצמית עומדת מעל ההלכה, שוב גם המצוות שמקים אי"ז אלא מפני ששם ההלכה מתישבת עם הבנתו הוא).
הערת אגב: נראה לי שהאמשינובער אינו החסיד הבעש"טי הראשון שנוהג כך. לפחות ליבל איגר קדם לו. ולפי עדותו של הגר"ח מוואלוז'ין בנה"ח היו אצל החסידים מי שהקפידו להתפלל מנחה דוקא אחר צאה"כ.   

בר נגר, מה עם תפילה בציבור של הגרי"ז? מה תפילה קצרה בישיבת פונוביז' אחרי שיעור כללי? ההלכה מתגמשת בכל מקום (שהיא עצמה מאפשרת) במידה זו או אחרת. השאלה שאדם צריך לשאול עצמו זה רק האם  זה נעשה בחצרי או בחצר אחרת ולפי זה לשפוט את זה.

מי זה "ליבל אייגר"? חבר מהחיידר?

ידוע שרבי עקיבא בתפילתו היה מקפץ מזוית זו לזוית זו  האם חס ושלום רגשותיו  גברו על ההלכה של עקירת רגלים בתפילה, וכהגדרתך הנלוזה מינון וטעם אישי, ועוד כהנה וכהנה יש בחז"ל.

ולאשר לפתיח רציונליות לא חייבת להיות ביקורת נגטיבית, אלא הגדרת דברים בצורתם הפשוטה.

ואל תתסתכל בניק אלא במה שיש בו.

ברי ושמא,
תפלה בציבור מדינא דגמ' כפי הנראה אינה חיוב אלא מעלה בתפלה. ובכל מקרה ברור שאם ביחידות יכול לכון יותר עדיף שיתפלל ביחידות.
חזרת הש"ץ בזמננו שהכל בקיאין ואין לש"ץ את מי להוציא יד"ח, זו שאלה גדולה אם יש חיוב כלל בחזרת הש"ץ. (ואולי יש בה חשש איסור ברכה לבטלה, ואכמ"ל).
בקאצק הקפידו לקרוא "ליבל שלוימעס עקיבעס" ומדוע נחלוק לליבל איגר יותר כבוד ממה שחלקו לו במקומו. מה גם שלשיטתי אינו ראוי לכבוד.
רציו,
ר"ע לא היה מקפץ אלא היה אדם מניחו בשוק העליון ומוצאו בשוק התחתון מרוב כריעות והשתחויות. לא היתה עקירת רגליים להדיא. גם עצם האיסור לעקור רגליו באמצע התפלה אינו חמור כ"כ, ואם כדי לכוון בתפלתו הוא זקוק ללכת פשיטא שמותר. אך מה זה ענין לשחרית אחר חצות ומנחה אחר צאה"כ שאין בהן קיום מצות תפלה כלל ועוד הם ברכה לבטלה אשר לדעת כמה ראשונים יש בזה לאו דאוריתא דלא תשא. ולכהפ"ח איסור דרבנן שהחמירו בו חכמים מאד.

בר_נגר
אם הביטוי אינו חמור כ"כ אתה למעשה מפריך את כל היסודות שהנחת שח"ו שהלכות משתנות בקונסטלציות מסוימות כי הלכה היא הלכה,
ושאמרת ואם כדי לכוון בתפילתו הוא זקוק ללכת פשיטא שמותר, הרי כשאדם מכוון  ומתבונן ומתעמק בתפילותו ועל ידי זה מתארך תפילתו אז אין תוקף לחשיבות הכוונה בתפילה.
אלא מאי שחז"ל נתנו לנו משנה סדורה ושולחן ערוך שעל פיו אנו חיים,וזה בשביל כלל ישראל, ומקרים יוצא דופן (בבחינת הלכה ואין מורין כן לרבים בקום ועשה),  כשעושה את המצוה כמצוותה ומתארך בה מתוך כוונתו והתעמקותו במצוה, (ולא נאמר דגרע מאדם מוגבל שמכל סיבה שהיא אינו יכול להשלים את המצוות כתיקונם של יקיימנם ? ) וכמו שהיה ענינים יוצאי דופן כרשב"י שתורתו אומנותו שפטור היה  מן התפילה וכדומה. 
ועוד יש  בעניין כמה הבחנות דקות שהשתיקה יפה להם אולי אנשים יפרשו אותם להיתר. 

אבל מכאן ועד לביטויים והשוואות רפורמים וכדומה לא קרב זה אל זה!!!   

דומני כי יש להעיר בדיון, שקיים הבדל בין חריגה מודעת מההלכה לבין חריגה מהנורמה ההלכתית המקובלת.

חריגה מההלכה משמעה, הכרזה כי ההלכה אינה מחייבת, לפחות לא תמיד ובצורה אבסלוטית. דבר שבא לידי ביטוי בתנועות הקונסרבטביות והרפורמיות, ובמידה מסויימת בשוליים של אנשי המזרחי  באגף הליברלי של התנועה. זאת אומרת סטיה מההלכה לא על בסיס תורני ולא מתוך מחוייבות לתורה.

חריגה מהנורמה ההלכתית שונה בתכלית. אין בה עירעור על תוקפה המכריע של התורה בחיינו, אלא הסתמכות תורנית על דעה שאינה כדין ההלכה המוכרעת ע"י הרוב.

דוגמאות לכך יש מימי התנאים שמהם יחידים נהגו עפ"י דעתם בדעת תורה בניגוד להכרעת הרוב כמובא במשנה וכן עובדות בגמרא וכידוע גם על גאונים וראשונים שעשו דין לעצמם, בפרט היה הדבר  נפוץ בקרב המקובלים, עד שגורי האר"י הכריעו כי בכל מחלוקת בין הפוסקים למקובלים הלוך אחר המקובלים נגד הפוסקים! וכך בספרי רבי יהודא החסיד הכרעות נגד הש"ס וכן ברמח"ל  ובספרי יעב"ץ והגר"א העמידו על דעתם נגד השו"ע ועוד רבים וטובים.

 כן היו גם מתלמידי הבעש"ט שבדברים מסויימים הכריעו הכרעה תורנית ברוח דברי חז"ל נגד הכרעת השו"ע וההלכה הנפוצה, אולם בהסתמכות על מקור תורני והלכתי, ולו דעת יחיד, כגון בעניין זמן תפילה שיטת הרשב"א, ובכלל הקביעה ההלכתית  כי המשנה "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש " היא לעיכובא! או כדברי רבי אהרן מבעלז שהתפלל שחרית סמוך לשקיעה והוכיח באותות ומופתים מההלכה שבכלל פטור הוא מן התפילה במצבו וכל תפילתו היא נדבה, וכן הרבי מלעלוב שהקפיד על גוף נקי ולכן התפלל לפנות ערב, כן הרבי מאמשנוב מצד ההכנות דכובד ראש. 

כך בענין שלא נהגו לישן בסוכה עפ"י קבלה אך מצאו לזה סימוכין בהלכה ברמ"א ומג"א, וכדומה לזאת. אולם זאת הרשו לעצמם הצדיקים כחריגה המותרת להם עפ"י ההלכה להיותם "חסידים ואנשי מעשה" שלהם מותרים דברים מסויימים לפי ההלכה כדין "חסידים ואנשי מעשה מרקדין ומספקין בשבת" וראה בשו"ת מנחת אלעזר אריכות הסבר בזה.  אך לכאורה לא התכוונו להנחיל נוהג זה להמונים שאינם במדרגתם. כגון בדין ציפרניים שלפי הגמרא "חסיד שורפן" אך לא כל אחד שייך זה.

קיצורו של דבר, חריגה מנורמה הלכתית אינה חריגה מההלכה, ויש לה סימוכין בתוך ההלכה ליחידי סגולה ובני עליה שלהם דין אחר כדברי הגמרא  "שאני  ביתו של רבן גמליאל" שלהם דין שונה.