| נשלח ב-23/12/2005 14:27 |
 |
| |
השקפת החזון איש על שוחד
מתוך החזון איש על אמונה ובטחון
"..חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו.. ואיך ייתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה וכל אבקת שקר ממנו והלאה... ואמנם השוחד עניין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כחות הנפשות לעור עיני חכמים ולסלף משפט, ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעוור ולסלף.. והנה נוסף על כח הנגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו, ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה- אשר הובטח בה תמיד לבלי להכשל בחטא ואשמה- אם יעבור על מה שהזהירה התורה.. והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל חוקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלויים בו... ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתויות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל... ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו.. ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו, אך כח טומאת השוחד אין כאן והתורה האמינה בבטחה גמורה את הדיין כי יראה נכוחות, ולא יטה ליבו.."
לי נראית מאוד לא משכנעת מסקנתו של החזון איש כי הצדיק מושלם בכל דבר, וחשדה של התורה בו כי ישוחד נובע מאיזה "חוק" של התורה כאילו היה עניין השוחד כעניין פרה אדומה. זהו פרשנות חרדית קלאסית שהופכת את המנהיג הדתי לכזה שאינו יכול לטעות, למעמד שהאפיפיור השיג במאה ה-19, ואם התורה מעידה בכל אופן שביכולתו לטעות - הרי זו איזו קביעה מוגבלת ומיוחד לנושא מצומצם, שהגיונה מיסטי.
גם ההוכחה מ"לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלויים בו" אינה חזקה. אדם הוא בעל אחריות דתית כלפי עצמו, אם יטה את הדין לטובת עצמו שלא כהלכה - הדבר יעלה ויוריד רק לגביו, והוא אכן יצטרך לתת על כך דין וחשבון. אולם כשהמדובר בדיין - על התורה לדאוג לנידון שייפגע מהטיית הדין שלא על עוול בכפיו.
נותר לענות על השאלה מדוע אין על דיין איסור לדון אדם אהוב עליו או שנוא עליו. אולי בגלל שקשה מאוד להגדיר טיב קרבה ויחסים בין בני אדם, והדבר יהפוך לשנוי במחלוקת כל דין שייפסק בקהילה שבה הכול מכירים את כולם.
אולי ישנו הסבר אחר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2005 15:44 |
|
| |
ז"ע,
1. לא הבנתי את החילוק שלך. לאדם יש אחריות כלפי הקב"ה גם כשהוא שופט שלא בצדק. מה ההבדל? אם סומכים עליו, אזז מדוע לא לסמוך עליו כדיין על מישהו אחר?
אין כאן שאלה של זכויות, שבהן יש להבחין בין האדם לעצמו לבין מישהו אחר.
2. לעצם העניין, דברי החזו"א אכן תמוהים לכאורה, שהרי התורה עצמה צווחת ואומרת 'כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'. אז ישנה כאן קביעה עובדתית ולא גזיה"כ.
כנראה החזו"א מתכוין שזה לא קורה בתהליך טבעי אלא באורח על טבעי, אבל הראיה אכן מתעוותת.
וכן כתב הר' יגל (מהמדרשייה הפרדס חנה, בספרו נתיבות יהושע) על קרובים שרואים את המציאות באופן מעוות, וזאת על אף שבש"ס ורמב"ם איתא שפסולם הוא גזיה"כ.
זה נוגע לשאלה הכללית מהי גזיה"כ, וב'מידה טובה' פירטתי (מהמאירי ר"פ 'בן סורר ומורה').
אמנם זה מוביל אותנו לדיון מה ההבל בין הנהגה עובדתית ששהיא גזיה"כ לבין עובדתיות טבעית. לכאורה הכל גזיה"כ של הקב"ה כיצד הוא מנהל את עולמו. האם כוונת החזו"א לומר שההנהגה הזו, על אף שהיא עצמה חוק טבע, מנוגדת לחוקי הטבע הרגילים? ועדיין מה שזה אומר הוא שיש לנסח מחדש את חוקי הטבע הללו באופן שתחולתם מסוייגת.
וכל זה צל"ע רב.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2005 16:02 |
|
| |
1)מצד טעם המקרא - הדבר ברור בעיניי. התורה אינה אוסרת שוחד כדי להגן על הדיין מלהטות דין, אלא כדי להגן על אלו שבאים לדין לפניו. טעם שכמובן לא שייך באדם שמתיר לעצמו תרנגולת.
2)אכן, כמדומה שכך משתמע מהחזון איש בפירוש. לא שהשוחד לא מזיק, אלא שהוא אכן מזיק. אלא שעצם העובדה שהוא מזיק היא מעין תופעה על טבעית. כמעט אפשר להבין מהחזו"א שהקב"ה שינה את הטבע של בני האדם הישרים, כדי שניתן יהיה להחיל עליהם איסור שנכתב בתורה שנוצרה עוד לפני בריאת העולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2005 23:46 |
|
| |
ממה שאני הבנתי טענתו של החזון איש כאן היא כנגד המוסרניקים שראו נגיעות בכל מקום ולא האמינו באיש. הדברים אמורים במיוחד בנבורדוקים שהאמינו שהאדם צריך לחשוד בעצמו בלי הפסקה ולהלחם בעצמו בלי הפסקה.
החזון איש חלק על כך במפורש וסבר שהתורה עצמה האמינה באדם בדברים ששייכים אליו ולא חשדה בו שיעוות את הדין. אם כן אין האדם צריך לחשוד בעצמו ויכול לקיים אמון בהחלטותיו שאינן מייצגות את היצר הרע. גם בשוחד אם אין האדם לוקח את השוחד אין הוא משוחד ויכול לסמוך על שיקול הדעת שלו. כדאי לחשוש לכך אבל אין חיוב ויכול אדם לפסוק הדין בלי חשש.
הדין של שוחד פועל רק אם האדם נהנה ואם לא נהנה אז חזקת האמון בו קיימת.
הדגמה של הניגוד בין החזון איש לנבורדוקאים אפשר למצוא בספריו של חיים גרדה "צמח אטלס" ו"מלחמת היצר".
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2005 03:15 |
|
| |
הקושי הגדול, הוא להבין מה שנרמז בדברי החזו"א, שלגבי הוראה לעצמו, אין אדם נחשד כמשוחד, אע"פ שיש לו אינטרס ברור, וההסבר לכאורה הוא התודעה העצמית של האדם שחושש מפחד כשלון בדבר עבירה, שמאזן את היצר להרוויח. אולם הקושי הוא מדוע אצל דיינים המקבלים שוחד אין החשש הזה פועל. אמנם הוזהרנו שיש לראות גיהנום פתוחה מתחתינו, א"כ מדוע אין הדיינים יראים מכך?! מדוע קל כל כך לשחד דיין או שופט?
ההפלגה בחשש להטעיה עצמית ושיחוד עצמי, מצויה לחא רק אצל הנובוהרדוקים, ראה אריכות בזה בספרו של הר"א דסלר, מכתב מאליהו על כוחו של שוחד, והדברים מאליפים מאוד, ובכל זאת היכן הגבול?!
עינינו הרואות לעתים חכמים גדולים שאינם מסוגלים לומר 'טעיתי', או אינם מסוגלים לומר 'איני יודע'? האם אהבת עצמם מכריעה ומעוותם את שכלם?!
הנה למשל, כתב הגרע"י בספרו טהרת ישראל, כמצטט מה שהובא בספר פאר הדור בשם הרד"צ הילמן, שהחזון איש הדליק במוצאי שבת נרות חנוכה, עשרים דקות לאחר השקיעה. הדברים מופרכים כמובן, אלא חמור מכך, הם כלל אינם כתובים במקור. דברי הרב הילמן שם הם על ימות החול, ולא נזכר שם כלל מוצאי שבת. הדברים נדפסו לפני יותר מחמש עשרה שנה, ועל אף מכתבים והערות, שנשלחו למחבר, לא פורסם תיקון עד היום?!
זה מעורר את הרצון לבדוק בכל ספרי הגאון האם ישנו בהם אי פעם המושג 'טעיתי'?! וכיו"ב יש כמה וכמה גדולים בדורנו, שכך הוא הרושם מכתביהם.
אם את/ה לא חלק מהפתרון, את/ה חלק מהבעיה !!!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2005 10:24 |
|
| |
לינקזעצער: תודה!
יש סיפור על רב, שפעם באה אליו אישה אלמנה לדין והתחילה לבכות, והוא אמר "אני פסול לדין - אצלי גם דמעות הן שוחד..."
אותו רב בוודאי לא חשב כמו החזו"א, שהרי אם שוחד הוא גזירת הכתוב ללא טעם, אין אפשרות להרחיב את הדין מעבר לכסף.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2006 08:21 |
|
| |
מדוע בשוחד אומרים שזו גזרת הכתוב כסף ולא דמעות, ואילו בנושאים אחרים אומרים שדבר הכתוב בהווה?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2011 08:48 |
|
| |
ציטטו לי מהחזון איש אהא דאיתא בגמרא דהתמעטו בתי כנסיות ומדרשות ממצות מעקה ,גגיך ולא בתי וכו,
רשי פירש שני פירושים ,,אינו דירה,,אין בו בעלות,,
פירש החזון איש שבעצם כל אדם נזהר מסכנת הגג גם ללא מעקה אלא שחידשה תורה דין מעקה בדירה ולא התחדש בבתי כנסיות ומדרשות .
לכאורה הרי התורה נתנה טעם ..כי יפול הנופל ממנו..?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2011 09:51 |
|
| |
הואיל ודברי החזו"א נסובים על דיינים שהם חכמים וצדיקים, יש ענין להטיל על בעל הדין המעוניין, לוודא שהדיין שמקבל את השוחד הוא אכן חכם וצדיק. בכל מקרה אחר יש לעשות שאלת רב לפני מתן השוחד.
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2011 11:40 |
|
| |
אם לומדים את הפסוק בתורה- כי שוחד יעוור עייני חכמים ויסלף דברי צדיקים- שכוונת הפסוק הוא על הדיין,
אפשר אולי להבין את החז"א גזירת הכתוב היא.
אבל את הפשט הזה אי אפשר להבין- הרי אם הדיין מקבל שוחד, הוא לא צדיק, ומימילא הכתוב לא יכול לכנות אותו כך.
הפשט ההגיוני הוא אחר,
סיפרו על דיין כי התחרש- תמהה העולם. הרי כתוב כי שוחד יעוור... ?
חריף אחד תירץ- לדיין הזה רק הבטיחו שוחד!
|
|
|
|
|
