אל תנסו את זה בבית. או בכלל.
את השבת עשיתי בהרצליה אצל ההורים. אני לא יודע איך היה כאן, אבל הגשם בהרצליה היה קטסטרופאלי. הוא לא הפסיק לרדת ורוב הזמן הוא עשה זאת ממש בחוזקה. מבול.
מה הבעיה אתם שואלים? הבעיה היא הקטנוע (מנהלים עלאק) שיש לי.
זה התחיל ביום שישי. הרכב שהגיע בו אבא שלי לאסוף אותנו על מיטלטלינו היה עמוס משום מה גם באחי הקטן שקפץ איתו לקניות וגם באחותי שתפסה טרמפ מהסמינר לבית. ממש לא היה לי חשק להידחק.
- מה אתה משוגע? אתה רוצה לבוא עם האופנוע? (ככה אנחנו מכנים את הכלי המטרטר הזה, בשביל להרגיש גדולים) יהיה גשום וקר!
- מזג האוויר עכשיו נאה, מה יהיה במוצאי שבת? ה' גדול. נסתדר.
כן כן. כמו כל הדברים האידיוטים שקרו לי בחיים, גם זה התחיל ככה. ביום כמעט פסטוראלי ומשקר. לא שלא היו סימנים, היו גם היו, אבל מי יותר חכמולוג ממני? אני קורא תיגר על הטבע ואבוא עם הקטנוע כמו גדול!
כבר בחזרה הביתה, אחרי נפנופי ה'להתראות' המוגזמים של הבן שלי, הרגשתי שמשהו כאן לא ילך. את המכנסיים המיוחדות לרכיבה בגשם יש לי, אבל את מעיל הניילון אני לא מוצא וגם נזכרתי שאין לי כפפות ראויות לשמן... רק כפפות מצמר.
- המעיל נמצא בארון בדלת העליונה מאחורי בגדי הקיץ של הילד. – היא אומרת לי בטלפון.
למה הן חייבות להחביא כל דבר בצורה מסובכת כל כך?! כמו שאר הדברים, גם את זה אני לא אמצא בלי הכוונה פיזית שלה.
לא צריך מעיל! – אני מתעצבן לעצמי. – ניתן בהחלט להסתדר גם עם מעיל רגיל.
על המכנסיים הולבשו מכנסיים נוספות, נגד גשם. סוודר מהסוג הישן (עבה אבל מכוער, מחמם אבל מנופח מידיי), זוג גרביים עבות במיוחד, ומעיל רגיל. את הדרך להרצליה עשיתי בכיף, השמש אפילו סנוורה אותי כמה פעמים.
אבל כאמור, בשבת ארובות השמיים נפתחו וגשם עז הציף את העיר.
"תבזבזו את כל המים..." חייכתי לשמיים. "שלא יישאר לכם כלום לערב..." אני מדבר אל העננים.
אבל אלו לעגו לי והורידו עוד ועוד ועוד ועוד גשמי ברכה. בדרך חזור מתפילת שחרית הנדסנו את דרכינו בין שלוליות ונחלים, למנחה יצאנו ב-"אחת, שתיים, שלו---ש" ויאללה לגשם.
ובערב הבנתי כבר שאין טעם להתפלל כעוברי הדרכים. הגשם לא הולך להפסיק. ושוב, אין לי מושג מה היה כאן. שם, ירדו הגשמים כאילו אין מחר. חזקים ורצופים.
- אתה יוצא ככה!? – ננעצו בי העיניים ואני מוכן להישבע בנקיטת חפץ שהם שקלו ברצינות לאשפז אותי בכפייה. או-טו-טו יגיעו לכאן אחים רחמנים בחלוקים לבנים ויגאלו אותי מהשיגעון הזה.
מבטים מודאגים ליוו אותי. על כסא הקטנוע הנחתי 'כיסוי חליפות' מאולתר (מאולתר = פתיחת הרוכסן והלבשה לא טבעית שכיסתה יותר את המושב של הרוכב מאשר את שלי), כל ערימות הבגדים המשונים (אם מעצב היה תופס אותי עם שילוב הצבעים הזה – הוא היה יורה בי ללא אבחנה ומשחזר את זה במקרה הצורך), כפפות מצמר (!) ויצאתי לדרך.
תחילת הנסיעה התאפיינה בסגירת ופתיחת מכסה הקסדה. סגירת המכסה מילאה אותו אדים ופתיחתו מילאה אותי מים. כמה מאות מטרים של מבוכה ונמצאה הנוסחה המנצחת: כשעומדים ברמזור פותחים, זה דווקא עושה "גג לפנים" נגד גשם וכשמתחילים לנסוע סוגרים. האדים נעלמים אחרי שנייה.
חשבתי שהרחובות עם התנועה הדלילה ישחקו לטובתי אך טעיתי. הכבישים הריקים יחסית גרמו כנראה לכמה "פרחי נהיגה" להפגין את ביצועיהם בשטח רטוב. לחרדתי, אם יורשה לי להוסיף. גם ככה הראוּת שואפת לאפס וזה לא נעים ש'חותכים' אותך מכל הכיוונים.
בסוקולוב רמת השרון החליט נהג של פיאט אונו לחתוך לחנייה מהנתיב השמאלי. כמעט עפתי לכל הרוחות (תרתי משמע). מסתבר שברקס פתאומי בתנאי נחל הם לא הצד החזק של הקטנוע הזה. עצרתי בלי כוונה סנטימטר ורבע מהפגוש שלו.
תנועות ה"אתה לא נורמאלי!" שלי לא הרשימו אותו. בשלווה הוא פנה לחטט בתא הכפפות שלו.
לא התאפקתי. אני מודה. הנחתי מכה על החלון שלו והמשכתי בנסיעה. את הפרצוף שלי לא רואים, חילול ה' בטוח אין כאן.
הצרות בעיר היו כלום... הג'ונגל האמיתי חיכה לי בכביש הבינעירוני...
ברמזור הכפול של הכפר הירוק גיליתי שהרעיון של כפפות צמר הוא מלכודת קור בלתי אפשרית. הכפפות נרטבו והרוח החלה להציק לאצבעות באופן מטריד.
נהג של דייהו-משהו החליט לעשות איתי ברמזור הראשון של היציאה מרמת השרון תחרות. למרות המצב האדיוטי שהייתי נתון בו, נעניתי בשמחה. למה מי הוא?
איך אני יודע שהוא רצה? תשאלו כל רוכב אופנוע ממוצע. הוא יודע.
ניצחתי.
ברמזור השני הוא ניסה את כוחו שוב.
שוב ניצחתי.
הרגשתי מלך. אבל אז פנינו לכביש הראשי והנ"ל 'הרביץ' מהירויות בלתי אפשריות עד שחששתי לגורל המנוע שלו. הנמכתי מהירות. אני לא מסתכן בפציעה כשיש רדיוס של יותר מ-10 ק"מ מבני מיצמכר.
ואז שוב הרוח. מקפיאה. אכזרית. ריבונו של עולם, אני לא מצליח להרגיש את הזרת והקמיצה של יד שמאל. איזו רוח קרההההה.....
כל הכפפה ספוגה.
הפסקתי לראות את הדרך. התרכזתי בקור.
מהר מאוד חזרתי לשים לב לכביש. פורד סיירה (כן, יש עוד כאלה על הכביש) חתכה מימין, אחרי העלייה מגהה. לו אני כבר לא אוכל לדפוק על החלון.
את מי זה מעניין? איזזזזההה קוררררררר.......
עכשיו התחלתי להרגיש את האגודל של יד ימין. לכל מי שלא נתקל בסיטואציה הנה הודעה: כשקר באגודל זה הרבה יותר מעצבן וכואב מאשר כשקר באצבעות האחרות. אל תנסו את זה בבית.
עוד מחלף. הפורד סיירה מתעקש למלא אותי שפריצים. אני מביט לכיוון המראה שלו. ממש נחיל של מים יורד משני הכיוונים שלה! איזה גשם!
מתחת לגשר אני זוכה לשנייה וחצי של חסד ללא גשם. אולי אני אוריד את הכפפות? בלתי אפשרי להמשיך ככה!
סוף סוף מחלף קסם.
אני עומד עם הקטנוע רועד ברמזור, מתעלם ממבטי החמלה של בעלי הרכבים מסביבי. מסתבר שהקור בידיים עשה עימי חסד. לא התרכזתי במים שמילאו את כל כולי. המכנסיים נגד גשם רטובות לגמרי והמים חדרו למכנסי השבת. הכפפות, הוליכו רטיבות לשרוולים של הסוודר העבה והנעליים הבריקו כאילו יצאו הרגע מהמפעל.
אני חייב להזיז את הידיים. חייב מכיוון שאין לי כבר תחושה. אני חייב גם לעשות ביטוח לאצבעות. מה יקרה אם אני לא אוכל יותר להקליד ולנגן?
איזו טעות! עכשיו גם החלק היבש שבין כפות הידיים לכידון מלא מים... מה הרעיון הדפוק הזה?!
ירוק.
הנסיעה מזוגזגת. לא ייאמן איזה קור. מאז השלג בישיבה בארה"ב לא חשתי בקור כזה. אולי אני אשיר שיר? אולי אשען אחורה בנסיעה בלי להתכווץ וכאשר אבדתי אבדתי?
לא. אני אמצא במה להתרכז. אני אכתוב את כל זה לפורום. למה שרק אני אסבול? אמנם קיימת האופציה שחלק ייהנו מהסבל שלי, אבל לפחות אגרום להם לבזבז כמה דקות בשם הסולידאריות. למה שרק אני אסבול הא?
(מעביר את הטקסט ל"וורד". כלים> ספירת מילים> 996 עד כה. אני אמשיך עד הסוף! מי שלא בא לו על ההמשך שיפסיק לקרוא!)
המחשבות על הפורום הביאו אותי בחתיכה אחת עד לנחשונים. שם, הקור תבע את שלו וחזר להציק ברמות שאתם לא קולטים. עכשיו גם האפצ'י התחיל לנגן.
לא מעניין אותי שהאדום מהבהב. בשנייה האחרונה ברחתי מהבליטה של הנתיב הימני ברמזור נחשונים. מה אכפת לי? אני בטווח של עשרת הקילומטרים הבטוחים.
את העלייה עברתי איך שהוא. "פורום חרדים אלעד..." אני משנן כמנטרה ומתעלם מאלפי דקירות קרות בכל הגוף.
אין לי מושג איך הגעתי לאבטליון. אני פשוט לא זוכר את הדרך. מה היה, איך היה. כלום. ויש לי זיכרון טוב, תאמינו לי.
בכניסה לחנייה הבהב האור הכתום של המחסום. זה אומר שאני בבית.
זה שרצה לצאת, היה השכן החביב עם הרכב הקומפקטי שאני אף פעם לא מצליח לזכור את שמו (של הרכב. לא של השכן).
- מה העיניינים? (איך זה נראה?!)
- הכול טוב! (בטח!)
- מה זה? מאיפה באת? (אם אני אגלה לך אתה מבטיח לא לאשפז אותי?)
- מהרצליה. (מה שיהיה יהיה...)
- עם קטנוע? בגשם הזה? פששש.... לא נורמאלי... (יוּ דוֹנְט סֶיי...)
- אה.. שטויות... (איזה גבר אני הא?)
- מתי העיתון יוצא? (ברור.. בא נדבר על זה עכשיו...)
- עובדים.. עובדים... (אתה רוצה את הגירסא הקצרה או הארוכה?!)
- אנחנו מחכים כבר. (המוח שלי עושה "טווווו-------")
- כן.... (מה אמרת?)
לא יודע איך הגעתי הביתה. אני יודע שלהתקלף מכל השכבות הללו זה סיוט מספר אחת. השלולית שנקוותה בסלון זה סיוט מספר שתיים. לא עכשיו. כשהיא תגיע...
עכשיו רק שאני לא אהיה חולה מזה. לא שאני דואג למסיבת חנוכה שטרחתי עליה כל כך בשביל בית הספר. אתם פשוט תסבלו. כי אם אני מרותק בבית, זה אומר טור יומי כזה עם כל ההגיגים וכל הסיפורים הקטנים והגדולים.
אני סובל? שכולם יסבלו!!!!
שבוע טוב.
 |
|
|
