איך מוציאים מהדורה מדויקת של הרמב"ם?

קורא יקר

בכדי שלא תחשוב, שאני מסתמך על זיוף איגרת חכמי לוניל רק בגלל האדרתם של תלמידי החכמים שבצרפת מפי הרמב"ם, אכתוב עוד כמה דברים, והפעם הכל יהיה מתוך קובץ אגרותיו של הרב שילת.

מי שיעיין באיגרת לחכמי לוניל, יווכח שיש שם איזכור של התשובות לחכמי לוניל, והם מכונים "כתבכם הראשונים והאחרונים" (מהדורת הרב שילת עמ' תקנז), כלומר כותב זה מכיר את תשובות הרמב"ם לחכמי לוניל.

מכיוון שנראה לי שהוכחנו שתשובות חכמי לוניל מזויפות הם, והכותב שם לא היה מודע לתשובות הרמב"ם בעצמו, כי אז אם באיגרת לחכמי לוניל יש הפנייה לאותם תשובות, מוכח שאותה איגרת יצאה מתחת אותו קולמוס של כותב תשובות לוניל, וכשל עוזר ונפל עזור (ישעיהו לא,ג).

קורא יקר
אם עדין יש בלבך היסוס, תמשיך לעיין בדברי כותב התשובות לחכמי לוניל, שם יש התייחסות לאיגרת אחרת שכתב הרמב"ם, "אגרת שנשלחה לחכמי קהל עיר מרשליה", הדבר נתבאר בהערותיו של הרב שילת, המציין שיש כאן הפנייה לאותה איגרת (מהדורת הרב שילת עמ' תצב).

והנה לאחר עיון קל באותה איגרת, הוברר שכותב אותה איגרת לקהל מרשליה לא ידע מה כתב הרמב"ם במורה הנבוכים.

וכך נאמר באיגרת לקהל מרשליה, הוצאת הרב שילת. (תפז-תפח) "… ואם שב ראובן, ותיקן דרכיו וחיפש במעשיו והלך בדרך ישרה – יעשיר, ויצליח בכל דרכיו, ויראה זרע ויאריך ימים. וזו היא עיקר הדת. ואל יאמר האדם: הרי רבים עשו כן ולא הצליחו? אין זו ראיה, היה להם עוון הגורם, או יסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה. כללו של דבר - אין דעתנו משגת דיני הקב"ה בבני אדם היאך הם בעולם הזה ובעולם הבא" (ע"כ איגרת לקהל מרשליה)

ולעומת דברים אלה, ראה דברי רבינו במורה נבוכים ח"ג פכ"ד "… אבל מה שמפורסם אצל בני אדם מענין הנסיון והוא שה' מביא יסורין על האדם בלי שיקדם לו חטא כדי להרבות שכרו, הרי יסוד זה לא נזכר בתורה בלשון מפורש כלל, ואין בתורה מה שפשוטו מורה על ענין זה.

נמצא שבעל האיגרת כתב בשם הרמב"ם שיש יסורים בלא עוון, ואילו הרמב"ם במו"נ כתב היפך זאת, ואין יסורין בלא עוון.

קורא יקר
אני מתנצל מראש שאנחנו מדקדקים היטב בדברי הרמב"ם, אבל מה לעשות, אנו תלמידים ותיקים של הרמב"ם, למדנו היטב את שיטתו ודעותיו, וכעת כל מי שחורג משיטתו יתגלה על נקלה בעזרת סימני זיהוי.

נמצא שגם מכתב הפתיחה בתשובות חכמי לוניל, מפנה לאיגרת אחרת ששלח הרמב"ם, וגם אותה איגרת מזויפת, ועל זה נאמר לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב.

ונסיים, בתשובות הרמב"ם לחכמי לוניל, נכתב בהודעת הפתיחה בשם הרמב"ם, והנה באחרית הימים נצחוני בני (מהדורת הרב שילת עמ' תקא). כלומר הרמב"ם מודה שאין לו תשובות כנגד השגות הראב"ד.
אולי מי שאינו אמון על שיטת הרמב"ם, יחשוב שיש דברים בגו, אבל אנו תלמידי הרמב"ם למדנו ללמוד את התלמוד על פי שיטתו, בעקבות מפרשי משנ"ת, כך שאם הרמב"ם כתב על השגות הראב"ד ניצחוני בני באחרית הימים, כנראה זיפן זה אפילו לכלל דרגת הרב המגיד (המגיד משנה) לא הגיע.

ותו לא מידי, והבו דלא לוסיף עלה.

ודאי.

התשובות מזוייפות, אז גם האיגרת מזוייפת, ואם זו מזוייפת, אז גם זו מזוייפת, ועוד כהנה וכהנה... היכן הגבול?

ולהביא ראיה מרבנו אברהם, שוודאי חשב שהאיגרות הן אמיתיות, לכך שהאיגרות מזוייפות הן, מראה עד היכן הדברים מגיעים.

בדרך זו, של פתירת סתירות על ידי זיוף, ניתן יהיה לומר שאת פירוש המשנה כתב זייפן אחד, את משנה תורה כתב זייפן אחר, את מורה הנבוכים כתב זייפן שלישי (וכבר עמד על כך היעב"ץ), וגם בתוכם יש הרבה זייפנים וזייפני-משנה - כל אחד יבחר על פי מספר הסתירות שהוא מוצא.

כל זאת מבלי להתחשב בשוני בקהל היעד, בין איגרת לחכמי מקום מסויים הדורשת כיבוד האנשים, לבין ספר עמקני ליחידי סגולה, לבין חיבור עממי הפונה לכל שכבות העם, ולדורות. ומבלי להתחשב בסגולתו של אדם לחזור בו, ועוד כהנה.

לא זו הדרך ישכון אור. זיוף יש להוכיח על פי ראיות היסטוריות, וודאי לא כאשר הראיות ההיסטוריות (עדויות של בני הזמן) הן נגד הטענה. עצם התלות של איגרת אחת בשנייה ובשלישית מראה כאלף עדים עד כמה הטענות לזיוף אינן מחזיקות.

ובאשר לכתבי היד התימניים - יצאת בטענת שמא ואולי (אולי אנשי תימן שלחו סופר לרמב"ם, על אף שלא מצאנו עדויות להתפשטות של מהדורא בתרא בתימן), כנגד טענת ברי (ידוע לנו על ספרים שהוגהו מספרו של הרמב"ם במזרח, וידוע לנו ששם הוא היה, ומסתבר הרבה יותר שהוגהו משם. כל זאת למה? כי "ידוע" שספרי תימן הם המדוייקים. ה"ידוע" הזה צריך ליותר ראיות מאשר "אולי" או "פרנקל אמרו כך".

אלא מה? כוחו של הרגל. מי שהתרגל לראות בכתבי יד תימן המדוייקים ביותר, ברור לו שזו האמת, ואם יש קושיות, צריך לחפש תירוצים. ומי שהתרגל לראות בכותב התשובות ללוניל "זייפן" וכינה אותן בכינויי גנאי, קשה יהיה לו לראות בו שוב את הרמב"ם האמיתי.

אך אמת אנו מבקשים.

פרעתוני יקר

אומר לך בכנות

בהתחלה חשבתי לערוך מאמר מפורט על זיופן של תשובות חכמי לוניל, כי באותם תשובות מוכח ברור שזה לא הרמב"ם, שם הרמב"ם מאמין בעין הרע (בתשובה העוסקת בהיזק ראיה, סי' שצה), שם הרמב"ם מעיד על חכמי ישראל שכשמצאו טעות בסדר הפרשיות בתפילין הם "השליכו את התפילין" (תשו' רפט), שם נמצא גיבובי מילים בתשובה רפו', ועוד כהנה וכהנה הוכחות מוחלטות, ויוכיחו על כך נושאי כלי הרמב"ם שלא מצאו את ידיהם ורגליהם בכל פעם שנתקלו בתשובות אלה.

אתה צודק לגמרי שזה לא מן הדין לטעון על זיוף, אבל מה נעשה, יש גבול כמה אפשר להליץ טוב על תשובות אלה.
אני מתנצל על הזלזול, אבל הסברות התלמודיות שמופיעות בהם הם סברות של עם הארץ, וניתן להוכיח זאת.

אתה צודק שעצם העובדה שר' אברהם בן הרמב"ם לא ידע זאת מוכיחה לכאורה להיפך, אבל מה נעשה, גם הוא נפתה אחרי הזיפן, ומנין לך שהוא עיין עיון גדול בתשובות אלה.

את דברי ההלצה שלך כנגד הזיוף, היו החוקרים צריכים לומר על איגרת תחיית המתים, אשר שם הם טענו שהיא מזויפת, ולא על תשובות מוקשות, כך שלמדנותם של החוקרים מוטלת בספק.

כל מה שכתבתי לך זה התרשמות עניינית מהתשובות, הרב קאפח כבר ביאר זאת במאמר, מי שדבריו יתקבלו על דעתו יסבור כך, ומי שחושב שהתשובות אמיתיות יסבור כך, ונמצא שיש כאן מחלוקת כיצד להתייחס לתשובות אלה.

בנוגע לדיקנותם של סופרי תימן, כבר כתבתי שהדבר הוכח מבדיקה עניינית, פרנקל כתב זאת בעקבות בדיקת כ"י ולא בעקבות שכך אמרו לו, ואם אתה חושב אחרת בעקבות בדיקת כ"י מזרחיים, הרי שיש בינינו עוד מחלוקת, וכל אחד כתב את אשר נראה לו.

סיכמת את דבריך בהיתלות במומחים. פרנקל אמר, הרב קאפח אמר. בעיניי אין זה קריטריון בלעדי. ואם פרנקל אמר, יכול הוא לטעות. ולפחות ראוי להגיב עניינית לטענות של הרב שילת. מה גם שהכול (חוץ מהרב קאפח) מודים בעליונותו של הספר שהוגה מספרו של הרמב"ם. והוא איננו תימני...

אגב, דווקא לגבי עין הרע, עד כמה שזכור לי הרמב"ם שם מפגין גישה "רמב"מיסטית" מובהקת, והוא כופה את הגמרא (שהיא זו שדיברה על עין הרע!) לכיוון ש"עין הרע" הוא מידה לא-טובה באדם, שעינו רעה בשלאחרים; וזו הסיבה שאסור לאדם להסתכל בשדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה. ואם כן, דווקא משם ראיה להיפך, ואכמ"ל.

פרעתוני יקר

נכון שאני מצטט לך לדברי מומחים ממני, אבל גם אני סובר כמותם, וכמובן שיתכן לחלוק על דבריהם.

השבת עיינתי רבות בדברי תשובות חכמי לוניל, אגלה לך בסוד, לאחר העיון בליל שבת, הרב שילת שכנע אותי, וחשבתי להודות לך מעל גבי האינטרנט שצדקת בדבריך, ותשובות חכמי לוניל אמיתיות הם. אבל למחרת שבתי לעיין בדברי הרב קאפח, וסברותיו התלמודיות הכריעו שוב את הכף.
מכיוון שלדעתי הרמב"ם איננו עם הארץ, לא יתכן שהוא הוציא מתחת ידיו את אותם תשובות, אפילו לא בהוא אמינא, אפילו לא בשעת גסיסה, כי כותב אותם תשובות, מימיו לא שמע על סברותיו של הרמב"ם, וגם מבאי בית מדרשו הוא איננו.

בשורות הבאות נכתוב קצת מדברי הרב קאפח בהערותיו על משנ"ת, נכתוב את ההלכה בהלכות ציצית ב,ז לפי נוסח כ"י תימן, ולאחר מכן נעתיק מהערותיו של הרב קאפח, שם הוא מבאר את מקורותיה של ההלכה, בדבריו הוא גם עוסק בתשובת חכמי לוניל, ומוכיח כיצד נוסח כ"י הוא הנכון התואם לתלמוד ולרי"ף, ואילו התיקון שנזכר בתשובת חכמי לוניל הוא עמארצות בתלמוד, והתיקון איננו כיאות גם לפי דעתו של המתקן, כמו כן התיקון יוצר סתירה בתוך דברי הרמב"ם.

וזה לשון ההלכה בהלכות ציצית ב,ז לפי נוסח כ"י תימן
"המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין מופסקין ושזורין פסולה"

כתב הרב קאפח שם בהערה יז
"כן היא הנוס' בכל כתבי יד תימן העתיקים. וכן הוא בדפוסים הראשונים. וכן היה הנוס' לפני הרב מגיד משנה, ומרן הכסף משנה.

והראב"ד השיגו וכתב: אם תדקדק יפה בגירסא של עירובין תמצא באמת דהכי מסקנא, דשזורים מופסקים כשרה דכולי האי לא טרחי. והא דתנן בהמוצא תפילין ישנות מכניסן זוג זוג אבל לא חדשות כר' יהודה, לאו משום דחיישינן שמא קמיעים הם, דכולי האי לא טרחי לעשות קמיע כעין תפלין, אלא מאי הן חדשות שאין מקושרות, ומשום דלא אפשר למקטרינהו בשבתא ואפילו בעניבה, דר' יהודה לטעמיה דאמר עניבה קשירה היא. (עכ"ל של הראב"ד).

(מכאן דברי הרב קאפח)
וכדי להבין השגת הראב"ד, ודברי הכס"מ שיבואו להלן אביא לשון הגמרא בערובין צו ב.
אמ"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולות חוטין כשרין, מאי שנא לשונות דאמר אדעתא דגלימא צבעינהו, חוטין נמי נימא אדעתא דגלימא טוינהו, בשזורין. שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי. אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין דתנן בד"א בישנות אבל בחדשות פטור. א"ר זירא לאהבה בריה פוק תני לברא המוצא תכלת בשוק, לשונות פסולין, חוטין מופסקין כשרין לפי שאין אדם טורח. אמר רבא ומשום דתני לה אהבה בריה דר"ז כיפי תלא לה, והתנן בד"א בישנות אבל בחדשות פטור, אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא, דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה
אחד חדשות ואחד ישנות דר"מ. ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות, אלמא מר [ר' יהודה] סבר טרח איניש, ומר [ר' מאיר] סבר לא טרח איניש. והשתא דתאני אבוה דשמואל בר"י אלו
הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות, חדשות שיש בהן רצועות ולא מקושרות דכולי עלמא לא טרח איניש. עכ"ל התלמוד.

יוצא איפוא דלרבא אליבא דר' יהודה טרח איניש. ואזדא לה שטת ר' אלעזר דקי"ל כרבא ואליבא דר"י, וכך פסק רבנו גם לענין המוצא תפילין, בהלכות שבת פי"ט הל' כד: היה מתירא להחשיך עליהן מפני הלסטין נוטל את כולן כאחת ומוליכן פחות פחות מארבע אמות או נותנן לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו עד שמגיע להצר החיצונה. בד"א בשהיו ברצועותיהן והן מקושרין קשר של תפלין שודאי תפלין הן, אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות אינו נזקק להן. ע"כ. הרי להדיא שגם שם פסק כרבא ואליבא דר' יהודה דטרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין.

וכן פסק גם הרי"ף וז"ל : בחדשות מ"ט לא, משום דחיישינן דלמא קמיע נינהו, אבל ישנות כיון דמקושרות נינהו לא טרח איניש כולי האי בקמיע. ותאני אבוה דשמואל בר' יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות, חדשות כל שיש בהן רצועות ואין מקושרות. עכ"ל הרי"ף.

והרז"ה במאורו השיגו וכתב : ולאו הכין הוא סוגיא דשמעתא, דהא אסיקנא דכ"ע לא טרח איניש לעשות קמיע כמין תפילין, אלא חדשות כיון שאינן מקושרות, ואי אפשר לקשרן בשבת משום שהוא קשר של קיימא מניחן והולך לו, אבל בישנות שהם מקושרות מכניסן זוג זוג, עכ"ל הרז"ה.

וכיוצא בזה השיג הראב"ד על הרמב"ם בהלכות שבת שם, וז"ל : אני ראיתי ג"כ שטעה במקום אחר בזה שהוא סבור החדשות שר' יהודה אומר מפני שחושש שמא קמיעין הן, ואינו כן, כי בודאי אין אדם טורח לעשות קמיע כעין תפלין, אלא חדשות שאינן מקושרות לפי שאין קושרין בשבת וכו' ע"ש.

ומה שכתב הראב"ד שהרמב"ם טעה במקום אחר כוונתו למה שפסק בהלכות ציצית שאפילו מצא מופסקין ושזורין פסולה. ותימה הוא שמצא לנכון להשיג על רבנו, ולא העיר מאומה על הרי"ף והרי לשון רבנו ושטתו כלשון הרי"ף ושטתו. בכל אופן כבר דחה הרמב"ן את השגת הרז"ה על הרי"ף, וממילא באותה דחייה נדחו גם השגות הראב"ד על הרמב"ם גם בהלכות ציצית וגם בהלכות שבת.

וז"ל הרמב"ן במלחמותיו במסכת עירובין: אמר הכותב, אבל דעת רבנו [הכוונה לרי"ף] נוטה ללישנא קמא דהיא אוקימתא דרבא דאמר בטרח ולא טרח פליגי, מר דהוא ר"מ סבר לא טרח, ומר דהוא ר"י וסתם מתני' סבר טרח, וחיישינן דלמא קמיע נינהו, וכשיש בהן רצועות מקושרות בידוע שאין זה קמיע אלא תפילין ולא פליגא אוקימתא דרבא אמתני . . . ולא ראה רבינו [הרי"ף] לסמוך אלישנא אחרינא דהוא תירוצא דאביי דאמר דכ"ע לא טרח. וטעמא דחדשות לא מפני שאסור לקשרן בשבת, משום דלהך לישנא הלכה כר"מ דאמר אחד חדשות ואחד ישנות, דקי"ל עניבה לאו קשירה היא, ואפשר דעניב להו כעין קשירה דידהו. ואפילו תימא עניבה פסולה אפשר דקשר להן בקשר שאין חייבין עליו, דקי"ל כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. . . . וכפי דברי רבנו והגאונים בעינן נמי מעשה אומן, ומ"מ ודאי אי עביד קשר מרופה לפי מדת ראשו וזרועו לא עדיף מקטרא דקטרי בזממא, וקטרא דקטרי באסתרודא וחומרתא דקטרי בסנדל. הלכך לגבי הצלה דתפלין מותר לכתחלה כדתנן מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. ור' יהודה לטעמיה שמחמיר בקשירת דאפילו בעניבה מחייב... ולית הלכתא כוותיה... וכיון דתנן סתמא כר' יהודה בד"א בישנות אבל בחדשות פטור, וקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, וכ"ש דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ולא סמכינן אתירוצא דמפיק למתני' ולר' יהודה מהלכה. ונקיטינן לישנא דרבא דמוקי להו אליבא דהלכתא. ועוד דהא משמע בהדיא דסבר רבא טרח, ומוקי לה לסתם מתני' הכי, ופריך מינה לר' אלעזר. ואביי סבר לה כר' אלעזר, ומוקי להו לכולהו דלא טרח. וקי"ל אביי ורבא הלכתא כרבא. ולפיכך השמיט רבנו [הרי"ף] שמעתא דר' אלעזר ולא כתבה לא בכאן ולא בהלכות ציצית. ויפה כיוון. עכ"ל הרמב"ן במלחמותיו.

מעתה תמוהים דברי המ"מ בפי"ט שבת הל' כד, לאחר שהביא לשון הרי"ף, וכתב דרבנו הרמב"ם והרי"ף בשטה אחת כתב וז"ל : ודע שהם דעות בגמ', רבא סבר דטעמא דחדשות הוא מפני חשש קמיעים דטרח איניש בקמיע. ולדבריו המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה דטרח אינש לזייף כולי האי. וכ"כ רבנו בעיקר הנוסחא הראשונה שלו פ"ב מהלכות ציצית. ובאמת שאין מסקנת השמועות כדברי ההלכות ולא כדבריו אלו, אלא דכ"ע לא טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין וכן המוצא חוטי התכלת בשוק פסוקין ושזורין כשרה דלא טרח איניש לזייף כולי האי, וטעמא דתפילין חדשות שאינו נזקק להן הוא מפני שאי אפשר לו לקשרן בשבת ולהכניסן, ולפיכך אינו מכניסן. .. ואף רבנו נשאל על דין הציצית מחכמי לוניל, והשיב, ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי, וכך הן הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה, ע"כ. ועד כאן לשון הר' המגיד.

והדברים תמוהים היאך לא שת המ"מ לבו לדברי הרמב"ן הנ"ל, בזמן דכל יומא שמעתתיה
דהרמב"ן בפומיה דהמ"מ. ועוד שהמ"מ בא לדון בדבר חדש, דהיכן מצא שהחשש הוא משום
זיוף, והיכן נרמז בש"ס חשש הזיוף הזה ? והלא שאלות הש"ס אליבא דר' אלעזר שמא לגלימא, ובשזורין שמא לשיפתא דגלימא. כלומר כל החשש הוא שמא נעשו לצורך מסויים לא לציצית, ולא משום חשש זיוף ותחבולות ברשע להטות ישרים מני הדרך. וכך הדבר גם בתפילין המחלוקת היא, האם דרך בעלי הקמיעין והסגולות להדר בקמיעיהן עד כדי כך, כלומר עד כדי לצור נרתיקיהן בצורת ותבנית קציצת התפילין או לאו. ולא מפני שחוששין שיזייפו להטעות בני אדם. ואף גם בזאת דברי המ"מ תמוהים בהעתיקו כלשון התשובה "פסוקין פסולה שזורין כשרה" שהוא היפך הש"ס דבשזורין הוא דחיישינן דלשיפתא דגלימא עייפינהו, כלומר כפלן ושזרן. ולעולם מיירי
במטוה ארוך הראוי לאריגה, ולא יצאנו מידי חשש זה אלא אם גם בנוסף לכך פיסקן שאינן
ראוין עוד לאריגה, בזה הוא דלא חייש ר' אלעזר. ותימה על המ"מ שלא הרגיש ש"תשובה" זו זיוף היא מכל הבחינות וכדלקמן. אך בטרם אדבר בה עוד, אביא לשון השאלה שהושמה בפי חכמי לוניל, ולשון התשובה המזוייפת הזו במלואם.

וז"ל כפי שנדפסו בשו"ת רבנו הוצ' מקיצי נרדמים סי' רפז:
שאלה: בפ"ב המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין מופסקין משזורין פסולה. ולפי עניות
דעתינו אין לנו לפנות ימין ושמאל, דהכי מסקנא דשמעתא ושזורין מפוסקין כשרה דכולי האי
לא טרחי, והאי דתנן המוצא תפלין ישנות מכניסן אבל לא חדשות כדר' יהודה לאו משום
דחיישינן שמא קמיעין הן, דכולי האי לא טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין, אלא מה הן חדשות שאינן מקושרות, ומשום דלא אפשר למקשרינהו בשבת אפילו בעניבה, דר' יהודה לטעמיה דאמר עניבה קשירה היא. יאיר עינינו בפירוש מרווח להסיר מכשול מלפנינו.
תשובה: זו ודאי כדבריכם כן הוא אמת, ובעיקר העתקתי לנוסח שלי כי טעיתי, וכך הם הדברים, וכזה גם אתם תקנו הנוסחא שלכם, אפילו מצא פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה. ע"כ לשון התשובה.

ותימה על הכס"מ שהביא לשון תשובה זו ללא שום הערה, כאלו היא אמת לאמיתה, ועל פיו הרשו לעצמם שולחי יד בספרים לשבש ספרי רבנו הגדול הרמב"ם "פסוקין פסולה שזורין כשרה". והנה מלבד השבוש שיש בלשון שהזיפן הזה לא שת לבו ללשון הש"ס וכפי שכבר העירותי לעיל על דברי המ"מ דאדרבה להיפך שזורין פסולה, ורק באם נוסף על כך הם פסוקין רק אז כשרה, דלרקמה אינן מועילין כיון שהן שזורין, ולשיפתא דגלימא אינן ראוין כיון שהן פסוקין, ועל כרחין לציצית עבידי.
... ואף גם זאת לא שת לבו הזיפן לפסק רבנו בהלכות שבת וכדלעיל, ששתי ההלכות צמודות קשורות והדוקות זו בזו, ואם הזיפן לא ידע את הדין בענין המוצא תפלין, תימה על הכס"מ שלא העיר מאומה לא לדברי המ"מ בהלכות שבת ולא לשטת הרי"ף ואף לא לדברי הרמב"ן. כי אלו באמת יצאו הדברים מידי רבנו הלא נקל לו לומר לחכמי לוניל להגיה ולתקן הספרים גם "בנוסחת" הלכות שבת. או שמא גם רבנו שכח חצי הסוגיא, או שמא לא ידעה?

... מעתה דברי רבנו הגדול ורבו הרי"ף ברורים נהירים בהירים וצהירים. והארכתי לפי שראיתי חד מהנך דמלכותייהו בתר אודנייהו, הסיק מסקנא מוידויו המדומה של הרמב"ם "טעיתי"; כי נוסחי כתבי-יד תימן על פי המהדורא קמא של הרמב"ם הם, ולא דסמכא הם; ולפי האמור, רבנו משה אמת, ותורתו כפי שהיא בכתבי היד שבידינו אמת. ועל אותה תשובה כמו על חברותיה
לחכמי לוניל יש לומר כלשון הש"ס (יבמות כב א) לאו מר בריה דרבינא חתים עלה. בפרט שהוכחה סתירתה לדעתי מכל עבריה. ועיין הגר"א או"ח ס" שא ס"ק צט, הובא בציוני מהר"ן שכתב האמת יורה דרכו, וכדבריו הראשונים ברורים וקיימים ולא טעה כלל. ואשתמטתיה להרמב"ם בתשובה שטת הרי"ף בפ"י דערובין וע"ש בהשגות הרז"ה ומלחמות ה', ע"כ. והאמת דלא אשתמטתיה להרמב"ם אלא לבעל התשובה. (ע"כ מהערותיו של הרב קאפח על משנ"ת)

***

לסיכום
1- בתלמוד ערובין צו: הובאו 2 שיטות.
לפי אביי, [וכמותו סובר גם ר' אלעזר], לא טרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין, והסיבה שלא יכניס תפילין חדשות מרה"ר לרה"י בשבת כשהוא לובשם, כיון שאסור לקשרן בשבת, ואם הם חדשות הם אינם קשורות, ונמצא שאין לו דרך להכניסן, ושיטה זו היא לפי ר' יהודה האוסר לקשור בשבת אפילו קשר עניבה.
בנוסף, לפי שיטה זו נאמרו דברי ר' אלעזר "המוצא תכלת בשוק לשונות פסולים אפילו אם הם שזורים, ורק אם הם מופסקים [כלומר חתוכים] כשרים, דכולי האי לא טרח אינש.

לעומת זאת, לפי רבא טרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין, והסיבה שלא יכניס תפילין חדשות מרה"ר לרה"י בשבת כשהוא לובשם, כיון שאנו חוששים שהם קמיע, שמכיון שהם חדשות הם אינם עם רצועות התפילין וקשרם, ולכן אנו חוששים שמא הם קמיע.
בנוסף, לפי שיטה זו, נדחו דברי ר' אלעזר וההלכה היא "המוצא תכלת בשוק, אפילו מצא חוטין מופסקים ושזורים פסולה" כי אנו אומרים שאדם טורח לעשות אפילו חוט שזור ומופסק לשולי גלימתו.

2- נמצא שיש כאן 2 הלכות הקשורות זו בזו, דין מכניס תפילין בשבת, דין מוצא חוטים בתכלת.

3- לפי נוסח כ"י תימן, הרמב"ם השווה את מידותיו, ופסק במוצא תפילין בשבת כרבא ולפי ר' יהודה, ובתכלת לא פסק כר' אליעזר כי הוא לפי אביי, אלא בכל ענין פסול כרבא.

4- התיקון בתשובת חכמי לוניל, יוצר סתירה בדברי הרמב"ם, כי בהלכות שבת במוצא תפילין פסק הרמב"ם כרבא וכר' יהודה, ואילו בהלכות ציצית פסק הרמב"ם כאביי וכר' אליעזר.

5- המשיב בתשובת לוניל גם את דברי ר' אליעזר לא הבין כיאות, התיקון היה צריך להיות אפילו מצא שזורין פסולה ואם מופסקים כשרה, והוא לעומת זאת כתב אפילו מצא פסוקין פסולה ואם שזורים כשרה, נמצא שגם לכלל תלמוד הוא לא הגיע.

***
סוף דבר

בהודעה שערכנו הוכחנו כיצד בשום פנים ואופן לא יתכן לומר שתשובה זו יצאה מידו של הרמב"ם, כי בכך הפכנו את הרמב"ם לעם הארץ, את שיטתו בתחילה הוא איננו יודע, את דברי רבו הרי"ף הוא איננו מבין, וגם בתיקונו הוא מתקן בצורה מוטעית.

פרעתוני יקר, בכוונה כתבתי לך על תשובה זו, כי הרב שילת רוצה להוכיח מהתיקון ומכ"י אוקספורד [הוגה מספרי] על אמינותם של תשובות חכמי לוניל, ולכן בכוונה לקחתי תשובה זו, וערכתי עליה דיון.



תוקן על ידי - דרום_חוקר - 07/01/2006 22:55:24

עבדון ודרום

יש"כ

נתתם לי חומר רב ערך לשיעור הדף היומי של היום.

דרום,

צר לי שטרם התפניתי לבדוק את טענותיך העיוניות, אך אעירשתי נקודות בטרם בדיקה: ראשית, יהא הפלפול אשר יהא, קשה לי מטענה למדנית לזייף ספר. לצורך כך יש צורך בעדויות חיצוניות, ואלו דווקא דוחות את הטענה. בנוסף, עצם זאת שה"טעות" לפי דברי הרמב"ם באיגרתו היא לשיטת הרי"ף, מתאימה לדבריו של הרמב"ם, שפעמים רבות טעה כי הסתמך יותר מדי על הגאונים שקדמו לו.

על כל פנים, זה לא מאוד קשור למהדורה הנוכחית, שכן מקבילי פשוט לא הכריע במחלוקת על אגרות לוניל, אלא ציין את הנוסח לצד הטקסט. הביקורת אמורה בדברים האחרים שבהם עדיין לא הונחה דעתי לגמרי.

הפרעתוני

התשובה לדבריך נמצאת במשפט הראשון שכתבת

צר לי שטרם התפניתי לבדוק את טענותיך העיוניות

תאר לעצמך שנמצא קובץ של תשובות שבהם יתגלה אל מול עינינו רמב"ם עם הארץ, האם תאמין שהרמב"ם כתב את אותם תשובות???

מה שכתבתי כאן על הלכות ציצית זה תשובה אחת, אבל תופעה זו חוזרת בכל התשובות, לפתע הרמב"ם שכח את תלמודו, והוא החל לשבש את ספריו, ואם תרצה אמור, הרמב"ם באחרית ימיו החל לקרוע את דפי ספרו ולהשמידם.

יש גבול לכל תעלול.

דרום,

האם לשיטתך גם המגיד משנה היה עם הארץ???.

הפרעתוני

המ"מ איננו עם הארץ, רק שבעקבות אותם תשובות הוא עמד ונסוג, ולא ניסה למצוא מקור לדברי הרמב"ם.

כבר כתבתי לך על התשובה בהלכות שבת לגבי טלטול פחות מ-4 אמות, וכבר כתבתי לך על 2 התשובות הקיימות בנידון (קראתי גם את הפניותיך).

במקום אחד הרמב"ם מתבטא "ודבר זה ברור למעיינים"
ובמקום שני נכתב "זאת היא דעתי, ומי שיחלוק יחלוק".

מתו המעיינים ופסו מן העולם, ושוב שבו הכל לידי ספקנות.

יש שם הערה ארוכה של הרב קאפח, ביאור פשוט ומוחלט המוכיח כדברי הרמב"ם במשנ"ת, (בקיצור דברי ר' יצחק) לא ספקנות ולא הססנות, כי אם דבר זה ברור למעיינים, אם תכתוב משהו על הלכות ציצית, אולי אתאמץ לסרוק גם את אותה הערה של הרב קאפח, אם כי נראה לי שהעקרון הובהר, ספרי הרב קאפח בחנות, ולא נראה לי צורך לסרוק את כולם כאן לאשכול.

כפי שאמרתי, טרם נגעתי בדיון ההלכתי כשלעצמו.

רק אעיר, שאם הרמב"ם כותב "ומי שיחלוק יחלוק" אין זו אלא דרך כבוד, שכל האיגרת לחכמי לוניל רצופה בה.

ואין כאן הבדל מהותי או עקרוני בין מה שאמר קודם, אלא רק בקהל היעד.

מצורף קובץ

מהדורת כיס מפורשת (פירוש קצר) - ספר המדע - עמוד השער

מצורף קובץ

עמוד לדוגמה - הלכות עבודה זרה

דרום חוקר

אולי אין זה המקום המתאים אבל כדאי לארגן הפצה בארה"ב. אני הקטן הייתי קונה ספר זה ללימוד שלשה פרקים ליום אע"פ שאינני אוהב ספרים מנוקדים (רק חבל שאין בו השגות הראב"ד).