| נשלח ב-25/8/2002 07:16 |
 |
| |
מה הכוונה במושג סליחות
היום זה מתעורר יותר.
אצל כולם הרצון הזה לבקש מבורא עולם או מכל מה שתקראו לבורא עולם שיחדש לנו אישית וכללית שנה של טוב.
זה שם.אנחנו הדוסים קוראים לזה סליחות והלא דוסים קוראים לזה איחולים טובים.זה מתעורר הרגש הזה בעיקר ממש לפני ראששנה.
מהות הסליחות היא לא בזעקות אלא בהכרה הפנימית של כל אחד עד כמה הוא השנה רוצה להמשיך בטוב.
הסליחות הנאמרות אינן אמורות לקרוע את השמים אלא להוות קשר בין הרצון שלי כאדם פרטי לבין רצון הבורא להיטיב עמדי
אני שומעת לפעמים מאנשים אתם הדוסים חוטאים כל השנה וביום כיפור צמים.
זה נכון.אנחנו חוטאים ואנחנו ביום הכיפורים מבקשים שתתחדש עלינו שנה נוספת של מאמצים כבירים לא לחטוא.
לא להסחף לא לחלל את המצוות שעליהם אנחנו נשענים.
יש ביננו דוסים נפלאים שמצליחים בזה.שכל מהותם היא צדק וחסד.מהם אנו שואבים ויש פשוטים כאלה כמוני וכמו החברים שלי דוסים מתאמצים כאלה.
שלא נושאים את נס ההצטדקות נושאים את נס המאבק.המאבק בנפילה הרוחנית והערכית.
המאבק לשאת את חמדת המצוות בלי להכשל.
זה לא תמיד מצליח
זה לא תמיד עובד.
אבל כשזה מצליח זה מתוק.
מתוק מאוד
מתוק כמו להצליח..
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2002 12:47 |
|
| |
התבהרות, ברוכה הבאה,
סלח מלשון צלח. הסולח מאפשר למסולח ללכת צלחה בהמשך דרכו המוסרית.
מושג הסליחות בישראל הוא חלק מהנוהגים הבאים ליצור אווירת התחדשות מוסרית.
יש להיזהר שלא להישאר רק עם האוויר של אווירת התחדשות, ללא ההתחדשות עצמה.
ברור שישנם כאלו שעדיף להם לחשוב יותר ולממלל פחות.
תוקן על ידי - ווטו1 - 8/25/2002 1:40:14 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2002 18:20 |
|
| |
נימת ביקורת קלילה ומעודנת נושבת אל בינות משפטיך הנעימים.
בכל אופן ברוך הנימצא
ותודה על קבלת הפנים.
אין ולא היתה לי שום כוונה להוציא את המפרשים מהרוח הכללית של הסליחות וכוונותיהן.
אני מבקשת להעצים את יכולתו האישית של כל אחד להנהיג בנפשו ובדרכי התנהלותו בעולמו הפרטי את מושג הסליחה.
את חוית הזמן המיוחד הזה המאפשר יותר כרגע לעשות חשבונות אישיים וכללים לנוכח מושג הסליחה התורני המאורגן כל כך המובנה .
לא כולם מתחברים להבניה הזו לא כולם מסכימים עימה מה שניתן לנו לעשות כאנשים שהמובנות הזאת מקובלת עליהם הוא להזכיר את משמעותה להאדיר את יופיה ולה א ה י ב ה על טבע האדם .
|
|
|
|
| נשלח ב-25/8/2002 20:40 |
|
| |
אדרבה, דברייך מוכיחים כי נימת הביקורת הקלילה משתלבת לחזקם מול דעות שכנגד.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2002 03:52 |
|
| |
" וכעניין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה' לעזרם על דרך האמת, כמו שדוד אמר : "הורני ה' דרכיך אהלך באמיתך" (תהילים פו/יא) כלומר: אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך ויחוד שמך. וכן זה שאמר: ורוח נדיבה תסמכני( תהילים נא/יד) כלומר: תניח רוחי לעשות חפציך, ואל יגרמו לי חטאיי למנעני מתשובה - אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת. לעל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלו"
(הרמב"ם, הלכות תשובה פ"ו)
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2002 18:36 |
|
| |
טרם סגירת המחשב לכבוד שבת חותם השנה, מורגשת אווירת הסליחות שתלווה את פתיחתו מחדש בצאת השבת.
אשתפכם בתחושה מהולה, החוזרת אליי כל שנה בהתקרב לסליחות.
איני יכול למצוא טעם בסליחות ליל מוצאי שבת, הלובשות צורת קריאת שמע על המיטה שרוצים להיפטר ממנה כדי ללכת לישון ללא נקיפות מצפון וללא עול קימה מוקדמת למחרת.
הסליחות המשרות אווירת התחדשות מוסרית, הן אלו שלפנות בוקר טרם הבקיע השחר. אויר הבוקר המתחדש, הדהוד ה"אשרי יושבי ביתך" מקול נעים ותחינת "איך נפתח פה" המשקפת מצב אנוש בכל דרגה שלא יהיה, מרגשת ומעניקה תקווה.
אך לאחר תחינה זו, הייתי מעדיף לו דומיה תהילה. כל אחד ירד למעמקי לבו ויתבונן בשקט,
ללא המלמול ההמוני המקלקל את האנרגיה הקדושה שחדרה עד לרגע זה.
כל שנה אני שוקל לעזוב את בית הכנסת ברגע זה, אבל נשארתי תמיד, כמחיר עבור ההיצמדות לציבור בני עמי ואני תמיד שוב מתחרט על כך.
מתי אתגבר? אולי השנה? הלוואי!
שבת שלום וסליחות מועילות.
תוקן על ידי - ווטו1 - 8/31/2002 10:11:54 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2002 21:34 |
|
| |
ווטו
על הכתוב 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא' בפרשת בלק, אומר הזוהר 'מאן עמא תקיפא כישראל, בשעתא דאתנהיר צפרא, קם ומתגבר כאריה לפולחנא דמאריה'.
(אגב, גם הערה מדברי הזוהר לאלה שהביעו זעזוע על קריאת המצוות הריטואליות בשם 'פולחן'. הקדושים המה מהזוהר הקדוש?)
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2002 22:34 |
|
| |
הר"ן מביא שלוש שיטות בסליחות.
יש כאלו שנהגו מראש חודש, יש כאלו שנהגו בשבוע שלפני ר"ה, ויש כאלו שלא נהגו בכלל.
הוא קושר את המנהגים לביאוריו בשיטות כיצד נלמד יום ר"ה מן המקורות, וכיצד זה מסתדר אם המחלוקת בין ר"א לר"י מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן.
(גם הרמב"ם מזכיר ש"נהגו ישראל להתכנס בבתי כנסיות" וכן שמשתדלים במצוות יותר משאר השנה.)
בעיני זו הנהגה לרוב הציבור. כלומר, לאלו שאינם מסוגלים לעבודה אינדיבידואלית.
אצל אדם שעובד על עצמו, כל השנה היא אלול ועשרת ימי תשובה, וכל יום הוא יום הדין. אמירת סליחות, תסלחו לי, מיועדת להדיוטות, לאלו שנשארה בהם האמונה הפרימיטיבית שכך וכך פיוטים ואנחות יטו את כף המאזניים כדי לארגן להם שנה טובה ומתוקה. אלו שמסתפקים בעבודה חיצונית מפני שאינם מסוגלים להבדיל בין חובות האברים לחובות הלבבות.
אולי כולנו זקוקים למחשבה הזאת, לתקווה הזו. אולי אסור לנפץ אמונות שמשוקעות כה עמוק בתודעה העממית, כמו הסליחות, עם השמש שדופק על החלון בלילה המושלג.
אבל כיון שהרעיון הזה לא צמח בגמרא, אלא התפתח במשך הדורות, הוא נכלל בעיני עם שאר כל התופעות שמלוות את עם ישראל בדרכו בגלויות שעברו עליו, כי גלות הבורות והאמונות הטפלות מבחינות רבות היא הגלות הקשה ביותר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2002 23:24 |
|
| |
מיימוני,
כפי שציינתי בהודעה קודמת, הקימה בבוקר טרם השחר עם נהירה המונית לבית הכנסת, הדהוד "אשרי יושבי ביתך" וניגון הקדיש, מכניסים באווירה של התכוונות להתחדשות מוסרית.
עכשיו, אם זה תוקן על ידי משה רבנו או עזרא הסופר, ישעיה לייבוביץ או תמנה ג'ינג'ית, זה כבר לא משנה. העיקר התועלת המופקת.
לא גרע מקטע מוזיקה קלאסית המעוררת את הנפש להשתפרות.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2002 23:30 |
|
| |
וטו
שחרית היתה מסכימה איתך בוודאי.
אני לא, מפני שאני מתנגד לכל תוספת שמתפתחת כ*חובה*.
רוצה התעוררות? בבקשה, אבל אז כל אחד ודרכו שלו.
לא כחובה לרבים.
זה ענין עקרוני, ובוודאי ייזכר באשכולות נוספים שנפתח ושייפתחו בעז"ה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2002 23:37 |
|
| |
מיימוני,
לא רק שאני מסכים אתך אבל גם אני כידוע לך מקונן על כל מה שנהפך לחובת רבים וגרם קלקולים ליהדות הטהורה.
בכל זאת, ישנם דברים שאווירת הרבים תורמת לתועלת המופקת. לכן גם אם משום כך לא כדאי להנהיג לכתחילה לרבים, אבל לאחר שכבר נוהגים כך הרבים ולא שייך לשנות, אז למה שלא ישתמש היחיד בתופעה ויפיק את תועלתו מכך? על כגון דא נאמר: If you can't fight them, join them
תוקן על ידי - ווטו1 - 8/31/2002 11:38:05 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2002 08:38 |
|
| |
בסליחות הבוקר, מאד השתדלתי להחזיק בלבי את האווירה המרוממת עד שראיתי את שכיני בספסל, נוטף מי מקוה משערותיו "דופק" סדרתית-אוטומטית את ה"אשמנו".
אז ביקשתי "אנא השם סלח לנו על עוון הסליחות", סגרתי את הסליחות ופתחתי ספר מעורר.
תוקן על ידי - ווטו1 - 9/1/2002 9:02:31 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2002 15:27 |
|
| |
כדאי להמציא מכונה זעירה ששמים אותה על דש הבגד, ה'מכה' אשמנו, על-חטא וכו' ושניתן לווסת בה את המספר, את הקצב ואת העוצמה של ההכאות.
בהתחלה חשבתי שבפורום זה לא אמצא לקוחות, אבל נראה שדווקא כאן יהיו כאלו שיש להם את האומץ לקרוא לילד בשמו. (רק שהכאות הצבועים לא תיגרמנה להקאות הישרים)
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2002 16:12 |
|
| |
התופעה שתיאר וטו היא בדיוק אחת מתוצאות הלוואי של מיסוד מנהגי תפילה - ארוכים.
הרמב"ם כתב נגד תוספות לתפילה, באמרו כי "יתכן שיש שם זקן או אדם אחר שקשה לו" (מצוטט מהזיכרון).
מצד שני, יש לזכור כי למרות הכל, ה"סליחות" פעלו משהו אצל אותו מכה על חטא.
החזון-איש ביאר לעומק הענין את התועלת שבתפילה. זה יסוד גדול, שיש לשים אליו לב.
ההלכה המקובלת בידינו מן הגמרא היא בתפילת שמונה-עשרה כי מי שלא נתן דעתו כראוי לשלוש ברכות ראשונות צריך לחזור, ועל השאר אינו חוזר.
והנה, מאז ימי הראשונים ועד ימינו הלכה רווחת היא שאין חוזרים על התפילה, למרות שהיא נראית כמו שהיא נראית. ומה עם הדין של שלוש ברכות ראשונות לעיכוב?
כמובן, קל לומר שגם בפעם הבאה לא בטוח שנכוון. אז פירושו של דבר שלעולם או רוב הזמן אין יוצאים ידי חובת תפילה?
החזון-איש ביאר שיש מינימום של כוונה שמלווה את מעשה התפילה גם ברמה ירודה זו. הידיעה של האדם שהוא עומד לפני ה', שהוא ממלא תקנת חז"ל לקיים מצוות תפילה מן התורה באופן שתיקנו חז"ל, אותה תודעה שמלווה את מעשינו, גם החיצוניים, הרשמים מן התפילה - כל אלו מספיקים כדי לומר שיצא ידי המינימום הנדרש.
אותו יסוד נכון גם כאן. אין כאן "סליחות" בצורה הטובה שלהן. אך יש כאן "סליחות" באותה רמה שאותו אדם מסוגל באותו זמן. וגם אלו נקראות "סליחות".
על פי אותו יסוד ניתן לבאר את מחלוקת רבי וחכמים ב"עיצומו של יום מכפר". שיטת רבי היא שלאדם מתכפר על עבירות קלות ביום הכיפורים גם אם לא עשה תשובה. וביארו הראשונים (המאירי בספר התשובה) כי די באותה הבנה שהיום הוא יום הכיפורים, יום תשובה וסליחה, גם אם אין האדם נוטל חלק פעיל בכך, כדי לכפר לו. אותה ידיעה ברמה שאינה מחייבת מעשה היא עדיין חשובה מספיק כדי להבטיח לו התעלות מינימלית שהיא נחשבת מספיק כדי לכפר על הקלות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
