|
|
| נשלח ב-4/9/2002 19:50 |
|
| |
על הסליחות, מתוך מאמר של הרב דשם.
הסליחות הנן סדרי תפילות, פיוטים ופסוקים, אשר עניינם התוודות על החטאים, בקשת סליחה, עשיית תשובה וגם אזכור של סבל העם ושל ייסורי הגלות והבעת תקווה לגאולה ולשיקום הברית שבין העם ואלוקיו.
זהו הריטואל הבולט ביותר והמשמעותי ביותר הקשור בהכנה האישית והקהילתית של האדם מישראל לקראת ימי ראש השנה ויום הכיפורים. לממד של הרהור, חשבון נפש ותשובה המאפיינים את הימים הנוראים, מעניקות הסליחות משקל מיוחד של מעשה מתמשך.
האופי המיוחד של ריטואל הסליחות, העובדה שסדר הסליחות אינו שייך באופן מלא לתפילות הקבע והחובה בישראל, צורתו ותכניו שידעו התפתחות ניכרת במרוצת הדורות ומידת גיוון מנהגי הסליחות בין קהילות ישראל, כל אלה מותירים כר נרחב ליצירתיות ולעשייה ליטורגית ורוחנית, הן במסגרת קהילתית והן במסגרת אישית, ואידך זיל גמור.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 15:42 |
|
| |
בקשתי מהתבהרות המשך לאשכול הזה והפעם מעבר מסליחות לכפרות.
היא מתנצלת בתיבה האישית, אבל היא כעת שוכבת בחום גבוה.
החלמה מהירה להתבהרות נאחל לה מכל הלב. שהעבר יישכח, כפרת עוונות-קוקוריקו.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 16:58 |
|
| |
תודה להתבהרות שהתאמצה עם חומה הגבוה להבהיר לנו בהתבהרות את בעיית מנהג הכפרות.
הסיבוב שסיבבת בו את הכפרות על ראשנו, כנראה יביא יותר תועלת משפיכת דמן של התרנגולות המסכנות.
אבל מה נעשה, זה 'מאסוירעס'!
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2002 22:46 |
|
| |
בוגי יקר,המסוירס היא אמיתית ובעלת ערך משל עצמה.
היחס אל עניין המסורת והאופן שבו המסורת מועברת היא תמצית העניין.
להגיד לילד דתי שכך היינו אמורים לעשות לחילונים שלא חוזרים בתשובה זהוא עיוות חסר רחמים של מושג הכפרה.
לילדים בגיל הזה וגם לילדים בגילנו אין כליםן רגשיים להתמודד עם דם הנוצות ודין התשובה.
הילדים לא מזדהים עם מושג הכפרה שמגנה על הנשמה מהסיבה הפשוטה שגם לנו אין שום יכולת לקשר בין נוצות מוכתמות וזכייה בדין.
יש לנו אפשרות ניפלאה להמיר דין בכסף.
אבל זו לא המסורת זו הסובלימציה שאנשים עושים היום כדי לא להפטר מהשאלות ותהיות הנפש היותר עמוקות שילדים ניקלעים אליהם במצבי מצוקה רגשיים קשים.
מספרים להם שהתרנגולות שמחות להאכל על ידי יהודים.
והם בחכמתם הפנימית לא מאמינים לזה.
התרנגולות לא שמחות .
התרנגולות עד רגע שחיטתן (שהיא אגב מעשית באופן הכי מוסרי שיש וזה יאמר לזכוטת דיני השחיטה)
תרנגולות אלו לא מעוררות כלום בילד מלבד תחושת פלצות.
את הפלצות הזו שעוברת כמסורת מדור לדור אחר כך אתה מזהה אצל המבוגרים שביננו שגדלו על סיפור התרנגולות השמחות ואחר כך לאישה שלהם אין להם מידה נוספת של רחמים או הזדהות כי בגיל 3 הוא טבל עם אחיו באמבטיה מוכתמת בדם של נוצות שמחות .
זו לא מסורת זו אימה!!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2003 10:00 |
|
| |
בהיותי חדש יחסית בפורום ולא מכיר את כל הסטוריית האשכולות, ראתי כעת לראשונה את האשכול, ומה אומר? קצת תמהתי.
הלא בכל עשיית מעשה חיצוני, ובפרט דבר ההופך לחובה והרגל, ישנה סכנת החיצוניות ללא כוונה.
כפי שכל הנביאים ביקרו את ההתנהגות החברתית בזמן הבית, ההסתמכות על הקורבנות והתפילה כטקס חיצוני (גם כי תרבו תפילה אינני שומע, הלכוף כאגמון ראשו).
יחד עם זאת, יתרונות ההרגל והחובה ברורים וידועים, והפתרון הוא תיקון פנימי, לא ביטול המנהג.
בנוסף, גם אם יש אדם יחידי, איש מעלה, המרגיש שיכול להתעורר טוב יותר בתהליך אחר, ואדרבה, תהליך אמירת הסליחות רק מעציב אותו מסיבות שונות, מה עם האחריות הציבורית שלנו? האין מעלה עצומה בטקס 'המוני' המשותף לכלל הציבור? גם אלו שאינם יכולים ללמוד ולהתעלות עצמאית לדרגות גבוהות?
אמנם היו גדולים, שמיעטו להופיע בציבור, אך דומני שתמיד אלו היו החלטיות אישיות, נקודתיות ובוודאי שלא פומביות, גם לא מעל דפי הרשת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2003 10:22 |
|
| |
מאן דהוא
האם לא נוצר לפעמים רושם שהמנהג מקיף את ההלכה המקורית מכל צדדיה, והוא תופס, מבחינת הזמן, המשאבים והיחס אליו מקום חשוב הרבה יותר, עד שהוא דוחק את הכוונה המקורית?
לפעמים, הוא משכיח אותה בפרשנות מחודשת.
ולפעמים, הוא מוסיף עליה כהנה וכהנה. דוגמא לדבר, שכדאי לדון באשכול נפרד: הפיכת שלוש תקיעות של שופר ביום ראש השנה (לפי דרשת חז"ל) למאה תקיעות ויותר של ימינו.
אולי איכשר דרא לברור וללמוד מה עיקר ומה טפל?
(עקרונית, עד כמה שאני זוכר, הסליחות היו מיועדות לעמי הארצות ולא לתלמידי החכמים, וכמדומה לי שכך כותב גם בזמננו הרב עובדיה יוסף).
ובכל זאת, ראיתי היכן שהוא, כמדומה לי בעלון כלשהו, ש"מי שמתפלל וכו' כראוי בימים הנוראים, אך לא אמר סליחות, הרי זה כמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות אך לא מפתחות החיצוניות"?
עד כאן?!
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2003 11:26 |
|
| |
מיימוני,
ההבחנה בין עיקר לטפל מאד חשובה, לא על זה דיברתי. בדוגמא שהבאת מהתקיעות, הידיעה מהם 9 הקולות דאורייתא, 30 הקולות מתקנת ר' אבהו, ומאה הקולות ממנהג הקהילות, ידיעה זו הכרחית בכדי לקיים המצווה בשלמותה.
(הגרי"ד כותב בהרבה מקומות על קיום המצוות גרידא מול קיומן לאחר הלימוד המעמיק)
אבל זה שיש טפל, לא אומר שאין לו חשיבות!
אז זה נכון, שכשמיחסים חשיבות יתר לטפל, יש למחות ולהקצין לעיתים לכיוון השני, אך דומני שהדברים לגבי הסליחות היו חריפים מדי.
רבינו הגדול, עם כל למדנותו וחסידותו המופלאה כתב:
תשובה ג,ט ומפני עניין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות, מראש השנה ועד יום הכיפורים, יתר מכל
ימות השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסייות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שיאור היום.
כשאני קורא מדי שנה הלכה זו, אני פשוט מתרגש ומתעורר מחדש בכל פעם.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2003 09:15 |
|
| |
בשבת קראתי מאמר יפה מהגרי"ד בספר דברי השקפה. שם המאמר כמדומני: תשובה, וידוי וסליחה. אם אני טועה בשם המאמר, זה המאמר הראשון בסדרת המאמרים לימים נוראים ומופיע לאחר המאמר בין שבועות לימים נוראים.
המאמר עוסק בהתפתחות מוסד התפילה בישראל וכן בסדר הסליחות. חלק מהנקודות שהעלה מיימוני על התוספת שבסליחות ביחס לחובה הרגילה של תפילה, נידונות שם במאמר.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2008 22:46 |
|
| |
מדוע כל פעם שנזקקים לשבירת הלב (קינות וסליחות) אנחנו מוצאים עצמנו שוברים דווקא את השיניים בטקסטים קשים ונפתלים
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2008 06:37 |
|
| |
והבוחר יבחר
הסליחות, נתאר לעצמנו בלעדיהם. אולי בכ"ז זה ידגדג למישהו שבלעדיהם גם דגדוג זה לא היה לו. אבל השאלה היא האם זה מדגדג למישהו? קשה לי להניח שלא, איני יודע שכן, אבל אולי מישהו יודע שכן?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2008 06:41 |
|
| |
מה שאני כן יודע זה שכאשר אני כן משתתף (וזה לא הרבה) זה כן נוגע לי ללב, מרגש ומעורר בי משהו שאלמלא השתתפותי זו ספק אם הייתי מגיע להתרגשות זו. אבל אם כבר, אז אנא מהחזנים והמובילים את התפילות, מה יש למהר ולאן אתם ממהרים?? אם כבר אז אמרו אותם כמוני מרגליות, אחרת עדיף להישאר בבית!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2008 08:34 |
|
| |
שמניך הפריבלגיה לומר כמונה מעות שמורה למי שלא משתתף קבוע.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2008 10:21 |
|
| |
מישקולצר
בזמן שחיברו את הפיוטים אנשים היו לומדים הרבה תנ"ך בילדותם והכירו את השפה ואת הניבים.
ואחרי הכל הפוסקים אמרו שצריך להעמיד חזן שרגיל לקרות בתנ"ך שהלשון תהיה שגורה בפיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2008 10:27 |
|
| |
מיכה
דבר מענין אתה אומר,
לפי מה שאני מבין את הכתוב בסליחות וביוצרות, הקשר של שפתם, לשפת התנ"ך הנו מקרי בלבד בלשון המעטה.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|