מה הכוונה במושג סליחות

על הסליחות, מתוך מאמר של הרב דשם.

הסליחות הנן סדרי תפילות, פיוטים ופסוקים, אשר עניינם התוודות על החטאים, בקשת סליחה, עשיית תשובה וגם אזכור של סבל העם ושל ייסורי הגלות והבעת תקווה לגאולה ולשיקום הברית שבין העם ואלוקיו.
זהו הריטואל הבולט ביותר והמשמעותי ביותר הקשור בהכנה האישית והקהילתית של האדם מישראל לקראת ימי ראש השנה ויום הכיפורים. לממד של הרהור, חשבון נפש ותשובה המאפיינים את הימים הנוראים, מעניקות הסליחות משקל מיוחד של מעשה מתמשך.
האופי המיוחד של ריטואל הסליחות, העובדה שסדר הסליחות אינו שייך באופן מלא לתפילות הקבע והחובה בישראל, צורתו ותכניו שידעו התפתחות ניכרת במרוצת הדורות ומידת גיוון מנהגי הסליחות בין קהילות ישראל, כל אלה מותירים כר נרחב ליצירתיות ולעשייה ליטורגית ורוחנית, הן במסגרת קהילתית והן במסגרת אישית, ואידך זיל גמור.

בקשתי מהתבהרות המשך לאשכול הזה והפעם מעבר מסליחות לכפרות.

היא מתנצלת בתיבה האישית, אבל היא כעת שוכבת בחום גבוה.

החלמה מהירה להתבהרות נאחל לה מכל הלב. שהעבר יישכח, כפרת עוונות-קוקוריקו.

יענטע יקרה והחברים ,
כנראה שחליתי מהחומר המובא לפניכם להלן.
בכל זאת אני עושה מאמץ להביא אותו בטרם תתיצבו עם ילדיכם הרכים ברחבה שליד ביתכם ותצפו במחזה הכפרתי המערב דם דין ודמוניות.
עשו טובה
השאירו את הילדים בבית .
אם אתם רוצים להתפלש בסודות הכפרה באמצעות נוצות מוכתמות בדם זה בסדר אבל חוסו על הילדים.
להלן הסיפור. !!! בעיתון "מרווה לצמא"בסיפור הנקרא"התרנגולים המאושרים "של הסופר המהולל ה.דורי.מצאתי את הדברים הבאים.
מסופר שם על מוטי שרואה את התרנגולות שנמצאות בתוך ארגזים כחולים ליבו נכמר בקירבו והוא מרחם עליהם מאוד.
הוא מאוד נסער מהעובדה שאוטוטו הם הופכיםן להיות עוד פולקע בצלחת .
ר' שמחה השוחט מייד מרגיע אותו הוא מציין שהתרנגולות שמחות להיות נשחטות וכמוכן מוסיף לנו אותו ר' שמחה שוחט הנשמות כפי שיתברר לכם מייד.
להלן ציטוט:
אתה צריך לרחם -על מי שיש לו עברות.
אדם כזה אם חס וחלילה לא חזר בתשובה-
ראוי הוא שיעשו לו מה שעושים לתרנגולים....
מ ז ע ז ע !!!!!!
מ ח ר י ד !!!!!!!

תגיד דורי ,אתה שפוי.
סיפור לילדים .
זוועת עולם.

מה עושים עם החופש הזה שאותו סופר מרשה לעצמו ?

מרווה לצמא אתם בביקורת על הסופרים שלכם?????
למי פונים עם הדבר הזה?
אל תסבירו לי כלום זה סיפור ל י ל ד י ם!!!!!!
ילדים הולכים עם שוחט הנשמות הזה לישון.


שבת של שלום .

תודה להתבהרות שהתאמצה עם חומה הגבוה להבהיר לנו בהתבהרות את בעיית מנהג הכפרות.

הסיבוב שסיבבת בו את הכפרות על ראשנו, כנראה יביא יותר תועלת משפיכת דמן של התרנגולות המסכנות.

אבל מה נעשה, זה 'מאסוירעס'!

בוגי יקר,המסוירס היא אמיתית ובעלת ערך משל עצמה.
היחס אל עניין המסורת והאופן שבו המסורת מועברת היא תמצית העניין.
להגיד לילד דתי שכך היינו אמורים לעשות לחילונים שלא חוזרים בתשובה זהוא עיוות חסר רחמים של מושג הכפרה.
לילדים בגיל הזה וגם לילדים בגילנו אין כליםן רגשיים להתמודד עם דם הנוצות ודין התשובה.
הילדים לא מזדהים עם מושג הכפרה שמגנה על הנשמה מהסיבה הפשוטה שגם לנו אין שום יכולת לקשר בין נוצות מוכתמות וזכייה בדין.
יש לנו אפשרות ניפלאה להמיר דין בכסף.
אבל זו לא המסורת זו הסובלימציה שאנשים עושים היום כדי לא להפטר מהשאלות ותהיות הנפש היותר עמוקות שילדים ניקלעים אליהם במצבי מצוקה רגשיים קשים.
מספרים להם שהתרנגולות שמחות להאכל על ידי יהודים.
והם בחכמתם הפנימית לא מאמינים לזה.
התרנגולות לא שמחות .
התרנגולות עד רגע שחיטתן (שהיא אגב מעשית באופן הכי מוסרי שיש וזה יאמר לזכוטת דיני השחיטה)
תרנגולות אלו לא מעוררות כלום בילד מלבד תחושת פלצות.
את הפלצות הזו שעוברת כמסורת מדור לדור אחר כך אתה מזהה אצל המבוגרים שביננו שגדלו על סיפור התרנגולות השמחות ואחר כך לאישה שלהם אין להם מידה נוספת של רחמים או הזדהות כי בגיל 3 הוא טבל עם אחיו באמבטיה מוכתמת בדם של נוצות שמחות .
זו לא מסורת זו אימה!!

בהיותי חדש יחסית בפורום ולא מכיר את כל הסטוריית האשכולות, ראתי כעת לראשונה את האשכול, ומה אומר? קצת תמהתי.

הלא בכל עשיית מעשה חיצוני, ובפרט דבר ההופך לחובה והרגל, ישנה סכנת החיצוניות ללא כוונה.

כפי שכל הנביאים ביקרו את ההתנהגות החברתית בזמן הבית, ההסתמכות על הקורבנות והתפילה כטקס חיצוני (גם כי תרבו תפילה אינני שומע, הלכוף כאגמון ראשו).

יחד עם זאת, יתרונות ההרגל והחובה ברורים וידועים, והפתרון הוא תיקון פנימי, לא ביטול המנהג.

בנוסף, גם אם יש אדם יחידי, איש מעלה, המרגיש שיכול להתעורר טוב יותר בתהליך אחר, ואדרבה, תהליך אמירת הסליחות רק מעציב אותו מסיבות שונות, מה עם האחריות הציבורית שלנו? האין מעלה עצומה בטקס 'המוני' המשותף לכלל הציבור? גם אלו שאינם יכולים ללמוד ולהתעלות עצמאית לדרגות גבוהות?

אמנם היו גדולים, שמיעטו להופיע בציבור, אך דומני שתמיד אלו היו החלטיות אישיות, נקודתיות ובוודאי שלא פומביות, גם לא מעל דפי הרשת.